נוכח הודעת הממשל האמריקאי וראש הממשלה על הפסקת אש של עשרה ימים במטרה לקדם שיחות שלום עם ממשלת לבנון, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: תנועת "הביטחוניסטים" קוראת לעמידה איתנה על מטרת העל – פירוק תשתיות הטרור של חיזבאללה והסרת האיום על תושבי הצפון. פירוק חיזבאללה מחייב אותנו להמשיך להכות בארגון עד להכרעתו המוחלטת. כל עצירה כעת חייבת להיות מוגבלת ומותנית, כדי שלא תהפוך לחבל הצלה עבור ארגון המנסה להשתקם תחת האש.

הדילמה הלבנונית: המבחן של ממשלת ביירות

חלון עשרת הימים שנפתח כעת הוא שעת המבחן של ממשלת ביירות. לצד הפעילות הצבאית של צה"ל, עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון. אם ביירות שואפת לעתיד של שלום, שגשוג ונורמליזציה עם מדינות האזור ועם ישראל, עליה לנצל את ימי השיחות הללו כדי להתחיל לפעול בכוח הזרוע להשבת הריבונות בשטחה.

ההיסטוריה מלמדת כי ברגע שלבנון תבקש לנוע לעבר הסדרים מדיניים, חיזבאללה יתעמת איתה בכל מקרה כדי לשמר את אחיזתו כזרוע איראנית. לפיכך, האינטרס הלבנוני הברור הוא להקדים תרופה למכה דווקא כעת, כשהארגון חלוש, ולפעול כתף אל כתף כדי למגר את האיום המשותף. ללא הכרעה מול הארגון מבית, לבנון תישאר מדינה כושלת בשירות האינטרס של טהראן.

איראן והמלחמה באמצעים אחרים

בזירה האיראנית, אנו נמצאים במציאות מורכבת שבה גם תחת מעטפת המגעים המדיניים, המלחמה נמשכת במלוא עוזה באמצעים אחרים. אחד הכלים העוצמתיים ביותר שארצות הברית מפעילה כעת הוא המצור הימי. עלינו להבין: מצור ימי הוא צורת לחימה לכל דבר, ומהווה את אחד הכלים הקשים והמשמעותיים ביותר שמעצמה יכולה להפעיל נגד מדינה אחרת.

הלחץ האדיר שמופעל על נמליה של איראן משתק את כלכלתה ומונע מהמשטר את היכולת להתקיים לאורך זמן. המצור אינו רק כלי כלכלי, אלא מנוף אסטרטגי ראשון במעלה שנועד לקדם את התנאים להפלת השלטון ולעודד את העם האיראני להתקוממות מחודשת נגד משטר האייתוללות. כל משא ומתן מדיני שמתנהל כעת, כולל זה הנוגע ללבנון, נעשה תחת הצל הכבד של העוצמה הצבאית האמריקאית הסוגרת על עורקי החיים של טהראן.

עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון.

הפוסט לעולם לא עוד – במעשים: תמונת מצב אסטרטגית לקראת הימים הלאומיים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלא שחיסולו וחשיפת פעילותו הצבאית הנחושה מלמדים אותנו כי בעוד בישראל ממשיכות להתקיים התנגחויות סביב המינויים בצה"ל לאחר פרסום מסקנות ועדת תורג'מן, שבדקה את התחקירים שלאחר השבעה באוקטובר, באיראן לא מחכים. בממשל בטהרן לא עסוקים בעימותים פוליטיים ולא מתעכבים על הפרשנות הציבורית שתינתן להחלטות האישיות ביחס לאחראים לכישלון המערכה מול ישראל. הם מחיים את האקדח המעשן, דוחקים לצד את העיסוק הפוליטי ונערכים ביתר שאת למערכה הבאה.

להערכתי, הסיכול של "אבו עלי" לא יוצר דילמה אמיתית בצמרת המשטר האיראני בשאלה אם ואיך להגיב לחיסולו. למשטר האיראני ולארגון חיזבאללה ברור שתגובה לעורף הישראלי תגרור תקיפה ישראלית כבדה יותר ותיתן לישראל הזדמנות להיכנס למערכה עצימה שתפגע במהלכי ההשתקמות.

חיזבאללה ואיראן נחלשו והוכו קשות על ידי ישראל. מבחינתם, מה שחשוב הוא לא המכה המקומית, אלא ההיצמדות לרעיון המרכזי ולתוכנית הגדולה: הפקת לקחים מבצעית והקמת סל יכולות כבד וקטלני יותר לקראת המערכה הסופית הבאה.

טבטבאי, שמונה על ידי האיראנים וקיבל את ברכת הדרך, היה אחד האנשים המרכזיים שאמון על בנייתו מחדש של חיזבאללה, על החיבור עם האיראנים ועל שיקום רוח הלחימה של הארגון שנפגעה קשות לאחר מבצע "הביפרים" המוצלח של המוסד. מבצע זה הוציא את מפקדי ארגון הטרור "בבוהן ועין", תוך שהם נושאים עמם מראה מטיל מורא על כל מי ששואף ללכת בדרכם.

חיסולו של "אבו עלי" חשוב ומשמעותי ומעביר מסר ברור לממשלת לבנון המנסה כנגד כל הסיכויים לשקם את ענפיו הבודדים של עץ הארז שנשארו על דגל המדינה. אך אין בחיסול זה כדי לפתור את בעיית הטרור המתחדשת בלבנון.

בפעולת חיסול זו ישראל ממשיכה למעשה לנהל מול לבנון וחיזבאללה הסלמה סימטרית מבוקרת שמעבירה מסר לצד השני, חיזבאללה, אך בעיקר לצד השלישי, איראן. כוונת ישראל אינה להסלמה כוללת, אלא להמשך מדיניות של מהלכים כירורגיים מן האוויר, שלא יוציאו את לבנון מאיזון ובטח לא את איראן – האוחזת בקצה המקל הלבנוני ההולך ומשתקם.

וכך, בעוד שבבור הפיקוד בישראל עדיין תלוי שלט גדול המזכיר: מצב מבצעי מלחמה, בטהרן נהנים האיראנים זמנית מתחושת חסינות ומשאירים את השלט: מצב מבצעי, בט"ש מוגבר.

ישראל שלאחר 7 באוקטובר אמנם אינה נוהגת עוד בהכלה כפי שנהגה קודם לכן, אך גם לא שוברת את הכלים לנוכח בניין הכוח המתחדש של חיזבאללה, המאחד כוחות עם חמאס בלבנון.

בישראל מאמינים כי לחץ אמריקני על לבנון יביא לשינוי, אך שוכחים שהאמריקאים הם בעלות הברית של ישראל ולא חלק מהזרועות הצבאיות שלה. ככאלה, הם נטו מאז ומתמיד להצטרף למאמצים מצליחים ולא ליזום אותם.

המציאות בלבנון אמורה להדאיג את כולם – מראש הממשלה ועד התושבים שזה עתה חזרו לבתיהם בגבול הצפון.

חיזבאללה אולי אינו אותו ארגון טרור שהיה לפני המלחמה, אך הוא הרבה יותר נחוש להשתקם ולפעול מאשר קודם.

לכל מפקד שחוסל יש מחליף, ולכל "אבו עלי" יש "איבן עלי". אך לאג'נדה דתית אין תחליף, והיא מפעמת בלב המשטר האיראני ביתר שאת, וממשיכה להזרים דם בעורקים המשתקמים בלבנון.

לחיזבאללה ולאיראן עדיין יש טילים, רקטות וכטב"מים שמסוגלים לפגוע בעורף הישראלי, אך בעיקר יש להם סבלנות אין קץ, יכולות תחקור ולמידה מהירות, תהליכי השתקמות, ייצור ובניין כוח והפקת לקחים מהירה אף משל ישראל.

עצם הדיון בשאלה כיצד יגיב חיזבאללה הוא סימן מובהק לכך שאנו חוזרים לקונספציות הקודמות ולמשוואות הישנות שאפיינו את המדיניות הישראלית לפני השבעה באוקטובר – ומעצבות מחדש את המדיניות שאחריה.

הפוסט חיסול מבוקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עבר הירדן המזרחי שנקרע מארץ ישראל על ידי הבריטים ללא סמכות או הסכמה, בניגוד להצהרת בלפור מ-1917 והמנדט שניתן לבריטים בוועידת סן רמו ב-1920, מהווה הבסיס לטענה שירדן היא חלק מפלשתינה הגדולה. משכך, תושבי ירדן אינם שונים כעיקרון, מתושבי חלקה המערבי של "פלשתינה – ארץ ישראל", שהייתה למדינת ישראל.

לפיכך, יכולים הירדנים להיקרא "פלסטינים" ולו רק משום שנמנים הם על הרוב באוכלסיית ירדן "הפלשתינאית המקורית", גם אם אין הם נמנים בהכרח על פליטי "הנכבה" ב-1948 או "הנכסה" ב-1967. ראוי לציין שירדן נושאת באחריות גדולה על היותם של הערבים פליטים, משום שהיא זו שפתחה במלחמות, כבשה את יהודה ושומרון, רצחה יהודים בגוש עציון וברובע היהודי בירושלים, החריבה את היישוב היהודי במקומות שכבשה ובסופו של דבר, מקץ 19 שנות כיבוש ירדני אכזרי – הובסה. עוד ראוי לציין הבדל אחד קטן ביחס לשונות בין עבר הירדן המזרחי לבין המערבי, שנישמר באדיקות גם עתה: שטח מזרח הירדן "נקי מיהודים", כפי שנהגו לכנות זאת הנאצים ימ"ש, בשטחים שכבשו וטיהרו, עד שלא נותר אף יהודי לפליטה.

עבדאללה בן חוסיין, אחיו של המלך פייסל שקיבל במתנה את עיראק במסגרת סידור העבודה, זכה בממלכת עבר הירדן המזרחית כפרס ניחומים על חשבון העם היהודי. יתכבד נא נכדו, עבדאללה השני, להשלים את המלאכה ולהתחבר לצד "הפלסטיני" שלו, במלוא מובן המילה והכוונה, לאחר שהצהיר כי ה"סוגייה הפלסטינית" היא בסדר עדיפות עליון מבחינתו; לאחר שנישא לראנייה, האישה היחידה בחייו ואם ילדיו, ערביה שמוצאה מהשומרון, ממנה נולדו לו ילדים שהם רק רבע האשמים, בהם יורש העצר- חוסיין בן עבדאללה.

תמיכה ארוכת שנים

תמיכה לרעיון מעין זה ניתן למצוא בקרב הנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, מימין ומשמאל המפה הפוליטית, עוד טרם ההכרזה על הקמת המדינה. כזה היה מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר, שדגל, טרם הקמת המדינה, ביצירת חברה סוציאליסטית דו לאומית ושוויונית בארץ ישראל. לאחר שהתפכח מאשליותיו, אמר שליהודים זכות הגדרה עצמית במדינה יהודית, בעוד שלערבים עומדת זכות זו בירדן.

זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל שסמלה היה ארץ ישראל השלמה, המשורר שכתב את השיר "שמאל הירדן" לאחר פרעות תרפ"ט, האמין בזכותו של העם היהודי על שתי גדות הירדן, ככתוב: " שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בספרו "חזית המלחמה של עם ישראל" הציע לערבים להגר מרצון למדינות ערב הסמוכות: "כל ארץ ערבית, שתמצא בה את האומץ ואת שטח הקרקעות הדרוש בכדי להזמין את המהגרים שייעקרו מארץ ישראל, תזכה בריווח חומרי עצום. היא תקבל תכף ומיד סכומים בלתי מוגבלים של הון; וטובי המומחים בעולם יעמדו לרשותה לשם גישום תוכניות נועזות ביותר לשיבוח הקרקע ולהשקאתו".

דוד בן גוריון כתב טיעון ביומנו, מיום 27 ביולי 1937, המגובה בצידוק מוסרי, להפיכת ירדן למדינה הערבית אליה יעברו גם ערביי ארץ ישראל, באומרו: "אנגליה מוסרת חלק של הארץ, אשר הובטחה לנו, למדינה ערבית, אין זה אלא יושר שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי".

יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל, מראשי מפלגת העבודה שכיהן כח"כ וכשר בממשלות ישראל, כתב בספרו "מסך של חול" כך: "ישות פלשטינאית, כחטיבה ערבית לאומית בפני עצמה, מעולם לא הייתה קיימת. ערביי א"י משני עברי הנהר, ראו עצמם תמיד כחלק מעם ערבי גדול, שרובו ככולו מצוי בטריטוריות נרחבות מעבר לא"י השלמה. העובדה, שישות פלשטינאית לא נתגבשה עד כדי הגדרה עצמית בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה, אעפ"י שהיו שרויים בשלטון ערבי, מטילה ספק אם אמנם בשל הישוב הערבי כדי הגדרה עצמית כחטיבה לאומית נפרדת. אם אמנם נושאים ערבי א"י את נפשם להגדרה לאומית עצמית, אין מניעה שיעשו זאת בעבר הירדן המזרחי. לא זו בלבד שהגדה המזרחית על תושביה המקוריים היתה בעבר הלא רחוק חלק בלתי נפרד מארץ ישראל השלמה, אלא שגם האוכלוסים, אשר היגרו במשך עשרים השנים האחרונות ממערב הירדן למזרחו, מהווים כבר עתה את מחצית האוכלוסייה של מזרח הירדן ולמעלה ממחצית תושבי רבת עמון הבירה. שליטתו של בית המלוכה החיג'זי אינה צריכה לעמוד למכשול על דרך כינונה של ישות פלשטינאית בעבר הירדן המזרחי, אם אמנם ירצו בכך תושבי הגדה המזרחית ע"י זכותם הטבעית להגדרה עצמית. מכל מקום, ארץ ישראל המערבית אינה ניתנת לחלוקה לשתי מדינות".

משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, חבר כנסת ושר ביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים; מי שכיהן גם כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, כתב בספרו "אבני דרך", על קשרי העבותות בין ערביי יהודה ושומרון לערביי ירדן והבהיר כי חד המה. מדבריו משתמע שאין הכרח ממשי ביצירת יישות מדינית ערבית נוספת ונפרדת בין הים התיכון לנהר הירדן בעבור אותם הערבים, בוודאי שלא על חשבון מדינת ישראל ובתחומי ארץ ישראל: "ב-20 שנות שלטון ירדני בגדה המערבית ניטשטש הגבול בין ממלכת ירדן לתושבי הגדה המערבית וכיום ערביי שתי הגדות הם אוכלוסיה אחידה. משפחות רבות, ובתוכן מן המכובדות ביותר- טוקאן, מצרי, ג'עברי ועוד- יושבות בחלקן בגדה המערבית (בירושלים, בשכם בחברון וברמאללה), וחלקן בעמאן ובערים אחרות בירדן. רכוש, עסקים, מסחר וקשרי משפחה מלכדים את היושבים משני צדי הירדן וכל נסיון להפריד בינהם הוא מלאכותי ונדון לכישלון".

ממלכת ירדן מונה כיום כ-11.7 מיליון נפש "המצטופפים" בשטח של כ-90,000 קמ"ר, למעלה מ-75% מהתושבים מתגוררים בחלקה הצפון מערבי של ירדן. לשם השוואה, אוכלוסיית ישראל מונה כ-10 מיליון נפש, החיים בפחות משליש משטחה של הממלכה, על 27,785 קמ"ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן עליהן הוכרזה ריבונות, כולל יהודה ושומרון, עליהן תוכרז ריבונות בע"ה, וללא רצועת עזה), כ-80% מהם במישור החוף. עיראק, אחותה הגדולה של ירדן, שנולדה אף היא בחטא כמדינה באדיבות הבריטים, גדולה מירדן פי 5 ואוכלוסייתה גדולה פי 4. ערב הסעודית גדולה מירדן פי 24 בשטחה ואוכלוסייתה מונה כ- 35.3 מיליון נפש, דבר שאינו מפריע להם להציע פתרונות מדיניים על חשבונה של ישראל. מכאן שבירדן אין בעיית מקום פיזי, כפי שטען ז'בוטינסקי, ואת בעיית המים ניתן יהיה לפתור באמצעות סיוע שינתן בהיקף העולה לאין שיעור על המוסכם היום, לצד סיוע נוסף שיידרש.

פיזור האוכלוסייה בירדן, מתוך סרטון ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=retPpPBT-yc

לסיכום, יתכן ודווקא ירדן היא הפתרון המדיני המבוקש, ככל שקיים כזה, תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים" – מדינת ישראל לצד ירדן, כשגבול נהר הירדן והערבה מפרידים בינהן. זהו פתרון מתבקש, המגלם בצורה לא מבוטלת גם צדק היסטורי, במידת מה.

רבים ממנהיגי ישראל, שחלקם הוזכרו במאמר, הבינו כי ממערב לירדן צריכה לשכון לבטח מדינת ישראל הריבונית עם רוב יהודי. מאז קריעת הגדה המזרחית מארץ ישראל שלא כדין, והענקתה כ"פרס ניחומים" או "סידור עבודה" למלך המקופח עבדאללה הראשון בראשית המאה העשרים, הפכה ירדן, הלכה למעשה, ליחידה מדינית מלאכותית ולא רק מלכותית. בה מצוי הגרעין הטבעי למדינה ערבית בעבור ערביי פלשתינה – ארץ ישראל, שאינם מכירים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, או מעדיפים לחיות במדינה ערבית לצד אחיהם, במלוא מובן המילה.

ממלכת ירדן השורדת כממלכה הנשלטת בידי מיעוט, ונתמכת על ידי המערב ובעיקר ארה"ב, תכיר בסופו של דבר במציאות, בין אם מתוקף הסכמה רחבה ובין אם לאו – אולי באמצעות הפיכה. לכשיקרה הדבר, יבינו ויפנימו כולם את מילות הפזמון המושר בהפגנות הרחוב ההמוניות בירדן שהתחוללו בשנתיים האחרונות: "העם הירדני והעם הפלסטיני הם עם אחד ולא שניים". לעם אחד מספיקה מדינה אחת- ירדן!

הפוסט ישראל וירדן – פתרון שתי המדינות כבר כאן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

טראמפ אולי קרוב מתמיד לנתניהו, אבל האם אמריקה קרובה מתמיד לישראל? מבצע "עם כלביא" המחיש את עומק שיתוף הפעולה הביטחוני, אבל לצד ההצלחות, סימני שאלה גדולים כבר מרחפים באוויר. העיתונאי אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", טוען שהבעיה הגדולה של ישראל אינה בבית הלבן אלא ברחובות ארה"ב, שם התעמולה נגד ישראל מנצחת בקרב על התודעה, והקהילה היהודית מתקשה להחליט לאיזה צד של המתרס היא שייכת. כהנא מציב סימן אזהרה ברור: אם ישראל לא תתחיל לפעול עכשיו, היא עלולה לאבד את אמריקה.

יחסי ישראל-ארה"ב עומדים כיום בצומת רגיש ומורכב. מצד אחד, הקשרים ההדוקים בין ממשלת ישראל לממשל טראמפ מעידים על שיתוף פעולה חסר תקדים, אך מצד שני, שינויים ברטוריקה האמריקנית, פערים אסטרטגיים ודעת קהל משתנה מציבים אתגרים חדשים בפני הברית המסורתית. בריאיון עימו מצייר כהנא תמונה עדכנית של מערכת היחסים הזו, פורט את ההזדמנויות והאתגרים שיש כיום לישראל, ומציע דרכים לחיזוק התמיכה בישראל בזירה האמריקנית.

פגישות שוברות שיאים: המשמעות שמאחורי המספרים

דונלד טראמפ החל את כהונתו השנייה בבית הלבן לפני כשבעה חודשים בלבד, ומאז כבר הספיק להיפגש ארבע פעמים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר בכמות פגישות חסרת תקדים, גם ביחס לפגישות שערך טראמפ עם מנהיגים אחרים בעולם, וגם ביחס לכמות הפגישות שערכו כלל נשיאי ארה"ב עם ראשי ממשלת ישראל בעבר. כמות הפגישות הזאת קשורה כמובן במצב הביטחוני והפוליטי המורכב שבו מצויה ישראל מאז טבח השבעה באוקטובר, אך גם מעידה רבות על מערכת היחסים בין שני המנהיגים – וכפועל יוצא על מערכת היחסים בין שתי המדינות.

"הקשר בין ישראל לארה"ב קרוב מתמיד", אומר אריאל כהנא. "מערכת היחסים בין שני המנהיגים משפיעה, אבל כמו שראינו עם נתניהו וביידן – גם קשר אישי ארוך שנים לא יכול לכסות על פערים אידיאולוגיים. הקרבה בין שתי המדינות עכשיו נובעת בעיקר מהשקפות עולם דומות מאוד בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקאי הנוכחי".

הקרבה הזאת הגיעה לשיאה במבצע "עם כלביא", שבו נרשם, לדברי כהנא, שיתוף פעולה מושלם בין ישראל לארה"ב. "ישראל אומנם לא ביקשה את רשותה של ארה"ב לפני שתקפה את איראן, אבל כן יידענו את האמריקנים לפני המתקפה והיה תיאום הדוק איתם לכל אורך הדרך", הוא אומר. "האמריקנים אולי היה מסויגים בהתחלה, אבל מהר מאד הם הבינו שאנחנו פותרים להם בעיה רצינית, ומאד העריכו אותנו על מה שעשינו. התרומה של האמריקנים למבצע הייתה עצומה, אבל טראמפ בחר להצטרף רק כשהוא הבין שרוב העבודה כבר נעשתה, ולמעשה רכב על ההצלחה שלנו – וזה משהו שגם חשוב לומר. בסופו של דבר המבצע הזה מוכיח שהברית בין ישראל לארה"ב היא ברית שמועילה לשני הצדדים".

"טראמפ כבר לא מדבר על צדקת דרכה של ישראל. זה מאוד בעייתי כי בסוף מילים מעצבות מציאות"

כשהאינטרס האמריקני קודם: הפערים הסמויים בממשל טראמפ

למרות הקרבה בין הממשלים, כהנא מדגיש שיש גם לא מעט אתגרים מול הממשל הנוכחי – ובכללם אינטרסים שלא תמיד חופפים ופערים בין המדיניות לרטוריקה.

"ההבטחה המרכזית שהנחתה את טראמפ בבחירות האחרונות היא 'Make America Great Again', ובאמת, הוא מוביל מהלכים שנועדו לקדם את אמריקה ולהחזיר אותה להיות מעצמת העל היחידה בעולם", מסביר כהנא. "כשזאת המטרה, האינטרס האמריקני לא תמיד חופף לאינטרס שלנו, כמו שאפשר היה לראות בביקור של טראמפ בקטאר ובהסכמים שערך עם סעודיה".

בעיה נוספת קשורה, לדברי כהנא, בשינוי מהותי שחל בתקופת הכהונה הנוכחית של טראמפ. "בתקופת הכהונה הקודמת טראמפ האמין שמשתלם לו להציג את עצמו כתומך ישראל, ולכן עשה מהלכים פרו-ישראליים מובהקים, וגם התגאה בהם בגלוי – כמו ההחלטה להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, וההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן", הוא מסביר. "הפעם, גם אם המדיניות שלו ממשיכה להיות פרו-ישראלית, הרטוריקה שונה. טראמפ כבר לא מדבר באופן ברור על צדקת דרכה של ישראל, וזה דבר מאד משמעותי ומאד בעייתי, כי בסוף מילים מעצבות מציאות".

טראמפ מוכר כאדם שנוטה לשנות את דעתו. אתה חושב שזה עלול לקרות גם ביחס שלו לישראל?

"במרץ 2024 נפגשתי עם טראמפ באחוזה שלו במאר-א-לגו, והוא אמר לי שם 'I'm a loyal person', כלומר העיד על עצמו שהוא אדם נאמן כלפי הידידים שלו, ולשמחתנו הוא רואה את רה"מ נתניהו ובוודאי את מדינת ישראל כידידיו. הוא באמת רוחש לנו חיבה עמוקה ולכן קשה לי להאמין שהוא יתהפך עלינו. מעבר לכך, גם גיליון הביצועים שלו בחודשים האחרונים מעיד שהוא איתנו. גם אם טראמפ לא מצהיר בגלוי על התמיכה בישראל, מאז שנבחר שוב לנשיאות, הוא נותן לישראל את כל מה שביקשה ומעבר לכך – הוא שלח אמצעי חימוש, אפשר חופש פעולה צבאי, קיים שיתופי פעולה שונים, והסיר סנקציות על מתיישבים. ראוי לציין שעל מרבית הדברים האלה הוא כלל לא ביקש תמורה".

העזרה הזאת טובה וחשובה – אבל זה לא מחזק את התלות שלנו בארה"ב?

"אני לא שלם עם המילה 'תלות', אבל אנחנו בהחלט צריכים את ארה"ב. זה מובן בסך הכול. אנחנו חיים בעולם שהוא כפר גלובלי ואין אף מדינה שיכולה להסתדר לבדה. אפילו רוסיה הגדולה נזקקה לעזרה מאיראן ומסין במהלך המלחמה שלה באוקראינה. מי שחושב שאנחנו יכולים להסתדר בלי אמריקה הוא תלוש מהמציאות, אבל יחד עם זאת חשוב לזכור שגם ארה"ב צריכה אותנו. אנחנו היד הארוכה של אמריקה בצד הזה של העולם, ואם נדע להבהיר זאת לאמריקנים, הם יכירו בערך של הקשר עם ישראל, וגם אנחנו לא נרגיש שאנחנו במערכת יחסים שבה רק צד אחד נתרם מהאחר".

"מתוך עשרה פוסטים בטיקטוק שעוסקים בישראל, תשעה שליליים. זה לא מקרי – מישהו משלם על זה"

קרב התודעה: למה ישראל מפסידה במלחמת ההסברה?

אחד הנושאים המוסכמים על רבים בחברה הישראלית הוא שישראל מוכרחה לדאוג להסברה בינלאומית טובה. גם אריאל כהנא מאמין שישראל חייבת לפעול בנושא, במיוחד כשמדובר ביחסים שלה עם ארה"ב. לדבריו, אם נשפר את התדמית שלנו באמריקה, אז גם טראמפ ויתר הבכירים בממשל יחזרו לדבר בזכותה של ישראל, וזה יקרין ישירות על המדיניות שהם ינקטו כלפינו.

"ישראל חייבת לצאת באופן מיידי ודחוף למערכה על התודעה, כדי להעלות בחזרה את קרנה של ישראל בעיני האמריקנים", הוא קובע. "האויבים שלנו עובדים בהסברה כל הזמן, אבל אנחנו נשארים מאחור. זה חייב להשתנות כי מה שעבורנו מובן מאליו, בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם בכלל לא ברור, ואם לא נסביר את האמת היא פשוט תיעלם בתהום הנשייה. ראוי לציין שההסברה חשובה לא רק עבור הדמוקרטים אלא גם עבור הרפובליקנים, כי כבר עכשיו אנחנו רואים כרסום בלגיטימציה לישראל בקרב הדור הצעיר של הרפובליקנים ובקרב קיצונים במפלגה – ובלי לגיטימציה ציבורית, כל ממשל יתקשה לפעול בעדנו".

איך ההסברה הישראלית צריכה להיראות?

"בפרפרזה על מילותיו של קנדי, שאמר 'Ask not what your country can do for you, ask what you can do for your country', ישראל לא צריכה לומר מה אמריקה עושה עבורה, אלא מה היא עושה עבור אמריקה. זה המסר שצריך לצאת מירושלים. אם נמשיך לשתוק, אז גם בקצה הדמוקרטי וגם בצד הקיצוני הרפובליקני ימשיכו להפיל עלינו את כל אשמות העולם. מבחינת מעשית הייתי עושה שני דברים: קודם כל מברר וחוקר מי משלם על התעמולה נגדנו. מתוך עשרה פוסטים בטיקטוק שעוסקים בישראל, תשעה שליליים כלפיה ורק אחד חיובי. זה לא מקרי – מישהו משלם על זה, וצריך להתחקות אחר המקורות שמשקיעים את הכסף שלהם בהשנאת ישראל. הדבר השני הוא לעשות קמפיין בכל רחבי ארה"ב. לא רק קמפיין ברשתות, אלא קמפיין פיזי – אני רוצה שהאזרח הקטן בטנסי יֵצא מהבית שלו ויראה שלט שעליו כתוב למה הברית עם ישראל טובה לאמריקה. אמריקה בנויה על המצביע הבודד שמשפיע על חבר הקונגרס שמשפיע על הסנטור שמשפיע בסוף על הממשל – ולכן אנחנו צריכים להתחיל מהשטח, מהרזולוציות הנמוכות ביותר".

"גם ליהודים צריך להסביר למה מדינת ישראל טובה לאמריקה – רק אז הם יתמכו בנו"

קודם אמריקנים, אחר כך יהודים: הדילמה של יהודי ארה"ב

כשדנים ביחסי ישראל-ארה"ב, אי אפשר שלא להתייחס לקהילה היהודית בארה"ב – קהילה שהיא אומנם קטנה ביחס לאוכלוסייה שם, אבל משמעותית. למעשה, אנשים נוטים לחשוב שמעמדה של הקהילה היהודית בארה"ב הוא כה חשוב עד שהיא זו שמובילה לתמיכה של ארה"ב בישראל – אבל כהנא מבהיר שלא כך המצב. לדבריו, ארה"ב תומכת בישראל קודם כול על רקע ערכים דומים וחזון משותף. מעבר לכך, הוא מציין שיש בארה"ב קהלים שונים שהם תומכים מושבעים של ישראל, כמו הנוצרים האוונגליסטים. רק אחר כך מגיעה הקהילה היהודית.

לקהילה היהודית בארצות הברית היו מאז ומעולם יחסים חשובים עם מדינת ישראל. היא תמכה רבות בהקמת המדינה, עמדה לצידה של ישראל בשנים שחלפו מאז, וגם תורמת כספים רבים למוסדות שונים במדינה. עם זאת, רבים מהחברים בקהילה רואים את עצמם קודם כול כאמריקנים ורק אחר כך כיהודים. בסקרים שנעשו לאורך השנים נמצא שישראל לא בראש סדר העדיפויות של היהודים האמריקנים, וכשהם ניגשים לבחור מנהיג פוליטי יש נושאים שדחופים להם יותר. באופן מסורתי הקהילה היהודית גם משתייכת לצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית, שלא תמיד תומך במדיניות הישראלית, וכך נוצר המצב שראינו בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב. באותן בחירות, יהודים רבים תמכו דווקא בקמלה האריס – מועמדת שתפסה כעוינת את ישראל, ודאי בהשוואה ליריבה דונלד טראמפ. גם כהנא מתייחס לסוגיה הזאת, ומודה שיהודים רבים תמכו בהאריס, אך מדגיש שהיו גם רבים מהם שתמכו בטראמפ על אף השיוך הדמוקרטי שלהם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא המיליארדר היהודי-אמריקני ביל אקמן, שהיה אחד התורמים הבולטים של המפלגה הדמוקרטית במשך שנים, אך בבחירות האחרונות הצהיר בגלוי על תמיכתו בטראמפ, וזאת מתוך רצון לתמוך בישראל.

באופן טבעי, הטבח בשבעה באוקטובר השפיע רבות על הקהילה היהודית בארה"ב, ובכלל על מצבם של היהודים באמריקה. בעקבות הטבח ומלחמת חרבות ברזל, יש הרבה יותר מופעים אנטישמיים ואנטי-ישראלים בארה"ב, שהחמור שבהם הוא רצח שני הדיפלומטים הישראלים בוושינגטון שאירע במאי 2025. "זה לא משחק מה שקורה שם – יהדות ארה"ב נמצאת תחת מתקפה", אומר כהנא. "זה מעורר תגובות שונות בקרב היהודים. היינו מצפים שהרבה ינסו להסתיר את זהותם היהודית, ויש כאלה שאכן עושים זאת, אבל ממה שאני מכיר ורואה, רבים מהם דווקא נוקטים תגובה הפוכה ובוחרים לעטות על עצמם סממנים יהודיים, ללכת לבית כנסת ולהביע בגלוי תמיכה בישראל. קרובת משפחה שלי שמתגוררת בארה"ב ותמיד השתתפה בהפגנות נגד ישראל סיפרה לי שמאז השבעה באוקטובר היא התחילה ללכת להפגנות שתומכות בישראל".

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שיש יהודים אמריקנים שיוצאים באופן חמור נגד ישראל. מה אפשר לעשות איתם?

"אין מה לעשות. את הקיצוניים שעובדים בלהיות נגדנו אין שום דרך לשכנע אחרת. מאז ומעולם היו יהודים שהשתמשו ביהדותם כדי לפגוע בישראל, זאת בעיה מובנית בעם שלנו. על מי כן צריך להילחם? על כל מי שיושב על הגדר, ולא החליט אם הוא בעדנו או נגדנו. חשוב גם לדאוג שמי שתומך בנו ימשיך לעשות זאת, כי יש הרבה תעמולות נגד שמנסות להסיט את האנשים האלה בדיוק. גם להם, כמו ליתר האמריקנים, צריך להסביר למה מדינת ישראל טובה לאמריקה. רק כשהם יבינו שהאינטרסים שלהם כאמריקנים והאינטרסים שלהם כיהודים יכולים להיות חופפים, אז הם יתמכו בנו".

הסברה חזקה: הערך האסטרטגי של השותפות

עתיד הקשר בין ישראל לארה"ב תלוי פחות במנהיגים ויותר בתודעה של הציבור האמריקני – יהודי ולא-יהודי כאחד. אריאל כהנא מדגיש שהמאבק האמיתי מתנהל לא רק במסדרונות הצרים של גופי השלטון, אלא גם בזירה הרחבה של ההסברה והתקשורת. אם ישראל תדע להבהיר לעולם את ערכה כשותפה אסטרטגית, ואם היא תדע לחבר מחדש את הדור הצעיר של המפלגה הרפובליקנית ולאחד את הזרמים השונים ביהדות ארה"ב – היא תוכל לשמר לא רק את התמיכה האמריקנית, אלא גם את הלגיטימציה הבינלאומית להגן על עצמה ולהתקיים בביטחון.

הפוסט הידידות הטובות ביותר? עתיד יחסי ישראל וארה"ב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הטענה שישראל היא זו שגורמת לסכסוך במזרח התיכון, ושבלעדיה האזור היה רגוע ויציב, היא אחד המיתוסים הפוליטיים הנפוצים והמסוכנים ביותר של השיח הפרוגרסיבי. לפי גישה זו, עצם קיומה של ישראל – כמדינה יהודית, חזקה ומערבית – הוא "גוף זר" בלב המזרח התיכון המוסלמי, שמעורר תגובת נגד טבעית: מלחמות, טרור והתקוממויות. טענה הזו אינה רק שגויה – היא גם מסירה אחריות מהשחקנים האמיתיים שמחרחרים מלחמות באזור.

האם היה יכול להיות שקט במזרח התיכון אילו מדינת ישראל לא הייתה קמה?

ההנחה שלפיה אלמלא ישראל המזרח התיכון היה שקט מתעלמת לחלוטין מהמציאות הגיאופוליטית של האזור: הסכסוך הסוני-שיעי, מלחמות אזרחים עקובות מדם בעיראק, סוריה, לוב, תימן ולבנון, הטיהורים האתניים, דיכוי נשים, ורדיפת מיעוטים – כולם התרחשו וממשיכים להתרחש ללא קשר לישראל או לבעיה הפלסטינית. מאות אלפי הרוגים, מיליוני פליטים – והכול בין מוסלמים למוסלמים ובין מוסלמים ומיעוטים דתיים כמו הכורדים והנוצרים. דוגמה בולטת היא מלחמת האזרחים בסוריה, שהתחוללה בלי שום קשר למדינת ישראל, והובילה למותם של כ-650,000 איש. אם כך, ישראל אינה הגורם לכל הסכסוכים במזרח התיכון, אלא רק מדינה שמנסה לשרוד בתוך "שכונה קשה".

ובכל זאת, האם נכון לומר שישראל מתסיסה את המזרח התיכון?

הטענה שלפיה ישראל היא זו ש"מדליקה את האזור" מתעלמת מהעובדה הפשוטה שישראל מגיבה לאיומים ולא יוצרת אותם. חמאס יורה רקטות על אזרחים, חיזבאללה נערך למלחמה בלבנון ואיראן מאיימת בהשמדה – לא בגלל ה"כיבוש" אלא בגלל עצם קיומה של מדינה יהודית.

האם אפשר לטעון שישראל תורמת ליציבות במזרח התיכון?

בהחלט. מדינת ישראל מסייעת לא פעם למדינות במזרח התיכון – גם לירדן ומצרים השכנות לה, וגם למדינות המפרץ המתונות.

הסיוע למדינות השכנות

מאז הסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן, ישראל התחייבה להעביר 50 מיליון ק"ב מים לירדן מדי שנה. מעבר למים, ישראל גם הפכה לספקית אנרגיה מרכזית באזור. עסקאות הגז עם מצרים וירדן, שנערכות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, לא רק מחזקות את הכלכלות המקומיות אלא יוצרות תלות הדדית המבטיחה יציבות ארוכת טווח. זוהי הוכחה נוספת שישראל אינה מערערת יציבות אלא תורמת לשגשוג האזור.

מעבר לכך, מתקיימים בין ישראל לבין ירדן ומצרים שיתופי פעולה כלכליים ומסחריים, שבמסגרתם השכנות נהנות מהתשתיות השונות של ישראל. כך למשל, ירדן מייבאת ומייצאת מוצרים דרך נמל חיפה.

הסיוע למדינות המפרץ

לצד המדינות השכנות, גם מדינות המפרץ מקיימות שיתופי פעולה, קשרי מסחר וקשרי תיירות עם ישראל, במיוחד מאז החתימה על הסכמי אברהם. בין היתר, יש שיתופי פעולה טכנולוגיים בין חברות סייבר ישראליות לממשלות ולגופים כלכליים במדינות אלו. ישראל גם מסייעת למדינות המדבריות בכל הקשור להתפלת מים, אנרגיה סולארית, ופתרונות השקיה מתקדמים. דוגמה לכך אפשר לראות באבו דאבי ובדובאי, שם חברת נטפים הישראלית מובילה פרויקטים לחקלאות חכמה בתנאי מדבר קשים, שתורמים לחיסכון של עד 70% בצריכת המים בחקלאות.

גם בהיבטים הביטחוניים, מדינת ישראל תורמת רבות מהידע הצבאי והמודיעיני שלה. היא הזהירה מספר פעמים את מדינות המפרץ בנוגע לתקיפות איראניות, ואף קיימה תמרונים צבאיים משותפים עם מדינות אלו, שסייעו לשמירה על היציבות האזורית.

כל אלה הופכים את ישראל לשחקנית מרכזית במזרח התיכון, ומוכיחים כי היא פתוחה לקיים קשרים מועילים עם מדינות האזור. בזכות הסכמי אברהם ישראל גם עתידה להפוך לנתיב סחר משמעותי שיחבר בין כל אותן מדינות לבין אירופה ויתר מדינות העולם, ויבסס את מעמדה כ"סינגפור" של המזרח התיכון.

מדוע מסוכן להאשים את ישראל בבעיות של המזרח התיכון?

גישת "ישראל אשמה" מסוכנת משום שהיא מצדיקה אלימות ומוחקת את האחריות של הצדדים הערביים למעשיהם. זו אותה גישה שגורסת שארה"ב אשמה בפיגועי 11.9. אם כך, מי שמאשים את ישראל בכל סכסוך באזור אינו תורם לשלום וליציבות, אלא רק יוצר עיוות מסוכן של המציאות.

הפוסט "מדינת ישראל היא הגורם לסכסוך במזרח התיכון" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תבניות חשיבה מקובעות יכולות להיות דבר מסוכן, במיוחד בכל הנוגע לביטחון ישראל. והינה, דווקא כאשר דנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, התקבעה תבנית חשיבה אחת ודיכוטומית: "פתרון שתי המדינות – כן או לא?". המיקוד בשאלה הזאת גורם לרעיון שתי המדינות להיראות כפתרון היחיד לסכסוך וכדרך הבלעדית להשגת שלום. גם כאשר ברור שהסיכוי ליישום שלו קלוש, הוא נשאר צרוב בתודעה כפתרון יחיד.

אחרי השבעה באוקטובר, משהו התחיל לזוז. בסקר מדד הביטחוניסטים שערכנו בראשית שנת 2023, טרם מתקפת הפתע של חמאס, ראינו ש-60% מכלל הציבור בישראל ו-72% מהיהודים, מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. במאי 2025, חזרנו על השאלה הזאת בסקר נוסף, והפעם ההתנגדות בקרב כלל הציבור עלתה ל-68% ובקרב היהודים היא כבר עלתה ל-80%. נתונים דומים מופיעים גם בסקרים שנערכים בתוך החברה הפלסטינית. לפי סקר שנערך באוקטובר 2024, רוב הפלסטינים סבורים שאין סיכוי ממשי לפתרון שתי המדינות. אז למה הוא ממשיך להישאר על השולחן?

לדמיין מחדש סכסוך ישן: חלופות לפתרון "שתי המדינות"

הקיבעון המחשבתי שהופך את פתרון שתי המדינות לגביע הקדוש של המזרח התיכון מרדד את השיח על הבעיה הישראלית-פלסטינית ומקשה מציאת פתרונות חלופיים ובני-קיימא.

בשנת 2022, מתוך ניסיון לאתגר את התפיסה המקובעת הזאת, פרסמה תנועת הביטחוניסטים את נייר העמדה "לדמיין מחדש סכסוך ישן", שבו הוצגו ארבעה פתרונות חלופיים לסכסוך. אחד מהפתרונות שהוצגו שם הוא "תוכניות האמירויות", שמציעה לחלק את החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה לשמונה אמירויות בשליטת ראשי החמולות. היום, על רקע שינויים שחלו בעקבות השבעה באוקטובר, גם רבים בציבור הפלסטיני וגם ראשי החמולות מנפת חברון מצדדים בתוכנית זו, והופכים אותה לרלוונטית מתמיד.

תוכנית האמירויות היא תוכנית שפיתח סא"ל (מיל') ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחבר תנועת הביטחוניסטים. התוכנית מתבססת על היכרות מעמיקה עם החברה הערבית ועל ההבנה שיסודותיה נעוצים עד היום בתפיסה של חברה שבטית שבה הנאמנות היא קודם כול למשפחה ולשבט (החמולה). בהתאם, החברה הערבית איננה מקשה אחת, אלא קובץ של חמולות שלעיתים לא מקיימות כל קשר זו עם זו. לפי קידר, הניסיון המערבי-קולוניאליסטי להלביש על האזור את המודל של מדינת לאום כשל בגלל חוסר הבנה מהותי של מבנה חברתי זה. כפתרון חלופי הוא מציע להקים שמונה אמירויות במרחבי יהודה, שומרון ועזה, שיתנהלו כמעין ערי מדינה בשליטת החמולות המקומיות ויזכו לאוטונומיה מסוימת.

תוכנית האמירויות: מה הופך אותה לפתרון המתאים?

לפי התוכנית, השייחים – ראשי החמולות – יהיו אחראים על כל הצד האזרחי והשיטורי בשטח שתחת שליטתם, כמו טיפול בתשתיות והניהול העירוני. מנהיגי האמירויות גם ידאגו לחינוך, תוך שיתוף פעולה עם ישראל, זאת כדי לשים סוף לחינוך הרדיקלי ולהסתה לטרור שמעודדת הרשות הפלסטינית. התוכנית קובעת גם שהאמירויות יהיו רשאיות לפעול בנפרד או להקים מועצת ניהול ותיאום משותפת. לתושבי האמירויות תהיה שייכות אזרחית-אמירתית, והם יקבלו תעודות זהות ודרכונים מטעם האמירות שאליה הם משתייכים.

לתוכנית האמירויות יש יתרונות רבים גם עבור ישראל וגם עבור הפלסטינים.

מבחינת ישראל, היא מאפשרת שליטה על מקסימום שטח עם מינימום אוכלוסייה, מעניקה ריבונות על חבלי מולדת, ומחזקת את מרווח הביטחון של צה"ל. נוסף על כך, התוכנית בולמת את המאמצים לרצף טריטוריאלי פלסטיני.

מבחינת הפלסטינים, זוהי דרך להתנתק מהרשות הפלסטינית המושחתת והכושלת, ולהשיג שליטה מקומית שמתאימה למבנה החברתי ולאופי האוכלוסייה. כמו כן, התוכנית מאפשרת להם ליהנות מניהול אזרחי עצמאי שיכול לשפר את רמת חייהם, לתרום למצבם הכלכלי ולצמצם פשיעה.

יתרון חשוב נוסף של תוכנית האמירויות נעוץ בגמישות שלה. התוכנית הזאת יכולה לעמוד בפני עצמה, או להתכתב עם פתרונות נוספים כמו הקמת קונפדרציה ירדנית או הקמת ישות אוטונומית ברצועת עזה. אפשר לומר, אם כך, שיישום תוכנית האמירויות הוא הבסיס לכמעט כל פתרון הגיוני לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תוכנית האמירויות: למה דווקא עכשיו?

הרעיון שבבסיס תוכנית האמירויות איננו חדש. כבר בראשית שנות התשעים, מדינת ישראל ניסתה לקדם באופן רשמי וגלוי פתרונות מדיניים שיתבססו על הנהגות מקומיות. אולם, במקביל לשיחות אלו נוהל שיח צדדי בין הפת"ח לבין נציגיו של שמעון פרס, אשר התגבשו לבסוף לכדי הסכמי אוסלו, הסכמים שהביאו בין היתר לביסוס השליטה של הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה.

הסכמי אוסלו נחלו כישלון חרוץ, והובילו לשרשרת אסונות לאומיים ששיאם בשבעה באוקטובר 2023. אולם הצד הישראלי לא היה היחיד שנפגע מהם – גם הפלסטינים סובלים רבות מאז שהם נתונים לשליטת הרשות הפלסטינית, שהיא רשות מושחתת שכל מטרתה היא אחת: השמדת ישראל. כשזאת המטרה, אין מי שידאג באמת לניהול העירוני ולחיי התושבים. הרשות גם מעודדת טרור ומצמיחה מחבלים, ובכך גוררת את ישראל לפעילויות צבאיות בתוך שטחי יו"ש שמערערות את הביטחון של תושבי המקום.

מאז השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, רמת החיים הירודה ממילא של הפלסטינים רק מוסיפה להידרדר, ומתחילה להישמע קריאה פנים-פלסטינית לשנות את ההנהגה. קריאה זו קיבלה משנה תוקף בכתבה שפורסמה החודש בוול סטריט ג'ורנל שבה נכתב שחמולת אל ג'עברי, חמולה גדולה מחברון, יחד עם חמולות נוספות בעיר, מעוניינות בהקמת אמירות עצמאית שתחליף את שלטון הרשות הפלסטינית בחברון ובסביבתה. מאז, החמולות אומנם הכחישו את הנאמר, אך ברור שזה הפתרון שאליו הן שואפות – וכך עולה גם משיחות שאנחנו, בתנועת הביטחוניסטים, קיימנו עימן. המסר שעולה מאותן שיחות הוא חד וחלק: אין לנו בעיה לצאת נגד הרשות, אבל הבעיה שלנו היא איתכם, הישראלים – אתם צריכים להחליט מה אתם רוצים ולהציב חזון ברור.

ראוי לציין כי חברון היא עיר משמעותית ואם אכן תקום שם אמירות, זה יקרין ישירות על יתר הערים ביו"ש ועל עזה, וכנראה נראה תנועה לכיוון הקמת אמירויות נוספות ומשם לשינוי אמיתי במצב השלטון הפלסטיני.

מנהיגי החמולות לוחמים נגד קיצונות דתית

השייחים שונים באופן מהותי ממנהיגים פוליטיים אחרים, וזאת מאחר שהם מנהיגים חמולה, וחמולה זאת משפחה. הרעיון המסדר שעליו נשענת תוכנית האמירויות הוא שהשייח ידאג למשפחה שלו – החמולה, ושהחמולה מצידה תהיה נאמנה אליו.

אחד הדברים שמסכנים נאמנות בתוך חמולות הוא קיצונות דתית. מאחר שראשי חמולות פנטיים נוטים להתמקד בדת ולא בבני משפחתם, זה גורם לפגיעה בנאמנות כלפיהם ויכול להוביל להתפרקות החמולה. השייחים מבינים זאת ולכן רוב החמולות מתונות מבחינה דתית ומוטות יותר לפן הכלכלי. כלומר, המטרה העיקרית שלהן היא לא לפעול למען אידיאולוגיות גדולות, אלא לדאוג לרווחת השבט – ממש כמו הורה שרוצה לפרנס את משפחתו.

נקודה חשובה נוספת שהופכת את השייחים לפרטנרים שאפשר לשתף איתם פעולה היא שלחמולות יש שאיפות שליטה מקומיות ולא לאומיות. מכאן, שבשונה מהרשות ששואפת להשמיד את ישראל ולהקים מדינה פלסטינית במקומה, החמולות יתמקדו בניהול העיר שלהן.

מעבר לכך, לשלטון הישראלי יהיה יותר מרחב פעולה מול שלטון שמונהג בידי שייחים מאחר שהחמולות לא יכולות להתקיים כלכלית בלי אינטראקציה עם ישראל. למדינה גם יהיו הרבה מקלות וגזרים להפעיל מולן, כמו מתן אשרות עבודה בשטח ישראל, גישה לאזורי תעשייה משותפים ושימוש בנמלי ישראל.

חשוב להדגיש שגם תחת תוכנית האמירויות, האחריות הכוללת על המרחב הארצישראלי, לרבות עזה, תהיה נתונה בידי ישראל. לצה"ל ולכוחות הביטחון תישמר הזכות לפעול באופן חופשי בתוך השטחים כדי להמשיך למגר את הטרור.

פתרון שבטי לחברה שבטית

לעולם המערבי יש נטייה לנהל את הדיון על הפלסטינים בינו לבין עצמו, בלי לשאול את הפלסטינים מה הם רוצים. הגישה הזאת מובילה לניסיונות להחיל פתרונות מערביים על בעיות שמקורן באופי תרבותי לגמרי אחר – וכך בדיוק נולדה הרשות הפלסטינית, וזו גם הסיבה להתקבעות על פתרון שתי המדינות.

כדי למצוא פתרונות ישימים לסכסוך, צריך להסתכל על החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה, ממש כפי שעשה ד"ר מרדכי קידר. קידר הבין שמדובר בחברה עם מרכיבים חמולתיים, ושכל ניסיון לכפות עליה שלטון חיצוני שלא עולה בקנה אחד עם מבנה השבט – מוּעד לכישלון. ההבנה הזאת היא שהביאה אותו לגבש את תוכנית האמירויות שלקוחה מתוך העולם הערבי עצמו, ולמעשה שואבת השראה מאיחוד האמירויות וממודלים דומים שמתחילים להיווצר גם בסעודיה, כווית ועומן.

רבים בציבור הפלסטיני כבר מבינים שזה הפתרון הנכון עבורם, וחלקם אף מעוניינים לפעול לקידום הנושא. אולם, דווקא מדינת ישראל, שיכולה להרוויח רבות מן התוכנית, עדיין מתמהמהת. אם נקשיב לנציגי החמולות בחברון ונעז להציג חזון ברור, ואם תוכנית האמירויות אכן תצא אל הפועל, יתמלאו תנאים לשינוי אזורי אסטרטגי מן המעלה הראשונה. ועם שינוי כזה, לא מן הנמנע שבעוד שנים ספורות כבר נראה ישראלים עושים קניות במרכז שכם – ממש כמו שהיה המצב לפני כניסת הרשות הפלסטינית לשלטון.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט ״שופינג בלב שכם״: תוכנית האמירויות יכולה להביא לשקט אמיתי באזור הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרתו של קנצלר גרמניה השמרני, פרידריך מרץ, שלפיה ישראל עושה את "העבודה המלוכלכת עבור כולנו", קרי עבור המערב, עוררה בישראל התרגשות רבה – ובצדק. נדיר מאוד שמנהיג מערבי, על אחת וכמה מדינאי גרמני, מגדיר את מעשיה של ישראל בצורה פשוטה וקולעת כל כך. הנוהג המקובל במערב, ובמיוחד באירופה, הוא להסתתר מאחורי ניסוחים דיפלומטיים מעורפלים ולא מחייבים, ולא להביע הערכה לתרומתה הרבה של ישראל בהגנה על המערב מפני תוקפנותו של האסלאם הרדיקלי. המערב, ובעיקר אירופה, התרגל לראות בישראל דווקא את שורש כל בעיות המזרח התיכון, ולא את המפתח לפתרון הבעיות הללו. לכן, הצהרתו של הקנצלר, שמביעה הערכה רבה לאומץ של הנהגת מדינת ישראל וצבאה, מהווה התפתחות מעניינת. יש לקוות שמנהיגים אירופיים אחרים ילכו בעקבותיו של מרץ, וגם שמרץ ידבוק בעמדתו ולא יחזור בו ממנה בהזדמנות הראשונה.

למרות שישראלים רבים עדיין מחשיבים את גרמניה כידידתה של מדינת היהודים, הדברים הברורים והמובנים מאליהם של הקנצלר עוררו סערה פוליטית גדולה בארצו. למעט תמיכה מסוימת, בעיקר משורות מפלגתו, זכה הקנצלר לקיתונות של רותחין על הצהרתו ממספר גורמים, ביניהם בכירים בשותפתו לקואליציה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שמאז תבוסתה בבחירות האחרונות הפכה לביקורתית מאוד כלפי ישראל. מקרב המפלגה הזו נשמעים יותר ויותר קולות התומכים בהטלת אמברגו נשק על ישראל בגלל מה שהם מכנים "הפרות החוק הבינלאומי ברצועת עזה".

שערורייה מלוכלכת

דובר סיעת הסוציאל-דמוקרטים לענייני חוץ, אדיס אהמטוביץ', האשים את הקנצלר שבדבריו הוא אינו תורם למניעת הסלמה, שאותה הוא הגדיר "היעד העליון במצב המאוד רגיש". אהמטוביץ', שהוא בן לפליטים מבוסניה וחבר הזרם השמאלי במפלגתו, הדגיש: "אנחנו המפלגה שאמרה לא למלחמת עיראק ב-2003. אנחנו המלחמה שאמרה כן להסכם הגרעין עם איראן ב-2015. בשני המקרים צדקנו. זו העת לפירוק מנשק רטורי. אנחנו צריכים לעצור בכל האמצעים את התפשטות האש. לכל דבר אחר יהיו השלכות שאי אפשרלהעריכן עבור המזה"ת אבל גם עבורנו, שכן גם אירופה מרגישה תמיד את התוצאות".

בכיר נוסף המשתייך לזרם השמאלי במפלגה הצהיר גם הוא: "כשהקנצלר אומר שישראל עושה באיראן את העבודה המלוכלכת, עבורנו זה יותר מתמוה. בה בעת הוא מסגיר תפיסת עולם שרחוקה מאוד מזו הסוציאל-דמוקרטית. בבחירת המילים שלו מעלה מרץ את האפשרות שההתקפה הצבאית של נתניהו נגד איראן עלתה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. ראייה מקילה שכזו מפיו של נציג גרמניה לחלוטין אינה הולמת".

הדוברת לענייני חוץ של מפלגת "הירוקים" שבאופוזיציה כינתה את דבריו של מרץ "ציניים ולא מכובדים", גם לנוכח הנפגעים האזרחיים באיראן. לדבריה, "יש צורך בדיפלומטיה, בפעולה למען הפגת המתיחות והגנה על האוכלוסייה האזרחית בכל האזור. מרץ עשה את ההפך. ההצהרות שלו הן מאוד מסוכנות". מטעם מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", שגם היא באופוזיציה, הוגדרה הצהרתו של מרץ כ"שערורייה". "הקנצלר משליך את החוק הבינלאומי לפח ומעלה על נס את זכותו של בעל הכוח", אמר יו"ר הסיעה.

האחרונה להצטרף למתקפה על מרץ הייתה מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". בהודעה משותפת ודי לקונית שפרסמו שני ראשי המפלגה ב-18 ליוני נאמר: ״מהלכי הלחימה בין ישראל ואיראן מוליכים להסלמה נוספת של הסכסוך המזרח תיכוני. ההסלמה הזו גורמת לנו לדאגה ומאיימת על ביטחון גרמניה, אירופה והעולם כולו. אנחנו דוחים במלוא התקיפות את ההתבטאות של הקנצלר פרידריך מרץ, בשל היותה חסרת רגישות ומזיקה לתדמיתה של גרמניה. אין זה מהאינטרס של גרמניה ואירופה לתרום באופן פעיל למלחמה. אנחנו קוראים לצדדים במלחמה לגלות מתינות, ומקווים שארה״ב לא תהיה חייבת להיכנס למלחמה. פוליטיקאים אירופיים צריכים לשמור על אזרחיהם מפני ההשלכות השליליות של הסכסוך המזרח תיכוני כגון תנועות הגירה ופיגועים ולתרום דיפלומטית להשגת שלום״.

אם בכל הביקורת הזו לא היה די, הרי שקבוצת אומנים הגישה נגד הקנצלר תלונה אצל התביעה הפדרלית ואצל התובע הכללי בברלין בדרישה לפתוח בהליכים משפטיים נגד מרץ, בגין הפרה של סעיף בחוק הפלילי הגרמני האוסר עידוד של מלחמה תוקפנית. מגישי התלונה טוענים נגד מרץ, שבדבריו הוא השתמש במינוחים נאציים. "בתחילת 1942 התייחס קצין הס"ס אוגוסט הפנר לטבח בבאבי יאר באותו מינוח ציני, 'עבודה מלוכלכת'", נכתב בתלונה.

ממה האירופאים מפחדים?

גם בהשוואה להצהרות של מנהיגים אירופיים נוספים, דברי הערכתו של הקנצלר מרץ לישראל נותרים יוצאי דופן. ידידים בודדים של ישראל, כמו למשל חירט וילדרס בהולנד, התייצבו באופן מוחלט לצידה של ישראל. אפילו ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שתמך בישראל בעבר, לא השמיע דברי חיזוק לפעולה הישראלית או עמדה ברורה נגד משטר האייתוללות בטהרן.

למרות שקיים קונצנזוס הצהרתי בקרב האיחוד האירופי בדבר הצורך למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, האופציה הצבאית שבה בחרו ישראל וארה"ב מבהילה את מנהיגי אירופה. ראשית, הם חוששים מעליית מחירי הנפט והגז, שעלולה ליצור משבר אנרגיה נוסף לאחר משבר האנרגיה שיצרה מלחמת רוסיה באוקראינה, שממנו בקושי התאוששו. נוסף על כך, האירופאים חוששים מגל חדש של הגירה המונית שיגיע לפתחה של אירופה. לכך יש גם להוסיף את החשש מהתעוררותם של תאי הטרור האיראני הרדומים ומגל פיגועי טרור שיערער עוד יותר את מצב ביטחון הפנים הלא-יציב ברוב מדינות אירופה. על כן, הם מעדיפים להתבצר מפני "ההשלכות" במצודה העשויה דיפלומטיה.

כסף מלוכלך

עד היום, גרמניה אפשרה לאיראן להמשיך ולהתל בקהילייה הבינלאומית. כבר לפני למעלה משני עשורים, שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, קבע שעל העולם לקבל את העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, בעוד הוא ועמיתיו מבריטניה, צרפת והאיחוד האירופי מנהלים שיחות עם נציגי המשטר האיראני על מניעת תוכנית הגרעין האיראנית. גרמניה הייתה שותפה למשא ומתן עם איראן ולהסכם הגרעין של אובמה ב-2015, ולאחר חתימת ההסכם מיהרו נציגי המדינה לטהרן כדי להבטיח לארצם את הדיבידנדים הכלכליים והמסחריים מההסכם. כאשר הכריז ממשל טראמפ הראשון על יציאה מההסכם ועל סנקציות על המדינה האסלאמית, הייתה גרמניה שותפה למאמצים ליצירת מנגנון עוקף לסנקציות. ממשלות גרמניה לאורך השנים, ללא כל הבדל בהרכבן הפוליטי, קיימו גם ערוצי תקשורת ישירים עם נציגי המשטר האיראני והזמינו את בכיריו לכנסים ולאירועים שונים בגרמניה "כדי לשמר את רוח הדיאלוג".

גם עבור "עבודה מלוכלכת" צריך לשלם. עם זאת, על הקנצלר מרץ לגלות מנהיגות, גם בארצו וגם באירופה, ולתרגם למעשים את ההערכה שלו לישראל. גרמניהבפרט ואירופה בכלל, שתרמו בדרכים שונות לתוכנית הגרעין האיראנית ושמגלות נדיבות רבה כל כך לפלסטינים, צריכות להקים קרן סיוע לישראל לכיסוי נזקי המלחמה עם איראן. במקום לדבר עם נציגי המשטר האיראני, על אירופה להטיל עליהם חרם מוחלט, לנתק את כל הקשרים עם איראן, לסגור שגרירויות ונציגויות אחרות ולהטיל סנקציות שיורידו את משטר האייתוללות על רגליו. יתרה מזאת, ההבנה שישראל עושה את "העבודה המלוכלכת" צריכה לחרוג מההקשר האיראני ולהיתפס בהקשר של המזה"ת כולו, ובכלל זה בהקשר של הסוגיה הפלסטינית. על האיחוד האירופי להפסיק את האיומים להטיל סנקציות דווקא על ישראל, ולחדול מההתניות המדיניות שנועדו לחייב את ישראל לוויתורים בתמורה להידוק היחסים עם אירופה. זו נראית אומנם משימה בלתי-אפשרית, אך התנאים החדשים שנוצרו כעת במזרח התיכון מעניקים הזדמנות נדירה לאיחוד האירופי לבצע חישוב מסלול מחדש. מרץ יכול להוביל את המהלך הזה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט "העבודה מלכלכת" – המהפך הגרמני מול ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אנו מכריזים בזאת, על המשך קיומה של מדינת ישראל…" כך היה ראוי לראש ממשלת ישראל לפתוח את נאומו לאומה, עם פתיחת מתקפת המנע של צה"ל באיראן. החלטה זו, היושבת על כתפי ראש הממשלה, היא בסדרי הגודל של הקמת המדינה. בשנת 1947 דוד בן גוריון קיבל החלטה לקבל את תוכנית החלוקה ולהקים את מדינת ישראל, ובשנת 2025 בנימין נתניהו קיבל החלטה למנוע את השמדתה ולוודא את המשך קיומה.

מדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי מאז היווסדה. תחילה, האיום הובל על ידי 6 צבאות ערב, שתיכננו לכבוש את כל מדינת ישראל שזה עתה הוכרז על הקמתה, ועם השנים האיום לבש צורה ופשט צורה בדמות צבאות וקואליציות מדינות ערביות קרובות (מצרים, סוריה, ירדן) ורחוקות (עיראק). בעשורים האחרונים אויבי ישראל, בדמות ארגוני הטרור הפלסטיניים (פת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלאמי) וכן ארגון החיזבאללה, הובילו לא רק למעשי טרור ורצח, אלא לנסיון לממש את חזונם להשמדת ישראל באמצעות תוכנית המתקפה של ה-7 לאוקטובר.

השעון הסופר לאחור את השמדת ישראל

תוכנית זו לא היתה רק ניסיון לבצע מעשי רצח וחטיפות מקומי, אלא היתה חלק מתוכנית רב זירתית, בחסותה של איראן, לכיבוש והשמדת מדינת ישראל. מתקפת חמאס היתה אמורה להיות המהלך הראשון, מעין "רגל בדלת", שלאחריו יתקפו פוג'י רדואן בצפון, ערביי יהודה ושומרון בשומרון ובערי השרון, ובהמשך, ערביי ישראל והמיליציות מסוריה, ואולי אף מירדן. הכל בחסות אש הטילים האיראנית, אשר לפי התכנון היה אמורה להגיע לאתרים אסטרטגיים, בסיסי חיל האויר ועוד.

איראן לא רק היתה נותנת החסות, אלא שהיא גם מימנה, הכווינה והיתה המאפשר האסטרטגי של הטרור מול ישראל – הכל כחלק מרצונה להשמיד את מדינת ישראל (בטהראן תלוי שעון הסופר לאחור משנת 2040 את זמן השמדתה של ישראל… זו הזדמנות לטייסי חיל האויר- להשמידו!). אבל איראן לא הסתפקה "רק" בהפעלת טרור וטבעת אש, אלא חתרה להשגת נשק גרעיני, הכל בכדי להשמיד את ישראל. רצון זה של איראן, למרבה האירוניה, מעולם לא הוסתר, אולם העולם ומוסדות האו"ם המשיכו לעצום עיניים, ולנהל עמה משא ומתן כאילו מדובר בעסקה להפסקת ייצור נפט לשימוש אזרחי.

10 פצצות הירושימה

מנגד, מדינת ישראל, בהובלתו של נתניהו, זיהתה את האיום הקיומי, והובילה מאבק רב שנים, ורב ממדי בניסיון לעצור את התגרענותה של איראן. מאבק זה כלל מהלכים דיפלומטיים, בשילוב עם לחץ וסנקציות כלכליות, שהובילו להסכם הגרעין בשנת 2015 (JCPOA), בהובלת ארה"ב. אולם, גם הסכם זה, שממנו יצא הנשיא טראמפ בקדנציה הראשונה שלו (2018), לא מנעו מאיראן להמשיך בחתירתם לפצצה.

ניסיונות אלו הגיעו לשיא בשנים האחרונות, עת איראן הגיעה לכמות אוראניום מועשר ברמה של למעלה מ-60% , בכמות של מאות ק"ג, המספיקים לכ-10 פצצות אטום (כל אחת בסדר גודל של הירושימה). בנוסף, איראן הצליחה להערים על סאב"א, ולקדם בחשאי תוכנית להפיכת החומר המועשר לפצצה (קבוצת הנשק שמטרתה לייצר את ההתקן בו יתקיים הפיצוץ, והוא יותקן על גבי טיל).

בחודשים האחרונים התרבו הסימנים להתקדמות תוכנית קבוצת הנשק, כולל ביצוע ניסויים. מהלך זה חייב קבלת החלטה ישראלית גורלית: האם מדינת ישראל יכולה להמשיך להתקיים בצל איום של פצצה גרעינית מצד איראן. כאן נכנס להילוך מואץ תהליך קידום המוכנות הצבאית למניעת כוונתה של איראן. תוכנית זו, המבוססת על יכולות מבצעיות מגוונות ורבות שנים (שלא יפורטו במאמר זה), קיבלה את ההכוונה וההתאמות הנדרשות בחודשים האחרונים, כפי שמסר ראש הממשלה, ויצאה לפועל בליל יום חמישי האחרון ה 13ביוני 2025.

תהליך קבלת ההחלטות הלאומי המורכב שאת חלקו אני מכיר מבפנים התקיים שנים רבות, תוך דילמות כבדות משקל (יכולת הביצוע, ההישג הנדרש, מחיר לכוחותינו, מחיר לעורף, מחיר מדיני, כלכלי ועוד). הוא הביא לקבלת החלטה גורלית: המשך קיומה של מדינת ישראל, ומניעת איום קיומי על ידי גרעין. על-כך, נאמר כי זו החלטת בן גוריון. רוצה לומר, החלטה על המשך קיומה של המדינה, גם במחיר כבד, וסיכונים אפשריים, אבל המטרה הגדולה היא החשובה כאן.

מטרת מתקפת המנע

מטרת מתקפת המנע היא השמדת יכולות הגרעין או פגיעה משמעותית בו. בנוסף, הוגדרו גם הישגים נוספים, ובהם: פגיעה ביכולת הטילים המדויקים של איראן (גריעת יכולות). התכלית האסטרטגית היא: שינוי המציאות האזורית (ואני מוסיף – העולמית) מן היסוד. החזרת ההרתעה הישראלית, שבירת ציר הרשע, והפעם תוך פגיעה קשה בראש הנחש עצמו.

לפיכך, על מקבלי ההחלטות בישראל לפעול בהתאם ליעד הראשי ולתכלית האסטרטגית. רק כאשר נגיע להישגים אלו, ולא לפני (בשל לחץ כלשהו – בינלאומי או אחר), עלינו להיכנס למנגנון סיום שיבטיח את המשך פירוק כלל יכולת איראן בתחום הגרעין (מודל לוב על מלא). כמו כן עלינו לכלול כאן את כל תחומי האיום האיראניים: התעצמותה בטק"ק, הפעלת שלוחי הטרור ומימונם, פתיחת מיצרי באב אל מנדב ועוד. זו הזדמנות של פעם בדור, ועלינו למצות אותה עד תום.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט החלטת בן גוריון של נתניהו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" טראמפ אמר בשיחות סגורות שהוא אישר תוכניות תקיפה באיראן, אך הוא רוצה להמתין להחלטה של המשטר לגבי נטישת תוכנית הגרעין. זאת, לאחר שהתבטא לפני כמה ימים במילים "אין לי חשק למו"מ עם איראן – אני מצפה לכניעה מוחלטת". רשת "בלומברג" מדווחת שבאמריקה "נערכים לתקיפה בימים הקרובים – למרות שהמצב עדיין מתפתח ויכול להשתנות".

דברים אלה משקפים את ההישגים המרשימים של ישראל במלחמה עם איראן, ימים ספורים בלבד לאחר שיצאה למתקפת מנע מול האיום הגרעיני והבליסטי. העולם מתבונן בהשתאות על היכולות יוצאות הדופן של מערכת הביטחון הישראלית.

לאור ההישגים של ישראל מצד אחד וגודל האיום הקיומי הניצב מולנו מצד שני, הגישה שחותרת ל"אסטרטגיית יציאה" ומוכנה להסתפק בכל הסכם עם האיראנים ­ בכל מקרה אינה יכולה להיות אופציה. השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל היא אחרת: האם להסתפק בכניעה איראנית שתכלול פירוק תשתיות הגרעין והטילים אך תשאיר את המשטר עם יכולת להתאושש בעתיד, או לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה כדי למוטט את כלכלתה של איראן ולהביא לשינוי השלטון ולקריסת הציר השיעי.

מהו האיום הקיומי הכפול שאילץ את ישראל לפעול דווקא עכשיו?

לאחרונה החליטה איראן לעבור מהעשרת אורניום לתהליך של הנשקה – יצירת נשק גרעיני של ממש. לפי ההערכות המודיעיניות, איראן החלה בהיערכות מהירה להרכבת תשע פצצות גרעין, כאשר כל מרכיבי הפצצה כבר נמצאים בהישג יד.

במקביל, החליט המשטר האיראני להתחיל לייצר טילים בליסטיים בקצב חסר תקדים. המטרה הייתה להגיע בתוך מספר שנים לעשרות אלפי טילים בליסטיים שיוכלו להציף את מערכות ההגנה האווירית של ישראל עד שייגמרו המיירטים, ולחולל בה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים. שילוב טילים גרעיניים בירי מסיבי כזה היה מאפשר לאיראן לממש את יעדה המוצהר – ולהביא להשמדת ישראל.

כדי להגן על עצם קיומה ועל שלום העולם המערבי כולו, לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה שנועדה לסכל הן את הפיכתה של איראן למדינה בעלת נשק גרעיני והן את איום הטילים הבליסטיים שביקשה לפתח. המטרה: השמדת כל התשתיות הגרעיניות והבליסטיות, כולל המפעלים שמייצרים את הנשק, חיסול המדענים שמחזיקים בידע שמאפשר את פיתוח פרויקט הגרעין האיראני, פגיעה קשה בהנהגה הצבאית האיראנית ובמשמרות המהפכה, וסיום המערכה בתוך שבועות בודדים מבלי להיגרר למלחמת התשה קשה וממושכת שבה איראן, בדומה לתימן, "מטפטפת" עלינו טילים למשך חודשים ארוכים או אפילו שנים.

ימים ספורים ששינו את המזרח התיכון

בתום ימי לחימה מעטים בלבד, צה"ל כבר שולט כמעט לחלוטין במרחב האווירי של איראן, כולל באזור טהרן – מציאות שעד לפני כמה ימים נראתה בלתי אפשרית. כוחות הביטחון הישראליים ביצעו מבצעי סיכול נועזים ויצירתיים בעומק איראן. מתקני גרעין ומתקנים צבאיים נפגעו או הוצאו מכלל פעולה, ויכולת הייצור והפיתוח האיראנית ספגה מכה קשה.

במקביל, הטילים הבליסטיים שהיו אמורים להציף את ישראל לפי התכנון האיראני, למרות מחיר הדמים הנורא שגבו בחיי אזרחים ישראלים, יורטו ברובם הגדול ולא הניבו את התוצאות שאיראן ציפתה להן. ישראל מתמודדת באופן יעיל ומדויק גם עם ניסיונות שיגור רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים.

העובדה שהמערכה מתרחשת לאחר שישראל כבר כרתה כמה מזרועות התמנון האיראני, מסבירה מדוע אפילו הפרוקסי שאיראן השקיעה בהם משאבים עצומים – חיזבאללה וחמאס – נמנעים מלהצטרף למערכה, ואינם נחלצים לעזרת המדינה שטיפחה אותם במשך עשורים. לאחר העימות הקודם עם ישראל הם פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמם.

התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות האזורי. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית עם כושר הרתעה משמעותי,  כיום חשופה ופגיעה יותר מאי פעם. הציר השיעי בראשותה, שהטיל אימים על המזרח התיכון כולו, מתערער ויש אפשרות אמיתית להביא לקריסתו.

זה המצב החדש שנוצר בתוך ימים ספורים. ישראל מוצאת עצמה בנקודת זמן היסטורית זו בעמדה שלא הייתה בה מעולם, עם הכוח לעצב את פני האזור לשנים הבאות. וכעת, עומדת בפניה השאלה הגדולה: מה עליה לעשות עם ההזדמנות הזו?

אפשרות ראשונה – פירוק הגרעין והותרת המשטר על כנו

האפשרות הראשונה שעומדת בפני ישראל היא להביא את איראן לכניעה מוחלטת בתנאים קשים מבחינתה, שיכללו פירוק מלא של כל תשתיות הגרעין ותשתיות הטילים הבליסטיים, התחייבות חד־משמעית שלא לשקם אותן, ושמירה של ישראל על חופש פעולה מלא לשוב ולתקוף בכל מקרה שבו איראן תפר את התנאים – בדומה למצב שהיא מקיימת כיום מול חיזבאללה, לאחר שהחלישה אותו באופן דרמטי במלחמת חרבות ברזל.

לאפשרות זו כמה יתרונות ברורים. האיום הקיומי הכפול יוסר בטווח הזמן הקרוב, ישראל תשיג את המטרה שלשמה יצאה למערכה, והעולם יקבל מסר ברור בדבר נחישותה להגן על עצמה. הציר השיעי יהיה חלש ומורתע, והקואליציה השקטה שתומכת כבר כעת בישראל תוכל להמשיך לפעול בצורה מתואמת. ישראל תיהנה גם מהמשך תמיכת העולם המערבי, שכיום מריע לה על הישגיה באיראן, שהתקדמותה המואצת לעבר נשק גרעיני מהווה איום רציני גם עליו.

אולם לאפשרות זו יש גם מגבלות שחשוב להכיר בהן. המשטר האיראני יישאר על כנו עם יכולת כלכלית נרחבת, גם אם מוחלשת. כל עוד השלטון בטהרן ימשיך להתקיים, יהיה לו אינטרס מובהק לשקם את מה שנפגע – בין אם בתוך שנה, חמש שנים או עשור. האייתולות לא יוותרו על שאיפותיהם האזוריות ועל התפיסה שישראל היא אויב קיומי שיש להשמיד.

המשטר האיראני שרד מלחמה עם עיראק שנמשכה שמונה שנים, עמד בפני סנקציות חמורות במשך עשורים, והצליח לצבור כוחות ולשקם את עצמו פעם אחר פעם. בפעם הבאה לא בטוח שיהיו לישראל התנאים הנדירים הנוכחיים – אור ירוק מלא, תמיכה מודיעינית וציוד מתקדם מארה"ב, פרוקסי איראניים מוחלשים מאוד ותמיכה של חלק לא מבוטל מהקהילה הבינלאומית – כדי לפעול שוב באופן עוצמתי ואפקטיבי כמו היום.

לכן, למרות ההישגים הברורים שאפשרות זו מבטיחה, יש לשקול בזהירות אם היא מספקת פתרון אמיתי וארוך טווח לאיום האיראני – או שמא היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לנקודת זמן כלשהי בעתיד, כשהתנאים עשויים להיות פחות נוחים לישראל.

אפשרות שנייה – הפלת המשטר האיראני

האפשרות השנייה שעומדת בפני ישראל היא לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר ולהרחיב את מטרות המערכה עד כדי הפלת המשטר האיראני. מדובר בפעולה עמוקה שתכלול הרס מתוכנן של הכלכלה האיראנית – פגיעה בשדות הנפט, ביכולת הזיקוק, בנמלים ובתשתיות התחבורה – לצד חיסול נרחב של ההנהגה הצבאית והפוליטית במטרה להביא לקריסת שלטון האייתולות.

לאפשרות הזו כמה יתרונות משמעותיים. הפלת המשטר תסיר את האיום האיראני לא לשנים או לעשורים, אלא לצמיתות. לא תהיה יותר מדינה שתממן, תכוון ותנהל את שלוחות הטרור נגד ישראל. הציר השיעי כולו יקרוס – מחיזבאללה וחמאס, דרך המיליציות העיראקיות, ועד לחות'ים בתימן. המזרח התיכון יחווה שינוי טקטוני שיאפשר לישראל להדק ולהעמיק בריתות אסטרטגיות במרחב ולהיות מעצמה בקנה מידה גלובלי, שתשפיע על האזור כולו יותר מאחרות ותיקח חלק מכריע בעיצובו.

נימוק נוסף התומך באפשרות זו הוא שמדובר בהזדמנות שעשויה שלא לחזור. כיום ישראל נהנית מקונסטלציה חד-פעמית: מודיעינית, צבאית, מדינית ודיפלומטית. כפי שקרה עם קדאפי בלוב, קריסת המשטר עשויה להביא להתעוררות כל הגורמים האופוזיציוניים בתוך איראן ולהאיץ את נפילת משטר האייתולות.

אולם לאפשרות זו יש גם מחירים וסיכונים שיש לקחת בחשבון. הפלת המשטר תביא לפחות באופן זמני לעלייה משמעותית במתיחות עם מדינות אירופה, שרואות באיראן שותפה כלכלית חשובה. מחירי הנפט יזנקו בטווח הקצר ויפגעו בכלכלה העולמית. המתיחות הדיפלומטית עלולה להימשך חודשים ואף שנים.

שאלת המעורבות האמריקאית

מה שיכול להקל משמעותית את יישום שתי האפשרויות הוא כמובן מעורבות אמריקאית ישירה במערכה. השימוש במפציצים אסטרטגיים אמריקאיים, או לחלופין השאלתם לישראל, יאפשר לטפל באופן יסודי יותר באיומים כמו בונקרים מבוצרים בעומק רב מתחת לאדמה עם חומרים ואמצעים ליצירת נשק גרעיני ותשתיות לחימה תת-קרקעיות אחרות. כמו כן, הפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי תסייע באופן משמעותי, תאיץ ותקל גם את דחיקת איראן לכניעה בתנאים קשים מבחינתה וגם את הפלת המשטר.

ישראל אסירת תודה על כך שארה"ב מספקת לה תמיכה מודיעינית, ציוד מתקדם ואור ירוק מלא לפעולה, אך לאחר הישגיה כעת היא מצפה שארה"ב תצטרף למתקפה באופן ישיר. נכון לשעה זו, סימנים רבים אכן מעידים על כוונות התקפיות שלה: אלה כבר לא התבטאויות בלבד, אלא גם מעשים כגון קידום כוחות אמריקניים משמעותיים לאזור. מאידך גיסא, ארה"ב משאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן עם איראן, בתנאי של כניעה מוחלטת שלה.

ההיסוס האמריקני עד כה להפעלת כוח נובע מהשלכות גיאופוליטיות אחרות שאינן בזיקה ישירה לישראל, שאותן הממשל בוושינגטון לוקח בחשבון, ומשקף את המאבק הפנימי בקרב הרפובליקנים, בין גורמים בדלנים לגורמים פרואקטיביים המאמינים שאמריקה צריכה להפעיל כוח בזירה הבינלאומית.

מצד שני, אם יימשך ההיסוס הזה הוא עתיד ככל הנראה לגבות מאמריקה מחירים גיאופוליטיים כבדים. אם סין ורוסיה יראו שארה"ב אינה מוכנה להפעיל כוח צבאי כל עוד היא אינה מותקפת ישירות, הן עלולות להסיק מסקנות מסוכנות. סין תוכל לשקול פלישה לטייוואן בהנחה שאמריקה לא תתערב כל עוד לא יותקפו אזרחים או נכסים אמריקאיים ישירות. באופן דומה, רוסיה עלולה לבחון אפשרויות התרחבות נוספות באירופה – כגון פולין או פינלנד – תחת אותה הנחה.

כך, בעוד ישראל בונה את כוחה כמעצמה גלובלית ולא אזורית בלבד, סימן שאלה גדול מרחף מעל האופן שבו מדיניות פסיבית של מעצמת-העל האמריקאית תתפרש על ידי יריביה הגדולים ומעל ההשלכות שיהיו למדיניותה הבדלנית על הסדר העולמי החדש שמתגבש.

עם זאת, אף על פי שמעורבות אמריקאית ישירה תקל את המשימה, ישראל אינה תלויה בה. הצטרפות ישירה של ארה"ב למערכה אומנם תתרום רבות להכרעתה, אך אם לא תהיה לה ברירה אחרת, ישראל תדע להסתדר גם לבדה ותוכל, במידת הצורך, גם לדחוק את איראן לכניעה מוחלטת וגם להפיל את המשטר בכוחותיה שלה.

כך או אחרת, ישראל עומדת בצומת דרכים היסטורי ותידרש בטווח הזמן הקרוב להכרעה מהגדולות בתולדותיה: האם להסתפק בניצחון בנקודת הזמן הנוכחית או ללכת עד הסוף. הבחירה שאותה תקבל תקבע את גורלה לדורות.

הפוסט הזדמנות חד-פעמית: ללכת עד הסוף ולהפיל את השלטון באיראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

זמן קצר לאחר שהמנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, דחה את הסכם הגרעין עם ארה"ב, ב-5 ביוני 2025, דווח ב"וול סטריט ג'ורנל", כי הפנטגון האמריקני העביר תדרוך שקט לקונגרס ובו נמסר כי יש "היערכות להסלמה מול איראן וחידוש הלחימה עם החות'ים". בנוסף לכך, הוא נתן הוראה לקדם העברת ציוד ביטחוני קריטי למזרח התיכון בתחום ההגנה האווירית. התפתחויות אלו מצביעות על אפשרות מוגברת לעימות ישיר עם איראן שכרגע נראה כבלתי נמנע.

תשובתו של חמינאי לא הייתה מפתיעה. כבר באפריל 2025, בעיצומן של שיחות הגרעין ברומא, נשלחו שליחיו להעביר מסר תקיף ובלתי משתמע לשני פנים: הקווים האדומים של טהראן "בלתי ניתנים לפשרה", וכוללים בין היתר כי "איראן לעולם לא תסכים לפרק את הצנטריפוגות שלה להעשרת אורניום, להפסיק לחלוטין את העשרת האורניום, או להפחית את כמות האורניום המועשר".

ממשל טראמפ ביקש להימנע ממלחמה אזורית כוללת, או מהידרדרות שתוביל לעימות ישיר עם איראן ואולי אף לפוטנציאל של מלחמה עולמית שעלולה לכלול גם את אירופה. לכן, לצד היערכות צבאית משמעותית שכללה תגבור כוחות ופריסת אמצעי הגנה, הוא ניסה למצות את הכלים הדיפלומטיים עד תום כמתחייב. אך ככל שנוקפות העדויות וההתרחשויות, מתבהר כי מול המשטר האיראני, דיפלומטיה לבדה פשוט לא עובדת: בזמן שוושינגטון השקיעה שבועות רבים של מגעים, בטהראן פעלו במקביל לרכישת רכיבים לייצור מאות טילים בליסטיים בעזרתה של סין – מהלך שמאיר באור ברור את כוונותיהם האמיתיות.

על פי מקורות המעורים הפרטים, בזמן המשא ומתן עם ארצות הברית, איראן הזמינה מבייג'ינג אלפי טונות של רכיבים לתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, והיא צפויה לקבל בחודשים הקרובים משלוחים של התרכובת אמוניום פרכלורט, שבאמצעותו תוכל לייצר 800 טילים בליסטיים. חלק מהחומר יועבר גם לחות'ים בתימן.

המהלכים האחרונים של טהראן ממחישים שלא מדובר ברצון כנה להסכם, אלא באסטרטגיה למשוך זמן ולהיערך טוב יותר לעימות כשיגיע, כולל המשך החימוש של שלוחותיה.

די היה לשמוע את הצהרתו של פרופ’ פריידון עבאסי, לשעבר ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של איראן ואחד האנשים המרכזיים בפרויקט הגרעין האיראני, כשאמר מספר ימים לפני סירובו של חמינאי כי "אם אקבל פקודות לבנות פצצה גרעינית – אעשה זאת. אנחנו יכולים לבנות פצצה גרעינית קטנה שיכולה להרוס בסיס צבאי שלם, ואינה מסווגת כנשק להשמדה המונית. לציונים יש סיכוי לעזוב עכשיו, צריך לחסל את מי שנשאר".

הצהרה זו, בסמיכות לדחיית ההסכם על ידי חמינאי, מחזקת את ההבנה כי איראן אינה באמת חותרת להסדרה, אלא משתמשת במשא ומתן ככיסוי להמשך ההתעצמות הגרעינית, הן ברמה הצהרתית, והן בפועל. מדובר באסטרטגיה מכוונת ויזומה, שבמסגרתה איראן מאותתת כי לא תהסס, במידת הצורך וכאשר תרגיש מוכנה, גם לעשות שימוש ביכולת גרעינית.  הצהרת עבאסי חושפת תחכום איראני שמטרתו לפתח נשק גרעיני “קטן” שמתחמק מסיווג כנשק להשמדה המונית, וכך לעקוף סנקציות ומגבלות בינלאומיות בדרך יצירתית ומסוכנת.

דו"ח סבא"א וההתקדמות הגרעינית

רק ימים לאחר הצהרות עבאסי, ב-31 במאי 2025, פורסם דו"ח סודי של סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שהצביע על המשך העשרת אורניום לרמה של 60%, עם מלאי של 408.6 ק"ג – עלייה של 50% בתוך שלושה חודשים בלבד. כמות זו מספיקה לכעשר פצצות גרעיניות, עם קצב ייצור של פצצה אחת בכל חודש.

הדו"ח חשף גם פעילות חשאית באתרים סודיים, בהם נרשמו השמדת ראיות והפרות התחייבויות בינלאומיות. האיראן מפעילה מתקנים במקביל, מסתירה פעילויות מהפקחים ומגיעה לרמות העשרה שמסכנות במפורש את הסכם הגרעין.

הציניות האיראנית והתמרון הדיפלומטי

לאורך השנים האחרונות, איראן ניצלה את השיחות וההסכמים לזמן ולצבירת כוח, צברה מלאי אורניום, בנתה תשתיות והרחיבה את יכולות הטילים הבליסטיים. כל זאת בעוד היא ממשיכה להכחיש בפומבי את התוכניות האמיתיות שלה.

אולם דו"ח סבא"א לצד הצעתו של עבאסי מפברואר 2025 לשמור פצצה גרעינית כהרתעה שקטה מול ישראל וארה"ב, מהלך שנוגד לחלוטין את התחייבויותיה הבינלאומיות ואת שיח המשא ומתן הארוך של טהרן, ממחישים כיצד איראן ממשיכה להתקדם בשיטות מתוחכמות, כולל הסתרת נשק גרעיני במתקנים עמוקים ובלתי נגישים להפצצה במטרה להפעיל לחץ ולהכריח את המערב לשבת עמה שוב ושוב למשא ומתן תחת איום תמידי. ניתן להסיק מכך כי המשטר האיראני ממשיך לפעול במחשכים ולרמות את הקהילה הבינלאומית תוך כדי התכוננות צבאית התקפית.

דו"ח מודיעיני אוסטרי ומימוש האיום

בנוסף, דו"ח מודיעיני אוסטרי בן 211 עמודים מצביע על כך שתוכנית פיתוח הנשק הגרעיני האיראנית פעילה ומתקדמת, ומשולבת בארסנל טילים שמסוגל לשאת ראשי נפץ גרעיניים למרחקים ארוכים.

מול האיום המתעצם הזה, ממשל טראמפ מוצא את עצמו במבוי סתום: האם להמשיך במשא ומתן מתמשך שנראה לעיתים כמעין ויתור, או להכיר בכך שהשעון מתקתק והפתרונות הדיפלומטיים איבדו את יעילותם.

איראן על סף נשק גרעיני – "יום הפקודה"

עבאסי עצמו הבהיר את חומרת המצב כשאמר בחודש מאי 2025: "יש לנו את כל הידע והיכולת לפתח פצצה גרעינית. אנחנו רק צריכים לקבל החלטה. זה יכול לקחת שעתיים ויכול לקחת כמה חודשים כשנתחיל נדע".
הצהרה זו ממחישה באופן חד את הקירבה המטרידה של איראן לנשק גרעיני, ואת העובדה שמרגע שתתקבל ההחלטה, הדרך לפצצה קצרה באופן מסוכן. המשמעות ברורה: ישראל והמערב ניצבים בפני איום מוחשי וחסר תקדים, כזה שלא יאפשר תגובה בזמן אמת. כל עוד זו תמונת המצב, אין כל תוחלת בנקודת הזמן הנוכחית בהסכמים דיפלומטיים, כי הם אינם יכולים לעכב או לאכוף דבר בשעה שהיכולת כבר קיימת והחלטה אחת מספיקה כדי להצית מרוץ מסוכן.

איראן וזרועותיה הפרוקסי – רשת השפעה מאיימת

הגרעין האיראני הוא רק חלק ממרחב השפעה רחב יותר. חמאס, חיזבאללה, החות’ים ומליציות שונות בעיראק ובסוריה, כולם נתמכים ישירות על ידי משמרות המהפכה. בחודש אפריל 2025 חשף שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, כי איראן הסכימה להעביר לחמאס 500 מיליון דולר ל"השמדת ישראל והמאבק בארצות הברית".

חזון המנהיג העליון חמינאי, שמתואר בספרו "פלשתין" משנת 2015, הוא "השמדת מדינת ישראל ועלייתה של ההגמוניה איראנית במזרח התיכון" – דתית, ביטחונית ופוליטית.

המשטר האיראני, בראשות חמינאי, חותר בגלוי להשמדת ישראל, לא רק באמצעות נשק גרעיני, אלא גם באמצעות פרויקט טילים, תוכנית חלל צבאית בתחפושת אזרחית, ותמיכה נרחבת בשלוחות טרור.

במקביל לסיכול פרויקט הגרעין, הפלת משמרות המהפכה חיונית, שכן הם זרוע התכנון והביצוע המרכזית של האידאולוגיה להשמדת ישראל והפעלת טרור אזורי. בנוסף, אסור להסיר את תוכנית הטילים הבליסטיים מהשולחן, זו מכפלת כוח קריטית לגרעין ולפריסת איום ישיר על מדינות המערב וישראל.

תכנית החלל של איראן – מקרה בוחן לשקרים של איראן

איראן מכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל, אך במקביל מציגה את פרויקט הגרעין כאזרחי ולמטרות של שלום. חשיפת תוכנית החלל שלה חושפת את השיטה: שימוש בכסות אזרחית להונאת הקהילה הבינלאומית ולפיתוח יכולות צבאיות התקפיות.

לא בכדי טראמפ הטיל ספק בכוונותיה של איראן בחודש מאי 2025: "כאשר יש לך כמויות בלתי מוגבלות של גז ונפט, למה אתה צריך גרעין אזרחי? אני חושב שאנרגיה גרעינית זה בסדר גמור לאזרחים, אם יש מדינה שאין בה נפט".

העובדה שחסן מוגאדאם, שנחשב לאבי תוכנית הטילים של איראן, עמד בראש הפרויקט ונהרג תוך כדי עבודה על משגר לוויינים מדגם "קאעם" עם דלק מוצק, היא אינדיקציה ברורה לכך שמדובר בפרויקט בעל אופי צבאי מובהק ולא אזרחי שמפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח. בנוסף, בשנת 2013 צילומי לווין חשפו תכנית חלל חסויה בחסות משמרות המהפכה בצפון המדבר המרכזי של איראן.

אין עוד מקום לאשליות

האיום הגרעיני כבר אינו רק שאלה תיאורטית או עתידית, אלא מציאות מתקרבת. העולם ניצב בפני בחירה קשה ועליו להחליט האם לפעול בנחישות עכשיו, לפני שהאיום יהפוך לבלתי הפיך.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט עבאסי הסיר את המסכה: לא אם – אלא מתי תיבנה הפצצה האיראנית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') חסון חסון לא מסתפק בניצחונות טקטיים. בריאיון מיוחד לאתר תנועת הביטחוניסטים הוא מציג תמונה חדה: ישראל הכתה חזק באיראן, בחיזבאללה ובעזה – אבל עדיין צריכה להכריע בכל החזיתות ולתרגם את כוחה הצבאי לעליונות אסטרטגית.

חסון, מבכירי תנועת הביטחוניסטים, לוחם וקצין מעוטר שמילא מגוון תפקידים, שחלקם מסווגים, בצה"ל ובשירות המדינה, רואה את השבעה באוקטובר גם כתולדה של השסע הפנימי – אך משוכנע שישראל יכולה לצאת מהמערכה כשהיא חזקה יותר מאי פעם.

הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד

מגולני ללשכת הנשיא

את הקריירה הביטחונית שלו התחיל חסון כשהתגייס לחטיבת גולני, התקדם לתפקידי מ"פ וסמג"ד, השתתף במלחמת לבנון הראשונה ולחם בקרבות בבופור ובביירות.

משם המשיך חסון לשורת תפקידי פיקוד, עד שהוזמן להצטרף ליחידה מסווגת שפעלה בעומק מדינות אויב. הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד, ועל גבורתו ואומץ ליבו זכה בצל"ש אלוף הפיקוד.

"במסגרת תפקידים אלו למדתי לפתח חשיבה כירורגית ויצירתית, שמזהה מטרה ומבינה איך להפוך אותה למציאות", הוא מספר.

מצה"ל המשיך חסון למטה ללוחמה בטרור של המועצה לביטחון לאומי, ולאחר מכן אל לשכת נשיא המדינה, שם שימש מזכיר צבאי לנשיאים שמעון פרס וראובן ריבלין.

התחנות השונות שעבר בדרך – מהשטח, דרך עולם המבצעים המיוחדים ועד לשולחן מקבלי ההחלטות – העניקו לחסון תובנות ייחודיות המצטרפות לכדי נקודת מבט מורכבת ומקורית על האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל.

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים וההתמכרות לקונספציה, ולהלך רוח הססני והחשש להכריע צבאית וליזום מדינית

"בג'ונגל, אם אתה לא אריה – אתה בבעיה"

"הגיע הזמן שישראל תנצל את הכוח שיש לה", אומר חסון, "אין מדינה בעולם שהייתה חווה את אסון השבעה באוקטובר, מקבלת מכה כפי שקיבלנו ומתאוששת מהר ובעוצמה כזו. מדינת ישראל הצליחה כמעט למוטט את התמנון האיראני, פגעה בלב טהרן וחיסלה שמונים אחוז מחיזבאללה – צבא הטרור החזק, העשיר והמתוחכם בעולם. בכל הזירות ישראל הגיעה להישגים מדהימים, הרבה בזכות היתרון המודיעיני, הטכנולוגי והאווירי שלה".

"הבעיה", הוא מסביר, "טמונה בכך שישראל לא מצליחה למנף את ההישגים הללו לאפיקים אסטרטגיים כדי להפוך למעצמה מדינית ולא רק צבאית. המזרח התיכון הוא ג'ונגל – ובג'ונגל, אם אתה לא אריה אתה בבעיה".

האם ישראל הפסיקה את הלחימה בלבנון מוקדם מדי?

"חד-משמעית. אם היינו ממשיכים עוד קצת, חיזבאללה לא היה מתארגן מחדש, והיינו נותנים למשטר הלבנוני הזדמנות להתחזק ולבסס את עצמו – מה שהיה מביא לנו שקט לחמישים השנים הבאות".

גם מול איראן, חסון סבור שאין מקום להיסוס נוסף. "על ישראל להכות באיראן בחוזקה ולהותיר אותה חסרת אונים". לדבריו, מהלך כזה – לצד שליטה חזקה ביהודה ושומרון והשגת יציבות בעזה – חיוני כדי שנוכל להתמודד עם כל האיומים האחרים הניצבים לפתחנו. בין סכנות אלו הוא מונה את התמנון הטורקי, ההולך ומרחיב את אחיזתו באזור, ובסוריה בפרט, כחלק מניסיונו להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה"

הבריתות שיכולות לשנות את פני האזור

עוצמתה של מדינה, מסביר חסון, לא מסתכמת רק ביכולת מבצעית: כדי להבטיח את ביטחונה לטווח הארוך, ישראל חייבת לפעול באומץ, מתוך יוזמה וחשיבה אסטרטגית רחבה. לשם כך, עליה ליצור שיתופי פעולה עם מיעוטים ועם גורמים מתונים ברחבי המזרח התיכון.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים שחולקים איתה אינטרסים משותפים, ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה. הבריתות האלו יאפשרו לנו לחזק את השפעתנו במרחב ולבלום התקרבות של כוחות עוינים אל גבולותינו".

סוריה, לדברי חסון, היא הזירה הקריטית ביותר ליצירת ברית כזו בעת הנוכחית, לנוכח הניסיון של טורקיה להקים בה מדינת טרור אסלאמיסטית תואמת דאעש.

"אנחנו צריכים לחזק, לאמן ולחמש את הדרוזים בדרום סוריה", הוא מבהיר, "להעניק להם חיפוי אווירי ולעזור להם להפוך ללוחמים מצוינים שיהיו פרוקסי של ישראל ויוכלו לחצוץ בינינו לבין כוחות המשטר החדש".

עם מי עוד ישראל צריכה לחתור לבריתות?

"עם כל מיעוט שלא יכול לחיות לא תחת דאעש ולא תחת איראן, ושלכן יש לו אינטרס משותף איתנו – עלאווים, כורדים, נוצרים ועוד. הם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם. אם נעזור לכולם להתארגן ככוח צבאי זה יאפשר לנו לבנות כאן כוח אמיתי נגד ציר הרשע, השיעי והסוני כאחד".

איך ברית כזו תתבטא בפועל מצד ישראל?

"ישראל צריכה לגבש תוכנית ומדיניות החלטיות, ולא להסתפק בסיסמאות או ברבע מהלך. יש להקים גוף ממשלתי, מִנהלת או מסגרת מסודרת – עם תקציב, משימות ואחריות. והכי חשוב, לא לפחד ולא להיות תמימים, אלא לדעת שיש פה ג'ונגל – ושצריך לדעת להוביל בו."

"הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי"

הדרוזים וישראל: "אני זה המדינה, והמדינה זה אני"

הברית בין הדרוזים למדינת ישראל, בעיניו של חסון, בן גאה לעדה הדרוזית, מושתתת על חיבור עמוק של זהות, מחויבות ושייכות, שעובר כחוט השני לאורך כל חייו האישיים והציבוריים.

הקשר הזה היה נוכח במיוחד בבית שבו גדל. אביו, סברי חסון, היה הדרוזי הראשון שיצא לקצונה לאחר חוק שירות החובה לדרוזים, ולחם כקצין קרבי בארבע מלחמות ישראל. "גם חמי, חתן פרס ישראל ויועצם של שבעה נשיאים", נזכר חסון, "נשלח על ידי בן־גוריון להסביר את צדקת דרכה של ישראל בעולם, ואף עודד יהודים לעלות לארץ". ילדיו של חסון עצמו שירתו ביחידות מובחרות. "יש לי דור ממשיך, ואני גאה בזה מאוד".

החיבור בין שני העמים – שהתחיל בהיחלצות של נביאם של הדרוזים, יתרו חותן משה, להגנת בני ישראל – נמשך עמוק לתוך העידן המודרני. "עוד לפני מלחמת העצמאות, הדרוזים לא ישבו על הגדר למרות שאיש לא הבטיח להם שמדינה קטנה אחת תצליח לעמוד מול האוקיינוס הערבי. אבל הם בחרו לעמוד לצד היהודים ונפלו לצידם בקרב. תמיד אמרתי: הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי."

מובילים בביטחון – אך מופלים באזרחות

מאז השבעה באוקטובר, אומר חסון, עומק הקשר בין הדרוזים לבין מדינת ישראל בלט באופן המובהק ביותר. "הייתי בגן בדליית אל־כרמל – כל ההורים היו מגויסים. או במילואים, או בקבע, או בסדיר. העדה כולה התגייסה, גם בצבא, גם בסיוע לעורף. העדה – זו ישראל, וישראל – זו העדה."

אך לצד השותפות הבלתי מסויגת הזו ישנו גם תסכול גובר. הפערים בין היישובים הדרוזיים ליהודיים בתחומים כמו תשתיות, ובפרט בהיתרי בנייה, הם משמעותיים וגורמים כאב לצעירים, שמרגישים בצדק שהם נותנים את המקסימום למען ביטחון המדינה אך נזנחים באזרחות. "זה מתסכל את הנוער. במיוחד כשזה מלווה בצווי הריסה ובקנסות שמוטלים דווקא על לוחמים, מילואימניקים ומשפחות שתרמו למדינה".

הפתרון, מסביר חסון, טמון במהלך מעשי: החלטת ממשלה כוללת, שתבוא לאחר עבודת מטה יסודית. זו צריכה לכלול השקעה ביישובים הקיימים, פתרון לסוגיית הקרקעות והיתרי הבנייה – ואף הקמת יישוב חדש שייתן מענה לצורכי הצעירים. "120 או 150 מיליון שקל – זה הסכום שנדרש כדי ליצור תיקון משמעותי".

להבין את הכשל ולבנות מחדש

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים שהחברה הישראלית סבלה מהם ערב השבעה באוקטובר, התמכרותה לקונספציה ולהלך רוח הססני והחשש שלה להכריע צבאית וליזום מדינית.

"היינו עסוקים במאבקים בינינו לבין עצמנו", הוא אומר בכאב, "והאויב ידע לנצל את זה היטב. לכן היום אנחנו חייבים להתאחד. אני לא יודע איך עושים את זה, אבל חייבים. וברגע שנעשה את זה, שום אויב לא יגיע לקרסוליים שלנו".

הפוסט תא"ל (מיל') חסון חסון: "יש לישראל עוצמה אדירה – עכשיו הגיע הזמן למנף אותה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במזרח התיכון של 2025, דברים משתנים בקצב מסחרר ומפתיע. הביקור האחרון באיזור של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, רק חיזק את התחושה שמה שנראה דמיוני עלול להפוך למציאות. לאחר נחיתתו של טראמפ בריאד, חתם נשיא ארה”ב על עסקאות נשק ומסחר בשווי של טריליוני דולרים. אך טראמפ לא הסתפק בזה – בשולי ביקורו עשה טראמפ צעד מדיני משמעותי, ונפגש עם השחקן האזורי המסקרן והשנוי במחלוקת, נשיא סוריה, אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג’ולאני). טראמפ הכריז גם על הסרת הסנקציות מעל סוריה כדי לתת להם "הזדמנות לגדולה".

מי שנחשב עד אתמול לטרוריסט מבוקש, הופך היום לשותף לגיטימי?

העובדה שאל-ג’ולאני, מי שעל ראשו הוצע פרס של 10 מיליון דולר על ידי ארה"ב, מקבל הכרה פומבית בדמות פגישה עם טראמפ – אינה פחות מהיסטורית. זהו אותו אל-ג'ולאני שהצטרף למוג'האדין בעיראק ב-2003, לאחר שקיבל השראה מפיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב. הוא אף אמר באחד מראיונותיו בעבר כי  "כל מי שבעולם המוסלמי או הערבי שיגיד לך שהוא לא שמח באותו יום, ישקר".

המזרח התיכון ניצב בפני צומת היסטורי – ונראה כאילו הוא צועד לעבר שחר אזורי חדש. עם זאת, הדבר מצטייר משמע היה המזרח התיכון מחולק לשני עולמות מקבילים:

בעולם האחד, אל-ג'ולאני הוא מנהיג כנופיית ג'האדיסטים שהפכה לכוח העיקרי המרכיב את המשטר הסורי החדש ובונה ח'ליפות אסלאמית בסוריה; משטר אשר מאיים גם על איראן והשיעים במזרח התיכון תוך קבלת לגיטימציה בינלאומית.

בעולם המקביל ישנה התקרבות בין ארה"ב לאיראן, הידברות והגעה למשא ומתן על תוכנית הגרעין האיראנית ותמיכה של מדינות המפרץ החוששות מעימות צבאי מול האיראנים.

לכאורה, מדובר במהלך מדיני חסר תקדים. אך האם מתחת לפני השטח מדובר במהלך של טראמפ כחלק מהמשא ומתן של ארה"ב מול איראן? האם משתמש טראמפ באל-ג'ולאני כמנוף לחץ על איראן? האם מדובר באיתות אסטרטגי עמוק ומחושב שמכוון לא רק לעתידה של סוריה, אלא אולי גם לאיראן?

ייתכן שטראמפ מפעיל כאן תרגיל במשא ומתן מצידו ושולח מסר ברור למשטר האיראני: "אם לא תשתפו פעולה – נעשה עסקים עם האויבים שלכם". במסר עקיף אך נוקב, הנשיא מאותת כי ארצות הברית עשויה לשתף פעולה עם אויביה הגדולים ביותר של איראן השיעית – קרי, הסונים: כוחות הג'האדיסטים הסורים בחסות ערב הסעודית – הנמסיס הגדולה. במסר זה מצביע טראמפ לא רק על חיזוק קשרים עם סוריה הג'אדיסטית של אל-ג'ולאני אלא גם עם האויבת הגדולה של איראן, סעודיה.

השחמט האסטרטגי של טראמפ

טראמפ, איש עסקים חכם וקשוח, מפעיל מהלך שונה מן הגישה הדיפלומטית המוכרת. במקום דיאלוגים בלתי נגמרים וניסיונות לרכך עמדות, טראמפ נוקט גישה תקיפה: חבירה אסטרטגית לצדדים שנחשבים לאויבים המרים ביותר של איראן – הסונים הקיצוניים וסעודיה.

המהלך נועד לייצר לחץ פסיכולוגי-פוליטי רב-עוצמה על טהראן: הפחד מבריתות חדשות שעלולות לסגור עליה מכל עבר. המטרה הסופית ברורה – החזרת איראן לשולחן המו"מ תחת תנאים מחמירים, הפוכים לגישת "ההתשה הדיפלומטית" שנוקטת איראן כבר שנים: גרירת רגליים, הצהרות עמומות ושאיפה לעצב את השיח הבינלאומי לפי הקצב של טהראן.

"המהלך הסורי"

ייתכן מאוד שכל ה"מהלך הסורי" אינו יותר מכלי טקטי, זמני אך ממוקד. מטרתו: להפחיד את איראן, להציג בפניה תרחיש של ניתוק השפעתה בסוריה, ולהכריח את המשטר האיראני לקבל את תנאי ארה"ב במסגרת עסקת הגרעין.

מבחינת טראמפ, זהו לא רק מהלך גיאו-פוליטי אלא גם פסיכולוגי. הוא יודע שאיראן רגישה במיוחד לאובדן השפעה במרחב השיעי-סוני, וסוריה, ששימשה לה ציר מרכזי לפרוקסי ולמעבר נשק, נחשבת לנכס אסטרטגי. אובדן השליטה שם עשוי להתפרש בטהראן כאיום ממשי על היכולת שלה להמשיך ולשקם את ציר ההתנגדות שבראשותה.

מנגד ממשיכה איראן לנסות לשמר את מנופי הלחץ שנותרו בידיה: פעילות גרעינית מדודה לכאורה (העשרת אורניום לרמות "אזרחיות"), שמירת צנטריפוגות בשטח המדינה, והמתנה לתרחיש שבו יתחלף הממשל בבית הלבן, מהלך שיאפשר לה לחדש במהירות את ההעשרה לרמה צבאית.

מנקודת מבט איראנית, מהלכיו של טראמפ מסמנים תהליך צמצום מתמשך של ההשפעה האזורית שלה. נפילתה של סוריה של אסד הביאה לעלייתו של ציר סוני חדש ומתגבש הכולל את סוריה החדשה של אל-ג'ולאני, סעודיה, קטר וטורקיה – סוג של "ברית אנטי-איראנית-שיעית" שמציבה את איראן במצב מגננה.

החות'ים – הקלף האחרון?

בתוך המציאות הגיאו-פוליטית המורכבת הזו, החות'ים בתימן נותרים אחד הקלפים האחרונים שנותרו בידי איראן. החות'ים הינם הפרוקסי הפעיל היחידי אשר מנסה לאיים ולפגוע באינטרסים אמריקאיים באזור ובישראל, כדוגמת ניסיון שיתוק נמל התעופה בן-גוריון באמצעות ירי טילים.

במקביל פועלת איראן בזירה הדיפלומטית. ניסיונות לחיזוק קשרים עם מצרים ובחריין, והושטת יד מחודשת לסעודיה, הם חלק ממהלך מתוחכם לבניית משקל-נגד מול הציר הסוני המתחזק. דבריו של שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, מאשרים זאת: "החל תהליך כינון היחסים עם בחריין ומצרים… אנו עובדים על כך ואני מקווה שזה יגיע למימוש. גם היחסים שלנו עם מצרים הפכו לנרחבים יותר מאי פעם".

האיראנים חיזרו שנים אחר מצרים, שמבחינתם יכולה לשמש איזון מול ההגמוניה הסעודית. בחריין, שבה מתקיים רוב שיעי תחת שלטון סוני, נחשבת מבחינתם לטריטוריה אסטרטגית. האיראנים רואים בבחריין מחוז איראני לכל דבר ומנסים לנצל כל תסיסה במדינה, עקב רוב שיעי במדינה הנשלט על ידי מיעוט סוני. ההתקרבות לבחריין היא גם אחת מהדרכים הערמומיות של איראן לנסות ולפורר את "הסכמי אברהם" עם ישראל.

בסופו של דבר, איראן מוצאת עצמה בלחץ הולך וגובר, הן כלכלית והן גיאו-פוליטית, ומוכנה כמעט לכל מהלך שיביא להסרת הסנקציות ולשימור שלטון האייתולות. מנגד, טראמפ ממשיך להפעיל מהלכים מפתיעים ובלתי שגרתיים – הכול כחלק ממערכה מתוחכמת של לחץ מדיני. בעידן שבו כל תזוזה על לוח השחמט המזרח תיכוני היא מסר, וכל תזוזה עלולה לשנות את מאזן הכוחות, טראמפ משחק שחמט אסטרטגי שבו גם האופציה הצבאית נותרת גלויה – כאיום מחושב וכמנוף להשגת מטרותיו מול איראן.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד מחשק טראמפ את איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בסוף חודש פברואר התריע הרמטכ"ל לשעבר רא"ל הרצי הלוי מפני ההתעצמות הגוברת של צבא מצרים, ואמר בין היתר כי "למצרים יש צבא גדול, עם אמל”ח מתקדם, עם מטוסים וצוללות, כמות גדולה של טנקים ולוחמי חי"ר", וכי אף שלפי ההערכות כרגע לא מדובר באיום, "זה יכול להתהפך ברגע". ב-18.3, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, הציג בכנסת את התדריך הביטחוני המקיף שלנו על האתגר ההולך ומתגבש מכיוון גבולה הדרומי של ישראל.

ואכן, במדבריות הענק צרובי השמש של מצרים מתרחשת זה למעלה מעשור מגמה שעשויה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות האזוריים. שכנתנו מדרום, ההולכת ומשתחררת מתלותה בסיוע צבאי אמריקאי, עוברת את תהליך ההתחמשות והמודרניזציה הצבאית המקיף ביותר שלה מאז שנות השבעים. הרכש הצבאי הנרחב, לצד חיזוק כוחות היבשה, הים והאוויר, מעידים על שאיפה ברורה מצידה: להפוך לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

כשהדבר מתלווה להגברת נוכחות משמעותית של צבא מצרים בחצי האי סיני, תוך הפרת הסכם השלום עם ישראל, עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מוכנים לתרחיש של עימות צבאי עתידי בין שתי המדינות?

הרקע להתעצמות: הפיכה, משברים ושאיפות אזוריות

תהליך ההתעצמות של מצרים החל עם עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון בעקבות הפיכת הנגד ביולי 2013, אשר הדיחה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים". עם עלייתו לשלטון החל א-סיסי בתהליך ייצוב השלטון וחיזוק הצבא.

אפשר להצביע על כמה מניעים העומדים מאחורי החלטתו של א-סיסי להעצים משמעותית את כוחה הצבאי של מצרים. הראשון שבהם הוא הרצון לשקם את הצבא כמנגנון מרכזי להחזרת היציבות הפוליטית והכלכלית במדינה, שנפגעה בעקבות מהפכת "האביב הערבי" ב-2011, שהעלתה לשלטון את מורסי, איש "האחים המוסלמים".

מהפכה זו הייתה אחד הביטויים הדרמטיים לאיום הנשקף לשלטון המרכזי במצרים מצד קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות. מאז שנות ה-70 פועלים בשטח המדינה ארגונים קיצוניים כמו "א-תכפיר ואל-הג'רה" ו"ג'מאעת אל-מסלמין", אשר חותרים להפיל את השלטון באמצעות טרור. לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב-2013 הוכרזו "האחים המוסלמים" כארגון טרור ופלגים קיצוניים מתומכיהם אימצו שיטות פעולה אלימות.

אולם, הגורם העיקרי הפוגע ביציבות במצרים כיום הוא המרד האסלאמיסטי בסיני, שהפך לזירת עימות עקוב מדם בין השלטון המצרי לארגוני ג'יהאד קיצוניים, ובראשם שלוחת דאעש המכונה "וילאית סינא". הארגון ביצע מאות תקיפות נגד כוחות הביטחון והאוכלוסייה האזרחית באזור. לדוגמה, במאי 2022 נהרגו 11 חיילים מצרים בהתקפה על מתקן שאיבת מים בצפון סיני – אירוע שחשף את המשך פעילותו של הארגון למרות המאמצים לדכאו.

את הרצון של א-סיסי בחיזוק משמעותי של הצבא יש להבין, אפוא, גם בהקשר של הרצון לשים קץ למרד זה ועל רקע החשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה.

צבא מצרים בדרום סיני

בזירה המדינית, התחמשותה המסיבית של מצרים נעשית מתוך כוונה ברורה לחזק את מעמדה כמעצמה אזורית, לבלום את ניסיונות ההתפשטות של טורקיה, להגן על עצמה מפני זליגת הכאוס הביטחוני בלוב אל גבולותיה ולהגביר את כוחה והשפעתה מול איראן. הבחירה של מצרים לגוון את מקורות הנשק שלה ולחזק את קשריה עם רוסיה, סין, גרמניה וצרפת מאפשרת לה חופש פעולה רב יותר, ומיועדת בין היתר להפחית את תלותה בארה"ב.

הצבא המצרי מתעצם לנוכח המרד בסיני והחשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה

משבר הסכר: החזית האתיופית

הקשר נוסף הנחוץ להבנת תהליך החימוש המצרי הוא משבר סכר הרנסנס: אחד מהסכסוכים הגיאופוליטיים החמורים ביותר באפריקה, שמעמיד את מצרים, אתיופיה וסודן במסלול התנגשות מתמשך מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21.

הסכר, שממוקם על הנילוס הכחול, החל להיבנות בשנת 2011 על ידי אתיופיה, במטרה להוות מנוע צמיחה כלכלי ולספק אנרגיה חשמלית למיליוני אזרחים. מצרים – שתלויה כמעט לחלוטין במי הנילוס לחקלאות ולמחיה של אוכלוסייתה העצומה בגודלה – רואה בעובדה שהסכר מעניק לאתיופיה שליטה בוויסות זרימת מי הנהר, לא פחות מאיום קיומי.

כבר עשרות שנים מתנהל מאבק דיפלומטי על השליטה והחלוקה של מי הנהר, והמתיחות בין הצדדים הלכה והחריפה מאז החלו האתיופים למלא את המאגר. משבר זה מתרחש בתקופה של התעצמות אזורית, כאשר אתיופיה מבססת את עצמה כמעצמה כלכלית וטכנולוגית באמצעות פרויקטים אסטרטגיים כמו הסכר, ומצרים ממשיכה לחזק את צבאה ולהגביר את שיתופי הפעולה האסטרטגיים שלה עם מדינות האזור. התעצמות זו של שתי המדינות, לצד היעדר פתרון מוסכם למשבר המים, מעלה את הסיכון להסלמה צבאית שעשויה לערער את היציבות האזורית כולה.

אבני הדרך במרוץ החימוש המצרי

המסע של מצרים לעבר מודרניזציה צבאית מרשימה לא התרחש בן לילה. הוא נבנה שלב אחר שלב, בעסקאות רכש משמעותיות עם המעצמות הגדולות.

כבר ב-2015 חתמה מצרים על עסקה ראשונה עם צרפת, שבמסגרתה רכשה 24 מטוסי קרב מסוג רַאפָאל, משחתות חדישות ומערכות טילים מתקדמות. עסקה זו חיזקה באופן משמעותי את יכולותיה בזירה האווירית והימית.

שנת 2020 סימנה קפיצת מדרגה טכנולוגית, עם חתימת הסכם לייצור טנקי T-90MS בתוך מצרים ברישיון רוסי, מהלך שסיפק לה עצמאות תעשייתית חלקית בתחום השריון. באותה שנה דווח על עסקה לרכישת מטוסי סוחוי-35 מרוסיה, אך זו כנראה לא יצאה לפועל כתוצאה מלחץ אמריקאי.

במאי 2021, המרוץ של א-סיסי לחימוש המשיך לצבור תאוצה. מצרים חתמה על חוזה לרכישת 30 מטוסי רַאפָאל נוספים, מהלך ששיפר את כוח התקיפה שלה והעניק לה יתרון אווירי נוסף.

בין 2021 ל-2024 מצרים לא האטה את הקצב. היא הרחיבה את הצי שלה, שילבה מערכות נ"מ חדשות ומתקדמות כמו S-300VM וחיזקה את שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם רוסיה, צרפת וסין, מהלך המעיד על מגמה ברורה של הפחתת תלותה בארה"ב והרחבת קשריה האסטרטגיים.

הרתעה אווירית, שליטה ימית ועוצמה יבשתית

מצרים ציידה עד כה את חיל האוויר שלה ב-54 מטוסי קרב צרפתיים מסוג רַאפָאל (24 בעסקה הראשונה ו-30 בעסקה השנייה), חיזקה את צי מטוסי התקיפה שלה במיג-29, ושמרה על כוח ההרתעה שלה עם כ-240-220 מטוסיF-16 . כמו כן, היא ביססה יכולות תקיפה בלתי מאוישות עם מל"טים מתקדמים מדגם Wing Loong מסין.

בזירה הימית, מצרים ביססה את אחיזתה עם שתי נושאות מסוקים מסוג "מיסטרל", שמספקות לה יכולת לפרוס כוחות הרחק מגבולותיה. נוסף על כך, היא צירפה לצי שלה ארבע צוללות גרמניות מתקדמות, לצד סטי"לים ופריגטות חדישות מצרפת.

במישור היבשתי, מצרים מחזקת את מעמדה עם תוכניות לייצור טנקי T-90MS ברישיון רוסי, לצד צי של כ-1,360 טנקי אברמס שכבר נמצאים ברשותה. לצד זאת, היא משפרת באופן משמעותי את יכולות הלוחמה האלקטרונית והסייבר שלה, מתוך הכרה בכך שקרבות העתיד יוכרעו גם במרחב הדיגיטלי.

מצרים מפירה את הסכם השלום – ומכניסה כוחות לסיני

מצרים הפרה את הסכם השלום עם ישראל באופן שיטתי מאז חתימתו ב-1979, באי-יישום נורמליזציה בין המדינות, קיום תקשורת עוינת ובניית ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. בין ההפרות הבולטות אפשר למנות ביטול חד-צדדי של הסכם הגז עם ישראל ב-2012, הסבת שדה התעופה האזרחי ברפידים לשימוש צבאי ב-2015 בניגוד להסכם, והכנסת נשק אסטרטגי לסיני. הצבא המצרי אף מכשיר את כוחותיו תוך הדגשת נקודות התורפה של השריון הישראלי.

בשנים האחרונות, מצרים הגבירה את נוכחותה הצבאית בחצי האי סיני, בניגוד לנספח הביטחוני של הסכם השלום עם ישראל משנת 1979. צילומי לוויין חשפו פריסת טנקים, הרחבת שדות תעופה צבאיים, ובניית בונקרים, מכשולים נגד טנקים ומנהרות מתחת לתעלת סואץ, החורגים מהמגבלות המפורטות בהסכם. העובדה שהפרות אלו נמשכו גם לאחר הסרת איום דאעש בסיני מעידה על כך שהן אינן קשורות רק לאיומים ביטחוניים מיידיים כפי שטענה מצרים.

מומחים מעריכים כי היקף הכוחות המצריים בסיני חורג באופן משמעותי מהמותר, מה שמעורר דאגה בישראל. במקביל, הברחות נשק מסיני באמצעות רחפנים נמשכות, חרף הנוכחות הצבאית המוגברת של מצרים באזור.

בתגובה למהלכים אלו, שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, הזהיר כי מצרים מבצעת "הפרות רציניות" של הסכם השלום, מה שמצריך בחינה מחודשת של יחסי הביטחון עימה.

ואכן, לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מתייחסים להפרות הסכם השלום על ידי מצרים. חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית קראו לבחון את ההפרות, והציעו להציב לוח זמנים להפחתת הכוחות המצריים בסיני. יש אף מי שמעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים, אשר עומד על כשלושה מיליארד דולר בשנה. הדאגות הנשמעות מארה"ב נוגעות לא רק למאזן הכוחות האזורי, אלא גם לשינוי הגיאופוליטי שעוברת מצרים, המתקרבת יותר לרוסיה, צרפת וסין על חשבון יחסי התלות המסורתיים שלה עם וושינגטון.

לצד זאת, צבא מצרים ממשיך להתייחס לישראל כאיום ייחוס, למרות הסכם השלום בין המדינות. כחלק מהיערכותו לעימותים אפשריים, הצבא המצרי מתאמן על התמודדות עם מערכות נשק ישראליות מתקדמות, כולל טנק המרכבה. דיווחים מצביעים על כך שמצרים לומדת את חולשותיו ויתרונותיו של הטנק הישראלי במסגרת תוכניות ההכשרה הצבאיות שלה, מה שמעיד על כך שישראל נחשבת לאיום פוטנציאלי בתפיסת הביטחון הלאומי המצרית.

השלכות אסטרטגיות

הפרות ההסכם מעלות שאלות כבדות משקל לגבי כוונותיה העתידיות של מצרים. האם אכן מדובר בצעדים לצורך מאבק בגורמי טרור בלבד, כפי שהיא טוענת, או שמא בניסיון לשמר גמישות אסטרטגית לטווח ארוך?

לחלק מההפרות ניתן אישור ישראלי בדיעבד, לאחר שמצרים הצדיקה אותן כחלק ממאבקה בשלוחת דאעש בסיני. עם זאת, גורמים ביטחוניים בישראל תוהים אם הנוכחות הצבאית המצרית בסיני אכן נועדה למאבק בטרור כפי שמצרים מצהירה, או שהיא משמשת גם למטרות צבאיות ארוכות טווח מעבר לכך.

יתרה מזאת, מקורות במודיעין הישראלי מזהירים מפני מגמת התחמשות מצרית שאינה עוצרת בגבולות סיני, אלא כוללת תמרונים צבאיים רחבי היקף, תרגול חדירות לתוך שטחים עירוניים ושדרוג יכולות התקיפה האווירית. למרות זאת, בישראל נמנעים מהצהרות פומביות חריפות, מחשש לפגיעה ביחסים עם קהיר.

לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים

האם מצרים יכולה לאיים על ישראל?

התעצמותה הצבאית של מצרים בשנים האחרונות וכניסת כוחותיה לסיני מעוררות שאלות בנוגע למאזן הכוחות העתידי. מצד אחד, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית, במיוחד באוויר, בהגנה האווירית ובמודיעין. מנגד, מצרים מתמקדת בהרחבת כוחה הימי והיבשתי, תוך השקעה משמעותית בציוד מתקדם.

בזירה היבשתית, הטנקים הצה"ליים מצוידים בהגנה חכמה ובאמצעים טכנולוגיים שמעניקים להם יתרון בקרב, על אף שמצרים מחזיקה במספר גדול יותר של טנקים.

חיל האוויר הישראלי מצוי ביתרון על חיל האוויר המצרי בזכות טכנולוגיית חמקנות, שליטה דיגיטלית במרחב האווירי ויכולות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, בעוד מקבילו המצרי מסתמך על כמות גדולה של מטוסים מיושנים יותר. מנגד, המצרים נהנים ממגוון מקורות אספקה לנשק ולתחמושת, ואינם תלויים בממשל האמריקאי בלבד שיכול להפעיל מנופי לחץ בלעדיים.

ואילו בחזית הימית, מצרים מחזיקה אומנם בצי גדול יותר, אך ישראל נהנית מיתרון איכותי וטכנולוגי, שבא לידי ביטוי בצוללות המעניקות לה יכולת הרתעה אסטרטגית.

על רקע האיומים הגוברים, יש לזכור כי חצי האי סיני מאופיין בשטח פתוח, חשוף ודל באוכלוסייה אזרחית. בניגוד לחזית העזתית או הלבנונית, מדובר בזירה שבה לצה"ל קל יחסית להפעיל כוחות שריון ואוויר באופן עוצמתי, תוך ניצול יתרון העומק שלו והיעדר סבך אורבני שיקשה עליו בכך. יכולת התמרון של כוחות צה"ל בשטח כזה מעניקה לישראל יתרון משמעותי, בעיקר בכל הקשור להשמדת טורי שריון של האויב והפעלת אש מדויקת למרחקים ארוכים.

מודל הלחימה: בין טכנולוגיה לכוח אדם

צה"ל בנוי כצבא קומפקטי, טכנולוגי ומבוסס מודיעין, עם דגש על לחימה רב-זרועית (אוויר, יבשה, ים וסייבר) ושימוש במערכות מתקדמות כמו בינה מלאכותית ורחפנים חמושים. המודל הזה מעניק לו יתרון איכותי, אך גם מעלה שאלה מטרידה: האם ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה באה על חשבון כוח אדם מספיק ומוכנות ללחימה קרקעית בהיקף רחב, כפי שנוכחנו לדעת באסון שבעה באוקטובר?

לצה"ל יש יתרון איכותי, אך הסתמכות היתר שלו על טכנולוגיה באה על חשבון מוכנותו ללחימה קרקעית בהיקף רחב

לעומת זאת, הצבא המצרי מבוסס על כוח אדם גדול מאוד (מעל חצי מיליון חיילים), עם גיוס חובה ויחידות סדירות רבות. בעוד הוא נחשב פחות טכנולוגי וגמיש מצה"ל, היתרון שלו טמון בעומק אסטרטגי ובכוח מסה משמעותי, שמאפשרים לו להתמודד עם לחימה ממושכת ולשלוט במרחבים גדולים.

צה"ל מחזיק אפוא בעליונות טכנולוגית ומודיעינית, אך נשאלת השאלה אם בהיעדר מספיק כוחות יבשתיים הוא יוכל להתמודד לאורך זמן מול צבא גדול ושיטתי שמבוסס על כוח אדם מסיבי.

בעוד ישראל ממשיכה להחזיק בעליונות צבאית, במיוחד בזכות טכנולוגיה מתקדמת, חמקנות וניהול לוחמה מבוסס נתונים, מצרים אינה קופאת על השמרים. היא משקיעה משאבים אדירים בחיזוק הצי הימי שלה, בהגדלת צי מטוסיה ובשיפור יכולות הלחימה הקרקעית שלה. נכון להיום, היא עדיין לא מגיעה ליכולות הישראליות בתחומים כמו חמקנות, הגנה אווירית ומודיעין בזמן אמת, אך המגמה ברורה – מצרים מצמצמת פערים.

האיום אולי אינו מיידי, אך אסור להתעלם מהשינוי. העובדה שמצרים אינה נתפסת כיריבה בהווה אינה מבטיחה שהדבר יישאר כך בעתיד. ההתעצמות המצרית מוכיחה שישראל לא יכולה לנוח על זרי הדפנה: שמירה על יתרון דורשת השקעה מתמדת לא רק בחדשנות טכנולוגית ובמערכות הגנה, אלא גם בבניין כוח אסטרטגי.

מצרים בונה במהירות כוח צבאי משמעותי, שאין ערובה לכך שלא יופנה נגדנו בעתיד

תרחיש יום הדין: מתקפה מצרית-טורקית משולבת

אחד מתרחישי הקיצון שחייבים להילקח בחשבון הוא מתקפה משולבת של מצרים וטורקיה, אשר תכלול גם ניסיון לסגר ימי על ישראל. שילוב של איום יבשתי מסיני עם איום ימי מהים התיכון עלול לשבש את נתיבי הסחר של ישראל, ולפגוע קשות בכלכלה ובתחבורה הימית שלה.

בתרחיש כזה, עצמאות אנרגטית והיערכות ימית מתקדמת הופכות לצורך ביטחוני ואסטרטגי ראשון במעלה של ישראל. היכולת של המדינה להפיק ולאגור אנרגיה ולהגן על מקורותיה, מבלי להיות תלויה לשם כך בגורמים חיצוניים, חיונית כדי להבטיח תפקוד שוטף של הצבא והתשתיות גם תחת מצור. ההיערכות הימית הדרושה כוללת תגבור הצי, הגנה על נתיבי שיט ואבטחת אסדות ומתקני אנרגיה בלב ים, כדי להבטיח רציפות תפקודית מול ניסיונות לחסום את נתיבי השיט של ישראל.

תרחיש נוסף שישראל חייבת להתכונן אליו הוא שמצרים תגלוש למשבר פנימי עמוק, עד כדי מלחמת אזרחים והתמוטטות שלטונית. לאור אירועי "האביב הערבי" וההתרחשויות בסיני, ברור שתרחיש של הפיכה נוספת או של תפיסת השליטה בשטח על ידי מיליציות קיצוניות הוא סכנה ברורה ומוחשית. התרחשות כזו עלולה לחשוף את ישראל לחדירה של מחבלים לשטחה ולהפוך את גבולה הדרומי לגבול חם, לא יציב ובלתי צפוי.

מה חייבת ישראל לעשות כדי לשמור על עליונות צבאית?

כשמדובר בביטחון ישראל, עלינו להיגמל מהנטייה המסוכנת לנתח איומים פוטנציאליים לפי כוונותיהם המשוערות, ולהתחיל להתבסס אך ורק על יכולותיהם הממשיות. האסון בשבעה באוקטובר הוכיח עד כמה מסוכן להסתמך על הערכות מצב אופטימיות, ולזלזל בהתעצמות צבאית של משטרים וגורמים עוינים. גם אם כיום אין למצרים כוונה לפתוח במלחמה עם ישראל, צבאה הולך ומתחזק, וההיסטוריה מלמדת שהמאזן האסטרטגי יכול להשתנות במהירות.

כדי להבטיח שלא יהיה אף כוח באזור שיאיים על ישראל בעתיד, יש להבין שעליונות טכנולוגית בלבד רחוקה מלהספיק. לכוח היבשתי יש תפקיד קריטי, במיוחד מול צבאות גדולים בעלי יכולות תמרון רחבות. לכן, על ישראל להרחיב את הייצור של טנקי מרכבה סימן 4 ("ברק") ולהגדיל את סד"כ חיל השריון וחיל הרגלים, כדי להבטיח עוצמה קרקעית שתרתיע את אויביה.

לצד זאת, על ישראל לחזק את עליונותה האווירית והמודיעינית באמצעות הרחבת צי מטוסי ה-F-35, כטב"מים חמקניים ושיפור מערכות התרעה מוקדמות שימנעו הפתעות אסטרטגיות. כדי להמשיך ולהגן על שמי המדינה עלינו לשפר באופן מתמיד את מערכות "חץ 3", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל", במיוחד מול איומים מתקדמים כמו טילים מדויקים ורחפנים חמושים. במקביל, שדרוג מערכות הלוחמה האלקטרונית והסייבר יאפשר שיבוש מתקפות אוויריות וקרקעיות בזמן אמת, דבר שמהווה יתרון קריטי במלחמה מודרנית.

נוסף על כך, יש לממש את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיית הרחפנים. ברחבי העולם כבר נעשה שימוש גובר ברחפנים בלחימה בטרור: מצרים מפעילה רחפנים חמושים מדגם Wing Loong בצפון סיני נגד חוליות ג'יהאדיסטיות; ארה"ב משתמשת ברחפנים מדגם MQ-9 Reaper לתקיפות ממוקדות נגד פעילי טרור באזורים מרוחקים כמו תימן ואפגניסטן; וגם בישראל פותח רחפן TIKAD (המצוי עדיין בשלבי ניסוי) שמסוגל לבצע ירי מדויק מרחוק, במטרה לצמצם סיכון לחיי לוחמים בשטח בנוי.

על ישראל לייצר מאות אלפי רחפנים זולים וקטלניים, שיאפשרו השמדת טנקים וכוחות חי"ר באפקטיביות גבוהה ובעלות נמוכה יחסית. רחפנים חמושים, הפועלים בלהקות ומנוהלים על ידי בינה מלאכותית, יוכלו להוות מכפיל כוח משמעותי בשדה הקרב.

לצד זאת, נדרש מאמץ מקביל לפתח הגנה רב-שכבתית מפני רחפנים עוינים, שתכלול אמצעי לייזר מדויקים לצד מערכות יירוט קינטיות או רקטיות, וכן יכולות לשיבוש תדרים ולנטרול תקשורת.

ההתעצמות הצבאית של מצרים אינה עניין תיאורטי. ישראל חייבת לפקח באופן הדוק על פעילות הצבא המצרי, לעקוב אחר עסקאות נשק, תרגילים צבאיים ותנועת כוחות, ולוודא שלא תיפול שוב לקונספציה מתוך שאננות והערכת-חסר של יריביה. לצד זאת, עליה לחזק ולבסס בריתות אסטרטגיות עם יוון, קפריסין ומדינות המפרץ, כמשקל נגד לכל ניסיון לערער את מאזן הכוחות האזורי.

שנים של מיקוד בזירות אחרות כעזה, לבנון ואיראן הובילו להזנחה מסוכנת של התחום המודיעיני בזירה הדרומית. לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי. פיתוח והפעלת יכולות איסוף מודיעין עומקיות, הן HUMINT (מודיעין אנושי המבוסס על סוכנים, מקורות וחקירות) והן SIGINT (מודיעין אותות: יירוט תקשורת, קליטת שידורים וניתוח מערכות אלקטרוניות), הם תנאי בסיסי לזיהוי מוקדם של איומים מצד הצבא המצרי ולמניעת הפתעות אסטרטגיות. ביום שאחרי עזה, ליבת העיסוק של פיקוד הדרום חייבת לעבור להתמקדות במצרים ובמרחב סיני.

לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי

כושר ההרתעה היחיד הוא היכולת לנצח

מצרים בונה כוח צבאי משמעותי בקצב מרשים, ואין ערובה לכך שהכוח הזה לא יופנה נגד ישראל בעתיד. השלום בין שתי המדינות נשמר עד כה לא משום שיש אמון ביניהן, אלא מפני שמצרים יודעת שמוטב לה להימנע מעימות צבאי נוסף עם ישראל, כי אין לה סיכוי לנצח בו. כאמור, גם תרחיש של התמוטטות השלטון המרכזי במצרים או עליית שלטון חדש ועוין יותר יחשוף את ישראל לסכנות מסוג אחר, וגם לכך חשוב להיערך.

על ישראל לפעול כדי לשמר את הסכם השלום עם מצרים באופן התואם את האינטרס הלאומי שלה, ועם זאת, היא לא יכולה להסתמך על ניירות חתומים בלבד. רק יתרון צבאי מוחלט, בכל החזיתות, יבטיח שמאזן הכוחות יישאר לטובתה גם בטווח הרחוק.

לקריאה נוספת: באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים למערכת היחסים עם מצרים

הפוסט מצרים מתעצמת: מדרום תיפתח הרעה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנה האחרונה, ובעיקר לאחר סדרת חיסולים מדויקים של בכירים בשורותיו – בהם פואד שוכר, אבראהים עקיל וג'ואד טוויל, כשגולת הכותרת היא חיסולו של מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, ולאחריו חיסול מחליפו, האשם צפי א-דין – חזבאללה ניצב בפני משבר קיומי הולך ומעמיק. הארגון, שפעם היה ארגון הפרוקסי העוצמתי ביותר של איראן ובעל משקל אסטרטגי בזירת המזרח התיכון, נאלץ כיום להתמודד עם אובדן מפקדים, חיסול הכוח הצבאי ולחצים גוברים מצד הקהילה הבינלאומית. האם אלו סימנים כי ארגון הטרור השיעי אכן נחלש משמעותית?

לפי מקורות לבנוניים, חזבאללה נוקט צעדים דרמטיים כדי להבטיח את הישרדותו: העברת משפחותיהם של מאות ממנהיגיו אל אמריקה הלטינית. העיתונאי הלבנוני, עלי חמאדה, חשף בסרטון שפרסם בחשבון ה-X שלו כי משפחותיהם של כ-400 מנהיגי חזבאללה גורשו מלבנון, ורבים מהם מצאו מקלט במדינות דרום אמריקה כמו ונצואלה, קולומביה, ברזיל ואקוודור. הוא הסביר כי מהלך זה מתרחש בשל הבנה גוברת כי יכולתו הצבאית של חזבאללה נמצאת על סף פירוק, וכי שהייתם של אותם מפקדים בלבנון עלולה לחשוף אותם לרדיפה מודיעינית ישראלית או בינלאומית.

בהערכתו, חמאדה רמז שההתיישבות החדשה של אנשי חזבאללה מעבר לים משדרת מסר ברור: חיזבאללה נערך לעידן שבו פעילותו הצבאית הישירה בלבנון תצטמצם, והוא יבקש לנתב את כוחו לערוצים אחרים, תוך התבססות על פעילות פוליטית, כלכלית ופשע מאורגן בזירות חיצוניות.

חזבאללה באמריקה הלטינית

חזבאללה הינו הארגון האיסלאמיסטי הדומיננטי ביותר באמריקה הלטינית. עוד מתחילת שנות ה-80 הקים הארגון נוכחות עמוקה ומגוונת ביבשת, בעיקר כחלק ממאמצי איראן לייצא את המהפכה האסלאמית. החיבור ההדוק לקהילות השיעיות הלבנוניות באזור, לצד מדינות עם שלטון רופף או אנטגוניסטי כלפי המערב, הפך את דרום אמריקה לקרקע פורייה לפעילותו.

אחד המרכזים הבולטים הוא אזור משולש הגבולות – החיבור בין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי – שם מנהל חזבאללה רשתות נרחבות של סחר בסמים והלבנת הון. ונצואלה, תחת שלטונם של צ'אבס ומדורו, סיפקה לארגון תשתית נוחה להעמקת השפעתו, תוך ניצול הקהילה הלבנונית הגדולה במדינה.

גם בברזיל ובקולומביה ניכרת פעילותו של הארגון. בשנת 2023 סוכלה בברזיל מזימה לבצע פיגוע נגד הקהילה היהודית, שיוחסה לחזבאללה. נוסף על כך, יש לציין את פיגוע התופת במרכז הקהילתי

היהודי (MIA) בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו עשרות בני אדם, פיגוע שיוחס לארגון והוביל לכך שארגנטינה הכריזה עליו כארגון טרור ב-2019.

משמעות הרילוקיישן והשלכות עתידיות

אם אכן נכונות הידיעות על העברת משפחות מנהיגי חזבאללה לדרום אמריקה, הרי שמדובר בצעד אסטרטגי שצפוי להעצים את נוכחות הארגון ביבשת. גיבוש שרשרת פיקוד מקומית חדשה, לצד חדירה עמוקה יותר לרשתות פליליות, יאפשרו לחזבאללה להמשיך להוות איום גלובלי גם אם מעמדו במזרח התיכון ייחלש.

יתרה מכך, מבחינת איראן, התבססות חזבאללה בדרום אמריקה מהווה תחליף אסטרטגי נדרש לאור קריסת המסדרון היבשתי שחיבר בעבר בין טהראן לביירות דרך עיראק וסוריה – מסדרון שקרס לאחר השתלטות אל-ג'ולאני על חלקים בסוריה, והפיל את אחד ממפעלי חייו של מפקד כוח קדס לשעבר, קאסם סולימאני.

ייתכן שהמהלך הזה פותח צוהר לאיראנים לשקם את חזבאללה: ארגון הטרור השיעי משנה פניו. מאיום צבאי ישיר באזור המזרח התיכון – לשחקן חשאי ומשפיע בזירה הבינלאומית, כשהיבשת הלטינית הופכת לזירת פעולה מרכזית להתעצמות מחודשת.

המהלך הזה מגיע בעת שאיראן מנסה לשקם את "ציר ההתנגדות" בראשותה לאחר נפילת משטר אסד, חיסולו של חסן נסראללה, היחלשותו של חזבאללה והיחלשותו של חמאס בעקבות חיסולם של בכיריו.  האיראנים מחפשים לשקם את "ציר ההתנגדות" המרוסק בדרכים יצירתיות, כמו הקמת ארגון פרוקסי חדש בסוריה בשם "ההתנגדות האסלאמית בסוריה" , שימוש ברשתות פשע והברחות ברחבי העולם וניהול שיתופי פעולה בין ארגון פרוקסי אחד למשנהו.

איום על ארה"ב

תרחיש אפשרי של התעצמות חיזבאללה בזירת אמריקה הלטינית מהווה סיכון לביטחונן של ישראל וארה"ב. עם שובו של ממשל טראמפ לבית הלבן, ישנו פוטנציאל ממשי להפניית זרקור אמריקאי לזירה הלטינו-אמריקאית.

מנקודת מבט אמריקאית, הגירה של פעילי חזבאללה לדרום אמריקה אינה רק סוגיה ביטחונית – אלא גם בעיה מבנית בתחום ההגירה. מדינות כמו ונצואלה, קולומביה ואקוודור, שבהן גבולות רופפים, שלטון מושחת או חסר שליטה, מהוות קרקע פורייה להברחות, לזיוף מסמכים ולעקיפת חוקים של מערכות ביקורת גבולות.

ישנו חשש ממשי כי פעילי חזבאללה יצליחו לחדור לארה"ב דרך הגבול הדרומי, כשהם נושאים דרכונים מזויפים או זהויות חלופיות. בהקשר הזה, חיזבאללה נתפס לא רק כאיום מרחבי – אלא גם כאיום מערכתי, שמערער את עצם השליטה של ארה"ב בגבולותיה, בכלכלתה ובמרקם החברתי שלה.

טראמפ ידוע כמי שנקט גישה תקיפה כלפי חיזבאללה בעבר: פעל לבידודו הכלכלי ויזם חקירות חובקות עולם נגד רשתות המימון שלו. כעת, עם הפוטנציאל להסתננות של אנשי חיזבאללה לדרום אמריקה תחת כסות אזרחית, יש מספר נקודות שיוכל ממשל טראמפ לנקוט:

• ליזום שיתופי פעולה עם מדינות אמריקה הלטינית להסגרת פעילים לארה"ב, באמצעות לחצים דיפלומטיים, סנקציות כלכליות והפעלת מנגנוני חוק בין-לאומיים.
• להרחיב את רשתות המעקב והסיכול של משרד האוצר האמריקאי, ה-CIA וה-FBI.
• למקד את תשומת הלב המודיעינית והמבצעית של מחלקת ביטחון המולדת האמריקאית (DHS) וסוכנות המכס והגנת הגבולות האמריקאית (CBP) כחלק ממדיניות הגירה נוקשה.

כמו כן, יש צורך להתמקד במעקב אחר חזבאללה כארגון היברידי: ארגון המשלב בין פשע מאורגן לטרור. יש לשלב בין מאבק בהגירה בלתי חוקית לבין לוחמה בפשע מאורגן וטרור המגיעים מארגוני טרור אסלאמיסטיים במזרח התיכון דרך מרכזי פעילות בדרום אמריקה.

חיזבאללה הוא אחת הדוגמאות לזרועה הארוכה של איראן, ופעילותו ברחבי אמריקה הלטינית מהווה איום אסטרטגי רחב. מדיניות ישראלית-אמריקאית ממוקדת צפויה לשפר את שיתופי הפעולה המודיעיניים בין ירושלים וושינגטון, להחליש את הזרוע הכלכלית והלוגיסטית של חזבאללה, ולהגביר את הלחץ האזורי על איראן.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם חזבאללה נחלש או פותח חזית חדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קריאה לג'יהאד עולמי בעקבות המלחמה בעזה

עם תחילת ההתקפות הישראליות על עזה ביקש דאעש לנצל את המלחמה כדי לגייס תומכים ברחבי העולם שיילחמו תחת דגל האסלאם. מנגד, ארגון אל-קאעדה, המתחרה מול דאעש על הבכורה בין ארגוני הג'יהאד העולמי, בירך על מתקפת חמאס וניצל אותה אף הוא כדי לקרוא למוסלמים ברחבי העולם לנצל את "הרגע ההיסטורי לג'יהאד עולמי" נגד "הכופרים". אל-קאעדה רואה במתקפת חמאס נקודת מפנה "היסטורית", שבה התגלו "האויבים הצלבנים והיהודים" בחולשתם וסובר כי עתה זו ההזדמנות להכות בהם.

אל-קאעדה הוא ארגון סוני-סלפי קיצוני אף הוא, אך בשונה מדאעש, הוא מנהל קשרים מסוימים עם גורמים שיעים כמו איראן (נטען כי מנהיג אל-קאעדה כיום, סייף אל-עאדל, אף יושב בטהראן). בשנה האחרונה אף דווח על הסכם בין החות'ים בתימן, שלוחיה של איראן, לבין אל-שבאב אל-מוג'אהדין בסומליה, המסונף לאל-קאעדה על שיתוף פעולה ואספקת אמל"ח. בראייתו של אל-קאעדה, מתקפת חמאס הצליחה לשבש את תהליך הנורמליזציה ביחסים בין ישראל לבין סעודיה, מדינה סונית-ערבית מתונה ומנהיגת העולם הסוני.

במהלך חודשי המלחמה מנהלים שני הארגונים תעמולה הקוראת לבצע פיגועים נגד יהודים ונוצרים ברחבי העולם, בדגש על מוסדות יהודיים וישראליים, כדוגמת בתי כנסת, מרכזי קהילות יהודיות ושגרירויות. ארגונים אלו מבוזרים במקומות שונים בעולם ומשתמשים בתעמולה ובהפצת תוכני הסתה קיצוניים באינטרנט כדרך קבע, מה שמוסיף לקטלניות של פעילותם ושל גורמים בלתי מאורגנים שאינם נמנים עם שורותיהם.

פעילותם המוגברת של ארגוני הג'יהאד העולמי מאיצה את הופעתם של מפגעים "זאבים בודדים", הצורכים את תוכני ההסתה, נשבעים אמונים לארגונים אלו ויוצאים לבצע מעשה. בשנה האחרונה נראו מספר פיגועים כאלה במדינות המערב, וגם בישראל. גורמי הג'יהאד העולמי חלחלו גם לשטחי הרשות הפלסטינית וגם לישראל ויצרו מערך של תומכים רבים הניזונים מהסתה ג'יהאדיסטית קיצונית ברשתות החברתיות ומביאים לתופעה של מפגעים "זאבים בודדים" רבים באופן מוגבר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. כך לדוגמה, לפני שנה סוכל פיגוע של חוליית דאעש באצטדיון טדי בירושלים, אשר כל חבריה היו מחבלים ממזרח ירושלים.

לצד התגברות תופעת המפגעים היחידים, ישנן שלוחות כדוגמת שלוחת ח'וראסאן של דאעש, שהגבירה את פעילותה בשנה האחרונה וביצעה פיגועים קשים כמו למשל הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה. כמו כן, היו גם ניסיונות פיגועים שסוכלו כדוגמת ניסיון הפיגוע בווינה בהופעתה של הזמרת טיילור סוויפט.

ישראל בקו החזית של המערב

המשמעות המיידית עבור ישראל והמערב היא ששני הצדדים נמצאים בסירה אחת ונחשבים לאויבים של גורמי הג'יהאד העולמי. למעשה, ישראל נמצאת בקו החזית מול האסלאם הרדיקלי בחזית הציוויליזציה המערבית מול האסלאם הרדיקלי.

הכרח נוסף שעולה הוא ההכרה במורכבות ההגירה המוסלמית מהמזרח התיכון למדינות המערב: ההגירה המוסלמית המסיבית למדינות המערב הוכיחה את הסיכון של הסתננות גורמי ג'יהאד לתוכן. עובדה זו הביאה להתבססות רבים מהם במדינות המערב כדי לפגוע בהן מבפנים ולכבוש אותן "בשם האסלאם". תופעה זאת נכונה לא רק למהגרים עצמם אלא גם לילדיהם שנולדים במערב ונחשבים לאזרחים אמריקאיים או אירופאיים לכל דבר. רק הבנה אמיתית של מורכבות זו תוכל לאפשר למדינות המערב להתמודד עם הסכנות שטמונות בהגירה.

איום נוסף המשתמע מכך הוא השימוש של ארגוני הג'יהאד העולמי בכלים טכנולוגיים וברשתות החברתיות: כבר מראשיתם, ארגוני הג'יהאד העולמי ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. כיום, כשרבים מהפעילים של אותם ארגונים מתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה, קל להם לאמץ את הטכנולוגיה המערבית – וכך הבעיה נעשית קשה הרבה יותר.

שימוש ברשתות ובינה מלאכותית

בעשור וחצי האחרון, ארגוני הג'יהאד עושים שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ויודעים למנף אותן היטב לצורכי תעמולה והסתה. לאחרונה, עם התפתחות הבינה המלאכותית, הם מצליחים לשכלל את יכולותיהם אף יותר, ומשתמשים בכלי ה-AI השונים. על ישראל ומדינות המערב להפנים כי ארגוני הג'יהאד העולמי מנצלים את היכרותם עם תרבות המערב וחולשותיה כדי לדייק את מאמצי התעמולה שלהם – מה שמצריך אסטרטגיה מחודשת ומעקב הדוק כדי להילחם בתעמולה ג'יהאדיסטית והסרת תוכני הסתה לפני שנעשה בהם שימוש בידי המפגע היחיד.

הדבר מוביל לכך כי על ישראל ומדינות המערב לשמור על עליונות טכנולוגית: ישראל ומדינות המערב מוכרחות להיות צעד אחד לפני אותם ארגונים – ולא להפך. בתוך כך, יש לשכלל את השליטה ברשתות חברתיות ובמודיעין גלוי שבו עוברים מדי יום מסרים שמעודדים טרור.

כמו כן, יש לעקוב אחר נתיב הכסף, המימון שמזין את כוחם של ארגונים אלו: ההתחקות אחר רשתות הכספים יכולה לחשוף מידע רב על ארגוני הטרור, ואף לפגוע בהם כלכלית. מדינות המערב צריכות להמשיך במאמציהן לעקוב אחר מקורות המימון של ארגונים אלו, תוך הבנה שהם עושים שימוש באמצעים מתקדמים כמו מטבעות דיגיטליים. גם כאן, עליונות טכנולוגית היא המפתח לסיכול הבעיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דאעש ואל קאעדה רוצים לנצל את ה"רגע ההיסטורי" לג'יהאד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעיצומה של אחת השנים הדרמטיות ביותר לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל מאז הקמתה, התכנסה ועידת הביטחון השלישית של ישראל תחת הכותרת "שנת ההזדמנות". במרכז הדיון ניצב מסר חד וברור: זהו לא הרגע להסס – אלא לפעול.

בוועידה, שכמדי שנה נערכת ביוזמת תנועת הביטחוניסטים, השתתפו אישים בכירים מהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. בין הדוברים אפשר למנות את שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, שר החינוך יואב קיש, גלעד ארדן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב ודיוויד פרידמן, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר החוץ גדעון סער ושר הביטחון ישראל כ"ץ שידרו נאומים מצולמים לכנס.

הכנס, כמו כל עשייתה של תנועת הביטחוניסטים מאז הקמתה, עסק בביטחון הלאומי של ישראל במובן הרחב ביותר. לכן, חלק משמעותי ממנו הוקדש לדרכים להגביר את החוסן הלאומי, הלכידות החברתית והחינוך לערכי הציונות, מתוך הכרה בכך שהם המסד שעליו מושתתת עוצמתה הצבאית והמדינית של האומה.

נוסף להרצאות ולראיונות, הוועידה כללה שלושה פאנלים שהוקדשו להזדמנויות המרכזיות העומדות לפתחה של ישראל בעת הנוכחית: פאנל ההזדמנות המדינית, שדן ביום שאחרי בעזה, עם מבט ליהודה ושומרון; פאנל ההזדמנויות האזוריות, שעסק ביחסי ממשל טראמפ, איראן, סעודיה והמזרח התיכון; ופאנל ההזדמנות החברתית, ששאל מהן הזדמנויות הניצחון בהתיישבות ובשיקום העוטף והצפון. בפאנלים השתתפו בכירי מערכת הביטחון לשעבר וחברי תנועת הביטחוניסטים, חוקרים מובילים באקדמיה וראשי מכוני מחקר, בעלי תפקידים בכירים במשרדי ממשלה ובשלטון המקומי ויזמים ופעילים חברתיים.

נשיא המדינה: עלינו לצאת מהמלחמה מחוזקים

נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, בירך את באי הוועידה: "אנחנו נמצאים בתקופה קריטית שבה יש צורך לחשוב לעומק על הקונספציות הביטחוניות שהיינו נטועים בהן ועל הפרדיגמות הביטחוניות שעלינו לאמץ בדחיפות. כחלק מכך עלינו להעמיק גם בתמונת המצב של החברה והמדינה, ולהבין איך יוצאים מהמלחמה – מחוזקים יותר. לא רק ביטחונית ומדינית, אלא קודם כול בתוכנו, כחברה ישראלית".

הרצוג קרא להפוך את המערכה שנכפתה על ישראל ל"הזדמנות לא רק להדוף באופן מוחלט את האיומים מצד איראן ושלוחותיה, אלא גם לפתח ברית והסכמים באזור כולו, במיוחד לנוע לעבר נורמליזציה עם סעודיה ולפתח את הקשרים עד הודו – תוך שינוי המציאות לדורות, באופן שימשיך לשלב אותנו במרחב. לא מתוך נאיביות ותמימות, אלא דווקא כשורש לביצור הביטחון שלנו".

בדבריו אף ציין הרצוג את תרומתה של תנועת הביטחוניסטים לשיח הציבורי: "לא חייבים להסכים על הכול, ולא תמיד אני מסכים על הכול – אבל אני חושב שחשוב שיש קול שמציין ורואה באופן רחב את הגיוון הישראלי, ואגב – בניגוד לרבים באולפנים – משמיע את הקול הזה בממלכתיות ובכבוד, מתוך רצון לדבר, לנהל שיח, לאחד ולא לפלג".

שר הביטחון: נמשיך להלום בעוצמה בכל מי שיאיים עלינו

שר הביטחון ישראל כ"ץ סיכם שנה וחצי של לחימה מתמשכת במספר זירות. "אין ספק שהמסר שאותו מקבלים אויבינו הוא חד וברור מתמיד – מי שירים יד על ישראל, ידו תיגדע", אמר. שר הביטחון חזר והדגיש כי צה"ל ומערכת הביטחון פגעו קשות בחמאס, בחיזבאללה ובציר הרשע האיראני, תרמו לערעור יציבותו של משטר אסד בסוריה, וינחיתו מכה ניצחת גם על ארגון הטרור החות'י בתימן, "בדיוק כפי שעשינו באיראן, בעזה, בלבנון ובזירות נוספות".

כ"ץ סיפר לנוכחים כי בימים אלו מקימה מערכת הביטחון את מנהלת המעבר מרצון לתושבי עזה המעוניינים לעזוב את הרצועה, לאור חזונו של נשיא ארה"ב טראמפ. את דבריו חתם בהבעת הוקרה לתנועת הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') אמיר אביבי: לנצל את ההזדמנויות כדי לייצר עתיד טוב יותר

תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים לשעבר, פתח את דבריו באמירה חזקה: "זו תקופה היסטורית, תנ"כית, עם הזדמנויות אדירות. בואו נתחיל לדבר על החזון של היום שאחרי המלחמה, וננצל את ההזדמנויות שיש לנו תוך כדי מלחמה כדי לייצר עתיד טוב יותר לישראל".

לדבריו, יש לישראל הזדמנות בחודשים הקרובים להגיע לניצחון ברור בכל החזיתות – להכריע את שלטון חמאס בעזה, להחזיר את החטופים ולהכות יחד עם ארה"ב מכה ניצחת את פרויקט הגרעין האיראני.

לדברי יו"ר תנועת הביטחוניסטים לשעבר, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יש לישראל הזדמנות להגיע בחודשים הקרובים לניצחון ברור מול חמאס ואיראן כאחד

בהתייחסו לתמונה האזורית הרחבה הזהיר אביבי מהתבססות של הציר הסוני הרדיקלי – טורקיה, קטאר ודאעש – על רקע היחלשות הציר האיראני. לדבריו, הפתרון טמון בהקמת חזית אמריקאית־ישראלית־סונית, הכוללת את סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה, עומאן ומדינות נוספות. "אנחנו רוצים לראות את הרוסים והסינים הרבה יותר קרובים למערב ואלינו – ולא בצד האיראני".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: מתוך השבר – לצמיחה

את דבריו בכנס פתח סא"ל (מיל') ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, בציטוט מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה", המתאר את פרעות קישינב ב-1903, והשווה בין האירועים הקשים המוצגים בשיר לטבח השבעה באוקטובר.

לדבריו, ההבדל המרכזי בין שני האסונות טמון בתגובתנו להם:

"אנחנו כבר לא היהודים האלה, אנחנו כבר לא העם הנרדף המסתתר מאחורי חביות השמן… אנחנו עם שמתגייס לצבא, מתאגד, מתגבר, אוזר כוח ויוצא להילחם על ארצו. אנחנו עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו, ואנחנו גם עם ריבון בארצו, שמחליט לשלם מחירים כדי לשחרר אותם. כן, חברים, יש לנו צרות – אבל אלה הן צרות של עם בארצו. כאבים וקשיים של עם שגדל, מתפתח, מתווכח – ומנצח".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: "אנחנו כבר לא עם נרדף אלא עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו. יש לנו צרות – אבל אלה כאבים וקשיים של עם שמתפתח – ומנצח

אור יששכר: "הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה"

אור יששכר, סמנכ"ל המחקר והתוכן של התנועה, הציג בוועידה את מדד הביטחוניסטים לרבעון הראשון של 2025. הסקר בדק מהן לדעת הציבור המשימות הניצבות בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך השוואת הנתונים לסקר זהה שנערך על ידי מחלקת המחקר בתנועה בשנת 2022.

מהסקר עולה כי 51% מהציבור הישראלי רואים באיום האיראני את האתגר המרכזי כיום – עלייה חדה, לעומת 35% מהנשאלים ב־2022. רק 10% מהציבור היהודי מאמינים באפשרות לשלום עם הפלסטינים, כאשר 80% מהציבור היהודי ו־68% מהציבור הכללי מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים. לעומת זאת, רוב גדול – 78% – תומך בהרחבת הסכמי אברהם ובחיזוק הקשרים של ישראל עם מדינות מתונות אחרות באזור.

"המספרים הללו", סיכם יששכר, "מבטאים לא רק שינוי בדעת הקהל, אלא גם תזוזה עמוקה בפרדיגמה: הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה, יציבות, עוצמה וביטחון".

מירב לשם גונן: "חוסן לאומי נבנה כשמותר לשמוע דעות אחרות"

הכנס כלל פאנלים, הרצאות וראיונות אחד על אחד בנושאים שונים, בדגש על ההזדמנויות הביטחוניות, המדיניות והחברתיות שישראל יכולה לממש לאחר המכה הקשה שפקדה אותה בשבעה באוקטובר.

רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כאשר עלו לבמה מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן ששוחררה לאחר 471 יום בשבי חמאס והיזמית ואשת התקשורת אורית מרק אטינגר, שאיבדה רבים מבני משפחתה באירועי טרור ובמלחמה הנוכחית לאורך השנים, אך גם ברגעי השכול הקשים ביותר לא איבדה את התקווה והאמונה.

דברי הפרשנות והסיפורים האישיים של המשתתפים התלכדו עם הדיונים המקצועיים לכדי חזון כולל, שביסודו תובנה מזוקקת אחת: זהו הרגע ההיסטורי שבו יכולה ישראל לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית ועולמית, להעמיק את חוסנה הלאומי, ולחצוב מתוך רגעי השבר והמלחמה לא רק כוח – אלא גם תקווה.

שנת ההזדמנות: "עם ישראל צריך להתחיל לחשוב על בשורה של תקומה"

ועידת הביטחון השלישית של ישראל הייתה שונה מקודמותיה. הוועידה הראשונה, שנערכה כמה חודשים לפני אירועי השבעה באוקטובר, עמדה בסימן אזהרה ברורה של תנועת הביטחוניסטים על התלכדות זירות נגד ישראל: מעזה ועד איראן. הוועידה השנייה נערכה כבר בצילה של המלחמה שפרצה לאור אי קבלת אזהרות תנועת הביטחוניסטים על המערכה המתקרבת. הוועידה הנוכחית כבר מתחילה לראות את קרני האור והתקווה שבסוף המערכה.

"לא סתם הכתרנו את הוועידה הזו בכותרת 'שנת ההזדמנות'. לצד המכות הקשות שחטפנו בשבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה שנמשכת כבר יותר משנה וחצי, אנחנו יכולים גם לראות את ההישגים", ציין תא"ל (מיל') אמיר אביבי בתום הוועידה. "לא סתם אני אומר שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית – ההזדמנויות העומדות לפתחנו, החל ממיגור סופי של האיום האיראני, דרך הסכמי שלום אזוריים נרחבים, ועד השגשוג שמחכה למדינת ישראל לאחר שתפסה את עצמה בידיים, הן בקנה מידה שעוד קשה לנו לתפוס", הוא הוסיף.

הוועידה הסתיימה בשירת התקווה, וזו המילה שבה אנחנו בוחרים כדי לתאר את הלך הרוח בוועידה: תקווה שבקרוב נראה את החטופים שבים הביתה, ואת מדינת ישראל מתאחדת מחדש סביב חזון משותף שיוציא אותה לעתיד חדש ומזהיר.

קרדיט תמונות: עומרי אבוחצירה, ערוץ 14

הפוסט ממשבר להזדמנות: ועידת הביטחון השלישית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל נמצא בנקודת זמן קריטית בתולדותיו, והרמטכ"ל הבא, שיחליף את רב אלוף הרצי הלוי, הוא בעל תפקיד מכריע בביצור ביטחון ישראל בעשורים הבאים.

הרמטכ״ל ייבחן, אומנם, בראש ובראשונה בהצלחתו להוביל את צה"ל לניצחון מכריע בעזה, לשמור על ביטחון תושבי הצפון, להסיר את איום הגרעין האיראני ולבלום את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי במזרח התיכון, אך התפקיד שלו לא מסתכם בכך. על הרמטכ״ל החדש לשנות מהיסוד את התפיסות העומדות בבסיס האסטרטגיה הביטחונית של ישראל.

תיאוריית קץ ההיסטוריה והמציאות של התנגשות ציוויליזציות

בשנת 1989 פרסם הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה מאמר, שלימים יהפוך לספר. המאמר פורסם על רקע נפילת הגוש הסובייטי, והשם שניתן לו, ״קץ ההיסטוריה״, נועד לשקף שבניגוד לפסימיות שמאפיינת את התקופה של שתי מלחמות העולם, קריסתו המפתיעה של הגוש הסובייטי מציינת סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש, שבו הדמוקרטיה היא השלטת והמלחמות הגדולות הופכות לנחלת העבר.

על אף שתפיסה זו אותגרה, בין השאר על ידי פרופ׳ סמואל הנטינגטון בספר ״התנגשות הציוויליזציות״ שיצא לאור בשנת 1992, התפיסות ב״קץ ההיסטוריה״ חוללו שינוי תפיסתי נרחב במערב. שינוי תפיסות זה הוליד הפחתה משמעותית בתקציבי הביטחון של המערב, התמקדות בבניית כוח צבאי המתאים בעיקר לעימותים א-סימטריים ולא למלחמות קלאסיות, והערכת חסר של איומים פוטנציאליים.

תפיסות אלה לא פסחו על ישראל. למעשה, הן פגשו אותה בנקודת זמן שאפשרה חלחול מהיר שלהן לתודעה המדינית ביטחונית. ניהול המערכה הארוכה ברצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה הראשונה הן שתי מערכות שלכאורה מתיישבות עם התפיסה של מלחמה א-סימטרית. בהתאם, תפיסת הביטחון הישראלית החלה לנטות לחשיבה על עידן של ״מזרח תיכון חדש״, והערכה מחודשת ושגויה של איומי הייחוס הובילה לבניית כוח צבאי הזונח את צבא היבשה הקלאסי לטובת מאמץ טכנולוגי, ומחליף טרמינולוגיה צבאית ברורה של הכרעה בשדה קרב לטרמינולוגיה עמומה. לא בכדי נפוצה בצה"ל בעשרים השנים האחרונות האמירה ש"השקף סופג הכול", שכן אינספור מצגות צבאיות עסקו ברעיונות מופשטים שלחלקם אין שום אחיזה בעולם הצבאי או בעקרונות של מלחמה והגנה.

אולם, החלום על קץ ההיסטוריה העקובה מדם התחלף ברחבי העולם כולו עם מציאות של התנגשות ציוויליזציות ברורה, שאותה פגשנו באופן כואב במיוחד בשבעה באוקטובר.

לחזור ליסודות: תפקידו של צה"ל – לנצח

כדי להיות צבא מנצח שמביט אל המציאות בעיניים, צה"ל חייב לחזור ליסודות המקצוע הצבאי שנבנה והתפתח במשך אלפי שנים, ולאמץ מחדש שני עקרונות שהנחו אותו בעבר – פשטות ומקצועיות. המקצועיות הצבאית נבנית על בסיס מוצק של עובדות ותובנות מהשטח. תפיסת שטח, שליטה מגובה ותוואי שטח הן עובדות מוצקות ששום תיאוריה מופשטת או שקף מתוחכם לא יכולים לדרוס.

נוסף על כך, על צה"ל להימנע מלנסות להשפיע על החלטות הדרג המדיני בתחומים שהוא לא מבין בהם ושאינם באחריותו, ולהתמקד במשימות הביטחוניות ובליבת המקצוע הצבאי. תפקידו של צבא הוא לתת את הזווית המקצועית בתחום הביטחון, ללא כחל ושרק. הצבא לא צריך לעסוק בהשלכות של החלטות מדיניות וכלכליות על מידת המוטיבציה של האויב, אלא לעסוק בשאלה מה יבטיח את ביטחון ישראל במשבר הבא מול אותו אויב. באם יחליט הדרג המדיני על ביצוע מהלך שעובדתית פוגע ביכולת לשמור על ביטחון ישראל, על הדרג הצבאי להצביע על הבעיות האלה, ולא לומר ״שיֵדע להתמודד עם כל מצב״, כיוון שאמירה זו היא ריקה מתוכן. כמובן, הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני, ובהינתן החלטה עליו להתמודד בצורה מיטבית עם השלכותיה, אך הוא מחויב להצביע על נקודות התורפה הצבאיות של המהלך לפני שתינתן החלטה.

הייעוד של צה"ל הוא פשוט: להגן על המדינה, ובכל מקרה שבו הדבר נדרש – להילחם ולהכריע. מדינת ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים, לא של פרדות. מי שתפקידו לרסן במידת הצורך את הפעלת הכוח הצבאי הוא הדרג המדיני – ולא להפך.

ניסוח תפיסת ביטחון מעודכנת ורלוונטית

צה"ל אינו הגוף היחיד שהיה שבוי בקונספציה. במשך שנים נמנעה מדינת ישראל מלגבש תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת, ויצאה מתוך הנחה שהיא אמורה להכיל איומים ולהישען על הרתעה מדומיינת. התפיסה הזו כשלה לחלוטין. כיום ברור שאם אויב יתעצם במידה שתאפשר לו להילחם בנו – הוא יעשה זאת. לכן, ההרתעה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו מולו היא לשלול את יכולותיו.

בעת הזו צה"ל חייב להיות שותף פעיל בניסוח תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת ורלוונטית, שתבטיח שלעולם לא יהיו שוב צבאות טרור על גבולנו שיוכלו לאיים עלינו כפי שחמאס וחיזבאללה איימו עלינו בשבעה באוקטובר. תפיסה זו תתמקד ביכולתו של צה"ל להתמודד התקפית ביותר מזירה אחת עם אתגרים עתידיים פוטנציאליים, ובכלל זה מלחמה בצבאות סדירים באוויר, בים וביבשה, ובביצור גבולות בני הגנה.

כדי שצה"ל יוכל לעשות זאת, על הרמטכ"ל לבנות מחדש את כוחו לטווח הארוך, באופן שמאזן בין יכולות היבשה, האוויר, הים והסייבר, תוך שהוא לוקח בחשבון איומים פוטנציאליים גם ממצרים ומטורקיה, ושם דגש משמעותי גם על מלאים, חימושים וחדשנות טכנולוגית. מטרת העל צריכה להיות אחת – להבטיח את יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

לצד חיזוק הצבא יתמודד הרמטכ"ל עם משימה לאומית חשובה נוספת: להכניס את כל חלקי החברה הישראלית מתחת לאלונקה, ולעודד את כל חלקי החברה הישראלית לשרת בצה"ל שירות משמעותי. הדרך לכך עוברת בהעמקת החיבור בין צה"ל לתיכונים ולישיבות ובשיתוף פעולה בינו לבין משרד החינוך ומשרדי ממשלה נוספים. הרמטכ"ל חייב להחזיר את גאוות היחידה לצה"ל ולהוקיר את אלו שמוסרים את נפשם על ביטחון ישראל. עליו ליצור תמריצים, לפתח מסלולי גיוס שונים ולהגביר את היציבות בשירות, באופן שיחזיר את המוטיבציה בקרב חיילים לשרת שירות משמעותי ולבחור בצה"ל כקריירה.

ולבסוף, הדרך להחזיר את צה"ל למעמדו כקונצנזוס בחברה הישראלית עוברת גם בהבטחת יכולתו לתחקר את עצמו. כיום עולות מתוך הצבא תחושות קשות לגבי איכות התחקירים שביצע בעקבות השבעה באוקטובר, וביקורת על כך שהם אינם עוסקים בסוגיות החשובות ביותר. הרמטכ"ל הבא יידרש לוודא שהתחקירים מהימנים ובעלי תוקף, ולגזור מהם את המסקנות והלקחים שיהיו הבסיס לבניין הכוח בהמשך.

יש לרמטכ"ל הבא את היכולת לשנות כיוון

שינוי כיוונה של נושאת המטוסים הצה״לית מתפיסות שגויות שחלחלו אליה בעשורים האחרונים אינו עניין של מה בכך. השבעה באוקטובר והאופן שבו הוא טלטל את התפיסות בחברה הישראלית פותחים חלון הזדמנויות ייחודי המאפשר זאת. במובן זה, תפקידו של הרמטכ״ל הבא הוא היסטורי.

היכולת של הרמטכ"ל לשנות מן היסוד תפיסות בתוך צה״ל היא עצומה, יותר מכל בעל תפקיד דומה בכל ארגון אחר בעולם. הרמטכ״ל שולט לא רק בתוכנית העבודה, בתקציבים ובסבבי המינויים, אלא גם ניחן ביכולת לשנות את התרבות הארגונית ודרכי החשיבה, לא רק כיוון שיש לו יכולת אכיפה, אלא גם כיוון שהוא מצוי בסביבה מקצועית וערכית שמאמינה במנהיגות ובדוגמה אישית.

האחריות הכבדה המוטלת על כתפי הרמטכ״ל הבא אינה רק לנצח במערכה הנוכחית ולהשיג את יעדי המלחמה בכל החזיתות, אלא גם, ואולי בעיקר, להחזיר את צה"ל לייעודו המקורי ולהפוך אותו שוב לצבא חזק והתקפי שמביט למציאות בעיניים. הפיקוד הבכיר של צה"ל יכול לשקם את האמון של עם ישראל בו, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר. לשם כך הוא חייב קודם כול לחזור ולהאמין בעצמו.

הפוסט "ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים": אלה האתגרים שיעמדו בפני הרמטכ"ל הנכנס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סדר עולמי חדש. המילים הגדולות האלה מקבלות משמעות חדשה בימים אלה, עם כניסתו הצפויה של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב.

ההצלחה של ישראל להחליש את איראן ועושי דברה באופן חסר תקדים ונפילת משטר אסד בסוריה הותירו את הציר השיעי משותק כמעט לחלוטין. כל שנותר לארה"ב לעשות כדי להביא לקריסתו הסופית הוא להוביל מתקפה אווירית קצרה וממוקדת שתרוצץ את ראש הנחש – איראן, ולפעול נגד מיליציות שיעיות בעירק ונגד החות'ים בתימן.

הזמן להשמיד את הגרעין האיראני

חלון ההזדמנויות הייחודי הזה מהווה רגע היסטורי שבו קואליציה מערבית, ישראלית וסונית מתונה בהובלת ארה"ב חייבת לשים קץ לאיום האיראני. אחד האתגרים המרכזיים של נשיאי ארה"ב ביציאה למתקפות מעבר לים הוא דעת הקהל האמריקאית.

הציבור האמריקאי עייף וחשדן כשמציעים לו לצאת למלחמה, אחרי שמלחמות בווייטנאם, עירק ואפגניסטן עלו לו באלפי הרוגים ובמשאבים עצומים. כאן, לעומת זאת, ארה"ב לא נדרשת לצאת למלחמה – אלא רק לסיים אותה. ההצלחה של ישראל להשמיד את ההגנה האווירית של איראן במתקפת בזק, להשמיד נכסים אסטרטגיים שלה ולפגוע אנושות בשלוחותיה – חיזבאללה וחמאס, הותירה אותה חשופה מאי פעם.

כל מה שנחוץ הוא מהלך ממוקד – מתקפה אווירית של מפציצים אסטרטגיים על מתקני הגרעין, אתרי הטילים ומתקני הצבא האיראניים, ללא כניסת כוחות קרקעיים, בדומה למתקפה הישראלית באוקטובר האחרון. במבצע שיימשך ימים ספורים לכל היותר, אפשר לגרום לקריסה מלאה של הציר השיעי ולשנות את פני המזרח התיכון כולו.

אותה קואליציה צריכה להוביל גם מתקפה נגד משטר הטרור החות'י בתימן, בתיאום עם סעודיה ועם כוחות אופוזיציה פנים-תימניים. כשלוחים של איראן, החות'ים הפכו עצמם לבעיה כלל-עולמית שמשבשת את הסחר הגלובלי. אם ארה"ב תחליט להפעיל מולם את מלוא עוצמתה, היא תוכל להגיע להישגים דרסטיים בתוך פרק זמן קצר.

המתקפה נגד איראן אינה רק כדאית, אלא גם דחופה. דווקא משום שאיראן מבינה שהיא איבדה נכסים משמעותיים בדמות חמאס, חיזבאללה וסוריה, סביר שהיא תנסה בכל דרך להתקדם לקראת נשק גרעיני. אם המערב חפץ חיים, הוא חייב לפעול כדי לעצור אותה.

טראמפ יודע: המפתח לשלום הוא עוצמה

בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השנייה לא יכולה הייתה להתרחש בעיתוי טוב יותר מבחינת ישראל.

בשנים האחרונות ארה"ב נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון, ואת הוואקום שהותירה החלו למלא רוסיה וסין. כתוצאה מהחולשה האמריקאית, יותר ויותר מדינות נמשכות למזרח. סין, שותפת הסחר מספר אחת של סעודיה ושל איראן, כבר תיווכה הסכם ביניהן. היקף הסחר שלה במזרח התיכון גדול פי שבעה מזה של ארה"ב, שצמצמה את הסחר שלה באזור זה ואת תלותה בנפט המקומי. מה שיש לארה"ב להציע למדינות האזור כדי להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון הוא עוצמה צבאית.

טראמפ מבין את זה היטב. הוא יודע שיציבות ושלום אפשר להשיג רק דרך עוצמה, ולא דרך פייסנות. העובדה שעוד לפני כניסתו לתפקיד הוא הביע עניין לספח את קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה מבהירה שהוא רואה בארה"ב מעצמה שתפקידה לעצב את המציאות הגלובלית – ואינו חושש להפעיל את הכוח הנדרש כדי להשיב אותה לגדולתה.

הזדמנות לסדר עולמי חדש

ישראל, כאמור, מגישה את המזרח התיכון לארה"ב על מגש של כסף. אחרי שהחלשנו עבורה את איראן ונטרלנו את רוב בני בריתה, אמריקה יכולה לבסס מחדש את הדומיננטיות שלה באזור באמצעות מהלך שידרוש ממנה מעט מאוד. בכך היא תחזיר לעצמה כוח הרתעה מול החזית הסינית-איראנית-רוסית.

עם החברות החזקות בחזית המזרחית – סין ורוסיה, לא יהיה נבון מצד ארה"ב להיכנס לעימות צבאי ישיר. לעומת זאת, את החוליה החלשה בציר – איראן, היא יכולה לחסל כמעט ללא מאמץ וליצור בכך אפקט מרתיע משמעותי נגד יריביה, שיבלום את מגמת ההתחזקות של סין במזרח התיכון.

מהלך זה יסלול את הדרך להסכמי שלום אזוריים בהיקף רחב מאוד, שישתרעו מסעודיה ועד אינדונזיה, וייתן רוח גבית למגמות חיוביות כמו כניסתן של האמירויות וסעודיה לקואליציה ישראלית-סונית מתונה.

הקואליציה שתתגבש בין ישראל, המעצמות הסוניות המתונות והמערב בהובלה אמריקאית והנורמליזציה עם העולם הסוני יבלמו גם את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי, הכולל את טורקיה, קטאר, אפגניסטן וארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה. הן ימנעו ממנו להפיל את המשטר במדינות כמו מצרים וירדן ולהשתלט עליהן, וייצרו איזון מחודש במזרח התיכון.

לברית הזו יש פוטנציאל למשוך לקואליציה המתונה מדינות שכיום מתנדנדות בין תמיכה במזרח לתמיכה במערב, כמו לבנון, שנשלטת כיום על ידי איראן; עירק, שאיראן שולטת בה באופן חלקי; ולוב, מצרים וסעודיה. אם נוציא את איראן מהמשוואה וארה"ב תחזור להיות הכוח הדומיננטי והשולט במזרח התיכון, המדינות האלה ורבות אחרות ייטו לכיוון קואליציה מערבית, ולא מן הנמנע שבעוד שנה או שנתיים גם מדינה כמו לבנון תחתום, בהשפעת סעודיה, על הסכם שלום עם ישראל.

ישראל היא המפתח

בברית האזורית החדשה שתעמיק ותתהדק, יהיה לישראל תפקיד מרכזי. אנחנו המפתח בלחבר בין המערב למזרח ולייצר נתיבי סחר חדשים שיאפשרו מעבר יבשתי וימי של סחורות בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה וישראל. ישראל כבר יצרה מערך של נמלי ענק, כל אחד מהם בניהול אחר (סיני, הודי, אירופי וישראלי) כהכנה לרגע הזה. המטרה – שלכולם יהיה אינטרס להעביר את הסחר שלהם דרכנו. הפיכתה של ישראל לסינגפור גלובלית, מרכז סחר עולמי, מצויה כיום בהישג יד.

עם נתיבי סחר חדשים, שלום ושיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם סעודיה ומדינות נוספות, לצד גיבוי ביטחוני ומדיני מארה"ב, ישראל תהיה חופשית לראשונה בתולדותיה לפעול באופן הנדרש כדי להבטיח את עתידה לדורי דורות.

עקרון היסוד: לא לוותר על הריבונות

לאחר שנטפל בציר השיעי ונחתום על הסכמי שלום אזוריים, ישראל תידרש להציג לממשל האמריקאי תוכנית ברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתממש את העקרונות הנדרשים להבטחת ביטחון ישראל לדורות.

תוכנית כזו חייבת לכלול את החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל מקסימום משטחי C ביהודה ושומרון, ללא ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים שיסכנו את הרוב הדמוגרפי היהודי במדינה. היא חייבת להציג גם פתרון ברור לסכסוך, שלא יהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה שלטון של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופתח.

זוהי הזדמנות לקבור את הסכם אוסלו, לפרק את הרשות הפלסטינית, גוף שנשלט על ידי ארגון טרור רצחני שפועל לדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל, ולעבור למודל חדש. מודל כזה יכול להיות קנטוניזציה, אמירות בשליטת חמולות, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית, אוטונומיה פלסטינית בחצי האי סיני בחסות מצרים ועוד. תנועת "הביטחוניסטים" הציגה בפני המדינה כמה תוכניות אפשריות. הבחירה ביניהן תלויה בנסיבות משתנות – למשל, תרחיש קריסה עתידית של ירדן ידחף לפתרון ירדני, ונכונות של א-סיסי לקחת אחריות על ייצוב המזרח התיכון תאפשר יצירת אוטונומיה פלסטינית בצפון סיני ועזה.

המשותף לכל הפתרונות האפשריים הוא שבבסיסם עומד עקרון היסוד הציוני שלפיו אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעות קעקוע זכויותיו הריבוניות של העם היהודי. הבטחת זכותנו על הארץ היא חיונית מבחינה רוחנית וביטחונית כאחד – והשתיים קשורות זו בזו. אין ביטחון ללא אמונה בצדקת הדרך. ואין דרך להצדיק את ישיבתנו בתל אביב, מבלי להבין למה חשוב שנשב בשילה.

להפיק לקחים מהשבעה באוקטובר

התוכנית החדשה לפתרון הסכסוך תהיה שונה מזו שהציע טראמפ בכהונתו הקודמת. "עסקת המאה" כללה ויתורים קשים עבור ישראל. אחרי השבעה באוקטובר ברור שלוויתורים כאלו אין מקום. התוכנית החדשה חייבת להכיר באחריותנו הביטחונית הכוללת על כל המרחב הארצישראלי. בסיבוב הקודם, ישראל נמנעה מלהחיל ריבונות על ההתיישבות בבקעה ובשטחי C, כפי שטראמפ קרא לה לעשות. כיום הציבור הישראלי בשל יותר מאי פעם לצעד זה, שיעגן לדורות את העוטף המזרחי כחלק אינטגרלי מישראל, בדומה לעוטפים הצפוני והדרומי. הקדנציה הבאה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לתקן את הטעות ולהחיל ריבונות גם באופן חד-צדדי על שטחים שארה"ב מכירה בזכותנו עליהם.

לצד זאת, ישראל חייבת להציג תוכנית ברורה לעזה ויו"ש לטווח הארוך. אחרי שלמדנו בעשרים השנים האחרונות בדרך הקשה שאי אפשר למגר את הטרור בעזה מהאוויר בלבד, ברור כיום שברצועה חייבת להיות שליטה ביטחונית מוגברת של ישראל. מדובר בתנאי הכרחי למימוש תוכנית המלחמה, שלפיה אם תהיה התעצמות עתידית ברצועה, חייב להיות לצה"ל חופש פעולה מלא נגדה.

יש להכיר גם בכך שרק לאובדן שטחים יש אפקט מרתיע עבור ארגון טרור כמו חמאס, האדיש לחלוטין לאבדות בחיי אדם ולהרס מבנים ורכוש. כדי ליצור הרתעה בעזה בטווח הארוך, יש לשקול ברצינות גם סיפוח של חלקים מסוימים מהשטח. דוגמה למהלך שכל הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל היא שבפרימטר ברצועת עזה שאמור להיות בשליטת ישראל, היישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר יוכלו לעבוד בחקלאות ולייצר חיים היכן שחמאס הביא מוות. זה מינימום הצדק ההיסטורי הנדרש.

לא להסתפק באופטימיות

בחירתו המחודשת של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב מהווה הזדמנות היסטורית עבור ישראל. בתמיכתו של מנהיג מפוכח וחזק שהוכיח עצמו כידיד אמת של העם היהודי, אפשר לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה באופן שישראל וארה"ב גם יחד יהיו המרוויחות הגדולות ממנו.

כדי לוודא שההזדמנות ההיסטורית הזו לא תוחמץ, ישראל צריכה לעשות שני דברים. האחד הוא לקדם שיתוף פעולה עם ארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים.

הדבר השני הוא לגבש תוכנית חדה וברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטחת מעמדה הביטחוני והמדיני באזור, עם אפס נכונות להתפשר על זכותנו על הארץ ועל הבטחת יכולתנו לשמור על ביטחון ישראל, ולדאוג לכך שממשל טראמפ יעמוד מאחוריה.

האם אכן טראמפ יבצע את המהלך הראשון בשרשרת הזו ויתקוף את איראן? טראמפ הוא איש עסקים ממולח שיודע לזהות הזדמנויות, אך בסופו של יום, חובת ההוכחה מוטלת עליו ועל ממשלו. לאור התנהלותו בעבר, המינויים שעשה לאחרונה והשקפת העולם שמנחה אותו, יש יסוד סביר להניח שהוא אכן יעניק לישראל גיבוי ביטחוני ומדיני מלא ויוביל תקיפה נגד איראן.

כך או אחרת, תנועת הביטחוניסטים מובילה קו ברור: הביטחון הלאומי שלנו נשען על האתוס הלאומי, על צדקת דרכנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו על בסיס גבולות בני הגנה, ועל ההבנה שביטחוננו ושגשוגנו לדורות תלוי בנו.

עלינו להיות בטוחים קודם כול בצדקת דרכנו, ולזכור את האמת שעמדה בבסיס הציונות מראשיתה – שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אפילו לא דונלד טראמפ.

תמונה ראשית: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני בטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. 15 בספטמבר, 2020

הפוסט כהונת טראמפ השנייה: ההזדמנות שאסור לישראל לפספס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ימים ספורים לפני השבעתו של דונלד טראמפ מתגבשת תפיסת מדיניות חוץ ברורה סביב נשיא ארצות הברית הנבחר, שבעבר רווחה הדעה לגביו שיהיה מנהיג בדלני במיוחד.

אף על פי שהעמיד בבירור בראש סדר העדיפויות שלו נושאי פנים כגון כלכלה והגירה המונית, טראמפ הבין בחוכמה את מה שראה גם קודמו ואביו הרעיוני, הנשיא רייגן: כדי לשמור על ביטחון העם האמריקאי יש לקיים "מרווח ביטחון" עבור אמריקה.

זוהי במהותה דוקטרינה של "שלום דרך עוצמה": תגבור פעולותיה של אמריקה מחוץ לגבולותיה, כדי לשמור על שלום בתוכם.

הזירה הגדולה ביותר שבה הצטמצם בהדרגה מרווח זה היא ציר סין-רוסיה-איראן-צפון קוריאה, שאני מרשה לעצמי לכנות CRIN (China-Russia-Iran-North Korea). טראמפ מוקיע את סין על התנהלות סחר זדונית ויצירת סכנה חמורה לביטחון הלאומי של ארה"ב, מבטיח לשים קץ לפלישה הרוסית לאוקראינה, ומאיים לתפוס שליטה צבאית בתעלת פנמה וגרינלנד "למטרות ביטחון לאומי", כפי שאמר ממש השבוע במהלך מסיבת עיתונאים. בתחילת שנת 2025, טראמפ אינו מאותת בשום פנים ואופן שהוא מתמקד בענייני פנים בלבד.

עם זאת, חוליה חלשה אחת בולטת בציר הזה, ומהווה הזדמנות לממש את הבטחתו של טראמפ "לעצור את הכאוס" המשתולל במזרח התיכון בעקבות מתקפות הטרור המחרידות של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023: הרפובליקה האסלאמית של איראן. איראן, על תוכנית הנשק הגרעיני שלה, הפכה לכוח המערער המוביל במזרח התיכון, ומרחיקה מהישג יד את היציבות והשגשוג הרצויים כל כך לטראמפ.

מנהיגה, עלי ח'מינאי, מחויב להשמדת ישראל, שהיא בעלת ברית מרכזית של ארה"ב, ומציב אותה בגלוי על הכוונת בתור "גידול סרטני שצריך להסיר". ח'מינאי רואה בעיני רוחו איך יחסל את ישראל באבחה אחת, תוך ערעור המשטרים הסוניים במדינות הערביות הסמוכות לאיראן, ואיחוד המזרח התיכון תחת שלטונו. הוא הציג תוכנית בשווי מיליארדי דולרים למטרה זו ממש.

אך כעת, כאשר ישראל מפילה באופן שיטתי את אבני הדומינו האיראניות, החזון והתוקפנות של ח'מינאי פועלים נגדו. כך נוצרה הזדמנות חסרת תקדים לנקוט פעולת מנע צבאית מוגבלת נגד הסכנה הגרעינית האיראנית, ולהסיר אותה מהשולחן אחת ולתמיד – במחיר נמוך יחסית. אחת ההחלטות הראשונות שיצטרך לקבל הנשיא הנבחר היא כיצד להביא סוף סוף ליציבות במזרח התיכון, והמפתח לכך לא נמצא בעזה, אלא בטהראן.

האקדח הגרעיני על השולחן

צומת הדרכים הנוכחית מהווה הזדמנות בת-מימוש לפעול נגד השאיפות הגרעיניות של איראן, וזאת משתי סיבות עיקריות.

ראשית, איראן מסוכנת יותר מאי פעם. איראן האיצה את קידום תוכנית הנשק הגרעיני שלה במהלך נשיאותו של ביידן, מול פיקוח בינלאומי קלוש. על פי הדו"ח האחרון של מנהלת המודיעין הלאומי האמריקאי (DNI), איראן נמצאת כחוט השערה מהשגת כמות מספקת של אורניום מועשר ברמה צבאית לתריסר מתקנים גרעיניים. הדבר היחיד שעומד בדרכה הוא אור ירוק מח'מינאי ומקורביו – ואז יעמדו המזרח התיכון והעולם במצב חירום.

עם זאת, איראן מאיימת פחות ופגיעה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות. אסטרטגיית השלוחים (פרוקסים), שאותה נקטה באזור במטרה להכניע את ישראל, יורדת בהדרגה לטמיון מאז הזוועות המחרידות של ה-7 באוקטובר. בני חסותה ושלוחיה – חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן – ספגו כולם מכות קשות מצה"ל. במקביל, אסד ברח מסוריה, והשאיר אותה לחסדי הג'יהאדיסטים של ארגון "היאת תחריר א-שאם" (HTS). ההגנה החזיתית הזו קרסה, ואינה יכולה עוד להגן על איראן גופא.

בינתיים, על פי דיווחים, פעולת התגמול הראשונה אי פעם של ישראל על אדמת איראן באוקטובר חיסלה חלק ניכר ממערכות ההגנה האווירית מטילות המורא של טהראן. היא חשפה את אוזלת ידה של טהראן בסיכול התקפות על נכסיה האסטרטגיים המוגנים והיקרים לליבה ביותר.

עניין אחרון: גם כשטהראן הייתה נחושה לנקום בישראל על סדרת המכות המשפילות שהנחיתה עליה, היא נכשלה. באפריל ובאוקטובר שיגרה איראן מאות טילים וכטב"מים, אבל רובם סוכלו בידי מערכת ההגנה האווירית המתקדמת וטייסות F-35 של ישראל. זאת, נוסף לשיתוף פעולה אזורי במסגרת MEAD ("ההגנה האווירית של המזרח התיכון") של מדינות ערב התומכות בחשאי, ששיתפו מודיעין קריטי במסגרת פיקוד מרכז של הצבא האמריקאי.

סילוק הענן האיראני יקדם שיתוף פעולה אזורי

שובר השוויון האמיתי מטעם האיראנים הוא האקדח על השולחן, הטעון בקליעים גרעיניים. במיוחד עכשיו, אחרי נפילתו של משטר אסד, איראן עלולה להסיק שאין לה ברירה אחרת, ועל מנת להבטיח את שלטונה עליה להגיע לפצצה, וזאת כדי לפצות על מצבה הנתפס כחולשה, אחרי כל המכות שספגה.

טראמפ, בדומה לרייגן, סולד מהרחבת המועדון הגרעיני. התראותיו החוזרות ונשנות מפני שימוש אפשרי של רוסיה בנשק גרעיני נגד אוקראינה, ותיאוריו הגרפיים והקודרים של הטרגדיה האנושית הנוראה שהוא עלול לחולל, מלמדים שהוא רואה את הביטחון העולמי בצבעים קודרים בהרבה מכפי שנוהגים לייחס לו.

סילוק הענן האיראני המעיב על המזרח התיכון יכול לחולל גם שינויים אזוריים בקנה מידה גדול: ערב הסעודית, ומדינות פרגמטיות רבות אחרות בעולם הערבי, העדיפו לשבת על הגדר במקרה הטוב, או להתנכר לארצות הברית ולחמם את יחסיהן עם איראן במקרה הגרוע.

האיומים של איראן על ריבונותן נשמעו היטב, ובהיעדר תמיכה משמעותית מוושינגטון, הן העדיפו להצטייד בפוליסת ביטוח, ולעמוד לצד הבריון האזורי. בהיעדר איום זה, הדרך לנורמליזציה ישראלית-ערבית וליציבות ארוכת טווח במזרח התיכון תהיה פתוחה לרווחה.

פגיעה קשה באיראן תחליש את רוסיה וסין

ברמה הכלל-עולמית, מכה קשה כזאת לאיראן תחליש משמעותית גם את המעצמות הנותנות לה את חסותן: רוסיה וסין. הן עדיין תומכות באיראן, בין אם זו רוסיה, הממשיכה לרכוש ציוד צבאי כמו כטב"מים וטילים להמשך המלחמה באוקראינה, או סין, העוקפת את הסנקציות האמריקאיות ברכישת כמויות עצומות של חביות נפט מהאייתוללות, ובכך מצילה את מדינת הנפט האיראנית מקריסה כלכלית.

איראן, הנמצאת כפסע מהשגת נשק גרעיני, מאיימת דרך קבע על ארה"ב ובעלות בריתה. ישראל והעולם למדו בדרך הקשה, במיוחד מאז ה-7 באוקטובר, שיש להתייחס ברצינות ולא להקל ראש בהצהרות אויביהם. התוצאות ההרסניות של מתן האפשרות לאיראן להפוך למעצמה גרעינית הן כאלה שאי אפשר להפריז בחשיבותן.

הזדמנות לשלום ארוך טווח במזרח התיכון

בפני טראמפ פתוחה כעת הזדמנות פז להסיר את האקדח האיראני מהשולחן, ולשלול מח'מינאי את חזונו הקיצוני. במציאות החדשה במזרח התיכון, פעולת מנע צבאית מוגבלת – ללא כוחות קרקע – מציאותית כיום הרבה יותר מבעבר. בעבר נחשבה אפשרות כזו לסכנה למלחמה אזורית, אך שערי הגיהינום האיראניים כבר נפרצו באזור, ופעלו דווקא נגדה. חולשתה המוכחת כעת של איראן מזמינה מנהיגות אמריקאית, לא נגד המשטר – אלא נגד יכולתו לאיים על האזור והעולם.

לאחרונה הצהיר טראמפ כי מטרתו לכונן "שלום ארוך טווח" באזור. עכשיו הרגע המתאים עבורו לאשר את המכה שתחסל את תוכנית הגרעין האיראנית ותפתח את הדלת לשלום מהסוג שהוא מחפש. שלוחיה של איראן וההגנה האווירית שלה נחלשו, האזור מוכן יותר משהיה אי פעם, והרווחים יעלו בבירור על המחיר שישולם.

שח-מט.

מאמר זה פורסם במקור בעיתון Jerusalem Post

הפוסט הזדמנות הפז של טראמפ להנחית מט על איראן ולייצב את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאורך כל שנות שליטתה בגולן, ישראל העניקה לתושביו הדרוזים זכויות מלאות ורמת חיים שלא היו זוכים לה באף מדינה ערבית, והיא מציעה אזרחות ישראלית לאלו מהם שמעוניינים בכך.

מיהם הדרוזים ברמת הגולן?

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את רמת הגולן, ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא בצפון הרמה, המונים כיום כ-20,000 תושבים.

מדוע סירבו רוב הדרוזים בגולן לקבל אזרחות ישראלית בעבר?

לאורך שנים הדרוזים ברמת הגולן סירבו לקבל תעודת זהות כחולה. בשיחות סגורות, רבים מהם הודו שהם עושים זאת מתוך פחד שאסד יתנקם בהם על כך אם ישראל תמסור את הגולן לסוריה. הדרך לקבלת אזרחות ישראלית נותרה כמובן פתוחה בפני אלו מהם שהיו מעוניינים בכך.

האם הדרוזים בגולן מזדהים עם ישראל יותר מאשר בעבר?

בהחלט. עם השנים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, יותר ויותר דרוזים בגולן החלו להביע הזדהות פטריוטית עם ישראל באופן גלוי ולהגיש בקשה לאזרחות ישראלית.

ב-2024, בעקבות ריבוי הבקשות לאזרחות ישראלית בקרב הדרוזים בגולן בשנים האחרונות, הגיע שיעור בעלי האזרחות הישראלית מתוכם לכ-20% והוא צפוי להמשיך לעלות.

כיצד השפיעה מלחמת חרבות ברזל על יחס הדרוזים בגולן לישראל?

ב-27.7.24, מגרש הכדורגל של מג'דל שמס ספג פגיעה ישירה מרקטה שירו מרצחי החיזבאללה מלבנון, בעת ששיחקו בו ילדים. בעקבות הפגיעה נהרגו 12 ילדים ובני נוער ו-34 אחרים נפצעו.

בעקבות האירוע המחריד הביעו דרוזים רבים בגולן הזדהות עם ישראל במלחמתה בטרור, ומצאו דמיון בין הרג הילדים במג'דל שמס לבין הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ביישובי עוטף עזה במאורעות השבעה באוקטובר.

האם מפתיע שהדרוזים בגולן מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראל?

ישראל מספקת לתושבי הגולן הדרוזים תנאים, רמת חיים וחירויות שלא היו זוכים להם לעולם בסוריה או במדינה ערבית אחרת. לכן, הנתונים על הזדהותם הגוברת עם ישראל ורצונם להיות חלק ממנה רחוקים מלהיות מפתיעים.

האם יש יסוד לטענת מועצת זכויות האדם של האו"ם שלפיה ישראל כופה אזרחות ישראלית על הדרוזים ברמת הגולן?

ב-2018 טענה מועצת זכויות האדם של האו"ם שישראל כופה על תושבי הגולן הדרוזים אזרחות ישראלית. מכל האמור לעיל ברור מדוע זוהי טענה מגוחכת. ישראל הציעה אזרחות ישראלית לתושבי הרמה הדרוזים לאורך כל שנות שליטתה בגולן, אך מעולם לא כפתה עליהם לקבלה.

הפוסט "ישראל פוגעת בזכויות הדרוזים ברמת הגולן" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, כפי שמנוסח היטב במסמך המכונן של המדינה, מגילת העצמאות.

האם יש עם אחר שארץ ישראל שייכת גם לו?

לא. העם היהודי הוא העם היחיד הקיים היום שמושרש מראשיתו בארץ ישראל ושהתהווה מתוך קשר עמוק אליה. אין אף לאום אחר בעולם שישראל היא מולדתו.

על אילו אדמות הוקמה ישראל?

מדינת ישראל הוקמה על אדמות מולדת שחלקן שוחררו במלחמת העצמאות שבה נלחמה על עצם קיומה, ושרובן נרכשו כחוק על ידי התנועה הציונית עוד טרם הקמת המדינה.

האם רוב האדמות האלו היו מיושבות?

לא. כדי לממש את זכותו של העם היהודי לחירות ולריבונות במולדתו, התנועה הציונית מראשיתה רכשה אדמות, בייחוד בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובמישור החוף, בין הערים יפו וחיפה. רוב הקרקעות שרכשה שכנו באזורים שוממים ועתירי ביצות, ולא היו מיושבות או מעובדות.

ומה עם האריסים שעיבדו חלק מהאדמות?

רובם הגיעו לשפלת החוף רק במאה ה-19, וההתיישבות היהודית בארץ רק היטיבה איתם ועם האוכלוסייה הערבית בכללותה, העניקה להם הזדמנויות תעסוקה ושיפרה את חייהם – כפי שמראים מחקרים רבים.

ומה עם הטענה שאין לישראל לגיטימציה בינלאומית?

זו טענה שקרית. מעבר לכך שיש לנו זכות טבעית והיסטורית בלתי מותנית על ארצנו, כדאי להזכיר שמדינת ישראל הוקמה על בסיס החלטת עצרת האומות המאוחדות, שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל.

האם הטענה שלפיה ישראל הוקמה על אדמה גזולה היא לגיטימית?

לא. המסר העולה מהטיעון הוא שיש לכל העמים זכות להגדרה עצמית – חוץ מהעם היהודי. אפליה ספציפית כזו אינה אלא שנאת יהודים בתחפושת, ומכאן שהטיעון האנטי-ציוני שלעיל מתבסס על תפיסה אנטישמית.

הפוסט "ישראל הוקמה על אדמה גזולה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בספטמבר 2024 האשימו הרשויות השוודיות את איראן באחריות לאלפי הודעות טקסט שנשלחו לאנשים בשוודיה ב-2023 וקראו לנקום את שריפת ספרי הקוראן שאירעה במדינה. לפי גורמים רשמיים בשוודיה, מתקפת הסייבר האיראנית בוצעה על ידי אנשי משמרות המהפכה, שפרצו לשירות ה-SMS השוודי ושלחו כ-15,000 הודעות טקסט בשוודית בנוגע לשריפת ספרי הקוראן. השגרירות האיראנית בשוודיה דחתה את ההאשמה השוודית, כינתה אותה "חסרת בסיס" והוסיפה כי היא נועדה "להרעיל" את היחסים בין טהרן לשטוקהולם. מנגד, אמר ראש אגף המבצעים של שירות הביטחון השוודי (SÄPO), פרדריק הלסטרום, כי כוונת הודעות הטקסט הייתה "לצייר את דמותה של שוודיה כמדינה אסלאמופובית וליצור פילוג בחברה".

שריפות הקוראן בשוודיה

כבר באוגוסט 2023 דיווחה התקשורת השוודית כי אנשים רבים ברחבי שוודיה קיבלו הודעות טקסט בשוודית הקוראות לנקום באלו ששורפים את הקוראן. על פי התובע הבכיר מטעם הרשויות השוודיות, מאטס ליונגקוויסט, את ההודעות שלחה קבוצה המכנה עצמה "קבוצת אנזו" (Anzu Team). ברשת הטלוויזיה השוודית SVT פרסמו את תוכן הודעות הטקסט: "אלה שחיללו את הקוראן חייבים לכסות את עבודתם באפר". נוסף על כך כונו השוודים בהודעות "שדים". ההפגנות הפומביות, שכללו את שריפת ספרי הקוראן, נערכו במסגרת חוק חופש הביטוי, המוגן מתוקף החוקה השוודית ולכן אושרו על ידי המשטרה. עם זאת, ההפגנות הללו חוללו סערה במזרח התיכון והביאו לאיומים על שוודיה ואזרחים שוודים מצד גורמים ומדינות אסלאמיות.

הסערה סביב שריפת הקוראן החלה לאחר שרסמוס פאלודאן, פעיל ימני קיצוני ממוצא דני-שוודי, הצית ספר קוראן מחוץ לשגרירות הטורקית בשטוקהולם בינואר 2023, ולאחר מכן מחוץ לשגרירות הטורקית בקופנהגן מאוחר יותר באותו חודש. מעשיו של פאלודאן הביאו אחרים ללכת בדרכו, כמו סלוואן מומיקה, פליט עיראקי בשוודיה שהיה מקושר בעבר למיליציות נוצריות בעיראק. מומיקה הפגין מחוץ למסגד בשטוקהולם ביוני 2023, במהלך חג עיד אל-אדחא המוסלמי, והחל להצית ספר קוראן.

תגובת המדינות הערביות

כתוצאה מאירועי השריפות, שורה של מדינות ערביות זימנו את הנציגים הדיפלומטים השוודים לשיחת נזיפה, ביניהן איחוד האמירויות, ירדן וסעודיה. עיראק אף הרחיקה לכת וניתקה את יחסיה עם שוודיה, לאחר שבשריפת ספר הקוראן בשנית, הוצת גם דגל עיראק. כתגובה הציתו המוני שיעים את השגרירות השוודית בבגדד. באיראן שרפו דגלי ארצות הברית מול השגרירות השוודית והצהירו כי שוודיה "תישא בהשלכות". דובר משרד החוץ האיראני, נאסר כנעאני, זימן את השגריר השוודי לשיחת נזיפה והודיע כי: "אנחנו מגנים בחריפות את מעשה הטומאה החוזר נגד הקוראן בשוודיה". כנעאני גם הטיל על שוודיה אחריות מוחלטת על האירועים ולהשלכות שלהם, שפוגעים ב"רגשות המוסלמים ברחבי העולם".

בהמשך לביקורת האיראנית, ארגון חיזבאללה, הפרוקסי המקורב ביותר לאיראן, קיים הפגנה בביירות נגד שוודיה שכללה הנפת תמונותיו של מפקד כוח קודס שחוסל, קאסם סוליאמני. במאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה, שבה קהילה מוסלמית גדולה, פרצו עימותים רבים כתוצאה משריפת ספרי הקוראן. מהגרים רבים המתגוררים בשכונת רוזנגארד בעיר זרקו אבנים והציתו עשרות מכוניות במהומה אלימה ביותר. אירועי שריפת הקוראן גרמו למנהיגים במערב ובצפון אירופה לחרדות. ראש ממשלת שוודיה אף הוסיף לאחר האירועים כי "אנחנו נמצאים כרגע במצב הביטחוני החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה".

המהפכה האיראנית פינת שטוקהולם

לאור התסיסה שיצרו ההפגנות הללו וגם זעם בקרב מהגרים מוסלמים ברחבי שוודיה, החליטה איראן "לנקום" בשוודיה בדרך שהיא נוקטת זה זמן רב נגד יריבותיה: הגברת פילוג בחברה המקומית. זוהי טקטיקה שלוקחת את הפצת המהפכה האיראנית מספר צעדים קדימה, לא רק בייזום פיגועי טרור, אלא גם בהרחבת מרחב ההשפעה ודרך יצירת כאוס בחברה. תחילה, איראן חודרת לקהילות השיעיות המקומיות במדינה, אם אלה קיימות, ובהמשך לקבוצות אוכלוסייה אחרות או לגורמים קיצוניים שיוכלו לערער את הסדר והשלטון במדינה, בתקווה להגביר את המתיחות החברתית במקרה של מדינות מערביות, או אף להפיל את השלטון אם מדובר במדינה מזרח תיכונית כמו עיראק. הפצת דיסאינפורמציה היא דרך פעולה מבוססת של איראן בישראל, אך כעת היא מנסה להשתמש בה גם נגד מדינות מעבר לים, כמו ארצות הברית וגם מדינות אירופיות, כמו שוודיה.

האיראנים אינם מתמקדים רק במדינת היעד כיריבה עיקרית כי אם גם באויבים או בנציגויות של אויבים השוהים במדינה – כמו נציגויות ישראליות. כך למשל במאי האחרון האשימה הסוכנות לביטחון פנים של שוודיה את איראן בשימוש בארגוני פשע בשוודיה כדי לפגוע במטרות ישראליות או יהודיות במדינה הסקנדינבית. גורמי הביטחון בשוודיה אישרו למעשה את הודעתו של המוסד כי משטר האייתולות משתמש בארגוני פשע באירופה, כמו בשוודיה ובבלגיה, כדי לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות.

כך למעשה עמדה איראן מאחורי שלושת ניסיונות הפיגוע נגד מטרות ישראליות בין החודשים ינואר 2024 למאי 2024 בשוודיה ובבלגיה: ב-31 בינואר הושלך רימון יד לעבר שגרירות ישראל בשטוקהולם. הרימון לא התפוצץ. ב-17 במאי נורו יריות לעבר השגרירות בשטוקהולם. לאחר מכן, ב-24 במאי, הושלכו שני רימונים לעבר שגרירות ישראל בבריסל. מחקירת האירועים עלה כי איראן היא זו שעומדת מאחורי אותם ניסיונות פיגוע, והיא השתמשה בארגוני פשע שונים, שאף מסוכסכים ביניהם. ניכר כי גם בהפעלת ארגוני הפשע משתמשת איראן בשיטה שמתבססת על הדינמיקה ביניהם, כמו ניצול יתרון יחסי של אחד הארגונים או יריבות ביניהם.

השימוש בארגוני פשע לצורך פעילות טרור משתלב עם המדיניות האיראנית המנסה לקדם פעילות טרור נגד אויביה מבלי שהעקבות יובילו אליה. האיראנים, כפי שהם נוהגים בארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון, כמו חמאס, הג'האד האסלאמי, חיזבאללה, החות'ים בתימן ועוד, מממנים ומכווינים ארגוני פשע ברחבי אירופה. על ידי שימוש בארגוני פשע, איראן נמנעת מטביעת אצבע מדינית על מנת לצמצם את ההשלכות המדינות והמשפטיות שעלולות להוביל לסנקציות בינלאומיות נגד טהרן.

אחד מאותם ארגוני פשע בשוודיה הוא ארגון "פוקסטרוט", הנחשב לארגון הפשע הגדול במדינה, שחבריו אחראים למקרי רצח רבים ולסחר סמים בהיקף רחב. ראש הארגון הוא רוא מג'יד, אזרח שוודי ממוצא כורדי, המבוקש על ידי האינטרפול ומופעל על ידי האיראנים לקידום פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים באירופה. עם זאת, בעקבות פיגוע הירי לעבר השגרירות הישראלית בשטוקהולם נעצרו מספר צעירים ממוצא איראני, שנקשרו לארגון הפשע "רומבה", שבראשו עומד מי שהיה מקורבו של מג'יד ב"פוקסטרוט" והפך ליריבו הגדול, אסמאעיל עבדו.

שוודיה כבסיס פעילות טרור

משטר האייתולות מהווה איום ישיר על הביטחון הלאומי של שוודיה. איראן מנהלת ריגול נגד התעשייה, מכוני המחקר והאוניברסיטאות השוודיות. ביוני האחרון נחשף הסכם אסטרטגי המאפשר למשמרות המהפכה האיראניים לנצל שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות איראניות ושוודיות כדי לקדם תוכניות צבאיות של איראן.

הסכם זה, שעד אז לא היה ידוע לרשויות השוודיות, אפשר למשמרות המהפכה לנצל שותפויות אקדמיות בין אוניברסיטאות שוודיות לעמיתותיהן האיראניות כדי לרכוש ידע וטכנולוגיה בתחומים כמו מזל"טים, בינה מלאכותית ואלקטרוניקה מתקדמת. יש לפחות שמונה אוניברסיטאות שוודיות שלהן קשרים לאוניברסיטאות איראניות. הסכם זה מהווה איום על הביטחון הלאומי לא רק של שוודיה אלא גם על זה של שאר המדינות החברות בנאט"ו. שוודיה הצטרפה לברית הטרנס-אטלנטית במרץ 2023, לאחר שנשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, שחסם זמנית את הצטרפותה של המדינה הסקנדינבית בעקבות אירועי שריפת ספרי הקוראן וההפגנות האנטי-טורקיות בשטוקהולם, הסיר את התנגדותו. הסכם אסטרטגי מעין זה, המשרת את משמרות המהפכה האיראניים, מדגיש את איום הריגול וחדירת כוחות זרים למדינה החברה בנאט"ו.

עם זאת, יעד הריגול העיקרי של איראן הן קבוצות אופוזיציה איראניות בשוודיה. שוודיה, כמדינות אירופה אחרות, הפכה לבסיס פעילות עבור סוכנים איראנים, שבה תוכננו מבצעי ריגול ופיגועים משטחה. דוגמה לכך היא סיפורו של הדיפלומט האיראני אסדאללה אסאדי שנידון על ידי בית משפט בבלגיה ל-20 שנות מאסר בגין טרור. אסאדי, שהיה המזכיר השלישי בשגרירות איראן באוסטריה, נעצר על ידי כוחות הביטחון הגרמניים על הכביש המהיר במדינת בוואריה ב-2018, ימים ספורים לאחר שמסר חומר נפץ לזוג איראני בבלגיה. החומר נועד להתנקשות במתנגדי משטר איראנים מארגון "מוג'אהדין חלק", בעצרת בפריז שבה נכח גם סגן נשיא ארה"ב דאז מייק פנס. בעוד אסאדי הוצב באוסטריה ופשעו היה קשור לצרפת, מחקירתו ומהחרמת חפציו נמצא קשר הדוק בינו לבין סוכנים איראנים בשוודיה. המשטרה הגרמנית החרימה מחברת של אסאדי שבה תיעד 289 אתרים ב-11 מדינות באירופה שבהן נפגש עם סוכנים איראנים. בין המדינות שהוזכרו הייתה שוודיה. הייתה זו הוכחה כי לאיראנים יש סוכנים פעילים במדינה זו. הדבר אף התחדד יותר כאשר בדצמבר 2019 אזרח עיראקי החי בשוודיה הורשע בריגול מטעם איראן נגד איראנים גולים בשוודיה. במאי 2023 שוחרר אסאדי בעקבות עסקת חילופי שבויים בין איראן לבלגיה עבור אוליבייה ונדקאסטלה, עובד הומניטרי בלגי שנעצר באיראן ב-2022.

קריאת השכמה למדינות המערב

על אירופה והקהילה הבינלאומית לשים לב להתנהלותה של איראן שמהווה איום לא רק על מדינות במזרח התיכון, כי אם גם על מדינות מערביות המנהלות עימה קשרים דיפלומטיים. מכיוון שאיראן מנהלת רשת מסועפת במדינות רבות בעולם, כמו במקרה של שוודיה, תוכל טהרן להפעיל גורמים קיצוניים מקומיים, או אפילו ארגוני פשע מקומיים אם תחפוץ בכך. בפעילותה החתרנית מנסה איראן להעמיק משברים וסכסוכים במדינות רבות, להגביר שסעים חברתיים על מנת למוטט את השלטון ולפורר את המדינה. הגברת השסעים וחילוקי הדעות תורמת לחתירתה של איראן להחלשת המערב ולהצדקת טענתה כי הדמוקרטיה המערבית היא פגומה מיסודה. שגשוגם של ארגוני פשע מקומיים לצד קמפיינים להטמעת דיסאינפורמציה שתרעיל את השיח הציבורי עלולים להביא לאנרכיה במדינות המערב ולפורר אותן מבפנים אל מול התחזקות העולם המוסלמי – כאשר איראן רואה בעצמה את חוד החנית המובילה את הציר השיעי בדרכה להגמוניה אסלאמית-שיעית.

האיראנים אינם בוחלים באמצעים, ומשתמשים בארגונים שונים אך בשיטות דומות: הגברת שסעים וסכסוכים חברתיים, שימוש בקבוצות מקומיות לקידום אינטרסים איראניים, שימוש במבצעי סייבר להגברת השפעה ועוד. כפי שעושה זאת איראן בישראל, כך היא עושה זאת במדינות המערב. שוודיה היא מקרה בודד מבין מדינות רבות ברחבי המערב שבהן מנהלת איראן פעילות חתרנית מסוכנת. על מדינות סקנדינביה והמערב ככלל להבין כי להן ולישראל אינטרס משותף אל מול האיום האיראני. איראן היא כבר מזמן לא רק איום על המזרח התיכון. פעילותה החתרנית הופכת אותה לאיום ביטחוני עבור המערב כולו.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הפעילות החתרנית של איראן בשוודיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 בנובמבר, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, ניצלו המורדים הסורים את שעת הכושר ופתחו במתקפה נגד צבאו של בשאר אל-אסד. בתוך 11 ימים בלבד השלימו כוחותיהם את כיבוש סוריה והשתלטו על דמשק. אסד עצמו נמלט לרוסיה.

רבים השתאו לנוכח המהירות המסחררת שבה נפל המשטר הסורי ועומק השנאה שביטא ההמון המשולהב ששבר וגרר את פסלו של אסד האב ברחבי דמשק.

מי שפחות הופתע מכך הוא סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, חבר תנועת "הביטחוניסטים" ומהמומחים המובילים לחקר המזרח התיכון. מהאופן שבו הוא מנתח את האירועים האחרונים, נראה כי בכלל לא בטוח שסיפורו של משטר הבעת' בסוריה יכול היה להסתיים באופן אחר.

יותר כופרים מהיהודים ומהנוצרים

"המהירות שבה הצליחו המורדים להשתלט על סוריה נבעה מכך שמדובר במדינה חלולה – שהאנשים לא מאמינים בה והצבא לא מוכן להיהרג עבורה", אמר קידר בשיחה מיוחדת עם אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים", בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. "ספרי "Asad in Search of Legitimacy (2005) מוכיח את מה שמזרחנים אחרים ניסו להכחיש או להתעלם ממנו", טוען קידר, "וזה שחאפז אסד, ובהמשך בנו בשאר, ניסו לשווא כל השנים להפוך לשליטים לגיטימיים בעיני הציבור, אך מעולם לא היו כאלה. לא הייתה להם לגיטימציה בגרוש. כלום. אפס. נאדה. הם שלטו בכוח הזרוע. הכול היה פייק ולכן נפל כל כך מהר".

קידר מסביר שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. "הבעיה הגדולה ביותר של סוריה היא העובדה שבשנת 1966 השתלט עליה מיעוט של בני הדת העלווית, שנחשבים בעיני הרוב המוסלמי הסוני במדינה לכופרים, עובדי אלילים, שדינם הוא או להתאסלם או להישחט. אבן-תיימיה, פוסק מוסלמי נודע מימי הביניים, קבע שהעלווים הם 'יותר כופרים מהיהודים והנוצרים'. לכן, מבחינת המוסלמים אין שום אפשרות שעלווי יהיה שליט".

דיכוי אכזרי והפתעה אסטרטגית

"כדי להתמודד עם העוינות של הרוב המוסלמי כלפיהם", אומר קידר, "המנהיגים העלווים מהפלג המרקסיסטי של הבעת' – מפלגת השלטון הלאומנית החילונית בסוריה, שהשתלט על המדינה ב-1966 – כוננו משטר דיקטטורי נורא, שדיכא באכזריות את המרידות נגדו. ב-1976 פרץ מרד האחים המוסלמים בסוריה, שבמהלכו נלחמו אלפי מורדים סונים נגד השלטון. המרד הסתיים בפברואר 1982 בטבח הגדול בחמה, שבו נרצחו בין 20 אלף ל-40 אלף איש. כוחות צבא בפיקודו של רפעת אל-אסד, אחיו הצעיר של חאפז אל-אסד, פוצצו בתים על יושביהם – ובהם זקנים, נשים וילדים – והמיתו אחרים בגז. כ-20 אלף איש נוספים, שנלקחו למאסר, נרצחו בכלא תדמור".

"הסיבוב הבא התחיל במרץ 2011, עם גל הפגנות נגד השלטון שפרצו במסגרת מה שנקרא בזמנו 'האביב הערבי'. גם אז המרד דוכא באזורים שונים בכוח קטלני. רבים מהמוסלמים בסוריה ברחו צפונה לאזור אידליב, הקרוב לטורקיה. הטורקים סייעו להם להתחמש, להצטייד, להתארגן, להתאמן ולהתכונן ליום הגדול שבו הם יפרצו החוצה וישחררו את המדינה מהשלטון של משפחת אסד".

במשך 14 שנים חיכו המורדים באזור אידליב, התחזקו, התחמשו והמתינו להזדמנות להנחית את המהלומה המכרעת על משטר אסד. "שעת הכושר", מסביר קידר, "הגיעה עם סיום המלחמה של חיזבאללה מול ישראל, שממנה יצא המשטר מוחלש במיוחד".

איך התבצעה הפתעת המורדים?

"'היאת תחריר א-שאם' – ארגון אסלאמיסטי שבעבר נקרא ג'בהת א-נוסרה והיה שייך לאל קאעידה – בפיקודו של מוחמד אל-ג'ולאני, היה זה שתקף ראשון. שאר ארגוני המורדים מיהרו ללכת בעקבותיו, כדי לנצל את ההפתעה האסטרטגית שמשטר אסד הופתע – ושעלתה לו בחייו".

"בהתחלה", מתאר קידר את מהלך הקרבות, "כוחות המורדים תקפו בחלב וכעבור כמה ימים ירדו דרומה לחמה ובהמשך לחומס. אחרי שנכבשה, הדרוזים בא-סווידא והבדואים בדרעא הצטרפו גם הם למרד נגד השלטון. מכאן הדרך לכיבוש דמשק ולמפלתו הסופית של אסד הייתה קצרה".

ננצח כשדגלי ישראל יונפו מעל שגרירות איראן

על אף שבמערכה האחרונה נלחמו המורדים כחזית אחת, לאמיתו של דבר מדובר במגוון ארגונים בעלי אג'נדות שונות ולעיתים גם מנוגדות. "באזור אידליב הצטברו לאורך השנים, בעיקר אחרי 2018, פליטים מדאעש, מאל קאעידה ומארגונים אחרים. לעומתם, היו שם גם ארגונים חילוניים ומולטי-אתניים ללא שום אג'נדה דתית, שדרו בהם בכפיפה אחת מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני קבוצות אחרות. הארגונים הללו נראים מתונים ופרגמטיים יותר, ולפחות שניים מהם מקבלים את ישראל. אני יודע את זה מפני שאני בקשר עם המנהיגים שלהם", חושף קידר.

האם הקו של רוב המורדים אכן מסתמן כמתון יחסית?

"ההכרזות שרוב הארגונים מוציאים הן די חיוביות, אפילו יש כאלה שאומרים שלישראל אין סיבה לחשוש. אחד מהארגונים שאני בקשר איתם כתב לי שבשבילו הניצחון הגדול על אסד, האיראנים וחיזבאללה יהיה כשעל השגרירות האיראנית בדמשק ובעמאן יתנוססו דגלי ישראל, והבניינים יהפכו להיות לשגרירות ישראל".

כדאי למורדים לכונן משטר ליברלי

"אין עם סורי מאוחד", מסביר קידר. "סוריה היא מדינה מלאכותית, שמשוסעת באופן עמוק מבחינה אתנית – לערבים, כורדים, טורקמנים וארמנים; מבחינה דתית – למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים; ומבחינה שבטית – לחמולות ולמשפחות מורחבות חזקות שרבות מהן חמושות, עם נאמנויות פנימיות ואג'נדות משלהן. כל מה שחיבר בין הקבוצות הללו היה קו הגבול השרירותי שקבעה צרפת בסיום המנדט שלה באזור. הפערים והמתיחויות על רקע אתני, דתי ושבטי מנעו מעם סורי אמיתי להיווצר". לדברי קידר, זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי לאל-ג'ולאני להקים משטר ליברלי יחסית.

"אם סוריה תהפוך להיות מדינה אסלאמיסטית כמו דאעש או דיקטטורה שתנסה להשליט זהות לאומית אחידה, היא עלולה להתפרק – משום שהדרוזים, הכורדים וגם מיעוטים אחרים לא ירצו לחיות במדינה כזאת. מנגד, אם סוריה תהיה מדינה פלורליסטית ורכה יותר מבחינת התערבותה בחיי האזרחים, כפי שהיה בשנות ה-50, ייתכן מאוד שכל מיני כוחות שרוצים עצמאות – כמו העלווים באזור החוף – יסתפקו במה שיש להם ולא ינסו לפרק את המדינה".

אם האלטרנטיבה היא איראן – אני מעדיף את דאעש

לשאלה אם התפרקות של מדינות כמו איראן או סוריה תשפיע לרעה על היציבות במזרח התיכון, קידר מפתיע ומשיב שלהפך – היא רק תתרום ליציבות.

"רק אמירויות, מדינות הומוגניות, הן יציבות לאורך שנים רבות באזור הזה. לעומת זאת, מדינות שהן רב-קבוצתיות, הטרוגניות, הן מאוד לא יציבות – ראה למשל את סוריה, עירק, לבנון, תימן, סודן ולוב, שכל אחת מהן כוללת קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות שלא מתחברות זו עם זו, ולכן למה לכפות עליהן לחיות במסגרת אחת?"

אם בכל זאת תקום מדינה אסלאמיסטית קיצונית נוסח דאעש, האם עדיין טוב לישראל שמשטר אסד נפל?

"גם המיליציות הגרועות ביותר בסוריה מציבות איום שהוא בעיקרו טקטי – כלי נשק אוטומטיים ומקלעים כבדים שנמצאים על טויוטות. אם אני צריך לבחור בינו לבין איום אסטרטגי מאיראן בדמות טילים בליסטיים ואולי עוד מעט גם נשק גרעיני – אז אני מעדיף להתמודד עם דאעש. אני כמובן מאוד רוצה להימנע מכך. אבל אם האלטרנטיבה היא איראן, אני מעדיף את דאעש".

ישראל מוכנה לכל תרחיש

האם חוסר הוודאות בנוגע לאופי המשטר שמתהווה בסוריה הוא מה שעומד בבסיס צעדי המנע שישראל נקטה בשבועות האחרונים?

"בדיוק. ישראל נערכת למצב הגרוע שבו המדינה נשלטת על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ולכן אנחנו רואים בגולן עיבוי גדול מאוד של הכוחות. בינתיים, עד שיהיה ברור לאן מועדות פניו של השלטון החדש, צה"ל כבש את החרמון הסורי – שהוא גבוה יותר מהחרמון הישראלי – וגם שיפר עמדות במישור הגולן עצמו. הצעדים הללו חשובים וטוב שנעשו, כדי להרחיק סכנות ולהבטיח שלא נמצא את עצמנו עוד פעם ב-7 באוקטובר – הפעם בגולן, עם כוחות צבא שנכנסו לתוך מדינת ישראל כי היא נרדמה בשמירה".

"אי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה", מסכם קידר, "אם זו תהיה מדינה אסלאמיסטית טרוריסטית נוסח דאעש, או מדינה פתוחה מודרנית וליברלית כמו שסוריה הייתה בעבר. צריך להמתין ולראות. אפשר רק לקוות שתקום שם ממשלה סבירה ונורמלית שישראל תוכל להגיע איתה להידברות – מה שיאפשר לכולנו להיות רגועים יותר לגבי מה שמתרחש מעבר לגבול".

הפוסט "סוריה תמיד הייתה פייק – ולכן נפלה כל כך מהר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הימים הם ימי מלחמת ההתשה – מלחמה שפתחה מצרים מתוך מטרה מוצהרת להתיש את ישראל ולהקשות עליה לשמור על הישגיה ממלחמת ששת הימים. במהלך שנות הלחימה, המצרים הפגיזו את עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ וביצעו פשיטות קומנדו. בתגובה, חיל האוויר הישראלי תקף מטרות לאורך התעלה ובעומק מצרים.

הפעילות האווירית של ישראל נתקלה מהר מאוד בבעיה קשה, מכיוון שמערכות המכ"ם המצריות הצליחו לגלות את מרבית כלי הטיס שביצעו גיחות באזור. בחיל האוויר הוחלט לשבש את מערכות המכ"ם המצריות, אולם גם לאחר שאלו שובשו – המצרים עדיין הצליחו לגלות כלי טיס ישראליים רבים.

המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה הוחלפה בפריסה חדישה יותר, קשה לפענוח ומוסווית היטב. המצוד אחר מערכת המכ"ם הסודית הזו נמצא בליבו של מבצע "תרנגול 53".

משנה מכ"ם משנה מזל: איתור וזיהוי היעד

לפי הערכת המודיעין הישראלי, המצרים החזיקו מתקן מכ"ם סובייטי מסוג P-12 בסמוך למוצב ראס-ע'אריב. באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם שאותרה במקום, אך המכ"ם המשיך לפעול גם לאחר ההפצצה. התברר, אפוא, שהתחנה שהופצצה הייתה תחנת דמה ולא התחנה האמיתית.

בחודש דצמבר של אותה שנה ביצע מטוס של חיל האוויר גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענח תצלומי האוויר, סמל רמי שלו, שקיבל לידיו את הממצאים, הבחין בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ. במבט ראשון נדמה היה שמדובר בשני אוהלי בדואים, אך לאחר בדיקה שביצע צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין התברר שזוהי תחנת מכ"ם מסוגP-12 . בבדיקה זוהו שני קרונות המכ"ם – קרון המבצעים, שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר, שבו הייתה האנטנה ומערכת ההפעלה המכנית.

כשהתגלה מיקום המכ"ם נערך חיל האוויר לגיחת הפצצה במטרה להשמיד אותו. אולם, למפענח רמי שלו היה רעיון אחר – הוא הציע להשתלט על המתקן בפשיטה קרקעית, ולהטיס אותו לישראל בשלמותו באמצעות מסוקים. בחיל האוויר זיהו מייד את ההזדמנות להפיק מודיעין אלקטרוני חשוב על המכ"ם, והוחלט לבדוק אם המשימה שהציע המפענח היא בת ביצוע. וכך, יוזמה של חייל פשוט התגבשה לכדי מבצע צה"לי מסווג. אותו חייל הפך לימים לאיש עסקים מוביל ושימש מנכ"ל קוקה-קולה בישראל ויו"ר אגף המזון בהתאחדות התעשיינים בישראל.

מאחורי גבה של האפסנאות: ההיערכות למבצע

במחלקת המבצעים במטה חיל האוויר נערכה תוכנית ראשונית למבצע חטיפת המכ"ם, שקיבל את השם "תרנגול 53". בבוקר ה-24 בדצמבר 1969 התקבלה ההחלטה שאפשר להבריח את המכ"ם, אך שאלות רבות נותרו ללא מענה, ובראשן שאלת משקלו המדויק של המכ"ם.

למרות המחסור בפרטים טכניים חשובים, עוד באותו יום הועברה המשימה למפקד חטיבת הצנחנים, ובשעות הצוהריים כבר גובשה תוכנית כללית להשתלטות על המתקן.

ב־25 בדצמבר בשעות הבוקר יצא נוהל קרב מזורז, והחלו ההכנות לקראת המבצע המשולב של חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, אשר תוכנן לצאת אל הפועל כבר ביום המחרת. לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם כמה לוחמים בעלי ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות שנלקחו כשלל במלחמת ששת הימים, עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר. במקביל, בחיל האוויר התאמנו טייסי המסוקים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס.

ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, והובאו לידיעתם של יודעי סוד בלבד. הסודיות הזאת יצרה אתגרים לא פשוטים – כך, למשל, כדי להשיג את קרונות המכ"ם מששת הימים נאלצו המתכננים לגנוב את קרונות המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, במקום לפנות בגלוי לגורמים באגף האפסנאות בצה"ל.

טון אחד יותר מדי: מהלך המבצע

ביום שישי, 26 בדצמבר, הסתיימו ההכנות למבצע, והרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר לב, אישר את התוכניות והוציא פקודת מבצע עוד לאותו ערב.

לפי תוכנית המבצע, הוחלט שכוחות צנחנים יוטסו בשלושה מסוקי צרעה, ואלה ינחתו במרחק כשישה ק"מ צפונית-מערבית למתקן המכ"ם. משם, כוחות הצנחנים יתקדמו רגלית, ולאחר שישתלטו על המתקן ינתקו את שני קרונות המכ"ם זה מזה, וירתמו אותם לרצועות נשיאה של שני מסוקי יסעור שימתינו להם בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. לאחר חיבור קרונות המכ"ם, מסוקי היסעור יישאו אותם לאבו רודס, ומסוקי הצרעה יפנו את הכוח.

למבצע המורכב נוספה עוד מטרה לא פשוטה, והיא שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של סרן דן אבידן שנשבה סמוך לתעלת סואץ.

הכוח נחשף

בשעה 21:00 המריאו מטוסי עיט של חיל האוויר לגיחות הפצצה על מערך גדוד מצרי, כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, כפעולת הסחה. כרבע שעה לאחר מכן יצאו מסוקי הצרעה שעליהם היו כוחות הצנחנים. הניווט אל היעד היה קשה, והמסוקים נאלצו לבצע כמה הקפות עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה שנקבעה. לאחר מכן שבו המסוקים למערב סיני והמתינו שם לפינוי.

קצת אחרי השעה 22:00 החל הכוח לנוע לכיוון היעד. את מרבית הדרך עשה בתוך ערוץ ואדי. עם ההגעה ליעד, התפרסו הצנחנים וחסמו את דרכי הגישה לאזור באמצעות מטעני צד ומוקשים נגד רק"ם. בשלב זה הם היו במרחק של כ-1,300 מטרים מהיעד, וכבר יכלו לזהות שתחנת המכ"ם היא אמיתית ולא תחנת דמה, ואף זיהו שני חיילים מצרים ששמרו עליה. הכוח המשיך לנוע לכיוון היעד, וככל שהתקרב האט את מהירות התנועה מחשש להתגלות. התנועה הזהירה הביאה לעיכוב ביחס ללוח הזמנים המתוכנן.

בשעה 00:27, כשהם נמצאים כ-200 מטרים בלבד מהיעד, התפצלו הצנחנים לשלוש חוליות ואת שארית הדרך נאלצו לעשות בזחילה מחשש להתגלות. הכוחות המסתערים הצליחו להתקרב עד למרחק של מטרים ספורים מהשומרים, אך אז אחד מהשומרים זיהה את זנב הכוח הישראלי הפושט ונערך למתקפה. בתגובה, הכוח הישראלי פתח באש, הרג את שני השומרים ושבה ארבעה חיילים מצרים נוספים. שלושה חיילים מצרים אחרים ששהו במתקן הצליחו להימלט מהמקום.

במקביל לפעולת התקיפה, חוליות החיילים הייעודיות התפנו לפעולת פירוק קרונות המכ"ם. עבודת הפירוק תוכננה להימשך כחצי שעה, אך בפועל נמשכה כשעה וחצי. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, כשעה מאוחר מהמתוכנן, הסתיים הפירוק של שני קרונות המכ"ם, ומסוקי היסעור שהמתינו במפרץ סואץ הוזעקו לפנותם.

נחיתת חירום בסיני

מסוקי היסעור הגיעו אל מתקן המכ"ם בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן, הרים את קרון המבצעים. כוח הנשיאה של המסוק עמד על כ-3 טונות, אך התברר שהקרון שוקל 4.1. למרות הטונה העודפת הצליח דגן להרים את הקרון ללא בעיה, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות שמפעילות את הגאי המסוק. במצב כזה המסוק עלול להישרף, ועל פי הנהלים הטייס אמור להשליך את המטען ולבצע נחיתה מיידית. עם זאת, דגן החליט לדבוק במשימה והמשיך לטוס עם מערכת תקינה אחת בלבד. הוא טס בגובה של 100 מטרים במקום 2,500 מטרים, שינה את המסלול, וביצע נחיתת חירום בראס שרטוב בסיני, שהיה נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר. בינתיים, המסוק השני העמיס את קרון הקשר שמשקלו עמד על 2.5 טונות, ונחת כמתוכנן באבו רודס שבסיני. לאחר מכן הוא נשלח לסייע בפינוי קרון המבצעים שהנחית המסוק הראשון.

לאחר פינוי קרונות המכ"ם, הצנחנים השמידו את הגנרטורים והעמדות באתר התחנה באמצעות מטענים, ונעו אל נקודת הפינוי שבה המתינו להם מסוקי הצרעה. בשעה 4:56 נחת הכוח בשלום בשדה התעופה, ושם קיבל את פניהם הרמטכ"ל בר-לב שאמר להם: "ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי פעם".

ממצרים למוזיאון חצרים: תוצאות המבצע

מערכת המכ"ם הסובייטית P-12 הגיעה לישראל במצב תקין, והועברה בהובלה יבשתית מאובטחת לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

בימים הראשונים, המבצע נותר תחת מעטה סודיות. גם לישראל וגם למצרים היה אינטרס לשמור אותו בצללים – הראשונה לא רצתה לחשוף את שיטות הלחימה שלה, ואילו השנייה חששה מחשיפת הכישלון הצבאי. עם זאת, כבר ב־3 בינואר 1970 עיתונים זרים חשפו את הפרשה, וזו עוררה רעש רב. בעולם הגדירו את "תרנגול 53" כ"מבצע מהסרטים", וקריקטורות שפורסמו בעיתונים באירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות. פרסום הפעולה העלה את קרנה של ישראל, והמבצע נחשב להישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי. מנגד, הפרסום העמיד את צבא מצרים במבוכה גדולה, ואף הקשה על מצרים לרכוש ציוד צבאי נוסף מברית המועצות.

מומחי חיל האוויר הישראלי המשיכו לנתח את מערכת המכ"ם, וכך גילו מידע על אמצעי הלחימה הסובייטיים שאותו שיתפו גם עם צבא ארה"ב. בתום בחינת המכ"ם, הוא הועבר למתקן ניסויים של צה"ל והופעל שם עד שנות ה-90. כיום המכ"ם המפורסם מוצג לראווה במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

הפוסט היום לפני 55 שנים: מבצע "תרנגול 53" לגניבת המכ"ם ממצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-5 בנובמבר, במהלך מסיבת עיתונאים בגבעת הפרלמנט באוטווה, הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, חזרה והטיחה בישראל את האשמותיה הרגילות: רצח עם בעזה, אפרטהייד, זוועות, עינויים, כיבוש, מעצרים המוניים ואפילו הוצאות המוניות להורג של ילדים פלסטינים.

אחרי שציטטה את עמדתו של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גרמשי, בדבר תפקידה של העוצמה הכלכלית בהגמוניה תרבותית, האשימה אלבנזה את השדולות הפרו-ישראליות, שאותן הגדירה כ"קולניות, אלימות ותוקפניות ביותר", בהפעלת לחץ על ממשלות להחרים אותה.

החזית של אלבנזה נגד ישראל

אחד העיתונאים שהשתתפו במסיבת העיתונאים ביקש ממנה להבהיר אם היא באמת סבורה שפגישות ואירועים בוטלו "בגלל לחץ הארגונים הפרו-ישראליים".

אלבנזה השיבה כי אין באפשרותה לציין את הסיבות לביטול ההזמנות והפגישות והוסיפה: "אני פשוט יודעת את זה… כלומר… אני מתבססת על עובדות. זה קרה אחרי שארגונים ופעילים פרו-ישראליים החלו להאשים אותי באופן קבוע, ואני לא אחזור על ההאשמות מכיוון שהן כללו הכפשות קיצוניות…"

לאחר מכן האשימה אלבנזה את ישראל בכך שהיא גוזלת "את אדמת פלסטין ההיסטורית כפי שהיא עשתה מאז ומתמיד, עוד לפני הקמתה".

כאשר נשאלה על ידי אחד הכתבים אם היא מאמינה בזכותה של ישראל להתקיים, התחמקה אלבנזה מן השאלה, וענתה: "ישראל אכן קיימת, ישראל היא חברה מוכרת באו"ם. פרט לכך, אין במשפט הבינלאומי דבר הנקרא זכותה של מדינה להתקיים… זה לא תלוי בנו".

אלבנזה סיפקה דוגמה ססגונית באמרה כי "איטליה קיימת, אבל אם מחר איטליה וצרפת יתאחדו ויקימו את 'צרפתיטליה', אז בסדר", ולאחר מכן שבה לדבר על "זכות הקיום של הפלסטינים".

ראוי לזכור שב-14 באוקטובר 2024 מצאה עצמה פרנצ'סקה אלבנזה במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות שורה של פוסטים אנטי-ישראליים, שפורסמו מספר ימים קודם לכן בחשבונותיה ברשתות החברתיות. אלבנזה השוותה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית, ועוררה זעם בקרב מספר ארגונים יהודיים, ביניהם הקונגרס היהודי העולמי, אשר קרא מייד לפיטוריה המידיים מן האומות המאוחדות.

במסגרת ביקורתה נגד ישראל, אלבנזה – אשר מונתה כדווחית מיוחדת במאי 2022 – עושה שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ומעניקה לגיטימציה לטרור. מאז ה-7 באוקטובר 2023, אלבנזה מציגה את הישראלים באופן קבוע כנאצים, וחוזרת על הטענה שלפיה "לחמאס יש זכות להתנגד". נוסף לכך, היא ממעיטה באופן שיטתי בחומרת הזוועות אשר בוצעו על ידי מחבלים פלסטינים, מכחישה כי הטבח כוון נגד יהודים רק מעצם היותם יהודים, וטוענת כי הוא אירע כתוצאה מתוקפנות ישראלית.

חשד לסוגיות פיננסיות בעייתיות

במעבר למחלוקות הפיננסיות אשר התגלעו לאחרונה, סעיף 3 של הקוד האתי של ההליכים המיוחדים אוסר במפורש על אלבנזה לקבל תגמול ממקור ממשלתי או בלתי ממשלתי כלשהו תמורת פעילויות המבוצעות במסגרת המנדט שהוענק לה. ביוני 2024 קרא ארגון UN Watch לפתוח בחקירה נגד אלבנזה בגין "בקשת תשלומים שלא כדין עבור עבודה שביצעה במסגרת תפקידה הרשמי באו"ם" על רקע טענות לתשלומים שקיבלה עבור אירועי נאום, וגמול עבור הרצאה שלא התקיימה. לדברי הארגון, היא עקפה את האיסור באמצעות בקשה להעברת תשלומים מארגונים חיצוניים לעוזר המחקר שלה תמורת הרצאותיה.

חודש לאחר מכן פתח האו"ם בחקירה בדבר ההאשמות שלפיהן קיבלה אלבנזה מימון בלתי חוקי מאגודת "ידידי פלסטין באוסטרליה" (AFOPA) ומארגונים פרו-פלסטיניים נוספים לצורך מימון נסיעה בעלות משוערת של 20,000 דולר לאוסטרליה וניו זילנד, שם ניסתה לשדל קרן פנסיה גדולה להפסיק את השקעותיה בישראל. ארגונים אלה הצהירו בתחילה כי הם "מעניקים חסות" ו"תמיכה" לנסיעתה, תוך הפרת כללי האו"ם האוסרים על קבלת תגמול ממקורות לא ממשלתיים. אלבנזה הכחישה כי AFOPA העניקה חסות לנסיעתה וטענה כי היא מומנה על ידי האו"ם. אולם, התלונה גורסת כי אין לאו"ם כל בסיס חוקי למימון נסיעות של מומחים מטעמו מעבר לאזור שאותו הם חוקרים.

ב-12 ביולי 2024 אמר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (UNHRO) ל-JNS כי הנסיעה אכן מומנה על ידי האו"ם. עם זאת, נסיעות אלה אינן מוזכרות בדו"ח הנהלים המיוחדים השנתי של האו"ם, משום ש"לא היה זה 'ביקור מדינה' בהגדרתו".

"הרשימה כוללת אך ורק ביקורים רשמיים במדינות, אשר נועדו לבחון את מצב זכויות האדם באותה מדינה, ואשר לאחריהם מוגש דו"ח של הביקור למועצת זכויות האדם", הוסיף ה-UNHRO.

סוגיות אידאולוגיות והצהרות בעייתיות

מעבר לענייניה הכספיים השנויים במחלוקת של אלבנזה, עמדותיה האידיאולוגיות הקיצוניות מוכרות היטב, ואין זה מקרה כי ביולי 2024 קראה שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומאס-גרינפילד, להרחקתה של אלבנזה מהאו"ם: "אין מקום לאנטישמיות מצד פקידי או"ם אשר משימתם היא קידום זכויות אדם. ארצות הברית מעולם לא תמכה במנדט של פרנצ'סקה אלבנזה, וברור כי היא אינה מתאימה לתפקיד זה, או לכל תפקיד אחר במסגרת האו"ם".

ההצהרה פורסמה ברשת החברתית X בתגובה לפוסט של אלבנזה, שבו השוותה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין אדוף היטלר.

הנציגה הקבועה של ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, מישל טיילור, כתבה ב-X: "דווחים מיוחדים אמורים לשאוף לשפר את מצב זכויות האדם ולא להשתמש ברטוריקה אשר מטרתה יצירת דה-הומניזציה".

הנציג הצרפתי באו"ם קרא לפיטוריה המיידיים של אלבנזה ולחקירה יסודית בדבר ההשפעות שלהן היא הייתה עשויה להיות נתונה, וטען לגביה כי "כאשר השוותה בין הפעולות ההגנתיות של ישראל – הנמצאת במלחמה על הישרדותה לאחר הפוגרומים של 7 באוקטובר – לבין ההתפשטות של הרייך השלישי והשואה, היא חצתה קו אדום חדש. הצהרותיה האנטי-ישראליות והאנטישמיות האלימות, שאותן היא מפיצה זה שנים, פוגעות פגיעה חמורה באמינותם של הארגונים הבינלאומיים שלנו".

נציג גרמניה, מצידו, אמר כי הערותיה של אלבנזה הן "חרפה" וכי זה "מחריד" כי הדווחית המיוחדת נראית כמי ש"מצדיקה את מתקפות הטרור המזוויעות ו'מכחישה את אופיין האנטישמי'".

אלבנזה היא הדווחית המיוחדת הראשונה הזוכה לגינוי מצד צרפת וגרמניה עקב אנטישמיות. בתגובה, אלבנזה הצהירה: "ארה"ב, גרמניה וצרפת מעורבות ותומכות בבירור במה שישראל עושה".

המינוי של אלבנזה היה מוטה למן ההתחלה

טרם מינויה על ידי האו"ם ב-2022 אמרה אלבנזה כי ישראל "מחזיקה בשבי מיליוני אזרחים"; היא ארגנה פאנל בנושא "האפרטהייד הישראלי", ניהלה קמפיין להטלת אמברגו נשק על ישראל, וטענה כי "הלובי היהודי" שולט באופן מלא בארצות הברית.

לאחר פרוץ המלחמה במזרח התיכון היא הרחיקה לכת עוד יותר, והכחישה כי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר היה אנטישמי: "הטבח האנטישמי הנורא ביותר של המאה? לא, אדוני הנשיא. הקורבנות של 7.10 לא נהרגו בגלל יהדותם, אלא בתגובה לדיכוי של ישראל".

הצהרות אלה הביאו את הפורום המשפטי הבינלאומי (International Legal Forum), גוף המונה למעלה מ-4,000 עורכי דין, לשלוח בחודש פברואר מכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, שכלל את הקריאה הראשונה להתפטרותה של אלבנזה.

אף על פי כן המשיכה אלבנזה להפיץ את התעמולה האנטישמית שלה והביעה ברשת X את תמיכתה בפוסט שפרסם בכיר במועצת זכויות האדם, קרייג מוח'ייבר, שבו השווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיג הנאצי אדולף היטלר: "זה בדיוק מה שאני חושבת".

בנאום שנשאה בפני מועדון התקשורת הלאומי בקנברה, אוסטרליה, בנובמבר 2023, אמרה אלבנזה כי ישראל אינה יכולה לטעון שיש לה זכות ל"הגנה עצמית" על פי המשפט הבינלאומי, מכיוון שעזה היא שטח הכבוש על ידה. ההצהרה גררה תגובה מיידית של מנהלת מכון טורו לזכויות אדם ולשואה, אן בייפסקי, אשר תקפה את הצהרותיה של אלבנזה ואמרה כי הן "תואמות את כל יתר טענותיה, אשר אינן ניתנות להגנה מבחינה משפטית" בנוגע לסכסוך.

באוגוסט 2024 כתבה אלבנזה הודעה נוספת ברשת X, שבה הכחישה שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך שימוש בטענות בדבר "הכיבוש" של הגדה המערבית ו"השימוש הבלתי חוקי בכוח". בהזדמנות אחרת אף הודתה כי דעותיה האישיות בסוגיה הפלסטינית עלולות לפגוע באובייקטיביות שלה.

כמו כן, פרנצ'סקה אלבנזה נמנעה מלציין את העובדה כי בעלה, מסימיליאנו קאלי, שימש יועץ כלכלי לרשות הפלסטינית וחיבר דו"ח אשר כותרתו "העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי עבור השטחים הפלסטיניים הכבושים".

לאור כל זאת נשאלת השאלה: מדוע לא בדקה מועצת זכויות האדם של האו"ם כראוי את הרקע שלה טרם מינויה?

התעמולה האנטי-ישראלית של אלבנזה

לצד תפקידה כדווחית מיוחדת של האו"ם הייתה אלבנזה עסוקה גם בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית בתקשורת האיטלקית.

ב-11 בספטמבר 2024 התארחה פרנצ'סקה אלבנזה בערוץ היוטיוב של אלסנדרו די בטיסטה, שם האשימה פעם נוספת את ישראל ב"רצח עם" ובהפלת חימוש שווה ערך ל"חמש פצצות גרעיניות" על עזה. עוד היא טענה, כי ההרס אשר נגרם על ידי ישראל בעזה עולה על זה שנגרם ביפן ובגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.

די בטיסיטה, מצידו, ציין כי המתנחלים הישראלים הם "פונדמנטליסטים המאמינים כי רק הקמתה של ישראל הגדולה יכולה להביא לשובו של המשיח", והגדיר אותם כ"קו קלוקס קלאן החדש… מכיוון שהם מתנהגים בדיוק באותו האופן". באותה הזדמנות הכחישה אלבנזה פעם נוספת כי חמאס טבח בילדים ישראלים וביצע מעשי טבח המוניים, וטענה כי מדובר בהאשמות "מפוברקות". זהו רק חלק מסרטון באורך 58 הדקות, שבמהלכו השמיעו השניים הצהרות מדאיגות נוספות.

די בטיסטה הוא דמות מוכרת היטב בקרב החוגים הפרו-פלסטיניים באיטליה. כחבר פרלמנט לשעבר מטעם "תנועת חמשת הכוכבים", הוא נחשף על ידי התקשורת האיטלקית במספר הזדמנויות כמקורב למוחמד חאנון, ארכיטקט פלסטיני המתגורר בעיר גנואה, שעליו הטילה לאחרונה מחלקת האוצר האמריקאית סנקציות בשל חברותו בחמאס ופעילותו לגיוס ולשליחת כספים לארגון הטרור הפלסטיני. לדברי ארצות הברית, חאנון גייס מימון לחמאס יחד עם פקידים בכירים בארגון ושלח לארגון לפחות ארבעה מיליון דולר במהלך תקופה בת עשר שנים. די בטיסטה אף נסע עם חאנון ללבנון ונטל חלק בפעילות ה"הומניטרית" של הארכיטקט, ובילה תקופה מסוימת באיראן ב-2020.

פרנצס'קה אלבנזה הוזמנה גם מספר פעמים לתוכנית הטלוויזיה האיטלקית "פיצה פוליטה" בערוץ LA7, שם קראה להטלת "סנקציות מיידיות על ישראל" והאשימה את ישראל כי היא אינה דמוקרטיה שכן היא "מתעמרת במיעוטים" ושולטת בגדה המערבית באמצעות "דיקטטורה צבאית".

במאי 2023 רואיינה אלבנזה על ידי ראש התוכנית לתואר שני בתחום ה-HRCM של בית הספר סנטה אנה ללימודים מתקדמים בפיזה, לרגל יום שמירת השלום הבינלאומי. אלבנזה תקפה בריאיון את "הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים הכבושים, אשר נועדה להגן על הנוכחות הקולוניאלית".

בינואר 2024 השתמש בעלה של אלבנזה בחשבון הפייסבוק שלו כדי להאשים באופן פומבי את המפלגה הדמוקרטית האיטלקית על כך שהשתיקה "דיון מקודש בדבר ההשמדה שמחוללת ישראל בפלסטין, במטרה להמשיך ולהגן על ההפרות המבישות של החוק הבינלאומי על ידי מדינה פושעת".

במרץ 2024 הצהירה אלבנזה כי "על ממשלת איטליה להטיל סנקציות על ישראל", וחודשיים לאחר מכן העניקה ריאיון ארוך לעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו", שבו תקפה שוב את המדינה היהודית בטענה כי "ישראל אינה מעוניינת להפסיק את פעולותיה בעזה ולקבל הפסקת אש מכיוון שהיא חוששת לראות מה שעוללה שם". בין היתר היא גם האשימה את ישראל שבמקום להתקיף יעדים צבאיים היא תוקפת אתרים הקשורים בזהות הפלסטינית: כנסיות, מסגדים, מרכזי תרבות ואוניברסיטאות.

האו"ם בנקודת השפל ההיסטורית שלו

אפשר לתאר את כל האמור לעיל כפעילות של תועמלנית, מיליטנטית, הרחוקה מאוד מהיעדר משוא הפנים והמתינות הנדרשים מדווחית מיוחדת. בסיכומו של דבר תגרום העבודה המקיפה אשר בוצעה על ידי UN Watch לפיחות נוסף במעמדה של אלבנזה כדווחית מטעם האו"ם. היא גם תפגע בתדמיתו של האו"ם, אשר מינה אותה לתפקידה חרף דעותיה ופעילותה התועמלנית.

ראוי גם לציין כי חבר הקונגרס אנדרה קרסון (דמוקרט מאינדיאנה) הזמין בסוף חודש אוקטובר 2024 את פרנצ'סקה אלבנזה לגבעת הקפיטול כדי לתדרך עובדי קונגרס, אולם ביטל את האירוע מאוחר יותר.

אי אפשר שלא לתהות כיצד הידרדר המצב לנקודה זו: פעילותה של סוכנות אונר"א כחזית עבור חמאס בעזה; גינוי המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרש, את חיסולו של מחבל החמאס ומפקד הנוח'בה מוחמד אבו עטוי, שהוגדר כ"עובד אונר"א"; שערוריית הקשר בין יוניפי"ל לחזבאללה; ולבסוף, מינויה של אלבנזה כדווחית מיוחדת חרף דברי התעמולה שלה, קשריה ופעילותה. אכן מדובר בשעה האפלה ביותר של האו"ם מאז היווסדו ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פרנצ'סקה אלבנזה עושה זאת שוב ומתלוננת על "רדיפה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר השתלטות המורדים הסורים על דמשק ועל כ-70 אחוזים משטח המדינה, שואף מנהיג המורדים, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, להקים משטר חדש בסוריה במקום משטרו של בשאר אל-אסד. המצב השברירי בסוריה מדיר שינה מעיניהן של מדינות רבות, כאשר ישראל, ארצות הברית, רוסיה וטורקיה, עוקבות מקרוב אחרי המתרחש. החשש העיקרי הוא כי השינויים האחרונים יובילו ליצירת ואקום שלטוני בסוריה, דבר שיאפשר לארגונים ג'האדיסטים לפרוח.

אל-ג'ולאני לומד מטעויות – המערב לא

בשבועיים האחרונים, מנסה אל-ג'ולאני להעביר מסר של מתינות כלפי המערב, במה שניתן לתאר כ"גרסה רכה" שלו, ובכך לשפר את תדמיתו של ארגון היאת תחריר א-שאם. עם זאת, לוחמיו הג'האדיסטים מציגים גישה תקיפה יותר.

במהלך השבוע, פרסמו המורדים הג'האדיסטים סרטון ברשתות החברתיות שבו הם הצהירו כי לאחר שכבשו את דמשק ואת סוריה כולה, הם "ישחררו ויכבשו את ירושלים ומסגד אל-אקצא, כמו גם את הכעבה במכה שבסעודיה".

דבריהם הנחרצים של המורדים הג'האדיסטים מגיעים על רקע הודעתה של בריטניה כי היא תשקול מחדש את הוצאתו מחוץ לחוק של ארגון היאת תחריר א-שאם. כמו כן, גם הממשל האמריקני מסר כי הוא בוחן את האפשרות להסיר את הארגון מרשימת ארגוני הטרור.

התגובות האחרונות של ארה"ב ובריטניה, הן דוגמה לנאיביות המערבית הטיפוסית לנוכח המצב החדש בסוריה. בראייתם זו נראה כי מדינות המערב לא למדו מההיסטוריה, כפי שקרה במקרה של אוסאמה בן לאדן וארגון אל-קאעידה או במקרה של הטליבאן באפגניסטן.

מאידך, נראה כי אל-ג'ולאני למד מהטעויות של גדולי הג'אדיסטים לפניו – כמו בן לאדן ואל-קאעידה, ואבו בכר אל-בגדאדי ודאעש. הוא מהווה את הגרסה המודרנית והמתוחכמת שלהם: לומד מהעבר ומנסה להימנע מאותן טעויות.

האג'נדה האמיתית נחשפת

לאור שורשיו האסלאמיסטיים של אל-ג'ולאני, עולה השאלה: האם ייתכן כי המערב נאיבי עד כדי כך?

דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בחוות הדעת של המודיעין האמריקני, שלפיה, ג'בהת אל-נוסרה, הארגון שקדם למה שנקרא היום היאת תחריר א-שאם, עבר שינוי משמעותי, התרחק מהקשרים עם דאעש והפך להיות עצמאי מאל-קאעידה. בנוסף, טוען המודיעין האמריקני כי אל-ג'ולאני פועל במרץ על מנת לשפר את התדמית של הארגון והוא מטהר אותו מפעילים קיצוניים.

למרות הפרספקטיבה האמריקנית, יש להתייחס לפעולותיו של אל-ג'ולאני באופן שונה מן הראייה המערבית הקלאסית. אחת הדוגמאות למשמעות השונה של הדברים היא הגעתו של אל-ג'ולאני למסגד האומיי הגדול בדמשק. הגעתו למסגד הזה, כמנצח, בו הוא נושא תפילה – מעביר מסר חד לחסידיו המעיד על האג'נדה שלו ושל לוחמיו הג'האדיסטים: כיבוש דמשק ותפילה במסגד האומיי, כאשר בצדו נמצא המוזולאום של צלאח א-דין, אחד מהמצביאים המפורסמים של האסלאם. ההצהרה הזו מדברת בעד עצמה, ויש לה סמליות וכוונה ברורה. לא כפי שאל-ג'ולאני מנסה להציג את עצמו בתקשורת המערבית, אלא כפי שפעיליו הצהירו.

בין אפגניסטן לסוריה

בהקשר לראייה המערבית המוטעית, המקרה הסורי עשוי להיות רפליקה למה שקרה במקרה של הטליבאן באפגניסטן: משטר הטליבאן הבטיח להנהיג מדיניות מתונה יותר לאחר השתלטותו על כאבול ב-2021, אך בפועל אנשיו הטילו מגבלות חמורות על נשים ומפעילים את חוקי השריעה בכל תחום.

בנוסף לכך, בדומה למקרה האפגני, גם במקרה הסורי נמצא דאעש נוכח בשטח. נוכחותו של הארגון הג'האדיסטי אומנם עמומה יותר, אך קיימת. על אף התחרות מול היאת תחריר א-שאם ופלגים אחרים, דאעש יכול להתרחב שוב בסוריה עם היווצרות ואקום שלטוני שכזה. במהלך השבוע הארגון אף דיווח כי  הוציא להורג 54 חיילים מהצבא של אסד. החיילים הללו נתפסו על ידי דאעש לאחר שניסו לברוח מסוריה.

בשל כך, המצב של ואקום שלטוני בסוריה עלול להביא להיווצרות של 'אפגניסטן חדשה' על גבולה של ישראל –  דבר שעשוי לחזק את דאעש –  כפי שקרה באפגניסטן לאחר הנסיגה האמריקנית ב-2021. לאחר מכן, הפכה שלוחת דאעש-מחוז ח'וראסאן לשלוחה הקטלנית ביותר של הארגון. מצב שכזה עלול אף להגביר את התחרות בין דאעש לפלגים הג'האדיסטים האחרים ובראשם היאת תחריר א-שאם, שעל בסיסו תוקם הממשלה החדשה. הדבר אף חמור עוד יותר כי ממשלה שתוקם על בסיס ארגון ג'האדיסטי תנהל את סוריה ותתבסס על האידיאולוגיה והמדיניות שלו. יש לציין כי ארגון היאת תחריר א-שאם גם תמך במתקפת ה-7 באוקטובר. עצם התבססותו ושליטתו במדינה על גבולה של ישראל מגביר את האיום הנשקף מסוריה שבעתיים ומעלה את האפשרות לתרחיש דומה, קרי מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר על יישובי רמת הגולן.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם סוריה היא אפגניסטן החדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד אנו סופרים את הימים עד לטקס ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, עלינו להקדיש מחשבה מעמיקה ליחסיה העתידיים של ישראל עם הממשל החדש, ולהשגת יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל.

הנשיא הנבחר מתאר את גישתו האישית כך: "בחיי גיליתי שיש שני דברים שבהם אני מצטיין: התגברות על מכשולים והנעת אנשים טובים לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר. אחד האתגרים העומדים בפניי הוא כיצד להשתמש בכישורים אלה בהצלחה לטובת אחרים, כפי שעשיתי עד כה לטובתי האישית". טראמפ כתב דברים אלו בשנת 1977, בספרו רב-המכר, אומנות העסקה (The Art of the Deal). בסוף שנת 2024 ברור שהוא שמר על עקביות הן לאורך מסע הבחירות שלו, והן בבחירת מועמדיו לאיוש הקבינט החדש.

יתר על כן, בהקשר של ישראל עלינו להזכיר את הישגי העבר של הנשיא טראמפ. הוא קיים את הבטחתו והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא הכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן, ופרס את חסותו על הסכמי אברהם. כמנהיג וכיזם, טראמפ רגיל לחשוב בגדול, בקנה מידה רחב ושאפתני. כך, למשל, החזון שלו כולל את שיקומה ובנייתה מחדש של התעשייה האמריקאית, את חקר החלל ואת המסעות אליו.

מהי משמעות הדבר עבור המדינה היהודית וצרכיה האסטרטגיים? לדברי ההוגה הפוליטי הפלורנטיני בן המאה ה־15, ניקולו מקיאוולי, מאנשים חזקים צריך לבקש דברים גדולים, מכיוון שקל להם באותה מידה להיענות לבקשות גדולות כמו לקטנות.

היחס הדו-משמעי של ארה"ב לישראל

אפיזודה אחת בהיסטוריה שלנו מוכיחה נקודה זו, והיא הפגישה שהתקיימה ב־18 במרץ 1948 בין הנשיא הארי טרומן לד"ר חיים ויצמן. נכדו של הנשיא טרומן, קליפטון טרומן דניאל, מספר את הסיפור כך: "[…] ב־14 במאי 1948 קיבל הנשיא הארי טרומן את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בכהונתו: להכיר במדינת ישראל החדשה, דקות ספורות בלבד לאחר הקמתה. סבי זכה בצדק להוקרה על כך שהעניק את הלגיטימציה שנדרשה לדמוקרטיה הצעירה הזו כדי לשרוד, אך גם חברו משנות מלחמת העולם הראשונה ושותפו העסקי לשעבר, אדי ג'ייקובסון, ראוי להכרה על כך. פרק זה מתוך 'סיפורי המשפחה הראשונה' מוקדש לידידות ששינתה את העולם".

ידוע לכול, שהנשיא טרומן התגבר על התנגדותו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ועל העוינות הממסדית ארוכת השנים מצד מחלקת המדינה של ארה"ב. גישות כאלה המשיכו להתקיים בהתמדה לאורך כל השנים. רק לאחרונה, מדיניות החוץ של אובמה ושל ביידן, על אף שהייתה חיובית כלפי ישראל ברמה ההצהרתית, התגלתה כדו־משמעית ולעיתים אף נבזית ממש.

דוגמה עדכנית לכך היא הלחץ שהפעיל הנשיא ביידן על ישראל לסיום המלחמה עם החמאס באמצעות הסכמה להפסקת אש ופשרה, מה שיצר השוואה כוזבת בין ארגון טרור תוקפן שפתח במלחמה נגד מדינה לגיטימית לבין בעלת ברית של ארצות הברית.

ב־24 ביולי 2024 נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, בהזמנת יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה. ביום המוחרת [25 ביולי] הסתיימה פגישתו של ראש הממשלה עם הנשיא ביידן בעימות. הנשיא הזהיר את נתניהו: "הגיע הזמן לסיים את המלחמה הזאת," ונתניהו השיב: "אדוני הנשיא, נסיים את המלחמה הזאת כשננצח בה!"

סוג כזה של אירוע איננו מקרה בודד מנקודת מבט היסטורית. לעיתים קרובות לא הבינו קובעי המדיניות האמריקאים את דרכי הפעולה באזורנו, ולפיכך עשו טעויות קשות, שהזיקו לאינטרסים שלהם עצמם כמו גם לאלו של ישראל.

האמריקאים סירבו לאפשר לישראל לנצח

בחינה קפדנית של עברנו, ובפרט של תהליך קבלת ההחלטות של ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מספקת תובנות חשובות להווה ולעתיד. יואש (צ'אטו) צידון ז"ל (1926–2015) היה ראש ענף תכנון וחקר ביצועים בחיל האוויר הישראלי לפני מלחמת ששת הימים (1967), וכאיש המערכת היה חשוף למידע פנימי. מספר שנים לפני מלחמת ששת הימים הוא ביקר בצרפת, שבאותה תקופה סיפקה לישראל מטוסי קרב מדגם מיראז'. במהלך אחד מביקוריו הודיעו לו עמיתיו בצורה דיסקרטית כי הממשלה הצרפתית מתכננת לסיים את מערכת היחסים המיוחדת שלה עם ישראל. בעקבות זאת, ראש הממשלה לוי אשכול הסמיך את צידון לנהל משא ומתן לרכישת מטוסי קרב קלים מדגם A4 סקייהוק, תוצרת התאגיד האמריקאי מקדונל דאגלס. יתר על כן, היה זה צידון שגילה את ספינת הריגול האמריקאית, USS Liberty, שעגנה במזרח הים התיכון מול חופי סיני בזמן מלחמת ששת הימים.

בהיותו אסטרטג צבאי העלה צידון כמה אבחנות בסיסיות: 1) אמריקה לא הצליחה להבחין בין ידידיה לבין אויביה; 2) אמריקה סירבה לאפשר לישראל לנצח במלחמה; 3) כאשר כתב על הגנה יזומה ועל ההחלטה ביוני 1967 על מלחמת מנע, הוא הדגיש את החשיבות המכרעת של ממד הזמן.

על אף שהנסיבות השתנו בעשורים האחרונים, תיאורו של צידון את מצבה של ישראל נותר רלוונטי, כמו למשל בדרישתו התקיפה של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, ב־25 ביולי 2024, להסכים להפסקת אש בעזה במקום להשיג ניצחון מכריע.

אביא את דבריו בעריכה קלה:

[…] מאז "עסקת הנשק הצ'כית" של 1955, והתבססות מעמדה [של] ברית המועצות במזרח התיכון בעקבות התנהלותם של אייזנהאואר ודאלס [כלפי] הבריטים והצרפתים במהלך משבר סואץ של 1956–1957, לא הייתה שאלה במזרח התיכון מי עומד לצד ארצות הברית ומי לצד ברית המועצות. ארצות הברית נראתה כיחידה שאינה מודעת למציאות, וכך, מבלי משים, חיזקה את חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. יתרה מכך, ארצות הברית, שהתייחסה לישראל כאילו הייתה אבן ריחיים על צווארה עד מלחמת ששת הימים […], "גילתה" רק כתוצאה ממלחמה זו שישראל היא הכוח האזורי המרכזי שתומך ללא תנאי בארצות הברית ושהיא משמשת מקור בלתי נדלה של מודיעין על נכסיה של ברית המועצות [באזור], שנפלו בכמויות גדולות לידי ישראל ונמסרו לארצות הברית. [ההדגשה במקור].[1]

לצידון הייתה תלונה בסיסית בנוגע למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, והיא שארצות הברית מנעה באופן עקבי מישראל להשיג ניצחון מכריע בשדה הקרב, במטרה "לפייס את מדינות ערב, שבפועל, כפי שהוכח מ־11 בספטמבר, אי אפשר לפייס אותן […] יש היגיון בתפיסה האמריקאית של וייטנאם ושל המזרח התיכון כשתי גזרות הנמצאות ביחסי גומלין זו עם זו במסגרת המלחמה הקרה. יש שפע של ראיות לכך, וגם לכך שארצות הברית לא הבינה, וככל הנראה אינה מבינה עד היום, את דרכי ההתנהלות המניפולטיביות של הערבים".[2]

הרגע שבו ארה"ב איימה להילחם בישראל

בכתיבתו הכללית על תפקידו של האסטרטג תיאר צידון את המתודולוגיה שלו ואחר כך הדגיש את ממד הזמן כגורם החשוב ביותר בהחלטה לצאת למלחמת מנע:

התכנון חייב להתייחס לכל התרחישים האפשריים. על המתכנן לדאוג לאופטימיזציה של התכנון כדי שיענה על תרחישים בעלי הסתברויות המימוש הגבוהות ביותר, תוך כדי הבטחת מענה לתרחישים הפסימיים ביותר.

להתפתחות האיום על ציר הזמן חשיבות מכרעת. אם האיום הולך ומחריף עם הזמן, פירוש הדבר שהסכנה גדלה מדי יום, וייתכן שתגיע עת שבה חולשתנו תאלץ אותנו ליטול יוזמה עד כדי מכה מונעת, גם אם ההכנות למלחמה טרם הושלמו. בעצם, מעולם לא היה כוח מוכן "לגמרי" למלחמה. תמיד היה מה להשלים.[3]

צידון מתאר את מצב הרוח הציבורי בישראל בסוף מאי 1967, בימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. צבא מצרים המתין על גבול ישראל ואזרחים רבים גויסו למילואים. מצב זה שיתק את הכלכלה הישראלית ולא יכול היה להימשך זמן רב. לפיכך, ממד הזמן נעשה למשתנה המרכזי במשוואה: "[…] אם הקואליציה של מדינות ערב הייתה פותחת ראשונה במעשי האיבה, תוך שימוש בעליונות האווירית שלה, כפי שצפינו, מדינת ישראל הייתה חדלה מלהתקיים…"[4]

לא רבים יודעים, שברגע קריטי זה התנגדה ארצות הברית בתוקף למכת מנע.[5] מאיר עמית, ראש המוסד דאז, מגולל את הסיפור האמיתי שהתרחש מאחורי הקלעים של הדרמה ההיסטורית הזאת. הוא כתב כי "שיחה קשה" התקיימה בחצות בביתו. (עוד היו נוכחים בפגישה אפרים הלוי, מבכירי המוסד, ואל"מ דוד כרמון, סגן ראש אמ"ן.) היו צעקות, ואפילו כוסיות הוויסקי לא הרגיעו את האווירה המתוחה. עמית ניסה לשווא לשכנע את ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, שהמצב באמת קריטי ושישראל תצטרך לפעול בהקדם. אך האדן איים שאם ישראל תצא למלחמת מנע, ארצות הברית תשלח כוחות להילחם לצד מצרים. הוא היה משוכנע לחלוטין שאנחנו חייבים לחכות, ואיים: "אל תיצרו מצב שבו ניאלץ ללכת נגדכם."[6]

השליחות שהבהירה – אנחנו לבדנו

מאיר עמית מתאר כיצד שליחותו הדחופה לוושינגטון הובילה בסופו של דבר להחלטת הממשלה לצאת למלחמת מנע:

בבוקר ה־29 במאי התכנסנו כדרכנו כל יום במשרדו של אשכול לדיון במצב השוטף. בפגישה השתתפו גם שר החוץ, אבא אבן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג, ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, ואנוכי. לכולנו הייתה תחושה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות משהו כדי לצאת מן המבוי הסתום שאליו נקלענו. תוך כדי הדיון העלה ראש אמ"ן הצעה: שראש המוסד יֵצא מייד לוושינגטון כדי להביא לנו תמונה אמינה של המתרחש.

"מאיר", אמר אהרל'ה [אהרון יריב], "הרי אתה בן בית שם; דיק הלמס, ראש ה־CIA, הוא ידיד אישי שלך. ב'שיחת פאנטאפלעך' [שיחה לא רשמית] איתו תוכל לשמוע ממנו מה בדיוק קורה. […]"[7]

בהגיעו לוושינגטון גילה עמית שמקביליו האמריקאים מגלים הבנה ויחס חיובי כלפי עמדתו. בפגישתו עם ריצ'רד הלמס, למד שהערכת המצב שלו תאמה לזו של ה־CIA. הלמס סידר לעמית פגישה עם שר ההגנה רוברט מקנמארה, שהבין מייד את המצב ונתן עצה חשובה.

במהלך הפגישה קיבל מקנמארה שתי שיחות טלפון מהנשיא ג'ונסון, שביקש להתעדכן בתוכן השיחות. בשלב מסוים שאל עמית את שר ההגנה לעצתו:

"מה עליי לעשות עכשיו? להישאר כאן יום־יומיים?"

הוא קטע אותי במשפט קצר: "סע הביתה, מקומך שם עכשיו".

עמית הבין שארצות הברית אינה מתכוונת לסייע, והסיק שהזמן פועל לרעת ישראל. הוא המליץ שישראל תפתח במלחמה לאלתר.[8]

עמית הוסיף עובדה חשובה ביותר – בדיוק בזמן שהותו בוושינגטון, התברר כי הנשיא ג'ונסון קיבל מסר מנשיא ארצות הברית לשעבר, אייזנהאואר, שהזכיר לו שלארצות הברית יש התחייבות מוסרית כלפי ישראל, שניתנה בעת נסיגת ישראל מסיני בשנת 1957. האמריקאים התחייבו לשמור על הפירוז של חצי האי סיני ולהבטיח את חופש השיט במצרי אילת.[9]

בחירת טראמפ מעודדת, אך ישראל חייבת להגן על עצמה

כאשר אנו מסתכלים קדימה, אפשר להציע כמה תחזיות זהירות המבוססות על ההיסטוריה ועל ניסיון העבר הקרוב. נוכל לחזור להעדפות המוצהרות של הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, ולשים לב לבחירותיו. לעיתים קרובות יש קשר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. לכן, אנו יכולים לנסות להבין את החזון ואת מטרות המדיניות של הממשל החדש, ובו בזמן לבחון שינויים מסוימים שחלו לאחרונה במדיניות הביטחון של ישראל.

כפי שהכריז דונלד טראמפ, הרעיון הגדול שלו הוא "להחזיר את אמריקה לגדולתה". מעניין לציין שהמודל שלו הוא תוכנית הרפורמות הכלכליות המבטיחות של נשיא ארגנטינה, חוויאר מיליי. אחד החידושים של מיליי היה הקמה של המשרד לביטול רגולציות, רעיון שטראמפ אימץ בהתלהבות. הגישה החדשה שלו מבטאת דחייה של מדיניות השמאל הקיצונית של ממשל אובמה וממשל ביידן. יעדי המדיניות של טראמפ כוללים, בין היתר, השגת עצמאות אנרגטית לארצות הברית; שיקום התעשייה האמריקאית; סיום ההגירה הבלתי מוגבלת; ומאבק בפשיעה הגואה. יש לציין שטראמפ מתכנן לשנות את המדיניות של אובמה וביידן כלפי איראן, שהייתה סלחנית ובלתי ביקורתית לאורך כל הדרך. סביר להניח כי הממשל החדש ימשיך לנקוט חלק מקווי המדיניות באזורנו וירחיב את המסגרת של הסכמי אברהם.

לאחר הפלישה של חמאס, הזוועות שביצע ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שלאחר מכן, ברור כי ישראל תצטרך להיות מוכנה להגן על אזרחיה וביטחונה בכוחות עצמה, ולהשקיע בתעשיית הנשק שלה. הגורם ששינה את המצב בכללותו הוא העובדה שהמלחמה נכפתה על ישראל כמדיניות בלתי נמנעת, כלומר, זוהי "דיפלומטיה באמצעים אחרים". זה מרמז על שינוי גישה. ישראל חייבת להגן על עצמה באופן יזום, כפי שעשתה לאחרונה ביוזמותיה בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. כמובן, אין לשלול את האפשרות שארצות הברית תשנה את מדיניותה ותסייע לישראל לסיים את המלחמה הזו בניצחון מכריע (תוצאה שעולה בקנה אחד עם האינטרס החיוני של ארצות הברית).

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[1] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[2] שם.
[3] יואש צידון, ביום בליל בערפל, הוצאת כתר, 1995, עמ' 306.
[4] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[5] ראו את דיווחו של מאיר עמית על פגישתו עם ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, ב־25 במאי 1967. מאיר עמית, ראש בראש, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 235.
[6] שם, שם.
[7] שם, עמ' 237.
[8] שם, עמ' 241.
[9] שם, עמ' 242.

הפוסט ישראל ונשיאותו השנייה של טראמפ: מבט ארוך טווח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המדינה הסורית שנוסדה בשנת 1946 חדלה מלהתקיים. זו לא רק נפילת משטר אסד, זו למעשה נפילת המדינה הסורית כמסגרת פוליטית מסדרת ומארגנת. צריך לומר בהקשר הזה כי נפילת סוריה ומשטר אסד הם חלק מאותו תהליך של טלטלה אזורית שהחל בשנת 2010 ולמעשה טרם הסתיים.

למן 2010 המזרח התיכון עבר טרנספורמציה מהעידן המודרני המבוסס על "היגיון" של מדינות כמסגרות הפוליטיות המארגנות את המרחב, אל העידן הטרום מודרני המבוסס על "היגיון" שונה שבו קהילות, עדות, מבנים על-מדינתיים ותפיסות אידיאולוגיות נטולות גבול מגדירים את המרחב.

חזרה לעידן הטרום-מודרני

המזרח התיכון ממשיך עתה, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, בסוג של תנועה לאחור. זו תנועה לעידן הטרום-לאומי והטרום-מודרני. מבחינות מסוימות אפשר לראות בכך איזה נקמה של המזרח במערב. המזרח מתנער מיסודות המודרניזם והלאומיות שנכפו עליו על ידי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.

אבל המזרח רחוק מלהסתפק באותה התנערות וחזרתיות אל העידן הטרום-לאומי. צריך לומר כי תהליך ההתנערות הזה מלווה במקביל גם בכיבוש הזוחל ושקט של מערב אירופה שנעשה בידי המזרח הטרום-מודרני באמצעות סוכניו השונים, בעיקר קבוצות המהגרים שמעולם לא נפרדו מעולם התוכן האידיאולוגי שהביאו איתם מהמזרח וחותר תחת אושיות הסדר המודרני-אירופי.

בהסתכלות כוללת אפשר לומר כי המזרח התיכון מדבר עתה בשפה פוליטית-תרבותית חדשה-ותיקה. היא חדשה משום שהיא דורסת את קודמתה הלאומית-מודרנית שעוצבה בידי אירופה. היא ותיקה מאחר שהיא מתחברת ליסודות התרבות הפוליטית מהעידן הטרום-מודרני, ומדובר בבשורה שקשה מאוד להגדיר אותה דרך הפרמטרים הפשטניים של חיובי או שלילי.

הפסד לשיעים הוא ניצחון לישראל?

במאבק הכוחות הפנימי בתוך המזרח התיכון, אומנם "ציר ההתנגדות" השיעי קיבל מכה אנושה. מבחינה זו, ישראל יכולה לסמן לעצמה ניצחון משמעותי במאבק שהיא מנהלת בשנה האחרונה נגד ייצוגיו ושלוחיו של הציר הזה. אבל מצד שני נפילת סוריה ונפילת משטרו של אסד טומנות בחובן גרעינים להתגבשות מציאות חדשה שמעמידה מציאות מזרח תיכונית עמוסת סיכונים ומורכבויות.

למציאות זו שתי השלכות מיידיות. האחת נוגעת למצב בסוריה שכבר אינה סוריה וקשה כרגע לדבר על הגדרה חליפית לישות החדשה המתהווה אשר הופכת לתמהיל של מוקדי כוח עדתיים (כורדים, דרוזים, עלווים), של מוקדי כוח ג'יהאדיסטיים על-מדינתיים הספוגים בתפיסת עולם אנטי-ישראלית לא פחות מתפיסת עולם אנטי-משטרית, ושל נוכחות של גורמים כמו טורקיה שמחזיקים בתפיסת עולם על-מדינתית שאיננה רחוקה כל כך מזו האיראנית.

מבחינה זו, ברמה הפרקטית, כל מערכת ההסדרים בשטח שעוצבה בין ישראל לבין סוריה פוסט-המלחמה בשנת 1973, המבוססת על היגיון של הסדרה בין מדינות, עומדת כרגע תחת סימן שאלה ועל כרעי תרנגולת אל מול גורמי כוח שאינם חושבים כלל במונחים של "גבול", שהוא מושג האופייני לישויות מסוג מדינות. הדבר מחייב את ישראל להגדיר קווים אדומים משלה ביחס למצב הזה, בעיקר במאמץ למצב חומת ברזל שתימנע מ"הג'יהאד הקטן" נגד משטרו של אסד להפוך ל"ג'יהאד גדול" נגדה.

אבל ההשלכה השנייה, שהיא אפילו משמעותית יותר, נוגעת לאיראן שאיבדה את הציר השיעי שלה, או לפחות את שתיים מבין זרועותיו (חמאס וחיזבאללה) ונמצאת על קו פרשת מים אסטרטגי. זו מציאות שעלולה לדחוק אותה לעשות מעשה ולפרוץ בתחום הגרעין כסוג של "פינוי-פיצוי" ועוד בטרם ייכנס לתפקידו הנשיא האמריקני הנבחר. מציאות זו מותירה את ישראל עם שעון חול שהולך אוזל מבחינת זמן התגובה והפעולה האפשריים שלה כדי למנוע את "אושוויץ של טהראן".

המערכה השלישית של ישראל

במבט כולל, אפשר לומר שישראל נכנסה אולי לשלב השלישי של המלחמה שהיא מנהלת במזרח התיכון. השלב הראשון היה השלב המוכחש שהתחולל ממאי 2021 (מבצע "שומר החומות") ועד ה-7 אוקטובר. השלב השני התחולל בעצימות גבוהה מאז ה-7 אוקטובר ועד דצמבר 2024, ואילו עתה נכנסת ישראל לשלב השלישי של המלחמה. הפעם, בצילה של מציאות מזרח תיכונית משתנה ואל מול שחקנים ותיקים כמו איראן שנמצאים בשלב של שידוד מערכות רעיוני, וכמו טורקיה שהופכת מיריב עמום ליריב הרבה יותר מוחשי ומאיים, ואל מול שחקנים חדשים שהופכים לשכניה החדשים מצפון.

אי אפשר לסיים ללא הערה אחת חשובה ומשמעותית הנוגעת לממד הפנים-ישראלי. המציאות המזרח תיכונית אינה פוסחת על ישראל. ישראל היא חלק מהתהליך העצום שעובר המזרח התיכון מאז 2010. היא חווה בשנים האחרונות גם כן התפרקות מיסודות מדינתיים מובהקים לטובת הגדרות זהות מבוססות על שבטים וקהילות (חרדים, חילוניים, ציונים-דתיים, ערבים ועוד) הנמצאים בסוג של מאבקי שליטה.

הרעיון המדינתי ממלכתי מבית המדרש של בן-גוריון נשען על אלמנטים כמו ריכוז העוצמה השלטונית, הקמת שירות ציבורי נטול צבע פוליטי, כללי משחק מוגדרים וכיבוד הסמכות הפוליטית – כל אלה נמצאים בתהליך מתקדם של שחיקה בואכה סוג של מלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. גם בהקשר הזה נדרשת ישראל לא רק להציב ולבנות מחדש את הגבולות בינה ובין יריביה המוחשיים מבחוץ, אלא גם להציב את הגבול התרבותי-פוליטי בינה ובין המזרח התיכון, שמא תהפוך לחלק מאותו מצב צבירה של מרק עכור וסמיך שמאפיין את האזור כולו.

מאמר זה פורסם במקור באתר מקור ראשון

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משטר אסד נפל: ישראל בדרך למערכה שלישית? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך העשור האחרון, המצב בסוריה התאפיין בהתערבויות משמעותיות מצד גורמים אזוריים ובינלאומיים, ואלו מילאו תפקיד מכריע בעיצוב המפה הנוכחית. "האביב הערבי", אשר החל בסוף 2010, הבטיח רפורמות דמוקרטיות ברחבי המזרח התיכון, אולם נתקל בהתנגדות עזה בסוריה. במדינה זו עלה בידו של משטר אסד, אשר נתמך בידי איראן, רוסיה ושלוחים סוניים, לשמור על כוחו חרף ההתנגדות הנרחבת ומספר הנפגעים הגבוה.

מעורבותה של איראן בסוריה מוצגת כאסטרטגיה הגנתית מפני קבוצות קיצוניות דוגמת דאע"ש ואל-קאעידה, הנחשבות בעיני טהרן כאיומים ישירים על ביטחונה הלאומי. התערבות זו הייתה חלק מאסטרטגיה אזורית נרחבת יותר של איראן, והיא תיארה אותה לעיתים קרובות כ"מלחמה נגד הטרור". ייצובו של משטר אסד, התלוי במידה רבה בתמיכה איראנית ורוסית, הושג במחיר ניכר, הן בחיי אדם והן במונחים כלכליים. עם זאת, היציבות הייתה שבירה, והותנתה בהמשך נוכחותן ותמיכתן של מעצמות זרות אלה.

נקודות התורפה של סוריה נחשפות

ההתפתחויות האחרונות באזור הופכות את המצב בסוריה למורכב עוד יותר. רוסיה הסיטה במידה ניכרת את מוקד פעילותה הצבאית עקב מעורבותה בסכסוך המתמשך באוקראינה, אשר פגעה ביכולתה לשמור על אותה רמת מעורבות בסוריה. במקביל סבל חיזבאללה, שהינו שחקן פרוקסי איראני בעל חשיבות מכרעת, מאבדות משמעותיות בעקבות הפעילות הצבאית הישראלית במהלך 2024. גורמים אלה החלישו את עמודי התווך של משטר אסד ויצרו ואקום, שאותו הזדרזו ארגוני המורדים בסוריה לנצל.

חידוש פעילותם של המורדים, בייחד במחוז אידליב, מדגיש את שבריריותה של היציבות בסוריה. התמוטטותו המהירה של הצבא הסורי בתגובה למתקפות אלה מדגישה את נקודות התורפה המתמשכות בתשתית הצבאית של המשטר. חוסר יציבות זה הוביל באופן בלתי נמנע להגברת המעורבות האיראנית והרוסית בניסיון לבסס מחדש את השפעתן ולהשיב לעצמן שליטה למראית עין.

התחרות הגיאו-פוליטית בין איראן לטורקיה הופכת את המצב בסוריה לסבוך עוד יותר. שתי המדינות נוקטות אסטרטגיות שונות, המציבות אותן לעיתים קרובות משני צידי המתרס. בעוד איראן מתמקדת בתמיכה במשטר אסד, הרי שטורקיה ניהלה מספר מבצעים צבאיים בצפון סוריה, שנועדו כביכול להגן עליה מפני מתקפות טרור מעברו השני של הגבול, אולם בפועל הביאו ליצירת מרחב השפעה טורקי. תחרות זו טומנת בחובה את הפוטנציאל להסלמת המתיחות, בייחוד בזמן שכל אחת משתי המדינות שואפת להרחיב את תחומי השפעתה על חשבון האחרת.

על אף המשא ומתן שנערך באסטנה ב-2017, ואשר נועד לנהל את הסכסוך בסוריה, הרי שהמציאות בשטח מצביעה על כך שהוא שימיש בעיקר כדי לסמן את גבולות תחומי השליטה בין איראן, רוסיה וטורקיה, ולא על מנת לקדם שלום מקיף. ככל שמשטר אסד השתלט על שטחים גדולים יותר, כך גברה ההשפעה האיראנית. במקביל, טורקיה ביססה את נוכחותה בצפון המדינה. חלוקת אזורי ההשפעה מבליטה את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח בסוריה, בייחוד לאור היחלשותם של השושבינים הראשיים, קרי רוסיה ושלוחיה של איראן.

אדוות המרד: כיצד משפיעות התהפוכות בסוריה על המזרח התיכון?

המצב הנוכחי בסוריה טומן בחובו מערך מורכב של הזדמנויות וסיכונים בפני ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל. ככל שפלגים שונים, בייחוד איראן ושלוחיה, ממקדים מחדש את מאמציהם בסכסוכים הפנימיים בסוריה, כך פוחתת באופן זמני תשומת הלב שהם מקדישים לישראל. שינוי מיקוד זה מעניק לישראל מרחב נשימה אסטרטגי בטווח הקצר. ואולם, מציאות זו כרוכה בסיכונים משמעותיים, בייחוד הפוטנציאל לחוסר יציבות בגולן הסורי, שעלול להתרחב לרמת הגולן, הנשלטת בידי ישראל. חוסר יציבות זה עלול לגרום להסלמה של המתחים האזוריים ולגרור את המזרח התיכון לעימות נרחב יותר.

בראייה היסטורית, גבולות המזרח התיכון שורטטו עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה במסגרת הסכם סייקס-פיקו. ההסכם חילק את השליטה באזור בין צרפת ובריטניה והעניק ריבונות פוליטית למנהיגים שבטיים שונים. חלוקה זו הביאה ליצירתן של מדינות דוגמת סוריה, עיראק ולבנון, המתאפיינות בגיוון אתני ודתי ובמכנה משותף קטן בין הקבוצות השונות. מצב זה הביא לעוינות עמוקה, בייחוד בקרב השיעים, הסונים, הכורדים, הדרוזים, הנוצרים ובני עדות אחרות, וזו הוחרפה כתוצאה מהאינטרסים האסטרטגיים שנבעו ממשאבי הנפט באזור.

השחיקה ההדרגתית של הסכם סייקס-פיקו במהלך העשור האחרון העצימה את החיפוש אחר סדר אזורי חדש. מצב זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות אלימות ובמקרים של רצח עם, כגון אלה אשר בוצעו על ידי דאע"ש. מעורבותן של מעצמות העולם, כגון ארצות הברית ורוסיה, הביאה לייצוב זמני של המצב, אולם במובנים מסוימים סיבכה את המצב עוד יותר. ראוי לציין כי היציבות בסוריה בתקופת ממשל טראמפ התאפשרה הודות לתיאום עם רוסיה, מה שמצביע על כך שלהתערבויות עתידיות עשויה להיות השפעה דומה.

השאלה הקריטית היא אם התערבויות בינלאומיות מעין אלה מסוגלות להביא ליציבות ארוכת טווח באזור. התמשכותן של האנרגיות השליליות והעוינות בקרב עמי האזור מצביעה על כך שייתכן כי תגובה מקומית לא תשיג יציבות ארוכת טווח, אף אם תתבצע בתיאום בין מעצמות דוגמת רוסיה וארצות הברית. תחת זאת, סביר להניח כי התערבויות אלה יביאו להקלה זמנית בלבד, מבלי לטפל במתחים הבסיסיים.

מנקודת מבט ישראלית, החשש הדחוף ביותר הוא ליציבותה של ירדן. בניגוד למדינות שכנות אחרות, ירדן ממשיכה להיות מושפעת באופן יחסי מן "האביב הערבי", או ממה שמכונה "החורף האסלאמי". עם זאת, הדינמיקה האזורית הנוכחית מציבה אתגרים משמעותיים ליציבותה של ירדן, שלדברי כמה אנליסטים נמצאת במצב שברירי. הפוטנציאל לכאוס בירדן הוא תרחיש מציאותי, וישראל חייבת להתכונן לקראתו. תרחיש זה כולל הערכה אסטרטגית מחודשת של פריסת צה"ל לאורך בקעת הירדן, תוך הדגשת הצורך בגיבוש תשתית ביטחונית חזקה וגמישה על פני הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם אחת משכנותיה.

לסיכום

בעוד הסכסוך הפנימי בסוריה מאפשר הפחתה זמנית של האיומים הישירים על ישראל, הוא טומן בחובו סיכונים משמעותיים ליציבות האזורית. ההקשר ההיסטורי של גבולות שנקבעו באופן שרירותי ושל עוינות אתנית ודתית מתמשכת מדגיש את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח במזרח התיכון. עבור ישראל, יציבותה של ירדן הופכת לחשש קריטי, הדורש אמצעי ביטחון מקיפים ואסטרטגיה הגנתית פרואקטיבית. אף על פי שהתערבויות בינלאומיות עתידיות עשויות להועיל בטווח הקצר, לא סביר שיש בכוחן להפיג מתחים אזוריים עמוקים. עובדה זו מדגישה את הצורך בגישה רב-שכבתית וארוכת טווח ליציבות האזורית.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט בחזרה ל"חורף האסלאמי" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. במסגרת גיבוש החזון, מחלקת המחקר של התנועה מקפידה לבחון את האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל, ואת דרכי ההתמודדות עימם. לאחרונה העידו כמה מחוקרי התנועה בפני ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, והגישו תוכנית מפורטת למקבלי ההחלטות.

כתבה זו נכתבה בסיועם של שישה חוקרים מובילים ממחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים – תא"ל (מיל') אמיר אביבי, אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק, סא"ל (מיל') שוש רבן, ד"ר יעקב רימר, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר ואור יששכר. השישה מרחיבים לגבי האתגרים הקיימים והתפיסות הנוכחיות שמנחות את צה"ל, ומפרטים לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור הלימה בין בניין כוח צה"ל לבין תרחישי הייחוס שעומדים לפתחה של מדינת ישראל.

הקדמה: תרחישי הייחוס כבסיס לבניין כוח צה"ל

מדינת ישראל היא מדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי שמוקפת באויבים ובאיומים שונים. חלק מהאיומים הללו היו קיימים כבר מראשית המדינה, אך בעשורים האחרונים חלים תהליכים שמביאים איתם מגמות חדשות. אם בעבר נדרשנו להתמודד בעיקר מול מדינות האויב שמקיפות אותנו, הרי שהיום הסכנות המיידיות שנשקפות לנו מגיעות דווקא מצידה של איראן המרוחקת, ומצידם של צבאות הטרור שפועלים באזורנו. כמו כן, אנחנו נמצאים כיום במצב של התלכדות זירות, שבו התחממות בגזרה אחת מובילה כמעט תמיד גם להתחממות בגזרה אחרת. נוסף על כך, אנחנו חשופים למתקפות פתע שעלולות להתלקח גם מבחוץ וגם בתוך שטח המדינה.

כדי להתמודד עם איומים אלה ואחרים, יש לבצע תכנון מדויק של בניין כוח צה"ל. בניין הכוח בהגדרה הצה"לית מורכב משישה מרכיבים: תורה, אמל"ח, אימונים, הכשרות, ארגון ותשתיות. מאחר שבניין הכוח משפיע על ההיערכות של צה"ל שנים קדימה, חשוב לבחון היטב גם את תרחישי הייחוס והאיומים העכשוויים, וגם את אלה שנשקפים בעתיד הקרוב והרחוק.

האיומים הביטחוניים המרכזיים:

• איראן: איראן אומנם מרוחקת גיאוגרפית מישראל, אך היא מפעילה כוחות פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון וגם בתוך הזירה הפלסטינית. כמו כן, היא מחזיקה בארסנל טילים וכטב"מים, שיכולים להגיע עד לפנים המדינה. מעל לכל אלה – איראן היא מדינה סף גרעינית שמפתחת יכולות להשמדה המונית, ובכך היא מהווה את האיום מספר אחת על ישראל.
• סוריה ולבנון: זירת הצפון מהווה סכנה ברורה ומיידית מאחר שסוריה ולבנון, שכנותינו מצפון, הן מדינות אויב. יתר על כן, סוריה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת וסובלת מחוסר יציבות שלטוני, ולבנון נשלטת בפועל בידי חיזבאללה ואיראן. מאפיינים אלה רק מגבירים את הנפיצות של הגבול, ומצריכים נוכחות כוחות קבועה ורמת מוכנות גבוהה באזור.
• מצרים וירדן: למדינת ישראל אומנם יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך מדובר בהסכמים שבריריים עם נקודות תורפה מובנות. ראשית, הסכמי השלום לא באמת מייתרים את פעילות צה"ל בגבולות עם אותן מדינות, אך הם כן מגבילים אותה מאוד כיוון שאי אפשר לפעול מול בעלות ברית באותו האופן שבו פועלים מול מדינות אויב. שנית, הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם משקפים את הלך הרוח החברתי ששורר באותן מדינות. מרבית האזרחים של מדינות אלו עוינים את ישראל, ואם יחול שם מהפך שלטוני – אפשרות סבירה לאור העובדה שמדובר במדינות לא יציבות – הרי שגם מערכת היחסים עם מדינת ישראל עלולה להיות מושפעת. אם כך, מדינת ישראל מוכרחה להיערך לתרחיש של התהפכות זירות, ולמצב שבו מצרים וירדן יחזרו להיות אויבות.
• עזה: דינה של עזה ביום שאחרי מלחמת "חרבות ברזל" טרם ידוע, אך עלינו להיערך לתקופה ארוכה של חוסר יציבות ברצועה. לאחר שיושלם מיטוט שלטון חמאס, צה"ל ימשיך להידרש להיות במגננה באזור ולדאוג לביטחון השוטף כדי למנוע התעצמות מחודשת של הטרור ברצועה.
• צבאות טרור: בשנים האחרונות, בעיקר בשל תפיסות שגויות, מדינת ישראל אפשרה לארגוני טרור היושבים על גבולותיה לצמוח ולהתפתח. כך הפכו ארגונים אלה, ובראשם חיזבאללה וחמאס, לצבאות טרור חמושים ומיומנים. טבח השבעה באוקטובר הבהיר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבאות טרור להתעצם בסמוך לגבולותיה, ושעליה לנקוט כלפי ארגונים אלה מדיניות של אפס סובלנות.
• הזירה הפלסטינית: הזירה הפלסטינית מהווה אתגר מיידי. היציבות שהושלטה ביהודה ושומרון בעקבות מבצע "חומת מגן" הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים התעוררות טרור מחודשת, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה, ובמידה רבה גם לא מעוניינת, להילחם בטרור האיסלאמיסטי שגואה בשטחה, כך שצה"ל מוכרח לקחת את העניינים לידיים גם בזירה זו.
• הזירה הפנימית: ההתלקחות הרב-זירתית מראה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים להתעוררות טרור גם בקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים בשטח המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו מבלי לשחוק את כוחות צה"ל, יש לפעול להקמת משמר לאומי שיחזק את ההגנה המקומית.

האמת העגומה היא שסדר הכוחות של צה"ל אינו מספיק אל מול קשת האיומים הפוטנציאליים ואל מול תרחישי הייחוס המרכזיים שעומדים על הפרק. אם כך, צה"ל מוכרח להתעצם הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת היכולות המבצעיות שלו ואמצעי הלחימה העומדים לרשותו. חלק מהשינויים, דוגמת הרחבת הגיוס ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות, צריכים להיערך ברמה כלל צה"לית. שינויים אחרים, כמו הוספה של אוגדות או שילוב של טכנולוגיות מסוימות, צריכים להתבצע באופן מדויק בהתאם לצורכי היחידות השונות – כפי שיורחב בהמשך.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות כלל-צה"לית

הגדלת כוח האדם בצה"ל

המצב הקיים:

בעשורים האחרונים נעשו תהליכים שהובילו לצמצום משמעותי בסדר הכוחות בצה"ל, בייחוד בזרוע היבשה. בין היתר נסגרו אוגדות, קוצר אורך השירות הסדיר, והורחבו הפטורים משירות סדיר ומשירות מילואים. תהליכים אלו נעשו מתוך אמונה שאפשר להחליף את צבא העם ב"צבא קטן וחכם". עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התברר גודל הטעות, וכיום מובן שצה"ל סובל ממחסור בכוח אדם, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.

בעיה נוספת שקשורה בכוח אדם בצה"ל מוכרת בתור "משבר הסרנים". הכוונה לתופעה רחבה שבה קצינים צעירים שמגיעים לדרגת סרן בוחרים לעזוב את הצבא, לרוב בשל תנאי העסקה טובים יותר שמצפים להם באזרחות. בכך הצבא מאבד קצינים רבים שהיו יכולים להוסיף להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לעמדות מפתח.

המחסור שנוצר בכוח האדם בצה"ל, מכל סיבה שהיא, מגביל מאוד את יכולת הלחימה, במיוחד במצב שבו מתקיימת מלחמה במספר חזיתות במקביל. נוסף על כך הוא מביא לשחיקת כוחות ולחלוקה לא מאוזנת בנטל השירות.

באידיאל:

• הארכת משך השירות הסדיר: ביוני 2015 השירות הסדיר של גברים ושל חלק מהנשים קוצר מ-36 חודשים ל-32 חודשים. יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות כפי שהיה נהוג במשך שנים, ובכך להרחיב את שורות המשרתים בצבא הסדיר.
• העלאת גיל הפטור למשרתי מילואים: הרחבת מערך המילואים הוא תנאי הכרחי על מנת להתאים את בניין הכוח בצה"ל למציאות הביטחונית. לאחרונה הועלה גיל הפטור בשנה, וייתכן שנדרש להעלות אותו אף יותר, לפחות עד שנרחיב את המערך באמצעות גיוס של אוכלוסיות נוספות וצמצום משמעותי בהיקף הפטורים שניתנים מגיוס.
• הרחבת הגיוס לאוכלוסיות שאינן שותפות: בחברה הישראלית מתקיים לאורך שנים מצב שבו קיימות אוכלוסיות שאינן משרתות בצה"ל – חלק מהן קבוצות המקבלות פטור גורף, חלק מהן פרטים שהצליחו להשתמט "תחת הרדאר" לאורך שנים. כך או אחרת מדובר באלפים שאינם חלק ממחזוריות הגיוס לצה"ל. כדי לפתור בעיה זו אפשר לפעול במספר דרכים, דוגמת הרחבת גיוס הנשים וגיוס אוכלוסיות "מיוחדות" כמו חרדים וערבים לשירות לאומי. כמו כן, אפשר להחתים את החיילים לתקופת קבע קצרה מייד עם שחרורם, וכך להגדיל את מעגל המשרתים.
• שיפור תהליכי שימור הקצונה: יש לשפר את תהליך שימור הקצונה בצה"ל, ולעודד קצינים צעירים להישאר במערכת ולהירתם לשירות ארוך שנים. לשם כך יש לאמץ תפיסות חדשניות הנוגעות לכוח אדם, ולהציע תנאי העסקה מועדפים.
• שכלול הדפוס הארגוני בצה"ל: כמערכת היררכית, צה"ל סובל מאחידות דעה ומחוסר פתיחות לחשיבה יצירתית, המערערת על קיבעונות. צה"ל נדרש להשתכלל בתחום זה ולהביא לידי ביטוי מגוון של דעות ותפיסות.
• הקמת משמר לאומי ככוח סיוע: במקביל להרחבת השורות, יש לפעול לצמצום תחומי האחריות של צה"ל. כיום הצבא עוסק בתחומים רבים הנוגעים לביטחון פנים, אשר מקשים על יכולותיו לתעדף משימות ולפרוס סד"כ. במטרה להקל על הצבא ולאפשר לו להתמקד במשימותיו, יש להקים משמר לאומי בכפוף למשטרת ישראל שיטפל באופן שוטף באיומי הפנים ויקל על סדר הכוחות של צה"ל לבצע את משימותיו.

התאמת ההיערכות הלוגיסטית

המצב הקיים:

ההיערכות הלוגיסטית של צה"ל היא חלק בלתי נפרד מהמוכנות המבצעית, אך לצערנו היא לוקה בבעיות שונות שקשורות בעיקר לחימוש, תחזוקה ותשתיות.

בהיבט של החימוש, מדינת ישראל נסמכת יותר ויותר על יבוא טכנולוגיות ואמצעי לחימה מארצות אחרות, ובראשן ארה"ב. במלחמת "חרבות ברזל" התברר עד כמה התלות שפיתחנו בחימוש זר פוגעת ביכולת הגמישות של הצבא ובחופש הפעולה שלו.

בהיבט התחזוקה, בסיסים ומפקדות רבים של צה"ל מצויים במצב ירוד ולא באמת ערוכים לאיומי פנים ולאיומים בליסטיים. מצב כזה מסכן את הכוחות ומקשה על הפעילות המבצעית. כמו כן, מרבית התשתיות של הצבא נמצאות מעל לפני האדמה, ובכך הן חשופות לסכנה בתרחישים של ירי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ורקטות קרקע-קרקע (רק"ק).

באידיאל:

• הגדלת המלאי ופיקוח על תקינותו: יש להגדיר רמת סף מינימלית ורמת סף תקינה למלאים בצה"ל, ולהיערך לחידוש המלאי במהלך מלחמה. כמו כן יש לערוך בקרה קבועה על מצב החימוש ואמצעי הלחימה.
• חיזוק התעשייה הביטחונית: יש לחזק את התעשייה הביטחונית הישראלית כדי להפחית את התלות ביבוא חימוש, לחסוך בעלויות ההתחמשות, לפתח טכנולוגיות ואמצעים ייעודיים, ולהגדיל מלאים ביתר קלות בזמני חירום. לצד היתרונות הביטחוניים, בזכות חיזוק התעשייה הביטחונית גם אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חדשים ולתמוך בכלכלה.
• הרחבת הסכמי הרכש הבינלאומיים: לצד חיזוק הייצור המקומי, יש לבסס הסכמי רכש עם מדינות רבות ככל האפשר, על מנת שלא נהיה תלויים בחסדיהן של כמה מעצמות בודדות.
• שיפור התשתיות הצבאיות: הבסיסים והמפקדות של צה"ל הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, וככאלה עליהם להיות מתוחזקים וממוגנים כראוי. יש לבחון את התנאים של הבסיסים השונים ולוודא כי הם ערוכים לזמני שגרה וחירום.
• שימוש בתשתיות תת-קרקעיות: יש להעביר את התשתיות הצבאיות האסטרטגיות החשובות למרחבים תת-קרקעיים על מנת להבטיח את ההגנה עליהם גם במקרים של ירי טילים ורקטות. כמו כן, יש להיערך למצבים שבהם יידרש שינוע כוחות באופן תת-קרקעי. לצד תכנון מרחבים תת-קרקעיים ייעודיים, רצוי להפוך תשתית אזרחיות קיימות כמו מנהרות וחניונים לתשתיות דו-שימושיות שיעמדו לרשות הצבא במצבי חירום.

טכנולוגיה וסייבר

המצב הקיים:

לצד שדה הקרב הממשי מתקיימת זירת לוחמה נוספת שהיא הזירה הטכנולוגית. בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתקדמות טכנולוגית רבה, לשילוב אמצעי לחימה חדשים ולשימוש נרחב במתקפות סייבר. לאחרונה, עם הפיתוח של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, נכנסו למערכה כלים מתוחכמים נוספים שמאתגרים עוד יותר את המערכת הביטחונית.

הטכנולוגיה הביטחונית ולוחמת הסייבר בישראל הן מהמפותחות והמתקדמות ביותר בעולם, אך עדיין קיימים חסמים משמעותיים שמעכבים את שילוב הטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב. חסמים אלה קשורים בין היתר בקושי להיפתח לאפיקים חדשים, בעבודה מול ספקים גדולים בלבד, ובהנגשה לא מספקת של האמצעים הטכנולוגיים למפקדים בשטח.

גם אם הטכנולוגיה איננה תחליף לכוח אדם ולהתגייסות עממית, עדיין יש הכרח לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו, ולהישאר בחזית הפיתוח והקדמה.

באידיאל:

• הפקת לקחים: יש להפיק לקחים בהתאם לפערים המיידיים שהתגלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", דוגמת מחסור בכלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, היעדר טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במנהרות, וקשיים במענה לירי נ"ט.
• השקעת משאבים בטכנולוגיה: יש להקצות תקציבים וכוח אדם לטובת פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ולחזק את התעשייה הביטחונית המקומית, תוך דגש על פיתוח אמצעים ייעודיים לצה"ל.
• שילוב טכנולוגיות רובוטיות: טכנולוגיות רובוטיות, דוגמת כלי רכב אוטונומיים, כלי טיס בלתי מאוישים וסירות נפץ, יכולים להעניק יתרונות רבים בשדה הקרב ולצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחיי אדם. לפיכך, יש להגביר את השימוש ברובוטיקה בכל הזרועות בצה"ל.
• לוחמת סייבר ושימוש בבינה מלאכותית: זירת הסייבר הולכת ומשתכללת כל הזמן. במקביל לכך מתרחב גם השימוש בכלי הבינה המלאכותית (AI) שמביא עימו אתגרים ביטחוניים חדשים. על מנת לשמר עליונות, מדינת ישראל מוכרחה להמשיך להשקיע בסייבר הגנתי והתקפי, ולאמץ את טכנולוגיות הבינה המלאכותית לצרכים ביטחוניים.
• הכשרת הכוחות: הכוחות בשטח מוכרחים לשלוט בשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדשים שעומדים לרשותם. לשם כך יש לערוך הכשרות נרחבות בכל יחידות צה"ל, ולהסמיך את בעלי התפקידים הרלוונטיים.
• גיוון הרכש הטכנולוגי: כיום, מרבית העסקאות הטכנולוגיות במערכת הביטחון נעשות מול מספר מצומצם של ספקים גדולים ומסורתיים. כדי להצליח לשלב טכנולוגיות מקוריות, צריך להיפתח לעבודה גם עם ספקים קטנים ויזמים חדשים.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות לפי זרועות וחילות

זרוע היבשה: לעבות ולארגן כוחות

המצב הקיים:

מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם זירות משולבות. המשמעות היא שהידרדרות בזירה אחת עשויה להובילה בסבירות גבוהה להידרדרות כוללת ומיידית גם ביתר הזירות. כפי שראינו במלחמת "חרבות ברזל", סדר הכוחות הקיים היום בזרוע היבשה מאפשר לבצע מתקפה נרחבת רק בזירה אחת בכל פעם, ומגננה בזירות האחרות. כמו כן, אין די כוח רזרבי שאותו אפשר להקפיץ במקרים של מתקפות פתע ואירועים בלתי צפויים.

נוכח האיומים ותרחישי הייחוס הקיימים, מדינת ישראל מוכרחה להיות ערוכה למצב של לחימה התקפית עצימה לפחות בשתי חזיתות במקביל, ולמגננה נרחבת בכל יתר החזיתות.

באידיאל:

• שיפור הכוננות והמוכנות: יש לשפר את המוכנות של האוגדות הסדירות ואוגדות המילואים הקיימות, מבחינת כמות הציוד והתקינות של אמצעי הלחימה. במקביל יש לפעול לשיפור הכוננות של הכוחות, ולוודא שהחיילים והמפקדים נמצאים בכשירות מבצעית ויכולים לקפוץ לפעולה בזמן קצר ורלוונטי.
• הקמת אוגדה סדירה ואוגדות מילואים חדשות: יש להקים לפחות אוגדה סדירה אחת ועוד שתי אוגדות מילואים מתמרנות. אוגדות המילואים יכללו את כל מערך הכוחות הנדרש, לרבות שריון, ארטילריה, הנדסה ולוגיסטיקה. אחת מהן תפעל בצפון, והשנייה תפעל באזור הבקעה. הדבר נדרש הן בשל פערים אופרטיביים בחלק מהזירות, והן כיצירת עתודה להפעלת כוח.
• הקמת כוח רזרבי: יש לבסס כוח רזרבי ברמה של אוגדה מטכ"לית לפחות, על מנת לאפשר גמישות מבצעית, ולהעניק אורך נשימה במקרה של אירועים בלתי צפויים או ממושכים. הכוח הרזרבי יכול להיות במצב "הדממה" – כלומר ברמת כוננות נמוכה ובכשירות בינונית, כל עוד אפשר להעלות את רמת המוכנות והכשירות שלו בתוך חודש-חודשיים.
• הקמת חיל מנהרות: לאור איום המנהרות הגובר, יש לשקול הקמת חיל חדש שיתמחה באיתור ובהשמדת מנהרות ובלוחמה בתנאי תת-קרקע.
• בדק בית בתוך יחידות צה"ל: יש לבחון את בניין הכוח של כל יחידה בצה"ל באופן נקודתי, ולראות אם יש צורך בהגדלת סד"כ או ברכישת ציוד. בחטיבות השריון, למשל, ברור כבר עכשיו שיש צורך בהגדלת כמות הטנקים. כמו כן, יש צורך להגדיל את כמות הכוחות ביחידות המיוחדות כמו יהל"ם ועוקץ.
• היערכות להובלת כוחות: התלכדות הזירות מחייבת את צה"ל להיערך לשינוע כוחות מהיר מחזית אחת לאחרת. לשם כך יש לדאוג מראש לצירי תנועה חלופיים במקרה שבו צירי התנועה המרכזיים יהיו חסומים, ולאמצעי הובלה מתאימים וממוגנים לכל הכלים הצבאיים. לטובת שינוע הכוחות, נכון לבחון גם שימוש בתשתיות אזרחיות קיימות כמו קווי הרכבת.

זרוע האוויר: לשלב כלים בלתי מאוישים

המצב הקיים:

חיל האוויר אמון על שלוש משימות יסוד: הגנה על שמי המדינה, פגיעה בעומק שטח האויב, וסיוע למאמץ היבשתי. כדי למלא את משימותיו, חיל האוויר נדרש ליכולות מורכבות ולאמצעים עתירי משאבים. חשוב להדגיש כי חיל האוויר לעולם לא יפצה על סד"כ יבשתי נמוך, אך הוא בהחלט יכול להעניק גמישות מבצעית, במיוחד דרך שימוש באמצעים בלתי מאוישים שמצמצמים את הסיכון לפגיעה בחיי אדם.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים באיומים בזירה האווירית. אויבינו במזרח התיכון הבינו שיש להם נחיתות משמעותית מול ישראל בכל הקשור להפעלה של מטוסי קרב, ולכן זנחו את השימוש במטוסים כמעט לחלוטין. במקום זאת הם השקיעו בפיתוח נשק בליסטי וכלי טיס בלתי מאוישים, בשימוש בירי תלול-מסלול (תמ"ס), וכן בלוחמת "low-tech" שכוללת רחפנים, עפיפונים ובלוני תבערה. האיומים החדשים מחייבים את חיל האוויר לבצע חישוב מחדש של הפעילות ההגנתית וההתקפית שלו, ולהיערך בהתאם מבחינת פיזור המשאבים והכוחות, ומבחינת האמצעים והכלים שבהם נעשה שימוש.

באידיאל:

• האצה בשימוש בכלים בלתי מאוישים: השימוש בכלים בלתי מאוישים נועד, בראש ובראשונה, לצמצם את הפגיעה בחיי אדם. גם אם בלתי אפשרי להחליף את השימוש בכוח אנושי, שימוש בכלים בלתי מאוישים בהחלט יכול לסייע לחיל האוויר לבצע חלק מהפעולות התקפיות בעומק שטח. נוסף על כך, אפשר להיעזר בכלים בלתי מאוישים כדי להגן על מרחבי הפעולה היבשתיים וללוות פעולות תמרון קרקעיות. ההמלצה, אם כך, היא להגביר את השימוש בכלים אלה.
• הקמת מערך תמ"ס: רצוי לבחון את האפשרות לשלב בחיל האוויר מערך תמ"ס עם יכולות מבצעיות של טילאות ורחפנים תוקפים.
• שיפור מערך ההגנה האווירית: על מנת להבטיח את ההגנה על העורף, יש לבחון לעומק את כשירות מערך ההגנה האווירית בצה"ל ולוודא שהוא ערוך לתרחישים של אלפי שיגורים ביום. כמו כן, יש לבחון שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים במאמץ ההגנה על שמי הארץ.

זרוע הים: לתת עדיפות להגנה

המצב הקיים:

הזירה הימית במדינת ישראל חשובה מכמה טעמים: בהיבט הביטחוני, לישראל יש גבול ימי נרחב מול עזה, לבנון ומצרים; בהיבט הכלכלי, המדינה נשענת על יבוא שמגיע בעיקרו דרך הים; בהיבט האסטרטגי, המשאב האנרגטי המשמעותי ביותר של ישראל הוא הגז הטבעי שמופק באסדות הגז שנמצאות במים הטריטוריאליים של המדינה.

אם כך, מדינת ישראל מוכרחה לשמור על שליטה ימית בכל הזירות, לשמר את קווי האספקה הימיים, להגן על החופים, לאפשר חופש שיט ומסחר ימי, ולאבטח את אסדות הגז. עם זאת, לאור העובדה שמרבית האיומים על מדינת ישראל הם יבשתיים ובשל מגבלת כוח אדם והעלות הגבוהה של כלי השיט, יש לבחון היטב כיצד לתעדף את הצרכים השונים בחיל הים.

באידיאל:

• עדיפות ליכולות הגנתיות: השליטה הימית אומנם מחייבת יכולות התקפיות, אך בשל התנאים הקיימים הדגש בזרוע הים צריך להיות מושם בעיקר על פיתוח יכולות הגנה.
• שילוב פלטפורמות לא מאוישות: אפשר וצריך לשלב בזרוע הים כלי שיט בלתי מאוישים. אלו ישמשו בעיקר לצורכי סיור, תצפית וביטחון שוטף, ויפנו את הכוחות להתעסק עם איומים מורכבים יותר.

פיקוד העורף: להגדיר תחומי אחריות

המצב הקיים:

לפיקוד העורף יש תפקיד חשוב בהגנה על אזרחי ישראל, אך חלוקת האחריות בינו לבין כוחות ההצלה האזרחיים אינה ברורה. חוסר הבהירות מוביל בחלק מהמקרים לכפילות תפקידים, ובמקרים אחרים לכך שאירועים מסוימים נופלים בין הכיסאות.

מעבר לכך, פיקוד העורף מציף בעיה של כוח אדם. בשנים האחרונות הוקצו לגדודי החילוץ וההצלה בפיקוד כוחות לוחמים שהיו יכולים לשרת בחילות יבשה אחרים, ומצב זה מחייב בחינה של איזון משאבים בין החזית לעורף.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר של פיקוד העורף היא תחום ההגנה המרחבית. כיום עיקר פעילותו של הפיקוד מופנית לטיפול באיומים חיצוניים ובחילוץ והצלה. תחום ההגנה המרחבית שמושפע יותר מאיומים פנימיים כמו אירועי טרור שנעשים בתוך הארץ כמעט לא נמצא בטיפול הפיקוד, ויש לבחון אפשרות לשנות זאת.

באידיאל:

• להגדיר את תחומי האחריות: יש להגדיר בצורה ברורה אילו תחומים נמצאים באחריותו של פיקוד העורף ואילו תחומים נמצאים באחריות כוחות הצלה אזרחיים. בחלוקת האחריות יש לקחת בחשבון את היתרונות היחסיים של הפיקוד לעומת היתרונות היחסיים של הכוחות האחרים.
• שיפור המיגון: כדי לשפר את ההגנה על העורף ולצמצם את הצורך בחילוץ והצלה של אזרחים, יש למגן טוב יותר את כל המבנים והמוסדות ברחבי הארץ, ובפרט באזורי העימות.
• איזון בכוח האדם: כיוון שחלק מהגדודים בפיקוד העורף "מתחרים" על אותו כוח אדם שמגיע לחילות היבשה האחרים, יש לבחון אם עדיף להשקיע בחיזוק ההגנה על העורף או דווקא בחיזוק ההגנה בחזית, ולפזר את הכוחות בהתאם.
• העצמת מערך ההגנה המרחבית: לאור איומי הטרור שמגיעים מצד קבוצות עוינות בקרב ערביי ישראל, ראוי לבחון את האפשרות לשלב את כוחות פיקוד העורף במאמץ ההגנה על יישובי הספר ויישובי קו העימות.

מערך המודיעין: לשתף פעולה עם שחקנים אזרחיים

המצב הקיים:

למערך המודיעין יש חשיבות עליונה, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה טקטית. עם זאת, מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות תלות מסוכנת בהתרעה המודיעינית – וההשלכות של תלות זו התגלו במלוא מסוכנותן באסון השבעה באוקטובר.

אם כך, יש להמשיך לשמר ולפתח את היכולות המודיעיניות, אך לעשות זאת לצד פיתוח יכולות אחרות ובכללותן יכולות מבצעיות. כמו כן, יש לפתור בעיות פנימיות שמאתגרות את המערך, כמו חוסר השקעה מספק בתחומי מודיעין שונים, ונטישה של כוח אדם איכותי לטובת השוק האזרחי.

באידיאל:

• גיוס דוברי שפות: כדי לתת מענה לצרכים המבצעיים העדכניים, יש להגדיל באופן משמעותי את כמות דוברי השפות בחיל המודיעין באמצעות מערך גיוס והכשרה מתאים.
• שיקום מערך המודיעין ממקורות גלויים: יש לשקם את המערך האמון על מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). למערך זה יש תפקיד קריטי בהבנת התמונה המדינית הרחבה, בניטור אירועים מתפרצים, במעקב אחר הדלפות מידע, בהפקת חוזי וכן בהנחלת הלך רוח חברתי.
• שילוב מודיעין מרשתות חברתיות: יש להגביר את איסוף המודיעין מרשתות חברתיות (SOCMINT) מאחר שמדובר בפלטפורמת ידע חשובה.
• שיתוף פעולה עם השוק האזרחי: רצוי לשקול שילוב של יכולות משדה ההייטק הישראלי והתעשייה המקומית. שיתוף פעולה כזה יכול לאפשר לחיל המודיעין לאמץ טכנולוגיות אזרחיות מתקדמות ולשמור על עליונות בתחום. כמו כן, כדאי לבחון אפשרות לאזרח חלק ממערכי הקבע, ובכך להיעזר בכוח אדם איכותי ומקצועי שנמצא מחוץ למערכת הצבאית.

חזון בניין כוח צה"ל – הליכי קבלת ההחלטות

שיפור תהליכי קבלת ההחלטות

המצב הקיים:

תהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות והאסטרטגיות, לרבות תהליכים הנוגעים לבניין הכוח בצה"ל ולחלוקת תקציבים, נעשים ברובם רק בקרב הדרג המבצע, ולא תמיד יש שקיפות מול גורמים מדיניים וגורמים אזרחיים רלוונטיים. הגבלת המשתתפים מובילה לעיתים קרובות לכשלים תפיסתיים מאחר שאין באמת חשיבה קבוצתית רחבה או שילוב של נקודות מבט שונות.

בעיה נוספת שקשורה בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעת במנגנוני הבקרה והמעקב. כיום, מרבית תהליכי הבקרה והמעקב על ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל צה"ל נעשים בתוך המערכת ולא שקופים לגורמים מדיניים וּודאי שלא לציבור. בכך, תהליכי הבקרה השונים עלולים להיות מוטים ולא אמינים.

באידיאל:

• שקיפות בקבלת ההחלטות: בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בצה"ל יש לשלב גם גורמים שנמצאים מחוץ למערכת הצבאית כמו נציגי ציבור וגורמים אזרחיים מקצועיים שרלוונטיים לתחום הדיון. שילוב גורמים אלו יאפשר סיעור מוחות רחב וגיוון דעות.
• הקמת "צוותים אדומים": בעבודת המודיעין נהוג להחזיק "צוותים אדומים". צוותים אלה נדרשים לדמות את האויב, ולנסות למצוא פרצות וכשלים בדרכי המענה הקיימות. פעמים רבות צוותים אלה מאוישים בכוח אדם אזרחי שיודע להביא זוויות הסתכלות חוץ-מערכתיות. כדי לשפר את המערכת הביטחונית כולה יש לאמץ את רעיון הצוותים האדומים, ולהקים צוותים כאלה בכל זרוע ואגף בצה"ל.
• עדכון שוטף מול הדרג המדיני: מדי חציון יש לקיים סדרת דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני אשר יתמקדו בהיבטים שונים של בניין הכוח בצה"ל – לרבות הערכת איומים, חלוקת סד"כ, מוכנות מבצעית, רכש וחימוש. דיונים אלו יהיו מחויבים בחוק, והמסקנות הגלויות שלהם ישותפו עם הציבור. נוסף על כך, יש לחייב את מערכת הביטחון להציג בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את כל הנתונים הנוגעים לשינויים בבניין הכוח בצה"ל.
• הקמת ועדות ביקורת עצמאיות: יש להקים ועדת ביקורת עצמאית שתורכב מנציגים מדיניים ואזרחיים. הוועדה תבחן את בניין הכוח של מערכת הביטחון, ותגיש את מסקנותיה מדי רבעון לממשלה ולמנגנוני הבקרה הרשמיים. הקבינט המדיני-ביטחוני יחויב לדון במסקנות הוועדה ולהזמין נציגים אזרחיים לדיון בחלקים הגלויים של המסקנות.

ביטחון ישראל במחשבה תחילה: סיכום ומסקנות

המציאות הביטחונית הדינמית שמאפיינת את המזרח התיכון ואת מדינת ישראל בפרט מחייבת בחינה מתמדת של האיומים הקיימים ושל האיומים העתידיים. רק באמצעות הבנה רחבה של תרחישי הייחוס שמולם ניצבת מדינת ישראל, אפשר יהיה לבנות את כוח צה"ל בצורה חכמה ומושכלת.

כיום, מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של איומים, ובראשם איראן שעשויה להפוך למדינה גרעינית כבר בעתיד הנראה לעין. כמו כן, תרחישי הייחוס הקיימים מדברים על מלחמה רב-זירתית שמתנהלת במקביל במספר חזיתות, וכן על מתקפת פתע שעשויה להגיעה מצידם של צבאות הטרור הפועלים על גבולותינו.

מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שמדינת ישראל ומערכת הביטחון נדרשות לבצע חישוב מסלול, ולתכנן היטב את בניין כוח צה"ל על כל מרכיביו. רק כך אפשר יהיה להבטיח את ביטחון ישראל בהווה ובעתיד.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: בניין כוח צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה שמתנהלת במספר חזיתות, וככזאת יש לה גם מספר יעדים. בחזית הדרומית, כידוע, המטרות הן לחסל את חמאס כגוף שלטוני וצבאי, להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל, ולהבטיח שלא תהיה אפשרות להקים עוד צבא טרור בעזה. בחזית הצפונית, המטרה היא להכות קשה בארגון חיזבאללה ולמנוע ממנו להוות איום אסטרטגי על ישראל. אולם יש חזית נוספת, שלעיתים נדחקת בשיח הציבורי אך בפועל משפיעה על הכול, והיא החזית הגלובלית.

האסטרטגיה הרחבה של ישראל חורגת הרבה מעבר לגבולות לבנון ועזה. מטרת העל היא למוטט את הציר האיראני-שיעי ששולט במזרח התיכון. תהליכים מקומיים כמו הפסקת האש וניתוק הזירות, יחד עם תהליכים גלובליים שבראשם חילופי הממשל בארה"ב, מספקים לנו הזדמנות יקרת ערך להוביל לשינויים שלא רק יכריעו את המשך המלחמה – אלא גם יעצבו מחדש את המזרח התיכון כולו.

ישראל השיגה הכול, כמעט: ניתוח סעיפי ההסכם

כדי להבין אם הסכם הפסקת האש שנחתם מול חיזבאללה טוב לישראל, יש לבחון תחילה את סעיפי ההסכם. על אף שנוח מאוד להצביע על כל נקודות התורפה שקיימות בהסכם, ואכן קיימות נקודות כאלה, ישראל משיגה בהסכם זה כמה דברים חשובים ביותר.

הראשון בהם הוא ניתוק הקשר בין לבנון לעזה. לניתוק הזה יש משמעות כבדה גם מבחינת חיזבאללה וגם מבחינת חמאס. כזכור, נסראללה הצהיר שהמשימה של חיזבאללה היא לסייע לפלסטינים, והתחייב שהלחימה בצפון לא תיפסק עד שצה"ל ייסוג מרצועת עזה. והינה, אנחנו רואים שחיזבאללה חוזר בו מהבטחותיו, מהלך שנתפס בעיני הארגון כהשפלה נוראית. מבחינת חמאס גם כן מדובר במהלומה קשה, שכן עכשיו הוא נותר מבודד במערכה.

הישג שני שעולה מההסכם הוא פירוז דרום לבנון. הסעיף הזה, אם ייאכף כראוי, יקשה מאוד על חיזבאללה לשוב ולהתעצם על הגבול עם ישראל.

ההשיג השלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שישראל מקבלת חופש פעולה מוחלט בכל לבנון ורשאית לפעול נגד חיזבאללה ברגע שיתגלה איום מצידו. זה מרגיל את בכירי חיזבאללה לכך שאם הם רק ינסו להרים ראש, הוא ייערף.

אפשר לומר שישראל השיגה בהסכם הזה כל מה שהיא רצתה, כמעט. הבעיה המרכזית עם ההסכם היא שלא נקבע אזור חיץ בדרום לבנון, ונכון לעכשיו התושבים הלבנונים יכולים לחזור להתגורר בכפרים שנמצאים רק כמה מאות מטרים מישראל. רבים מהתושבים הללו הם לוחמים של חיזבאללה, ואם הם אכן יחזרו, למודיעין הישראלי יהיה קשה מאוד להבחין מתי מדובר באזרח פשוט ומתי בלוחם טרור.

אין ספק שבמציאות כזו יהיה מאתגר לזהות הפרות ולמנוע פעילות טרור על הגבול. עם זאת, חשוב לזכור שלושה דברים: הראשון הוא שמטבע הדברים, בכל משא ומתן, הצדדים נדרשים לפשרות וייתכן שזו הפשרה שעלינו לספוג. השני הוא שגם אם התושבים הלבנונים ישובו לבתיהם, לישראל יש כעת יותר כלים ויותר נכונות למגר את התחזקות הטרור. הדבר שלישי הוא שמדובר בהסכם זמני בלבד כך שעדיין יש לנו אפשרות לתקן אותו. בתום 60 הימים שנקבעו ועם כניסתו של ממשל אמריקאי חדש, ייתכן שנוכל להתעקש ולהשיג גם את אזור החיץ שבו אנחנו מעוניינים.

בשורה התחתונה, על הנייר נראה שמדובר בהסכם שמועיל ברובו לישראל – אך מובן שטיבם של הסעיפים ייבחן בשאלת האכיפה. ארה"ב וצרפת אומנם מעורבות גם הן בהסכם, אך בסופו של דבר חובת ההוכחה מוטלת על מדינת ישראל וצה"ל. אחרי השבעה באוקטובר ברור לרוב הבכירים בצמרת המדינית ובמערכת הביטחון שאי אפשר לבנות על הכוחות הבינלאומיים. הגישה, אם כך, היא לקחת את האכיפה לידיים שלנו, ולהבהיר לחיזבאללה שאין לנו בעיה לחזור להילחם בכל רגע נתון.

למה עכשיו? עיתוי החתימה מבחינה ביטחונית ומדינית

החתימה על הסכם הפסקת האש לא הגיעה יש מאין. העיתוי נבחר תוך בחינה של שיקולים ביטחוניים ומדיניים שונים.

מבחינה ביטחונית, מטרת הלחימה שהוגדרה בצפון – להחליש אנושות את חיזבאללה – הושגה באופן משמעותי. מדינת ישראל הצליחה להחזיר את הארגון עשרים שנה אחורה מבחינת היכולות, ולהביא אותו למצב שבו הוא כבר לא מהווה איום אסטרטגי עליה. אומנם תמיד אפשר לטעון שיכולנו לעשות יותר ולהכות בחיזבאללה עוד, וזה נכון, אבל בהסתכלות צבאית הגענו למיצוי מטרות מרכזיות, ובהחלט נראה שזאת הייתה ההזדמנות הנכונה לעצור.

גם מבחינה מדינית, נראה שהסכם הפסקת האש נחתם בעיתוי סביר. ישראל זקוקה לתמיכת הקהילה הבינלאומית גם כדי לקבל לגיטימציה לפעולותיה וגם כדי לקבל אמצעי לחימה ולחדש את מלאי החימוש שברשותה. הסכם הפסקת האש מאפשר לנו לשפר את מעמדנו מול מועצת הביטחון של האו"ם, ובהתאם לכך לשפר גם את מערכות היחסים מול מדינות העולם.

נקודה מדינית נוספת שמשחקת תפקיד חשוב בבחירת עיתוי החתימה היא חילופי הממשל הקרבים בארה"ב. כפי שקרה בסוף ימי ממשל אובאמה, ישראל חשופה למצב של תמיכה מופחתת בה על ידי ארה"ב. ההסכם בעיתוי זה מאפשר לנו לצלוח את מערכת היחסים עם ממשל ביידן הנוכחי, ולהתכונן לביסוס מערכת יחסים חדשה עם ממשל טראמפ הנכנס.

מעבר לכל זאת, לעיתוי הנבחר יש גם משמעות מבצעית גדולה. ההחלטה "להוריד את הרגל מהגז" בצפון מסייעת לישראל להתמקד צבאית ואסטרטגית בשתי המטרות הבאות שעומדות לנגד עיניה: הכרעת חמאס ומיטוט הציר השיעי.

באשר למטרה הראשונה, הפסקת האש בצפון מאפשרת לצה"ל להעביר את כובד המשקל היבשתי חזרה לעזה, ולחזור ללחימה עצימה שתגביר את הסיכוי להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים. על המטרה השנייה – מיטוט הציר השיעי – יורחב בסעיף הבא.

הפתרון המערכתי לא יושב בלבנון: המשמעות הגלובלית של ההסכם

במזרח התיכון פועלים שלושה כוחות מרכזיים שנאבקים ביניהם על השליטה – הציר השיעי-איראני, הציר הסוני רדיקלי, והציר המערבי-סוני מתון. בשנים האחרונות, הציר השיעי בהובלת איראן ושלוחותיה תפס את הדומיננטיות ונעשה לכוח השולט במרחב. אולם, התהליכים השונים שהתרחשו בשנה האחרונה הכניסו אותו לתהליך שקיעה, ועם המדיניות האמריקאית הנכונה ייתכן שגם נראה אותו קורס.

במקביל להיחלשות הציר השיעי, אנחנו עדים להרמת ראש מצד הציר הסוני-הרדיקלי, שאותו מובילה טורקיה יחד עם ארגוני טרור סוניים קיצוניים כמו אל-קאעידה, המדינה האסלאמית (דאע"ש) ותנועת האחים המוסלמים. הציר הזה, אם יתחזק, יכול להזיק לישראל ולמערב לא פחות מהציר השיעי, ולכן גם ממנו נשקפת סכנה גדולה. ההתרחשויות האחרונות בסוריה, שהובילו להפלת משטר אסד, הן דוגמה מצוינת לכך. ניצחון המורדים הסורים התאפשר בין השאר בעקבות היחלשות חיזבאללה, ובכך אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לכך שכל התהליכים במזרח התיכון קשורים זה בזה. הפלת משטר אסד אומנם נראית לעת עתה כמהלך חיובי שיכול לשרת את מדינת ישראל, אך אין לדעת איזו משטר יקום במקומו ואיזו סכנה הוא יהווה. מכאן שישראל מחויבת שלא להזניח את היחס לציר הסוני-רדיקלי שעלול להיות המרוויח הגדול מהפלת הציר השיעי, ולקום נגדנו בעוצמה לא פחותה.

מדינת ישראל נדרשת, אם כך, להשגיח הן על הציר השיעי והן על הציר הסוני הקיצוני, ובמקביל לפעול על מנת לקדם את התחזקות הציר השלישי שהוזכר, שהוא הציר המערבי-סוני המתון. לשם כך עליה לבסס קואליציה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות סוניות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן. אם החזית הזאת תהיה חזקה מספיק היא תוכל למגנט אליה מדינות נוספות כמו לבנון ואפילו עיראק. במקביל לביסוס הקואליציה, ישראל גם צריכה לחתור להסכמי נורמליזציה עם המדינות הסוניות המתונות, שאולי יובילו בהמשך להסכמי שלום אזוריים וגלובליים. כך או כך, ישראל צריכה להתנות כל מהלך במזרח התיכון בתקיפה משולבת נגד איראן, כי ברגע שנסיר את ראש הנחש, כל יתר המהלכים כבר יהיו פשוטים בהרבה.

פנינו לאן? היום שאחרי הסכם הפסקת האש

הסכם הפסקת האש מול חיזבאללה אומנם נקבע ל-60 יום בלבד – אבל במציאות הביטחונית של אזורנו, דברים רבים יכולים להשתנות בתקופת זמן כזאת. אין דרך לצפות אם ההסכם אכן ייושם כפי שנקבע, או מה יהיה בסיום התקופה שהוגדרה. ייתכן שחיזבאללה יפר את ההתחייבויות שלו וניאלץ לחזור ללחימה, ובאותה מידה ייתכן שההסכם הזה יוביל להסכם הסדרה קבוע שיאפשר לנו להתחיל לשקם את הצפון ולהשיב את התושבים המפונים לבתיהם.

השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא כמובן לראות את הצפון משוקם ומיושב. מדובר בתהליך מורכב, אך עם הקצאת משאבים וניהול נכון, אפשר להרים את חבל הארץ הזה מחדש כבר בטווח הקרוב. לאחר שזה יקרה, נוכל להתפנות למשימה הבאה שהיא הכפלת התושבים היהודים בצפון הארץ. מבחינת הביטחוניסטים מדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. הכפלת התושבים בצפון תבהיר לאויבים שלנו שהם לא יכולים להסיג אותנו מהגבולות וגם תתרום להתיישבות בארץ ולאסטרטגיית הביטחון של ישראל. באופן דומה, אנחנו גם מקווים לראות שיקום מהיר של עוטף עזה ועלייה במספר התושבים שמתגוררים גם שם.

כדי להגשים מטרות אלו, תנועת הביטחוניסטים פועלת רבות מול קובעי המדיניות, וגם פועלת להקמת גופי חינוך ומכינות שיקדמו את החוסן של היישובים שנמצאים בגבולות הארץ. בימים אלה שוקדת התנועה על הקמת מכינת "התקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ובהמשך יוקמו מכינות דומות גם בצפון הארץ.

עבור רבים, שיקום ויישוב אזורי הלחימה נראים כמו יעד רחוק, אך אנחנו מתקרבים לשם – והסכם הפסקת האש הוא הצעד הראשון בתהליך. למרות נקודות התורפה של ההסכם והוויתורים שאליהם נדרשנו, חשוב להבין שמדינת ישראל ניצבת כעת בפני הזדמנות היסטורית לממש את כל מאווייה. אם ננצל את ההזדמנות הזאת כראוי, נוכל לשנות את המציאות הביטחונית שלנו לדורות ואף לייצב את מאזן הכוחות בכל רחבי המזרח התיכון.

הפוסט "לנתח את לבנון במנותק מהאסטרטגיה הכוללת זו טעות גדולה" – ההשלכות הרחבות של הסכם הפסקת האש בצפון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אירופה חווה כיבוש אסלאמי איטי. ההגירה המסיבית מארצות האסלאם לאירופה המערבית משנה את פניה של היבשת. ברחובות רבים ברחבי אירופה הנוף האנושי המוכר התחלף בלבוש אסלאמי מסורתי, ועל גבי בתי עסק נראות כתובות בערבית. במהלך השנים האחרונות אף דווח על כנסיות רבות באירופה, במיוחד בצרפת, שמועברות לבעלות של אגודות אסלאמיות והופכות למסגדים. ככה נראה כיבוש דתי.

האירועים באמסטרדם הם קריאת השכמה לאירופה. אותם פורעים מוסלמים אומנם ניסו לפגוע ביהודים – אך בפעם הבאה הם עלולים לקום נגד הנוצרים.

המקרה המדאיג של ארצות השפלה

מעבר לשינוי של הצביון באירופה, מהגרים רבים מייבאים אנטישמיות מהמזרח התיכון. רבים מאותם פורעים שהשתתפו באירועי האלימות באמסטרדם הם יוצאי אלג'יריה ומרוקו. אלג'יריה היא אחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, ואותם אלג'יראים-הולנדים ינקו את האנטישמיות הזו מבית.

במדינות כמו הולנד ובלגיה יש קהילות גדולות מאוד של אלג'יראים ומרוקאים. קהילות אלו הולכות ומתרחבות בעוד האוכלוסיות ההולנדיות והבלגיות מצטמצמות. האוכלוסייה הכללית בהולנד ובלגיה יחד לא עולה על 30 מיליון. בהולנד יש 17.8 מיליון תושבים ובבלגיה 11 מיליון תושבים. בעוד 10 שנים הצפי הוא גידול אוכלוסין, והמוסלמים יהיו הרוב בערים מרכזיות כמו בריסל, למשל. בעוד כמה עשרות שנים המוסלמים צפויים להוות את רוב האוכלוסייה בבלגיה כולה.

לאחר ההשתלטות על המרחב הציבורי בארצות השפלה, הליברליות והרב-תרבותיות, עתידות "להיכבש" מדינות נוספות כגון צרפת, גרמניה, שוודיה ובריטניה, שגם בהן יש אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. בצרפת, לדוגמה, נמצאת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר באירופה, המונה מעל ל-8.5 מיליון איש.

תחילתה של אינתיפאדה גלובלית

הפוגרום המתוכנן מראש של מוסלמים תושבי הולנד נגד ישראלים שהגיעו לאמסטרדם כדי לצפות במשחק בין מכבי תל אביב לאיאקס אמסטרדם הזכיר לנו את השבעה באוקטובר ובאופן סמלי גם את ליל הבדולח, שאירע 86 שנה לפני כן וצוין ביום למוחרת.

אירועי הפוגרום באמסטרדם הותירו מראות קשים של ישראלים שהוכו באלות, אוימו בסכינים וחלקם אף הושלכו למספר תעלות מים בעיר. הפורעים הערבים תיאמו את מעשיהם דרך הרשתות החברתיות ובאמצעות מידע שקיבלו על הימצאותם של ישראלים בנקודות שונות ברחבי אמסטרדם. חלק מן הפורעים הגיעו לבתי מלון שבהם שהו ישראלים, ואותם ישראלים התבקשו להתבצר בחדרים. ראש עיריית אמסטרדם, פמקה הלסמה, אף ידעה לומר כי "נהגי מוניות ממוצא מוסלמי השתתפו בלינץ'".

למול ההתארגנות של הפורעים, כוחות השיטור ההולנדיים הפגינו אוזלת יד בהשתלטות על האירוע והתקשו למנוע את הפגיעה באוהדים הישראלים – זאת על אף שמפקד משטרת אמסטרדם, פיטר הולה, הצהיר כי "אנחנו מתכוננים כבר שבועות, חזינו סכנות לסדר הציבורי". לאחר הפוגרום אפשר היה לראות בסרטונים רבים שהופצו ברשתות החברתיות פורעים ערבים מכים את הישראלים ומצווים עליהם להגיד את הסיסמה "Free Palestine". לאחר מכן השתמשו ערוצי תעמולה פלסטיניים בסרטונים אלו כדי ללעוג לאותם ישראלים שסיננו סיסמה זו מתוך פחד כדי שהתוקפים יחוסו עליהם.

הפוגרום באמסטרדם איננו אירוע נקודתי המיוחס להולנד בלבד – זהו תמרור אזהרה למה שיכול להפוך לגל של פוגרומים נוספים שיתבצעו בהשראתו ברחבי העולם. לא בכדי במקומות רבים בעולם, כמו בארצות הברית, למשל, יצאו ערבים והריעו למעשי הפורעים באמסטרדם, כשם שהריעו לאחר טבח השבעה באוקטובר. ערבים ומוסלמים רבים כבר קוראים בתקופה האחרונה ל"אינתיפאדה גלובלית" שתופנה כלפי יהודים בעולם. האנטישמיות הולכת וגואה, והמוסלמים במדינות המערב נהנים מסוג של "חסינות" בעקבות המדיניות הסובלנית של מדינות המערב.

החזית השמינית למלחמה

האירועים באמסטרדם וההפגנות האלימות ברחבי אירופה מוכיחים שוב כי ישראל ניצבת בפני חזית נוספת, חזית שמינית למלחמה הרב-חזיתית, והיא החזית האלימה של מוסלמים ופרו-פלסטינים ברחבי העולם. כאשר המון ערבי-מוסלמי מתפרע ברחובות אירופה וצפון אמריקה, הוא אינו עושה זאת מתוך תמיכה בפלסטינים גרידא, אלא מתוך שנאה אנטישמית יוקדת ליהודים הכוללת קריאות להרג יהודים ולתמיכה בחמאס שמלוות בתמונות של יחיא סינוואר.

ישראל מתמודדת עם חזית שמינית במסגרת המלחמה שנכפתה עליה, אך זו יכולה להיות חזית לחימה ראשונה של אירופה: חזית של ג'יהאד מבית.

אירועים אלו גם ממסגרים את מה שהאירופאים רוצים להכחיש: הם והיהודים נמצאים באותה סירה. האסלאם מתפשט בכל העולם, ואנו עדים לניצנים של מהלכי הכיבוש הראשונים באירופה: הולנד ובלגיה תחילה.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הולנד ובלגיה תחילה: הדרך להתמודד עם הטרור הגואה באירופה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המגעים בין ישראל ללבנון, בתיווכה של ארצות הברית, ממחישים את הקושי העיקרי הטמון בהגעה להסדר, בעידן שבו מדינה ריבונית לכאורה נשלטת הלכה למעשה בידי ארגון טרור תת-מדינתי. המגעים המתווכים על ידי ארה"ב אמורים להוביל להבנות שלפיהן יישמר השקט על הגבול בין ישראל ללבנון. אולם, במצב שבו לבנון נשלטת בפועל בידי ארגון טרור שטביעות אצבעותיו ניכרות במשא ומתן, ובהתחשב בתהליך ההסלמה אשר התרחש ביוזמתו, קשה להבין כיצד הסכם שכזה יוכל להחזיק מעמד, ולכמה זמן.

החלופות העומדות בפני ישראל בגבול לבנון מתחלקות לשתי אפשרויות: הסכם מקומי, שלא ישנה באופן מהותי את המצב הגיאו-אסטרטגי, או המשך המלחמה עד לחיסולו של חזבאללה כארגון טרור.

המציאות שאליה הגיעה ישראל לאחר שנה של לחימה ברצועת עזה, לצד לחימה במתווה הגנתי בגבול לבנון, הובילה אותה להישג מבצעי משמעותי מול ארגון הטרור בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות, בשכבת הפיקוד העליונה, במאגרי הנשק ובלוחמים. ההישג הגדול ביותר הוא נטרול יכולתו המבצעית של ארגון חזבאללה לממש את התוכנית שעליה עמל במשך שנים, קרי פלישה קרקעית במטרה לכבוש את הגליל; חזבאללה איבד יכולת זו.

איראן שולטת בחזבאללה ובאופן עקיף בלבנון. בהנחה שלא צפוי שינוי באידיאולוגיית ה"מטרייה" של משטר האייתולות, אפשר להניח שאם ישראל תגיע להסכם מול לבנון, הוא יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. אין ספק שהסכם כזה לא ימנע את התחזקותו של ארגון הטרור, המשמש פרוקסי מובהק של איראן בלבנון.

בצל דעת הקהל כיום, ישראל מתעקשת למנוע מחזבאללה לשקם את כוחו, ודורשת שלא יותר לו לחצות את הגבול הגיאוגרפי של נהר הליטני. זאת, על מנת למנוע אפשרות עתידית לכיבוש הגליל, וכדי להרחיק את יישובי הצפון מאיום טילי הנ"ט.

הסכם מוגבל או המשך לחימה – הברירות של ישראל

החלופה המועדפת מבחינת ישראל, אשר גם זוכה לקונצנזוס רחב בקרב אוכלוסייתה, היא אכיפת ההסכם על ידי צה"ל, באופן שימנע התבססות מחודשת של חזבאללה באזור שמדרום לליטני. דרישה זו טומנת בחובה פרדוקס; לבנון היא מדינה ריבונית המוגדרת כמדינת אויב. המשך פעולה של ישראל בשטחה תפר את ריבונותה, ולכך לבנון לא תסכים, קל וחומר איראן.

לפיכך, שתי החלופות האמיתיות הן הסכם מוגבל, או המשך הלחימה. הואיל ומובן כי ישראל לא תוכל לכפות שלטון צבאי של צה"ל על אדמת לבנון, ובהנחה כי איראן לא תקבל זאת בכל נסיבות שהן, הרי שישראל חייבת לדרוש כי הסכם ההסדרה יכלול שני ממדים קריטיים:

הראשון הוא חופש פעולה שימנע את בניית הכוח של חזבאללה, כולל נטרול נתיבי ההברחה. פעולה כזו דורשת גם כיסוי מודיעיני, וחובה על ישראל לדרוש זאת, אף אם המודיעין החזותי יועבר באמצעות פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום).

ברמה המבצעית, ישראל חייבת לדרוש את הקמתו של אזור חיץ שאליו לא תותר הכנסת נשק, בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין סוריה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974). השילוב בין אזור חיץ, לגיטימציה לפעול נגד צירי ההתעצמות הצבאית, והערכה מודיעינית מושכלת בגבול לבנון, אשר תתבסס גם על מודיעין איכותי – הוא הערובה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל, אם כי גם היא תהיה מוגבלת.

נוסף על כך נדרשת הבנה בקרב הקהילה הבינלאומית, שאי אפשר לתת אמון בהסכמים בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה הנשלטת בידי מדינת-טרור דוגמת איראן. כל עוד איראן שואפת להתפשט במזרח התיכון, היא תמצא דרך לחזק את זרועותיה ההרסניות באזור, ובכלל זה בלבנון. לפיכך, סביר מאד להניח כי ההסדר בין ישראל ללבנון יהיה קצר טווח ויחזיק מעמד שנים ספורות בלבד, או עד אשר יתרחש שינוי מהותי באיראן – וכל עוד זו תמשיך באסטרטגיה הרדיקלית שלה, כל עמי האזור, ובייחוד ישראל, ימשיכו לסבול מכך.

על כן, הקהילה הבינלאומית – ועל אחת כמה וכמה, ישראל – חייבת לפעול באופן מיידי ליצירת שינוי אסטרטגי מול איראן. התנהלות שונה של הקהילה הבינלאומית תוכל להעניק ערובה מציאותית יותר להסכמים, במיוחד לאור האינטרס הברור שיש לציר הרוסי באגן הצפון-מזרחי של הים התיכון.

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להמתין לחילופי הממשל בארצות הברית?

בעיקרון, ישראל יכולה להשהות את המשא ומתן עם לבנון ולהמתין לממשל טראמפ, הנראה בבירור כפרו-ישראלי בהשוואה לממשל ביידן ובכלל. בה בעת, כדאי להיות מציאותיים; המתנה שכזו פירושה המשך הלחימה בלבנון במשך שנה אחת נוספת לפחות, כלומר: הגדלת הנטל על מערך המילואים של צה"ל והמשך חייהם של המפונים מגבול הצפון במתכונתם הנוכחית, קרי שנה נוספת מחוץ לבית, על כל ההשלכות העמוקות והבעייתיות הכרוכות בכך.

הלחימה, כפי שהיא מתנהלת בימים אלה, מתאפיינת בעיקר ב"אש מנגד", כלומר ירי של טילים ורקטות בשילוב שיגור כטב"מים, המסכנים את ביטחון העורף הישראלי מספר פעמים ביום. מצד שני, צה"ל ממשיך "לטהר" את השטח הלבנוני ומשמיד יכולות נוספות של חזבאללה. על פניו, נראה כי הזמן פועל לרעתו של חזבאללה בזירה הלבנונית – העורף הישראלי מפגין איתנות רבה יותר מכפי שסברו האיראנים, ועם כל יום שעובר חזבאללה מתקרב אל סף השבירה. ייתכן כי מנקודת מבט זו נוח לישראל "לשחק את המשחק" לפי הכללים הקיימים, ובכך להביא את איראן, חזבאללה ולבנון להסכם שיהיה טוב בהרבה עבור ישראל בעוד מספר חודשים, ודאי תחת חסותו של ממשל אמריקני אוהד. הגעה להסכם כאשר ארגון הטרור מובס היא אמינה יותר לאין ערוך מן ההסכם המוצע כעת.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הסדרה או הסלמה – חלופות ביטחוניות בגבול לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר שהקיצונים מארגון הטליבאן השתלטו על אפגניסטן באוגוסט 2021, הם הודיעו שהם מקווים להמשיך את יחסיהם הטובים עם שכנותיה: סין, הודו, רוסיה, פקיסטן ומדינות המפרץ. עם זאת, התנאים הקיימים הקשו את המגעים הישירים, וקטר נבחרה כמתווכת הראשית, מה שאִפְשֵׁר לה למלא תפקיד משמעותי בעיצוב המדיניות האזורית של אפגניסטן. מערכת היחסים של קטר עם הטליבאן החלה שנים קודם לכן, כאשר בשנת 2013 אִפְשְׁרָה לו לפתוח נציגות דיפלומטית בדוחא בתמיכת הממשל האמריקאי.

וושינגטון חיפשה מקום ניטרלי לניהול משא ומתן עם הטליבאן לקראת נסיגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן. היא פתחה את הנציגות הדיפלומטית לאחר שנכשל המו"מ הישיר בין הטליבאן מצד אחד לבין אפגניסטן ונאט"ו מצד שני. בשלב זה, האמריקאים הגיעו למסקנה כי יש צורך בערוץ חלופי ברור. הנציגות בדוחא אִפְשְׁרָה לאמריקאים לעמוד בקשר חשאי עם הטליבאן, תוך המשך תמיכה רשמית בממשלת אפגניסטן. קטר הייתה לכאורה המתווכת בשיחות הללו, אך בפועל היא שימשה פטרונית של הטליבאן. במהלך המו"מ הסכימו האמריקאים לשחרר את חברי הטליבאן הכלואים. בין המשוחררים היה מייסד הטליבאן, מולא עבד אל-ע'ני בראדר, שהפך לראש הנציגות הדיפלומטית של הארגון בקטר.

מדוע הכתיר המערב את קטר כמתווכת מול הטליבאן

על בסיס התמיכה האמריקאית בקטר כמתווכת בשיחות עם הטליבאן, קטר הייתה בעמדה שאִפְשְׁרָה לה לקחת על עצמה תפקיד רחב יותר בעניינים הנוגעים לאפגניסטן. גם לאחר קריסת השיחות בדוחא בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן לשעבר ב־2020, קיבלו מדינות המערב – ובעיקר ארגונים בינלאומיים – את הלגיטימיות של קטר כמתווכת והגורם המקשר עם הטליבאן. בכירי הממשל האמריקאים מזכיר המדינה אנטוני בלינקן ומזכיר ההגנה לויד אוסטין, ושרי החוץ של גרמניה, בריטניה, הולנד ואיטליה, הגיעו בשיירה אווירית לקטר, והדגישו את חשיבותה של המדינה – בהשוואה למדינות אחרות כמו סין, פקיסטן ורוסיה – כמתווכת עם אפגניסטן.

בפברואר 2020 חתמה ארצות הברית על הסכם שלום היסטורי עם הטליבאן, הכולל התחייבות לסגת בהדרגה מאפגניסטן ולהסיר את הסנקציות נגד הארגון. הטליבאן מצידם הסכימו לכבד את זכויות האדם, לא לאפשר פעילות טרור מהאזור שבשליטתם ולפתוח בדיאלוג עם הממשלה האפגנית במטרה למצוא פתרון לאפגניסטן. זמן קצר לאחר מכן, כאשר עבד אל-ע'ני בראדר – ראש הנציגות הדיפלומטית של הטליבאן בקטר – נחת באפגניסטן כדי להיכנס לתפקידו כנשיא החדש מטעם הטליבאן, הוא ירד ממטוס חיל האוויר של אמירות קטר מתוצרת ארצות הברית.

מכיוון שרוב מדינות העולם אינן מכירות רשמית במשטר הטליבאן, ורוב שגרירויות המערב עזבו את אפגניסטן, נדרשה התערבות של צד שלישי, וקטר תפסה את מקומה כמועמדת הטבעית לתפקיד זה. האינטרס העיקרי של קטר בענייני אפגניסטן, כמו גם בעניינים אחרים, קשור בהתבססות מעמדה כמתווכת האזורית. קטר מקדמת את השפעתה האזורית והבינלאומית באמצעות התיווך היוקרתי, שממצב אותה כשחקנית מרכזית בעיני המעצמות והארגונים הבינלאומיים. כך, למשל, תיווכה קטר בין גרמניה לטליבאן במהלך 2024 לצורך החזרת המהגרים האפגנים לאפגניסטן.

עם זאת, חלק מהשחקנים הבינלאומיים רואים את קטר כמי שמעניקה פלטפורמה לקיצוניות של ארגון הטליבאן, שאף משתף פעולה ישירות עם אל־קאעידה ומסייע בטרור הבינלאומי.

האסטרטגיה הקטרית – לחזק את הבעיה, לשווק עצמה כפתרון

המדיניות של קטר מוּנעת בעצם משילוב של אסלאם פוליטי ואג'נדה עסקית. מדיניות זו כוללת הענקת סיוע חומרי, כגון מימון, פרסום חיובי ואפילו חימוש, לגורמים שונים. כך, למשל, תחנת הטלוויזיה הקטרית אל-ג'זירה, שפועלת מדוחא, סיפקה במשך שנים לטליבאן במה לפנות אל העולם. הנציגות הדיפלומטית של הטליבאן בדוחא עברה תהליך מהיר של מיתוג והוצגה כנציגות הלגיטימית של האומה האפגנית – מעין ממשלת צללים מול הממשלה היושבת בקאבול.

דוגמה לקשריה העמוקים של קטר באפגניסטן היא שזמן קצר לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הייתה רשת אל-ג'זירה של קטר אמצעי תקשורת ההמונים היחיד שהצליח לראיין את החשוד מספר אחת באותה העת, מפקד אל–קאעידה אוסאמה בן לאדן, במחבואו באפגניסטן. לפיכך, מדיניותה של קטר מקדמת את האינטרסים שלה בעקיפין, תוך ניצול הברית ההדוקה שלה עם ארצות הברית.

נראה כי קטר אינה מוטרדת מקשריה עם שחקנים מפוקפקים כמו חמאס, איראן והאחים המוסלמים. למעשה, קשרים כאלה הם שהעלו אותה למעמד של שחקנית המפתח היחידה שיכולה להקל את מצוקת המערב מול אותם אויבים. כך מנצלת קטר את הסכסוכים באזור ואת אתגרי המערב כדי להציע פתרון שמעוצב על ידי האמירות הקטנה והעשירה. האסטרטגיה של קטר מציגה יותר חשיבה עסקית מאשר נחישות אידיאולוגית. עם זאת, הגישה הקטרית אינה גישה עסקית טהורה; היא גם כרוכה בפיתוח התלות של השחקנים המערביים בשירותיה, כך שתוכל להמשיך ולשמש שחקנית מרכזית והכתובת הבלעדית לפתרון בעיות עם הגורמים האנטי־מערביים במזרח התיכון.

מאמר זה פורסם במקור ב־ynet news.

הפוסט אסלאם עסקי: על יחסי קטר־טליבאן ועל סדר היום האזורי של קטר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך

סוכנות הידיעות המרכזית של צפון קוריאה (KCNA) דחתה האשמות אלה וכינתה אותן "שמועה חסרת בסיס ושקרית". נוסף על כך האשימה סוכנות הידיעות את ארצות הברית בהפצת קונספירציה שנועדה להסיט את השתתפותה במלחמה בעזה לצד ישראל. עם זאת, הממצאים הוכיחו אחרת, שכן כוחות צה"ל מצאו בין האמל"ח שנתפס מחמאס גם רימוני רקטות RPG F-7 ופגזי באנג–122 צפון קוריאניים. כיצד הגיע נשק צפון קוריאני לחמאס ברצועת עזה?

לצפון קוריאה יש היסטוריה ארוכת שנים של יחסי שותפות עמוקה עם איראן וסוריה, וכתוצאה מכך, הטכנולוגיה הצבאית שלה הגיעה לארגוני הפרוקסי של איראן: חזבאללה, החות'ים וחמאס. כמו כן, לצפון קוריאנים ישנו קשר ארוך שנים עם הפלסטינים מתחילת שנות ה–60 של המאה ה–20. בשנים אלו החלה צפון קוריאה לספק סיוע כספי והכשרה צבאית לאנשי אש"ף.

לאחר מכן, במהלך שנות ה–70 וה–80 נפגשו מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, בביקורים נפרדים, עם קים איל סונג בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה. ביקורים אלו הביאו לאספקה קבועה של נשק צפון קוריאני לפלסטינים. לאחר סיומה של המלחמה הקרה דעך הקשר בין צפון קוריאה לפלסטינים, אך ב–2007, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, התחדש הקשר עם הצפון קוריאנים.

מסייעת לגוש האנטי-אמריקאי

ביולי 2014, כאשר יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" בעזה, ביקש חמאס סיוע צבאי מצפון קוריאה. במסגרת העסקה קיבל חמאס רקטות וציוד תקשורת לשימוש צבאי. מלבד העברת נשק, סיוע כספי ואימונים צבאיים, ייתכן כי צפון קוריאה סייעה לחמאס גם בבניית "המטרו", רשת המנהרות של חמאס בעזה, כפי שסייעה לחזבאללה בלבנון.

למרות האיבה למערב ולישראל, האם הסיוע של צפון קוריאה לארגוני הטרור כמו חמאס וחזבאללה הוא ממניע אידיאולוגי בלבד? למרות התמיכה הארוכה של צפון קוריאה בגורמים החברים ב"ציר ההתנגדות", נראה כי מעבר לאידיאולוגיה ישנו מניע עיקרי והוא המניע הכלכלי. צפון קוריאה מצויה תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ולכן מעורבת בפעילויות כמו מכירת נשק לארגוני טרור כדי לייצר הכנסות למימון תוכניות הנשק שלה עצמה.

צפון קוריאה גם מרוצה מהקמתו של גוש אנטי–אמריקאי, אנטי–מערבי, הכולל את רוסיה, סין ואיראן. לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה חיפשה צפון קוריאה דרך למנף הישגים אסטרטגיים בהרחבת שיתוף הפעולה עם רוסיה, תוך שהדבר יסבך את מאמציה של ארצות הברית באוקראינה. בדומה לאוקראינה, צפון קוריאה מחפשת הזדמנויות לערער אינטרסים של ארצות הברית גם במזרח התיכון, תוך השגת רווחים כלכליים ממלחמה באזור, כמו זו בין ישראל לחמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. מצב זה אף מעלה את הסיכוי כי צפון קוריאה תוכל להרחיב את מכירת הנשק לארגוני הטרור, ובפרט לחמאס, לאחר הוראה מיוחדת של קים ג'ונג און כבר בנובמבר 2023 על תמיכה בפלסטינים.

הזווית הצפון קוריאנית אינה חשופה דייה, אך היא מסוכנת ועלולה להאפיל על מהלך המלחמה. סחר הנשק הבלתי חוקי בין צפון קוריאה לחמאס יכול לסייע לארגון הטרור להשתקם מהר יותר מן הצפוי, לאחר שספג מכה אנושה במהלך המלחמה, כאשר מרבית הנהגת הארגון בעזה חוסלה, כולל המנהיג, יחיא סינוואר, וכאשר חוסלו אמצעי לחימה ומחבלים רבים. צפון קוריאה עומדת מאחורי איראן, שגם היא סופגת מפלות כבדות במלחמה זו, וניצבת לצידה כמי שיכולה להפיק רווחים כלכליים ואסטרטגיים תוך שיפור מצבם של ארגוני הטרור במהלך ובעיקר לאחר המלחמה.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.

הפוסט הקשר הסמוי בין צפון קוריאה וחמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.