מטרת מסמך זה היא לתאר ולפרט את קרן הסיוע ההומניטרי לעזה (GHF) – מדוע הוקמה, כיצד היא פועלת ומה היא השיגה בעזה. המסמך יסקור את פעילותה של הקרן וכן את הקמפיין הבינלאומית שמטרתו להכפיש את עבודתה ההומניטרית באמצעות טענות שקריות שמקורן בגורמים המזוהים עם חמאס. מסמך זה מסביר את המערכת המורכבת של הסיוע ההומניטרי וכיצד האינטרסים של גופי האו"ם, חמאס וכמה כלי תקשורת מרכזיים התלכדו כדי לבקר את הקרן במקום לשתף עמה פעולה במשימתה ההומניטרית.

מעבר לסיוע – המשימה החיונית של הקרן ההומניטרית של עזה GHF – הביטחוניסטים מכון דוד

הפוסט מעבר לסיוע: המשימה החיונית של הקרן ההומניטרית של עזה (GHF) הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך השנתיים האחרונות (2023-2024) נבדקו מספר משתנים המשפיעים על החוסן הלאומי של מדינת ישראל, החל מהנכונות לשרת בצה"ל, דרך רמת האמון במוסדות הממשל, שירות מילואים, שירות קבע, ועד לסוגיית ההתיישבות לאור הישגים צבאיים וטריטוריאליים שהושגו במלחמה. עם פרוץ "מלחמת חרבות ברזל", נוצרה הזדמנות ייחודית להיענות הציבורית להשתתפות במחקרים, אשר במסגרתה הצטרפו מעל 2500 אזרחים, רבים מהם משרתי מילואים, למסע מחקרי מקיף המשלב שיטות מחקר שונות: כמותיות, איכותניות, קבוצות דיון ועוד.

ממצאי המחקרים מציגים תמונה רחבה של נושאים הקשורים לחוסן הלאומי של ישראל, וליכולתה להמשיך ולהתמודד עם אתגרי המלחמה, הן במישור הביטחוני והן במישור החברתי. ממצאים אלו עשויים לשמש את כלל הדרגים מקבלי ההחלטות בישראל לצורך הפקת לקחים, פיתוח רעיונות חדשים לשיפור, והתמקצעות סביב הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק.

במרכז העניין נמצא הקשר ההכרחי בין צה"ל כ"צבא העם" והחברה הישראלית – קשר אשר דורש העצמה וחיזוק משמעותיים בשנים הקרובות, זאת לאור הצורך לייצב את הזירות השונות, לשקם את האמון בצה"ל לאחר המשבר שאירע ב-7 באוקטובר 2023, ולבסס ביטחון מסוג אחר לדורות הבאים. החברה הישראלית נמצאת ב"שעת רצון", כאשר רבים מבטאים נכונות לתרום למען החברה, יציבותה, ובמגוון רחב של תחומים – זוהי הזדמנות יוצאת דופן לרתום את הכוחות החיוביים הקיימים בעם, לחזק את החוסן הלאומי, וליצור תנאים לצמיחה חברתית ומדינית.

תקציר הסוגיות העולות במחקרים

האתוס החברתי בישראל והגיוס לשירות חובה בצה"ל

המחקר בוחן את מוטיבציית הנוער הישראלי לשירות בצה"ל בהקשר מלחמת "חרבות ברזל", תוך התמקדות באתוס הלאומי והחברתי. באמצעות סקר בקרב 3,285 בני נוער בגילאי 16–18, המחקר מנתח תפיסות בנושאי חברה, ביטחון, דת ומדינה. הממצאים מצביעים על עלייה באימוץ אתוס לאומי ושימור ערכים ליברליים, לצד תפיסת איום ביטחוני גבוהה. נמצא קשר בין שירות הורים למוטיבציית ילדים, ואזור מגורים לתפיסת איום. המחקר מדגיש את חשיבות המשפחה בהעברת ערכים לאומיים וביטחוניים, אך מצביע גם על מחלוקות חברתיות בקרב הנוער, בעיקר בנושאים ליברליים.

תרבות פוליטית ומנהיגות לאומית

המחקר התבצע חצי שנה חתוך מלחמת "חרבות ברזל", ומטרתו היא לבחון את האופן שבו החברה הישראלית מאפיינת את הטיפול באתגרי הביטחון הלאומי ואת הקשר שלו לתרבות הפוליטית בישראל. המחקר משתמש בשיטת קבוצות מיקוד, בהן השתתפו אנשים מרקעים שונים, כדי ליצור דיון חופשי בנושאים מרכזיים כמו ביטחון, חינוך, כלכלה, התיישבות ותרבות פוליטית. המשתתפים נדרשו לדרג ביצועים ולציין ציפיות ממנהיגות לאומית.

ממצאי המחקר מצביעים על ביקורת נוקבת כלפי המנהיגות הלאומית, תרבות פוליטית סקטוריאלית ופופוליסטית, וחוסר אמון במערכת הפוליטית. המשתתפים מדגישים את הצורך במנהיגות בעלת חזון ארוך טווח, כישורים מתאימים, דוגמה אישית, יושרה ואחריות. המחקר מראה כי החברה הישראלית משוועת למנהיגות המגלמת תרבות פוליטית אחרת, המבוססת על ערכים של כבוד הדדי ושיתוף פעולה מקצועי. הממצאים מעידים על רמת אמון נמוכה במנהיגות הלאומית והפוליטית בישראל, דבר המשפיע על החוסן הלאומי.

שירות המילואים עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל"

מטרת המחקר היא לבחון את נכונותם של אנשי המילואים להמשיך ולשרת במערכת "חרבות ברזל" לאורך זמן. המחקר, אשר מתבסס על שאלון אינטרנטי חצי מובנה, בחן את תפיסתם של 742 משיבים לגבי העימות הצבאי, תוך ניתוח כמותני ואיכותני של הנתונים. ממצאי המחקר מצביעים על רמת אמון גבוהה של אנשי המילואים ביכולת להשיג את מטרות המלחמה, במיוחד בזירת הדרום, ועל נכונותם להמשיך ולשרת במילואים. המחקר מצביע על כך שאיכות הציוד, אזור המגורים, הסיוע הממשלתי והוותק במילואים משפיעים באופן מובהק על המורל היחידתי ועל המוטיבציה להמשיך בשירות. בנוסף, המחקר מראה כי השפעתם של ההיבטים המשפחתיים פחותה, בעוד שההיבט הכלכלי משפיע יותר על שביעות רצון המשרתים.

המחקר מסיק כי ניתן להישען על מערך המילואים לתקופה ממושכת, ומדגיש את החשיבות של המשך הדגשת ההישגים המבצעיים, שיפור הסיוע הכלכלי, שמירה על כשירות הציוד, ויצירת אווירה מאחדת בשיח הפוליטי. המחקר ממליץ על המשך בחינת השסעים החברתיים בישראל, אשר ייתכן ונובעים מהבדלים גיאוגרפיים וסוציו-אקונומיים.

מחקר נוסף מקביל שנערך שנה לאחר מכן מציג מחקר השוואתי לתוצאות מחקר זה בראי שנה לתוך מלחמת "חרבות ברזל".

שירות החובה בצה"ל בראי מלחמת "חרבות ברזל"

מטרת המחקר היא לבחון שינויים בעמדות הנוער כלפי שירות בצה"ל בהשפעת מלחמת "חרבות ברזל". המחקר משתמש בבחינת אורך כמותנית בקרב 4,000 בני נוער בגילאי 15–19, לאורך ארבע תקופות זמן. הממצאים מצביעים על עלייה בהזדהות לאומית, שימור ליברליות וקשר בין דתיות למוטיבציה לשירות קרבי, וכן השפעת אזור המגורים. מלחמת "חרבות ברזל" משפיעה מובהקות על זהות לאומית, תפיסת איום ומוטיבציה לשירות.

המחקר מדגיש את חוסן המשפחה הישראלית והשפעתה על תפיסת השירות של ילדיהם, כמו גם את תפקיד תנועות הנוער. מעל 70% מהמשתתפים דיווחו על שירות בני משפחה במלחמה, ועל כך שמשפחתם מגויסת. המחקר תהה על המשך מגמות אלו והאם משבר ביטחוני הוא המנוע היחיד ללכידות חברתית.

משבר הקבע בצה"ל

מחקר זה עוסק במשבר הקבע בצה"ל, תופעה המאופיינת בנטישת קצינים ונגדים צעירים את השירות הצבאי לאחר תקופה קצרה. המחקר מבקש לבחון את הסיבות לתופעה זו ולהציע דרכים לשימור כוח אדם איכותי. באמצעות ראיונות אישיים עם מעל 50 קצינים שפרשו משירות קבע קצר, המחקר מנתח את המניעים והתחושות שלהם. ממצאי המחקר מצביעים על מספר גורמים מרכזיים המשפיעים על החלטתם של משרתי הקבע הצעירים, ביניהם: העדפת איכות חיים על פני יציבות כלכלית, שחיקה בתדמית הארגון הצבאי, תרבות ארגונית בעייתית ותחושת מיצוי עצמי. המחקר מצביע על כך שצה"ל מתקשה להתחרות בשוק העבודה האזרחי המציע גמישות ותנאים טובים יותר.

המחקר מציע מספר המלצות לשיפור המצב, ביניהן: שינוי תדמיתי, בחינה מעמיקה של התרבות הארגונית, התאמת תנאי השירות לנורמות בשוק העבודה, והעצמת בעלי התפקידים. מסקנות המחקר מדגישות את הצורך בהשקעה בהון האנושי ובשימור איכות האנשים בארגון.

מלחמת "חרבות ברזל" ושאלת ההתיישבות מחדש

מחקר זה בוחן את השינויים בעמדות הציבור הישראלי כלפי התיישבות מחודשת לאחר מלחמת "חרבות ברזל". באמצעות שאלון אינטרנטי בקרב 712 אזרחים, המחקר מנתח גישות עקרוניות, הבדלים אזוריים, השפעת השירות הצבאי והקשר לביטחון לאומי. המחקר משתמש בקורלציות, רגרסיה וניתוח תוכן איכותני. הממצאים מצביעים על כך שרוב הנשאלים רואים בהתנתקות טעות ובהתיישבות מרכיב חיוני בביטחון, כאשר כמחצית תומכים בהתיישבות מחודשת. נמצא מתאם חיובי בין השתתפות במלחמה להתנגדות להתנתקות ותפיסת מדינה פלסטינית כסכנה.

המסקנה היא שאירועי ה-7 באוקטובר יצרו תמיכה גוברת בהתיישבות כמרכיב בביטחון הלאומי, דבר המשפיע על תמיכת הציבור בחיבור בין התיישבות לביטחון.

"שעת רצון" – מינוף ערבות הדדית לשם העצמה חינוכית

מחקר זה בוחן את המוטיבציה להצטרף למקצוע ההוראה בצל מלחמת "חרבות ברזל", תוך התמקדות בגורמים המרתיעים ובדרכים להתמודד עמם. המחקר משלב שיטות כמותיות ואיכותניות, כולל שאלון אינטרנטי עם 523 משתתפים וראיונות טלפוניים חצי מובנים עם 50 משתתפים. הממצאים מצביעים על כך שלמשרתים במלחמת "חרבות ברזל" מוטיבציה גבוהה יותר להוראה בפריפריה, במיוחד קצינים לוחמים. כמו כן, נמצא קשר הפוך בין המרחק מהפריפריה לבין המוטיבציה לתפקידי חינוך. המשתתפים מציינים את מעמד המורה, היעדר גמישות מערכתית ותנאי עבודה כגורמים מרתיעים.

מלחמת "חרבות ברזל" מהווה הזדמנות לגיוס כוח אדם איכותי למערכת החינוך, תוך התמקדות בטיפול בחסמים כמו שכר, מרחב יוזמה ומעמד המורה. רתימת קצינים משוחררים לתפקידי הוראה עשויה להוביל לשיפור במעמד המורים, צמצום שחיקה וחיזוק האמון במערכת החינוך.

רשימת המחקרים

1. האתוס החברתי בישראל והגיוס לשירות חובה בצה"ל
2. תרבות פוליטית ומנהיגות לאומית
3. מחויבות במבחן הזמן: שירות המילואים בישראל שנה לתוך מלחמת "חרבות ברזל" (ינואר 2025)
4. שירות המילואים עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" (דצמבר 2023)
5. שירות החובה בצה"ל בראי מלחמת "חרבות ברזל" (נובמבר 2024)
6. משבר הקבע בצה"ל
7. מלחמת "חרבות ברזל" ושאלת ההתיישבות מחדש
8. "שעת רצון" – מינוף ערבות הדדית לשם העצמה חינוכית

הפוסט אוגדן "עם לוחם": 8 מחקרים על יחסי צבא-חברה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חוות דעת משפטית זו נועדה לתת מענה לביקורת שפורסמה, כולל מכתב משפטנים הקורא לעצור את התוכנית, למרות שיש לציין שאין וודאות לגבי פרטי התוכנית והאם אכן קם אתגר כלשהו במישור המשפטי והפרקטי למימושה. על כן נתייחס לרעיון בכללותו ונסביר כיצד תוכנית כזו יכולה דווקא לעמוד בצורה ראויה ואף מטיבה ביחס לדרישות המשפט הבינלאומי ובפרקטיקה הבינלאומית, ומה יכולות להיות המגבלות שלה במובן זה.

מכתב זה מנוסח בלשון כללית שכן מלבד דיווחים כלליים בתקשורת לא נחשפה לציבור תוכנית.

יישוב הומניטארי

עצם הקמת יישובי עקורים באזורי מלחמה בעולם הוא חוקי, נפוץ, ראוי ומקובל.

1. יישובים הומניטארים מוקמים תדיר בכל העולם במצבי מלחמה או אסונות טבע. למעשה, לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) יש מדריך מפורט המתייחס למצבים שכאלה, הכולל המלצות מפורטות בנוגע לגודל המחנה המומלץ, גודל כל חדר או אוהל, ושירותים מומלצים כגון בריאות, חינוך, מזון, מים, סניטציה, הנהלה, בטיחות, לוגיסטיקה וכדו' לזמן שהייה[1].
2. יישובים אלו, כונו בעבר "מחנות פליטים" אך בשנים האחרונות מעדיף ה-UNHCR לכנות אותם Refugee Settlement או Humanitarian Hub / Safe Zone כפי שכונו באוקראינה למשל.
3. יישוב פליטים/עקורים שכזה הוקם על ידי ה-UNHCR כאמור ברחבי העולם למשל באוקראינה, סוריה, סודן, קניה ואחרים.

הנמקות ה-UNHCR: האו"ם מנמק את תועלות היישוב ההומניטארי ואת הסיבות שבגינן המודל הזה מועדף בנסיבות מסוימות על פני חלוקה הומניטארית שאיננה במסגרתו. הקמת יישוב מסודר מאפשרת ל-UNHCR ולארגונים הומניטריים:

• לזהות את האוכלוסייה, לרשום אותה ולהעניק לה מעמד משפטי.
• מונע ניצול, גיוס בכפייה, אלימות מינית ובמקרים רבים מספק ביטחון פיזי בסיסי.
• במסגרת יישוב כזה גם ניתן לספק בצורה מסודרת: מים ותברואה, מחסה בטוח, מזון, שירותי בריאות וכדומה.
• הכינוס של האוכלוסייה במקום אחד מאפשר חלוקה הוגנת ויעילה יותר של המשאבים.

האוכלוסייה בעזה סובלת מכל אחת ואחת מהבעיות המצויינות לעיל, אותן מבקש בדרך כלל המודל של יישוב עקורים לפתור. אין ספק שהפיתרון איננו אידאלי, למעשה הוא רחוק מזה. אך בהשוואה לאלטרנטיבות, הגיעו ארגוני הסיוע בעולם למסקנה כי ישנם יתרונות עצומים במודל הזה על פני ניסיון לסייע לאוכלוסיה מפוזרת, הנמצאת בתוך אזור לחימה פעיל ונתונה לשליטתם של גורמים עויינים אשר מנצלים אותם לצרכיהם השונים.

מתי ראוי להקים יישוב הומניטארי?

ה- UNHCR מתייחס ליישוב העקורים כמצב של "אין ברירה", בעיקרון, המודל המועדף הוא לאפשר לפליטים לחיות בתוך קהילות מארחות ולהשתלב בהן – ככל שהמציאות מאפשרת זאת.

המשמעות של "המציאות מאפשרת" מבחינת ה-UNHCR היא, בין היתר:

• שילוב עירוני או כפרי – באמצעות תמיכה בשכר דירה, גישה לבתי ספר ולמערכת הבריאות.
• מודלים של הגנה קהילתית – מבוססים על השתלבות בתוך הקהילה המקומית וחיזוק מנגנוני הגנה מקומיים.

אך כל אלה תלויים במידה רבה ברצון הממשלה (השלטון בפועל) וביציבות ביטחונית.

ניכר כי התנאים הללו אינם מתקיימים ברצועת עזה תחת שלטון חמאס. עד כה ובמשך כל תקופת הלחימה ברצועת עזה היה ניסיון לקיים סיוע הומניטארי ללא הקמת יישוב עקורים פורמאלי. המציאות הוכיחה כי היא אינה מספקת כלל.

• ריבוי פגיעה בתושבים – כולל בכוונת מכוון של חמאס כחלק ציני מאסטרטגיית הלחימה שלו בישראל. חמאס פועל רבות גם בתוך האזורים האזרחיים, כולל המחנות הארעיים, מונע פינוי אוכלוסיה, נטמע בתוך האוכלוסייה ואף מכוון את נשקו כלפי אוכלוסיה אזרחית על מנת להאשים את ישראל בפשעי מלחמה.
• גזילת הסיוע ההומניטרי מהתושבים – אחוז ניכר מהסיוע שנתרם על ידי הקהילה הבינלאומית לא הגיע כלל לתושבים אלא נלקח על ידי חמאס לשימושו או למכירה חוזרת במחירים מופקעים.
• מחסור במבני מגורים ברצועת עזה כולה – לטענת האו"ם[2], 92% ממבני המגורים בעזה נהרסו או ניזוקו כך שלא ניתן לשלב אזרחים בתוך הקהילות הקיימות ובתנאים ראויים.
• פינויים חוזרים של תושבים מאזור לאזור – חמאס משתמש ברצועה כולה, לא ניתן היה עד כה להכריז על אזור כ"נקי" מחמאס ולאפשר לתושבים המבקשים להימלט מהמלחמה להתיישב באזור כלשהוא ולהישאר שם עד תום הקרבות. פעמים רבות נאלץ צה"ל לפנות אוכלוסיה שנעקרה והתיישבה במקום מסויים, שוב למקום אחר על מנת להשלים את הלחימה.
• חמאס אינו מעוניין לאפשר לתוכנית חלוקת הסיוע ההומניטארי באופן ישיר לידי האוכלוסייה האזרחית להצליח, או לאפשר לאוכלוסייה לשהות במקום בטוח שאינו בשליטתו.
• חזרה למקומות מהם נעקרו התושבים אינה אפשרית ואינה בטוחה – ההרס במקומות הללו הוא משמעותי, כאמור מרבית המבנים נהרסו או ניזוקו. כלומר, אין לרב התושבים ברגע זה לאן לחזור. בנוסף, האזורים הללו מלאים בחימושים או במילכודים של חמאס ועל כן החזרה אליהם איננה בטוחה כלל. לטענת האו"ם[3], כבר מלפני שנה, רק העבודה לפינוי החימושים שלא התפוצצו, עלולה לקחת כ- 14 שנים.
• על פי האו"ם, רוב שטח רצועת עזה אינו ראוי למגורים, ובשטחים רבים ישנם נפלים של תחמושת שלא התפוצצה, מה שמציב סיכון משמעותי לאוכלוסיה אזרחית בכל השטח הבנוי ברצועה.

המודלים האחרים נכשלו ויש צידוק בהקמת יישוב הומניטארי.

חוקיות פינוי האוכלוסיה

פינוי אוכלוסייה מאזור מגורים יכול להתבצע אך ורק למען בטחונה של אותה אוכלוסייה או נוכח צורך מבצעי-צבאי דוחק באזור מסוים. חוקיותו של פינוי מותנית, בין היתר, בכך שבאזור אליו מפונה האוכלוסייה יובטחו תנאי מחייה ראויים, וכי הפינוי לא ישמש אמצעי לחץ או מטרה פוליטית אחרת. יתר על כן, פינוי חייב להיות זמני ולהסתיים מיד לאחר שפג הצורך.

המציאות של מלחמה היא מציאות קשה ומורכבת, וזו ברצועת עזה היא ללא ספק כזו. מחד, ישנה ביקורת רבה נגד ישראל על כך שישנה, כך על פי הטענה, פגיעה בלתי מידתית באזרחים שאינם מעורבים בלחימה. כמו גם רבים מבקרים את ישראל על כך שהסיוע ההומניטארי אשר נשלח בכמויות גדולות מאוד לרצועת עזה אינו מגיע אל התושבים. מאידך, כל ניסיון של ישראל לשנות את המציאות בשטח כך שיילקח הכוח מהגורם האחראי לשתי הבעיות הללו – חמאס – נתקל גם הוא בביקורת קשה.

תכלית – פינוי אוכלוסיה לצורך ביטחונה או צורך מבצעי דוחק:

על מנת להשיג את הצורך המבצעי הדוחק, בין היתר, של חיסול מחבלים, השמדת אמל"ח, ופגיעה בתשתיות טרור, ישראל מבקשת להקים אזור בטוח, שם ניתן יהיה לרשום את האוכלוסיה הנדרשת לסיוע ולמנוע כניסתו והשתלטותו של חמאס הן על האוכלוסיה והן על אמצעי הסיוע. ישראל מבקשת להרחיק את האוכלוסיה ממוקדי הלחימה, על מנת למזער, ככל הניתן, את הפגיעה בבלתי מעורבים, ולמנוע מחמאס להשתמש ככלי ציני בתושבים כאסטרטגיית לחימה.

ישראל מנסה "לנקות" את אזורי הלחימה משליטתו של חמאס, אך מטרה זו קשה עד בלתי אפשרית להשגה כל עוד ישנה אוכלוסיה אזרחית בקרב לוחמי חמאס והוא משתמש בהם כאמור כמגנים אנושיים. רצועת עזה כולה היא אזור לחימה כאשר ישנם אזורים בהם הלחימה עצימה יותר בשלבים שונים. שוב, לא פורסמה תוכנית רשמית ועל כן לא ניתן להתייחס באופן קונקרטי.

יש להדגיש כי פינוי, גם אם בהיקפים גדולים, הוא חוקי עבור המטרות המצוינות לעיל, ובכפוף לתנאים שלהלן:

תנאים ראויים: עמידה בהמלצות שהעמיד ה-UNHCR בהקשר של יישובי העקורים תבטיח כי מתקיימים תנאים ראויים על פי סטנדרטיים בינלאומיים. אין ספק שלהיות עקור ולשהות ביישוב עקורים אינו מצב מחייה אידאלי, אך השאלה אינה האם ניתן להשוות את תנאי המחייה לאידיליאה, אלא האם מתקיימים תנאים בסיסיים מסויימים, וכן, האם הקמת יישוב העקורים תשפר את תנאי המחייה בהשוואה לאלטרנטיבה. במקרה של עזה, הצטבר עד כה לצערינו ניסיון רב. ברור בשלב זה כמפורט לעיל שהמודלים הקודמים מלאים בכשלים, בעיקרן אינם שומרים על ביטחונה של האוכלוסיה ואינם מצליחים לספק סיוע הומניטארי כראוי.

כאמור, אין מידע גלוי בשלב זה בנוגע לתוכניות המפורטות של יישובי העקורים, אך אין מניעה לאפשר תנאים ראויים ביישובים שכאלה, להיפך, ישנו פוטנציאל לשיפור דרמנטי בתנאי המחייה של התושבים בעזה.

זמניות: ישנם יישובי פליטים ועקורים של ה- UNHCR שפועלים שנים. עם זאת תמיד קיימת השאיפה למצוא פתרונות קבע לתושבים ולסיים במוקדם ולא במאוחר את הצורך בתחזוק האופרציה. אין סיבה להניח שלא כך יהיה גם במקרה העזתי. הלחימה בשלב זה עדיין בעיצומה, ולכן כל עוד ישנה לחימה בשטח בוודאי שראוי להמשיך ולהחזיק ביישוב העקורים ולאפשר לתושבים להינות מהתועלות שהוא מציע. לאחר סיום הלחימה יש להתחיל בתהליך מורכב שגם הוא עשוי לקחת זמן, אך אין טעם לדון לעומק באפשרויות משום שעוד לא ברור מתי ובעיקר באיזה מצב תסתיים הלחימה, ושוב, לא ברור בכלל אם קיימת לישראל תוכנית אחרת מלבד לאפשר את יישוב העקורים לתכלית ראויה ולזמן הקצר ביותר האפשרי.

בשורה התחתונה – אם התכלית לפינוי אוכלוסיה לאזורים הומניטריים מיועדים היא צבאית ולשם ביטחונה של האוכלוסיה, הרי שהפינוי חוקי לחלוטין על-בסיס המשפט הבינלאומי ואף ראוי.

מענה לביקורת

עלתה ביקורת בתקשורת ובמכתב המשפטנים הטוענת שמטרת הפינוי היא פוליטית, בכדי לשנות מציאות בשטח, לעודד הגירה וכדומה. לא ברור מדוע החליטו המבקרים שאכן זוהי מטרתה. ככל שהמטרה הבלעדית של התוכנית היא לגרום להעברה כפויה של האוכלוסייה מחוץ לרצועת עזה, אזי שומה על ממשלת ישראל לשקול מחדש את התוכנית ולהתמקד בפינויים שתכליתם כאמור הן הגנה על האוכלוסיה או יש להן תכלית צבאית ברורה.

עם זאת, על פניו נראה שהתוכנית אינה מיועדת למטרות אסורות, אלא כדי לתת מענה לצרכים מבצעיים והומניטאריים, וכי בכוחה של תוכנית כזו להביא לשיפור דרמטי במצבם של התושבים המעוניינים להימלט מאימת המלחמה, אימת שליטתו של חמאס וניצולו אותם ולקבל נגישות לסיוע הומניטארי מסודר עד תום הלחימה.

סיכום והמלצות

הקמת יישוב עקורים היא אפשרות חוקית ואף ראויה ומומלצת בנסיבות מסויימות, בפרט של לחימה עצימה וסכנה ממשית לאוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבות באזורי לחימה. ניתן לעשות זאת אם תכלית הפינוי היא להבטיח את ביטחונם של התושבים או לצורך צבאי דוחק. בהקמת יישוב העקורים מומלץ לעקוב אחר ההנחיות של ה-UNHCR על מנת להבטיח עמידה בסטנדרטים ופרקטיקות בינלאומיות.

ניתן לעשות זאת אם תכלית הפינוי היא להבטיח את ביטחונם של התושבים או לצורך צבאי דוחק. בהקמת יישוב העקורים מומלץ לעקוב אחר ההנחיות של ה-UNHCR על מנת להבטיח עמידה בסטנדרטים ופרקטיקות בינלאומיות.

במקרה שלפנינו נראה על פניו כי ישנו פוטנציאל בהקמת יישוב עקורים להטיב את המצב במספר היבטים:

• לאפשר סיום מהיר יותר של הלחימה בעזה.
• מניעת פגיעה בתושבים.
• הנגשת סיוע הומניטארי ותנאי מחייה טובים יותר.
• מניעת שינוע התושבים בפינויים חוזרים.
• החלשת כוחו של חמאס הן מבחינה צבאית והן מבחינת מינוף שליטתו על האוכלוסייה ומינוף תוצאה זו להחזרת החטופים.

בנוסף, ניתן להקים מנהל הומניטארי אשר תפקידו יהיה לנהל את העיר ההומניטארית, זאת בדומה למודלים הנהוגים של יישובי העקורים של ה-UNHCR. המנהל ההומניטארי הינו נטול סמכויות פוליטיות, מוגדר כזמני ומשלב את האוכלוסיה המקומית וארגוני הסיוע בניהול, ללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי. האחריות הישראלית תהיה לאפשר את פעילות המנגנון באופן חלק ויעיל, כולל אבטחה היקפית ובמעברים ברצועה מחוץ לשטחי ערי העקורים. שיטה זו מונעת את הצורך במעורבות ישירה של חיילי צה"ל בחלוקת הסיוע ומתן מענה מנהלי לצרכי העיר. כמו גם תמנע חיכוך עם האוכלוסיה, סיכון מיותר של חיילנו והוצאות גבוהות למשלם המיסים הישראלי.

ניתן להעמיק בנושא המנהל ההומניטארי בתוכנית שנכתבה ופורסמה בדצמבר 2024 בשם תכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה[4].

בברכה,

עו"ד יפעה סגל

סא"ל (במיל') עו"ד מורס הירש

בשם תנועת הביטחוניסטים

[1] UNHCR. (n.d.). Emergency Handbook. https://emergency.unhcr.org

[2] United Nations Office for the Coordination of Humanitarian Affairs – occupied Palestinian territory. (2025, July 9). Reported impact snapshot | Gaza Strip (9 July 2025). https://www.ochaopt.org/content/reported-impact-snapshot-gaza-strip-9-july-2025

[3] United Nations. (2024, April 27). Gaza’s unexploded ordnance could take 14 years to clear. UN News. https://news.un.org/en/story/2024/04/1149051

[4] תכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה – הביטחוניסטים. (2024). In הביטחוניסטים. https://staging.idsf.org.il/papers/islands-plan-gaza

הפוסט חו"ד משפטית ביטחונית חוקיות – העיר ההומניטרית על פי המשפט הבינלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תקציר מנהלים: הערכת מצב לישראל 2025 | שנת ההזדמנות

מבט על: עת למימוש הזדמנות היסטורית

שנה וחצי לתוך מלחמת "חרבות ברזל", הכרזת המלחמה הראשונה מזה יובל שנים, הערכת המצב לשנת 2025 מתמקדת פחות בהערכת כוונות, בהערכת איומים ובתיאור תרחישי איום, ויותר בהבנת חלון ההזדמנות ההיסטורי ובאיתור חלונות הזדמנות לשינוי אסטרטגי עמוק במעמדה ובביטחונה של ישראל.

בעת זו, יש צורך ביוזמה התקפית וחתירה להכרעה במגוון זירות, תוך חיזוק הרוח הלאומית והציונית, עיצוב תודעה אזרחית מחודשת, בניין כח צבאי מחודש, ומיצוי שותפויות אזוריות ובינ"ל – בראשן עם ארה"ב. אין לישראל פריבילגיה לעבוד "טורית" ולפעול באופן מתון בזירות מסוימות תוך לקיחת סיכונים בזירות אחרות, אלא יש לפעול בו זמנית במספר חזיתות כדי לשנות את המציאות הביטחונית והמדינית לדורות.

מבט על: ממשבר לתקומה – עיצוב מציאות אסטרטגית חדשה

מעצב ראשון: היחסים עם ארה"ב

ממשל טראמפ החדש בארה"ב מביא עמו גישה מרעננת ושבירת פרדיגמות, מה שמהווה מכפיל כוח ליצירת כיוונים חדשים ומהלכים להבטחת ביטחון ישראל לדורות ולביצור מעמדה האיזורי.

שיתוף פעולה אסטרטגי זה טומן בחובו פעולה משותפת לעצירת איראן והקרסת הציר השיעי; השמדת חמאס תוך דחיית רעיון "שתי המדינות", קידום הגירה מרצון בעזה, וריבונות על חבלי מולדת אסטרטגיים; יצירת הסכמי שלום במזרח התיכון, בראשם עם סעודיה; והורדת קרנם של גורמים אנטי-ישראליים שמקדמים דה-לגיטימציה של ישראל בפורומים בינ"ל.

מעצב שני: רוח ציונית ולכידות חברתית

החברה הישראלית הפגינה חוסן יוצא דופן מאז טבח ה-7 באוקטובר. היכולת לשמר ולמנף אנרגיה אזרחית, התנדבותית ולוחמת – היא משאב לאומי מהותי. לוחמי צה"ל ואיתנות העורף מינפו את המשבר העמוק לכדי תקומה לאומית מחודשת.

בד בבד, מגמות מסוכנות של בדלנות ושסעים עשויות לסכן את יכולת החברה לעמוד כחזית אחת מול האתגרים. על כל הצדדים להבין את גודל השעה ולתעל את האנרגיות לחזית אחידה במלחמה על הבית מול אויב משותף ולמען עתיד המדינה בחברה משותפת אחת.

יש לעודד שירות ביטחון חובה לכלל המגזרים, לחזק את הפריפריה דרך תגמול משרתי מילואים, ולעודד התיישבות מרחבית כמכפיל כח ביטחוני.

הזדמנויות אסטרטגיות בולטות

פעולה נגד פרויקט הגרעין האיראני והקרסת הציר השיעי:

• המלחמה ביוזמת איראן ושלוחיה הובילה למצב חסר תקדים שבו ישראל יכולה, בשיתוף ארה"ב, להשיב את תכנית הגרעין האיראנית לאחור דרך פעולת מנע צבאית. ישנה סכנה שאיראן תנצל מו"מ מתמשך בתור "טקטיקת השהיה" על מנת לקנות זמן, ויש אף לשקול להתחיל מו"מ רק לאחר פעולת מנע צבאית
• לאור מצבה המתקדם של תכנית הגרעין, איראן מסוכנת מאי פעם, אך גם חשופה מתמיד. חזבאללה מוחלש, צבאות הטרור בזירה הפלסטינית נחלשו משמעותית אם כי עדיין מהווים איום, משטר אסד קרס, החות'ים מבודדים, והמיליציות העיראקיות תחת לחץ. לפי דיווחים, פעולת צה"ל פגעה בנתח משמעותי מההגנה האווירית של איראן, ונסיונותיה לשגר מטרות לישראל נחלו כישלון.

הרחבת הסכמי אברהם:

• ניצול השינוי הטקטוני האיזורי להסכם שלום עם סעודיה כבסיס להרחבת הסכמי השלום אל העולם הערבי והמוסלמי ככלל, על בסיס התלכדות אינטרסים מול האיום האיראני, ורצון משותף לייצב את ביטחון האיזור וליצור מסדרונות סחר ואנרגיה חדשים.
• ההזדמנות האמיתית טמונה לא רק בהסכם עם סעודיה, אלא בהסכם ללא התניה פלסטינית ודחיית רעיון "שתי המדינות".

שיקום פנימי:

• מינוף המשבר להגברת המשילות והאכיפה בכלל מרחבי הארץ, התיישבות יהודית כמכפיל כח ביטחוני במרחב הכפרי, וריבונות על חבלי מולדת אסטרטגיים, בראשם בקעת הירדן בתור השדרה המזרחית של ישראל ושטחי C.
• בניין כח בצה"ל ובמערכת הביטחון, שיקום מערך המילואים וגיוס חובה לכולם.
• חיזוק הנרטיב הלאומי ותחושת הגורל המשותף.

זירות מיקוד

איראן:

• האיום המרכזי על ביטחון ישראל – אך גם את ההזדמנות המרכזית.
  איראן מוחלשת במעגלי ההשפעה (מלחמה בעזה, קריסת סוריה, חיזבאללה מוחלש, פעילות מתמשכת ביו"ש, מיליציות זהירות יותר, חות'ים תחת אש), ונחשפת לצעדים דרמטיים מצד ישראל ושותפותיה.
• יש לייצר איום צבאי אמין מול תכנית הגרעין ולהתנות מו"מ בוויתורים בלתי הפיכים מצד איראן; לייצר קואליציה איזורית ובינ"ל לבידוד איראן; לצמצם את השפעתה השלילית בדרום אמריקה, אפריקה ואסיה; ולייצר נרטיב מחודש של איראן כסכנה לא רק לישראל, אלא ליציבות האיזור והעולם כולו.

עזה – יעד: חיסול מוחלט של שלטון חמאס

• המערכה בעזה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר ייצרה משבר חסר תקדים, אך לצידו הזדמנות אסטרטגית לשנות את כללי המשחק.
• יש להשלים את המלאכה בעזה ולהשמיד את ארגון החמאס; להחזיר את כלל החטופים בלחץ מצטבר תוך דחיית כל "תמונת ניצחון" לחמאס; לקיחת אחריות על הסיוע ההומניטרי מידי חמאס ואונר"א; תכנית ארוכת-טווח להבראת עזה; חופש פעולה ביטחוני מוחלט לישראל בכל הרצועה; שינוי המציאות הביטחונית ארוכת-הטווח בעזה; ועידוד תכנית טראמפ להגירה מרצון.
• להדגיש: הרשות הפלסטינית אינה מקובלת בתור גורם שלטוני בעזה, ויש להיזהר מתכניות כדוגמת ההצעה המצרית שבפועל יאפשרו לחמאס להמשיך להתקיים ככוח חמוש בעזה במתכונת חזבאללה בלבנון.
• ישראל לא תוכל להרשות לעצמה לפעול בשיטת "ניסוי וטעייה" דוגמת הסכמי אוסלו, שכן מחירי הטעות כבדים וכרוכים בסכנה קיומית.

יהודה ושומרון – עת להעז ולהכין את היום שאחרי הרשות:

• כעת ברור מתמיד שאין היתכנות להמשך הסטטוס קוו ולהישענות על הרשות, ושרעיון "שתי המדינות" אינו רלוונטי. יש לייצר פתרונות מדיניים יצירתיים על בסיס עקרונות שיבטיחו את ביטחון ישראל, כדוגמת אוטונומיות, ערי מדינה או אמירויות.
• ישראל לא תוכל למצוא את עצמה במבוכה אסטרטגית מול ממשל אמריקאי שמחפש מתויים מדיניים ברורים, ציבור ישראלי שמצפה להכרעה ולמניעת 7 באוקטובר בזירת יו"ש, וההקצנה בזירה הפלסטינית.
• יש לחתור למבנה שלטוני חלופי תוך המשך הלוחמה בטרור ביו"ש. להדגיש: בתזמון המתאים, יש לצאת למערכה רחבה שמטרתה עקירת הטרור מהשורש, ולשנות גישה מהתמקדות בסיכול לצעדים אסטרטגיים רחבים.
• הרשות היא שחקן עוין שתמך בטבח ה-7 באוקטובר, ממשיך לשלם למחבלים כולל למחבלי הנוח'בה, מנהלת לוחמה משפטית נגד ישראל בעולם ומעודדת ואף מובילה את הדה-לגיטימציה ותנועת החרם בעולם. יש להציג לקהילה הבינ"ל את ההסתה במנגנוני הרשות ואת חלקה המרכזי בחינוך הדור הצעיר הפלסטיני למאבק מזוין ולאנטישמיות, ולהפעיל סנקציות במקרה של המשך המדיניות הנוכחית.
• יש לאפשר הגירה מרצון של פלסטינים למדינות העולם.

לבנון:

• לאחר שישראל הכתה קשות בחזבאללה, הפעילה את מבצע הביפרים והווקי טוקי, חיסלה את חסן נסראללה ושדרת ההנהגה של הארגון ופגעה משמעותית ביכולות הפעלת האש והפו"ש שלו, לצד יציאה לתמרון הקרקעי במבצע "חיצי הצפון", הרוחות בלבנון מנשבות לכיוון רצון לבנייה ופיתוח של המדינה. ישנם גילויים של רצון לדחוק את השפעת חזבאללה ואיראן במדינה. כניסת ממשל טראמפ משפיעה גם היא על מגמה זו.
• האתגר המרכזי הוא המשך הפגיעה ביכולות חזבאללה ושמירה שלא יתעצם מחדש, ולמצות את ההזדמנות לכונן מציאות ביטחונית ואולי אף מדינית חדשה בלבנון מול ישראל, בפרט מול פלגים שאינם שיעיים במדינה.
• יש לחתור לדה-איראניזציה של לבנון; מיצוב צבא לבנון כגורם מוסכם; וניצול הצורך של ההנהגה החדשה בלבנון לסיוע מהמערב, בהובלת ארה"ב וצרפת, לייצר סדר חדש במדינה.

סקירת יתר הזירות

• סוריה: עם נפילת משטר אסד ועליית ג'ולאני בראשות משטר היאת תחריר א-שאם, צה"ל הצליח להשמיד את מרבית יכולות הצבא הסורי הקודם ולהשתלט על הגולן הסורי. יש להמשיך להעמיק את השת"פ עם העדה הדרוזית במדינה, למגר יכולות טרור ולהיזהר מהרחבת איזור ההשפעה הטורקי במדינה במקום זה האיראני. לצד זה יש לפתח הרתעה מול משטר ג'ולאני שעלול להפוך לעוין ולהגביר שיח עם מדינת המפרץ למניעת התבססות איראנית מחודשת במדינה.
• טורקיה: ארדואן מוביל את טורקיה לניאו-עותמניות והרחבת מרחב ההשפעה הטורקי באיזור. נקודת ציון בולטת היא סיוע להפלת משטר אסד והעמקת המעורבות הטורקית בסוריה. טורקיה מתעצמת צבאית ומגבירה את הרטוריקה העוינת נגד ישראל. יש לרתום את ארה"ב לצמצום מרחב ההשפעה הטורקי ולפעול למיתון ההשפעה הטורקית בירושלים.
• מצרים: הברית עם מצרים היא נכס מדיני משמעותי, ולצידה ישנן מגמות מדאיגות שצריכות להדליק נורות אדומות בישראל. בראשן, התעצמות משמעותית, הגברת נוכחות צבאית בחצי האי סיני והסלמת הרטוריקה נגד ישראל, בפרט מאז טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה. יש למנף את ההשפעה האמריקאית למיתון ההשפעה המצרית, לחץ לפתוח את שערי עזה להגירה מרצון, ולהיערך לתרחיש שבו מתחלף השלטון במצרים עם תכניות מגירה כולל בניין כח צבאי כמענה מתאים. ישראל צריכה להיות ערוכה אף לעצמאות אנרגטית בתרחיש של מצור ימי. יש לעמוד בנחרצות נגד היוזמה המצרית לעזה.
• ירדן: יש לעקוב אחר היציבות הפנימית במדינה, ולגבש תכנית פעולה שתדאג ליציבות השלטון מחד והכנה להתפרקותו מאידך. יש לבצר את הגבול דרך הקמת גדר גבול, למנוע הברחות אמל"ח ולהיערך לתרחיש הידרדרות בגבול המזרחי. יש לנצל את מנופי הלחץ הקיימים מול ירדן כדי לתעל את מצבה כלכלית וביטחונית לטובת ישראל.
• קטר: הגמד הטריטוריאלי מפעיל את השפעתו הרכה הכלכלית והמדינית באופן בולט במהלך המלחמה. לצד הון העתק שקטר משקיעה בעולם – באקדמיה, בספורט ובתקשורת – קטר מפתחת תלות מערבית במשאבי האנרגיה שלה. קטר הוכיחה "יעילות דיפלומטית" ואת היותה גשר בין מזרח למערב, אך ממשיכה לחסות על מחבלי חמאס הבכירים בשטחה ומפיצה אידיאולוגיה עוינת דרך רשת אל ג'זירה והשפעה אח"סית קיצונית. יש לנצל את השפעת קטר למהלכים להשבת חטופים, ועם זאת יש לרתום את ארה"ב למהלך רחב לנתב את השפעתה של קטר לכיוונים תועלתניים למערב.
• ביטחון פנים ומשילות: מגמות הפלסטיניזציה, ההתבדלות, משבר האמון העמוק עם המדינה, ההתחמשות בנשק בלתי חוקי, הבנייה הבלתי חוקית והחתרנות בקרב חלקים במגזר הערבי מעצימות לא רק את הפשיעה והפרוטקשן, אלא מתגבשות לכדי "חזית איום שקטה" שעלולה להתפרץ בהפתעה. ככל שלא נקדים לטפל בה באופן יסודי ברמת "יכולות", אנו עלולים לפגוש בה בהפתעה אסטרטגית נוספת עם השלכות הרות אסון. יש לתעל את המצב להקמת משמר לאומי רחב, לעודד השתלבות של בני המגזר הערבי במערכות אכיפת החוק, מבצע רחב נגד תופעת הנשק הבלתי חוקי, רפורמה עמוקה במערכת אכיפת החוק, חיזוק מנהיגות מקומית מתונה וחיובית וחיזוק מוסדות השכלה גבוהה ואת מערכת החינוך על מנת לעודד השתלבות ותרומה לחברה ולמדינה, תוך מניעת יציאתם של סטודנטים לרשות או למדינות עוינות. לצד זה, יש לעמוד על זהותה וצביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
• דה-לגיטימציה, הקרב על הנרטיב והחזית הדיפלומטית: המלחמה על דימויה של ישראל בזירה הבינ"ל הפכה לחזית קריטית המשפיעה באופן ישיר על חופש הפעולה של ישראל להגנה עצמית. תשתית של עשרות שנות תעמולה אנטי-ישראלית, שמקורה בגורמים פלסטיניים ומדינות עוינות, הובילה למתקפת דה-לגיטימציה רבת זרועות הכוללת תעמולה ברשתות החברתיות, לוחמה משפטית בינ"ל, שימוש ציני במוסדות כמו האו״ם, וכן תמרון דעת קהל במדינות מפתח. בארה״ב נרשמה ירידה חדה בתמיכה הציבורית בישראל, בעיקר בקרב צעירים, דמוקרטים ואקדמאים – מגמה שעלולה להשפיע על מדיניות עתידית. במקביל, האנטישמיות הגלויה והסמויה נמצאת בעלייה חדה, תוך שימוש בנרטיבים קונספירטיביים המוצגים כלגיטימיים תחת כסות של ביקורת פוליטית. ישראל נדרשת למערך הסברה חדשני ומתואם, בדגש על ארה״ב, תוך מינוף משפיענים, קמפיינים תודעתיים נגד קטאר, ופירוק לגיטימציה של מוסדות בינ"ל עוינים בסיוע אמריקאי.

​הקדמה: עת למימוש הזדמנות היסטורית

בפתחה של הערכת מצב זו, מצאנו לנכון לעסוק פחות בהערכת איומים ותיאור תרחישי איום, ולמקד את הדברים בזיהוי הזדמנויות ומקורות עוצמה עבור מדינת ישראל. יש בגישה זו משום התעלות לגודל השעה ההיסטורית שבה מדינת ישראל נמצאת, ודרכה נסמן כיווני פעולה חיוניים שמימושם יהווה בסיס איתן לשינוי תמונת המציאות הביטחונית והאסטרטגית לטובת עתידה ושגשוגה של מדינת ישראל.

בתקופה המשלבת מורכבות, תנאי אי-ודאות וקצב שינויים מהיר, נכון היה בעינינו לשים דגש על סימון וקידום מהלכים מעצבי מציאות, על פני ניסיון יומרני לנסות להעריך את הבאות. במידה רבה, האיומים המוכרים והברורים – אינם טעונים הוכחה נוספת (הגרעין האיראני, חמאס וטרור פלסטיני בעזה וביו"ש, ביטחון הפנים, חזבאללה בלבנון) ודורשים טיפול יסודי והכרעה, ואלה הפחות מוכרים (התהוות מחדש של הזירה הסורית, עתידה של ירדן, מגמות בטורקיה ובמצרים ועוד) והלא נודעים – דורשים ערנות, היערכות ומוכנות, תחת הנחת עבודה צנועה, שאולי אף לא נדע לזהותם נכונה ומבעוד מועד.

אנו סבורים, כי המציאות הנוכחית מזמנת לישראל אפשרויות פעולה נרחבות, להכרעת איומים וליצירת מציאות אסטרטגית שונה וחיובית עבור עתידו של עם ישראל בציון. זו עת לפעולה ולאקטיביזם, ליוזמה התקפית ולחתירה להכרעה, למיקוד בנרטיב ובעוצמות של ישראל אל מול יעדים ברורים, ליצירת שותפויות חדשות ולמיצוי הזדמנויות שנקרו לנו בעת הנוכחית. דווקא ואולי משום המשבר והטרגדיה הגדולה שעברה ישראל, נולד חלון הזדמנות למהלך היסטורי שישפיע לטווח ארוך.

תקופה זו מחדדת מחדש את ההבנה שביטחון לאומי נשען בראש ובראשונה על אתוס לאומי. רוח הלוחמים, הגיבוי המלא מהעם וההתעלות לגודל השעה אפשרו יציאה למערכה רב-זירתית והיוו את ה"למה" בבסיס של ה"איך", כלומר ההבנה השורשית שמלחמה על הבית מחייבת אחדות, לכידות לאומית וציפוף שורות, וההבנה שהאתוס הלאומי נשען על צדקת הדרך ועל שאיפת הדורות למימוש החזון הציוני כדי לאפשר את קיום העם היהודי בארצו בשגשוג ובביטחון. שחיקה במרכיב זה עלולה לסכן את הביטחון הלאומי של ישראל.

בהיבט המקצועי, אנו סבורים כי תפקידם של גופי מודיעין ומחקר בעת כזו להוות זרזים וגורמים מאפשרים לתכנון וביצוע נכון ומדויק למערכת האופרטיבית המדינית והביטחונית, ופחות לעסוק בתפקיד המסורתי של "מחקר כוונות", בניסיון להעריך את התנהגות השחקנים השונים במערכה. זו העת לקדם מה שנכון לנו, לבסס את מדיניות ההובלה והיוזמה, על פני מהלכים תגובתיים ומדודים מול המערכת היריבה. זו גם העת להמשיך לדחוק באויבנו, לא להרפות בכל החזיתות ולא לאפשר מהלכי שיקום ו"החזרת הגלגל לאחור", גם אם תיווצר מציאות מדומה של נכונות להידברות ומצג של "שקט מדומה". זה נכון מול איראן, מול חזבאללה, מול חמאס והזירה הפלסטינית בכלל, ואף מול גורמי פשיעה ותופעות של אבדן משילות מול גורמים סוררים מקרב החברה הערבית בישראל.

בהערכת מצב זו נגדיר את חזיתות הפעולה הבולטות, מולן אנו מזהים צורך מיידי ולעיתים גם הזדמנות לקידום אופרציה בשדות הפעולה השונים. יודגש, כי בניגוד לניסיונות קודמים של קהיליית המודיעין והביטחון "לתעדף זירות", אנו מאיצים במערכת לפעול בו זמנית במספר חזיתות. אין לנו את הפריבילגיה לעבוד טורית או לנסות לרכז מאמצים בזירה נתונה ולקחת סיכונים בזירות אחרות.

משמעות האמירה גוזרת שתי השלכות מרכזיות:

• הראשונה – על בניין הכוח הצבאי, הגדלת סדר הכוחות האמצעים והחימושים (צבא "גדול וחכם");
• השנייה – מיצוי שותפויות, בראש ובראשונה ארה"ב, בין אם לבניין הכוח הצבאי-בטחוני ובין אם בהפעלת הכוח (משותפת או עצמאית במתכונת של "חלוקת זירות").

בהקשר זה, מוצאים לנכון להדגיש כאן את חשיבות העצמת הכוח העוסק בביטחון פנים (כמותית ואיכותית), לרבות אקטיביזם במדיניות הפעלת כוח ומתן כלים מאפשרים (בחוק) למהלך דרמטי למניעת יכולות בטרם נפגוש בהם כאיום אסטרטגי בפועל ברמה הלאומית. מגמות סוררות של חתרנות ופלסטיניזציה בקרב קבוצות בתוך ערביי ישראל מתגבשות לכדי "חזית איום שקטה", שעלולה להתפרץ בהפתעה, וככל שלא נקדים לטפל בה באופן יסודי ברמת "יכולות" – אנו עלולים לפגוש בה בהפתעה אסטרטגית נוספת, שהשלכותיה יהיו הרות אסון לביטחון המדינה. יצוין כי, אף שהנושא נמצא במודעות הציבורית והמדינית, אין בכך די, שכן עד כה לא ניכר כל שינוי מעשי בתמונת המצב גם לא ביכולת לשנות את המצב.

בשורה תחתונה, אנו רואים בשנתיים הקרובות קרקע פוריה לעיצוב נדבכי יסוד בתפיסת הביטחון המתחדשת של מדינת ישראל סביב שלושה עמודי תווך מרכזיים – קוממיות, משילות וריבונות:

• קוממיות: הכרעת אויבים בחזיתות הלחימה השונות – בזירה הפלסטינית, באיראן ובלבנון; שיקום וביסוס ההרתעה בתוך ישראל, בגבולותיה ובתודעה הבינלאומית; חיזוק רוח וערכי הציונות – במנהיגות ובחברה.
• משילות: שינוי מגמות שליליות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של מדינת ישראל, תוך חיזוק האחיזה באדמה, הרחבת ההתיישבות, השבת הסדר הציבורי ואכיפת החוק מול גורמי פשיעה, העצמת הפריפריה וחיזוק הביטחון האישי.
• ריבונות: החלת ריבונות ישראלית באופן שיבטיח גבולות בטוחים, שינוי תפיסות היסטוריות מעוותות בהתייחס לגבולות המדינה (לא עוד "קווי 67'" או "שטחים תמורת שלום") לטובת אימוץ סיפור יהודי וישראלי קוהרנטי ויציב; וחיזוק ירושלים כבירת ישראל תוך מלחמת חורמה בחתרנות מדינתית ודחיקת השפעות שליליות מהעיר.

מבט על: ממשבר לתקומה – חלון הזדמנות אסטרטגי עבור ישראל | אביב 2025

אביב 2025 מביא עימו – לצד אתגרים לאומיים מורכבים – חלון הזדמנות היסטורי, שעשוי לאפשר למדינת ישראל לצאת מהמשבר העמוק אליו נקלעה, אל עתיד מבטיח לביטחונה ולשגשוגה.

בעוד המדינה ניצבת בפני תמונת איומים רחבה ומאתגרת, אנו מזהים שני מעצבים בולטים, אשר שילוב נכון ביניהם יכול להניע תהליכים אסטרטגיים חיוביים, לקידום האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, ולשינוי פני המציאות הביטחונית והאסטרטגית לטובתה:

• יחסי ישראל-ארה"ב בעידן טראמפ.
• חוסנה ועוצמתה של החברה הישראלית בעידן שלאחר ה-7 באוקטובר.

המעצב הראשון: חיזוק הקשר המיוחד בין ישראל לארה"ב ותיעולו ליצירת מציאות אסטרטגית חדשה

המעצב הראשון טמון בחיזוק הקשר המיוחד בין ישראל לארה"ב עם עלייתו של ממשל חדש בוושינגטון, בראשות הנשיא דונלד טראמפ, אשר מביא עימו גם בשורה חדשה וחיובית לישראל ולעם היהודי.

כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, ניכר עומק ההבנה לצרכיה הביטחוניים של ישראל ולהגנה על יהדות התפוצות, ונחשפים אזורי חפיפה מהותיים בתפיסת העולם המדינית-ביטחונית אל מול סוגיות ליבה בביטחון הלאומי של ישראל, ובראשם: הכרעת חמאס והטרור הפלסטיני – בעזה וביו"ש; מניעת גרעין צבאי מאיראן; פירוק ציר הרשע השיעי וזרועות התמנון האיראני – בתימן, בלבנון, בעיראק ובסוריה; נטרול כוחו והשפעתו השלילית של חזבאללה בלבנון ובזירה הצפונית בכלל; מלחמה באנטישמיות ובתופעת הדה-לגיטימציה לישראל.

יתר על כן, כמעט בכל אחת מזירות הפעולה הללו, ישנה גם הבנה משותפת של דרכי הפעולה הנדרשים במענה לאיומים, תוך נכונות לשבירת פרדיגמות, יצירת כיווני פעולה חדשים כדי רעיונות מהפכניים. זאת לצד הסרת התביעות מישראל לשלם מחירים בלתי נסבלים מבחינתה, בדגש על דחיית "פתרון שתי מדינות" כתנאי יסוד בדרך לקידום אינטרסים אסטרטגיים משמעותיים, דוגמת הרחבת הסכמי אברהם.

לעצם "החייאת" הקשר האסטרטגי בין ישראל לארה"ב ותרגומו המיידי למהלכים בשטח – תודעתיים ומעשיים – קיימת חשיבות מכרעת בכלל ובעת הנוכחית בפרט, ליצירת מציאות אסטרטגית חדשה וחיובית עבור ישראל. כך:

1. בזירה הפלסטינית: סגירת אפיקי ההידברות והפעולה – ברמה המקומית, האזורית והבינלאומית – לקידום "פתרון שתי המדינות" תוך הכרה במגבלות הרש"פ וקידום רעיונות מדיניים חדשים; מתן לגיטימציה וגב צבאי ומדיני לישראל להשגת מטרות המלחמה להשלמת יעדי המערכה בעזה, עד לחיסולו המוחלט של חמאס כישות צבאית ושלטונית והכרעה במערכה בעזה; יצירת מנופי לחץ להשלמת משימת השבת כלל החטופים הביתה; לגיטימציה רעיונית וצעדי מעשיים בקידום תהליכי הגירה מרצון של אוכלוסייה פלסטינית; פתח לשינוי המציאות בשטחי יו"ש כדי הזדמנות להרחבת הריבונות וליצירת אלטרנטיבה לשלטון הכושל של הרש"פ.
2. בזירה האזורית: הממשל החדש מביא עימו מימד רענן ונדרש של הרתעה אסטרטגית, המהווה בפני עצמה מנוף לחץ משמעותי על מדינות אויב, בדגש על איראן, באופן אשר יוכל לייצר תנאים להישגים משמעותיים ברמה הצבאית והמדינית אל מול – פירוק מרכיבי הציר האיראני, עצירת תהליך ההתגרענות הצבאית של איראן, מניעת איום איראני ישיר על ישראל והאזור, ביטול תמיכתה של איראן בטרור ובחתרנות מדינית (ביו"ש/ישראל, במדינות האזור). זאת ועוד, ההרתעה האמריקאית הרב-מימדית (הצבאית, הכלכלית והמדינית), ודאי תגביר את ביטחונם ותעוזתם של גורמי כוח מקומיים לייצר אלטרנטיבות חלופיות וחיוביות, מבחינתה של ישראל, אל מול גורמי כוח שליליים באזור ובכללם – חזבאללה (בלבנון), אנצאר אללה (בתימן), אלחשד אלשעבי (בעיראק).כמו כן, נוכחותה הפעילה והאסרטיבית של ארה"ב באזור תעודד תהליכי נורמליזציה, יצירת בריתות אזוריות (בין ישראל למדינות ערב) והנעת פרויקטים אזרחיים אסטרטגיים (בתחומי האנרגיה, המסחר, התחבורה, התיירות ועוד), אשר יהוו תשתית איתנה לדחיקת רדיקליזציה, התקרבות בין העמים ויצירת שיתופי פעולה כלכליים, תשתיתיים ותרבותיים, על פני מאבקים אידיאולוגיים ואמוניים חסרי תוחלת.
3. בזירה הבינלאומית: ממשל טראמפ מפגין פעלתנות ראויה לציון אל מול מוסדות בינלאומיים, אשר פעלו ופועלים נגד ישראל, ממניעים אנטישמיים ואנטי-ישראליים. בין אלה מוסדות שונים של האו"ם, ה-ICC ואחרים, אשר הובילו לאורך השנים מדיניות אנטי-ישראלית מובהקת, והיוו קרקע פוריה למדינות ולארגוני דה-לגיטימציה אנטישמיים לקידום פעילות שלילית נגד מדינית ישראל, אזרחי ישראל, חיילי צה"ל ונבחרי ציבור. פעילותה המשמעותית של ארה"ב בשדה המדיני והמשפטי, למיגור השפעתם השלילית של מוסדות בינלאומיים אלה, עשויה להסיר מכשול משמעותי ועננה כבדה שריחפה מעל מדינת ישראל, עצמאותה המדינית וחופש פעולתה להגנה על ביטחונה ועל אינטרסיה הלאומיים.לצד זאת, ניכר כי הממשל האמריקאי פועל לפירוק "“הגוש המזרחי" (סין-רוסיה-איראן), דרך התקרבות לרוסיה (וסיום המלחמה עם אוקראינה), הרתעת סין והחלשת איראן. זאת, באופן שיותיר את איראן ללא משענות אסטרטגיות – בהיבט המדיני, הצבאי והכלכלי. הדבר נכון במיוחד לגבי רוסיה, מולה מקיים ממשל טראמפ שיח קונקרטי, שעשוי להוביל לרתימתה למהלך שעשוי לאפשר שיאפשר את בידודה של איראן בכל הנוגע למערכה למניעת התגרענות צבאית, נטרול השפעתה השלילית ואולי אף כדי הפיכתה לשחקן חיוני במערכה זו. בהקשר זה, נראה כי לישראל ולארה"ב אינטרס משותף – בעוד לארה"ב פירוק “הגוש המזרחי" חשוב בעיקר לטובת התחרות הבין-מעצמתית מול סין (ובעדיפות שניה גם לטובת נטרול היכולת הגרעינית של איראן), הרי שעבור ישראל עיקר החשיבות במהלך אסטרטגי זה טמון באפקטיביות המערכה מול איראן.

המעצב השני: חיזוק הרוח הציונית וחוסנה החברתי והכלכלי של ישראל

המעצב השני טמון בחוסנה החברתי והכלכלי של מדינת ישראל, ביכולת פעולתה הצבאית והחשאית, ובחיזוק רוחה הציונית ואמונתה בצדקת הדרך – שהם בבחינת "אם כל הפצצות" בדרך להכרעת האויבים, לשינוי המציאות הביטחונית ולחיזוק מעמדה האזורי והבינלאומי של מדינת ישראל. מגמות חיוביות אלה, עלו וצמחו מתהומות הטרגדיה של ה-7 באוקטובר כבר בשעות הראשונות למתקפת חמאס על יישוב מערב הנגב, ומאז אף הלכו והתעצמו – הן בגילויי עוז, גבורה ונחישות לוחמים ומפקדים בשדה הקרב; הן ביוזמה, תחבולה ויצירתיות במערכה הצפונית; והן בעוצמה יוצאת הדופן שהפגינה החברה הישראלית על ידי הפגנת סולידריות החברתית, רוח התנדבות, אקטיביזם בתרומה ובמעשה, ונכונות הפרט להקרבה למען הכלל.

ברם, לצד התקווה והאופטימיות שהשתקפו מרוחם ומעשיהם של לוחמים ואזרחים, רובצת עננה כבדה על עצם לכידותה של החברה, ויכולה לעמוד כחזית אחת מול עומק האתגרים לתקופת זמן לא קצרה, שתידרש להשגת הניצחון ופירותיו הכלכליים והמדיניים. תופעות של פלגנות, חוסר אמון בממסד ובמערכות המדינה, מתיחות וחשדנות הדדית בין הרשויות השונות – עלולים להאט ואף לא לאפשר מימוש ההזדמנות הנראית לעין, בזירות הפעולה שצוינו. תובנה זו חייבת לשקוע בציבור וברשויות השלטון בישראל.

בנוסף, יש לנצל את גודל השעה על מנת לחדד את חשיבות ההשתתפות הפעילה בהבטחת ביטחון המדינה דרך התגייסות של כלל חלקי החברה לשירות ביטחון או במקרים מסוימים, שירות לאומי. החברה החרדית מבינה יותר ויותר את גודל השעה, אך יש להגביר מגמה זו ולעודד אותה הן מתוכה והן מצד מערכת הביטחון ומערכות המדינה (ראו הרחבה בתכנית ה-8000). יש לשפר אחוזי גיוס גם בקרב האוכלוסיה הכללית, ולהתאים את מסגרת השירות הלאומי לשירות נרחב של המגזר הערבי, לצד גיוס למשטרה ולמסגרות חילוץ והצלה. בנוסף, יש לשמר ולחזק את היחס המיוחד של עם ישראל עם העדה הדרוזית מתוך הבנה של גורל משותף ותחושת שותפות עמוקה.

בנוסף, יש לעמוד על כך שמערכות המדינה יתקנו את העוול שנמשך שנים ויכירו בכך שהתיישבות היא מכפיל כח ביטחוני. על המדינה לאפשר ולעודד התיישבות יהודית רחבת-היקף במרחב, בדגש על הגליל, הנגב, הבקעה, יהודה ושומרון וכלל המרחב הכפרי. הדבר כולל הקמת יישובים חדשים, הרחבת קיימים והסתכלות אסטרטגית-מרחבית על שליטה בצירים, צמתים ונקודות אחיזה. בנוסף, יש לתגמל ולתמרץ את אוכלוסיית משרתי המילואים והמשפחות הצעירות בשילוב הקמת שכונות ייעודיות למשרתי מילואים ויישוב משפחות חזקות באיזורי התפר והמרחב הכפרי, מתוך הבנה שהדבר ייצור מצב win-win לחיזוק ביטחון המרחב, אופק כלכלי למשפחות צעירות, תגמול ראוי למשרתי מילואים שמקריבים ועומדים בחוד החנית, ואיזון דמוגרפי ראוי.

על כולם – חברה, אזרחים ונבחרי ציבור – להכיר בגודל השעה, לקחת אחריות אישית וקולקטיבית, ולייצר את האנרגיה הלאומית הנדרשת בעת הזו כדי להפוך את העוצמה הישראלית למעצב חיובי משמעותי, שיאפשר התמודדות עם האויב האמיתי ועם האתגרים ההיסטוריים העומדים לפתחנו – מבית ומחוץ.

זירות ההבקעה – מסע 360 אל האתגרים וההזדמנויות שבפני ישראל

הזדמנות להקרסת הציר השיעי ולמכת מחץ לפרויקט הגרעין האיראני

אנו מזהים חלון הזדמנות שאולי לא ישוב לתת מכת מחץ לפרויקט הגרעין האיראני ואולי אף למשטר עצמו. איראן חשופה ופגיעה מתמיד, בעיקר בהינתן ש:

1. כוח המגן האסטרטגי שלה, ארגון חזבאללה, מצוי בנקודת שפל לאור הפגיעה המוחצת במערך הפיקוד והשליטה וביכולותיו הצבאיות, נוכח השינוי בזירה הסורית שיטרפד את תהליך השיקום המואץ של הארגון, ובהינתן שגורמי כוח מקומיים בלבנון צוברים ביטחון ויכולות לרסן את כוחו ופעולתו של הארגון בזירה. אין בכך לומר כי חזבאללה לא יפעל נגד ישראל במקרה של תקיפה ישראלית באיראן, אך מדובר בארגון מוכה ושונה ברמת התעוזה והיכולות, באופן שמאפשר לישראל נקודת פתיחה נוחה מתמיד לפעולה צבאית מול איראן.
2. נפילת משטר אסד קוטעת את צינור הנשימה הצבאי בין טהרן לבירות, ומבטלת כמעט לחלוטין את יכולת הפעולה העצמאית של איראן והמיליציות משטח סוריה.
3. החות'ים הפכו עצמם למטרה לגיטימית מצד האמריקאים וסביר שיכולת ההיזק שלהם תלך ותקטן. זאת ועוד, נכון למרץ 2025, תקיפה חות'ית משמעה תקיפה איראנית ישירה לתפיסת הבית הלבן – תפיסה שעשויה להגביר הלחץ על איראן ובאמצעותם על החות'ים, גם אם מדובר בארגון שהשליטה בו יכולה להיות מורכבת גם עבור הפטרון האיראני.
4. צבאות ארגוני הטרור הפלסטינים ספגו מכה קשה, אך ממשיכים להוות איום ונדרשת מולם הכרעה. במידה רבה, גם אם עדיין מוכיחים שרידות ויכולת פעולה, ניכר כי איבדו את אפקטיביות ההיזק שלהם מול ישראל. הפלגים החמושים ממשיכים אמנם לגייס פעילים חדשים ולהתחמש, אך המשך פעולה צבאית שיטתית ומוחצת של ישראל – תביא לגריעת היכולת כגורם כוח משמעותי במערכה.
5. המיליציות בעיראק יחשבו מסלול לפני כל פעולה יזומה עבור איראן, בנסיבות שנוצרו, מחשש להפיכתם יעד נוסף במערכה מצד ישראל וארה"ב.
6. אפקטיביות האיום הישיר איראן על ידי שיגור מטחים משטחה לעבר ישראל – כפי שקרה עם מאות טילי שיוט, טילים בליסטים ומל"טים תוקפים באפריל ובאוקטובר 2024 – הוכחה כמוגבלת מאוד ביכולתה להסב נזק לישראל או לכוחות אמריקאים באזור אל מול הגנה אווירית חזקה בישראל, פעולה אקטיבית של חיל האוויר ושיתוף פעולה עם שותפים באיזור ועם ארה"ב.
7. רוסיה עשויה להוריד את תמיכתה הטוטאלית באיראן, לאור שיקולים אסטרטגיים אחרים מול ארה"ב. גם אם מדובר בנסיבות אחרות, הרי שנטישת משטר אסד אפשר ומרמזת על סדרי העדיפויות החדש של הקרמלין.
8. סבירות גבוהה שמדינות סוניות באזור יקבלו יותר ביטחון כשותפות, הגם פסיביות או בהסכמה שקטה, בקואליציות נגד איראן. מפגש אינטרסים זה הוכח מאי פעם בהסכמי אברהם של 2020 ובשיתוף הפעולה חסר התקדים בינן לבין ישראל מאז.
9. ממשל טראמפ נחוש ורציני בכוונותיו ובמעשיו לפעול בכל האמצעים למניעת גרעין צבאי מאיראן.

בהתאם לנסיבות אלה, אנו מדגישים את צו השעה לפעולה מוחצת מול איראן, כולל יכולת חזרתיות לפעולה מתמשכת בהתאם לצורך. בתוך כך, יש להמנע מכל ניסיון איראני לגרור את המערב למו"מ ארוך ולא אפקטיבי (בתהליך ובתוצאה) שכל ייעודו יהיה "קניית זמן" להרחקת איומים ולשיקום יכולות. במידה רבה, תהליך מו"מ ואף הגעה להסכם – יכולים להפוך האמל"ח היותר יעיל של איראן כצעד של מגננה, שרידות המשטר ושימור יכולות. חשוב להיות עירניים לאפשרות זו, ובמידת האפשר – לא לאפשר לה להיות המתווה המוביל במערכה. המערכה מול איראן צריכה להיעשות בתיאום ושיתוף פעולה מלא עם האמריקאים.

הברית הישראלית-סונית:

כיוון פעולה אחר במענה לאיום האיראני, טמון בהרחבת הסכמי אברהם, בדגש על נורמליזציה עם סעודיה ויצירת ברית אזורית סונית-ישראלית בחסות אמריקאית. ברית שכזו, תייצר תשובה הולמת לשני צירים שליליים שצמחו באזורנו בעשורים האחרונים – הציר השיעי בהובלת איראן, והציר הסלפי-הג'האדי בדמותם של אלקאעדה ודאעש.

ברית אזורית חדשה זו, יכולה להוות בשורה אמיתית לאזור, בהיותה מבוססת על יישומים אזרחיים ולא רק מדיניים או ביטחוניים קלאסיים, לרבות – תשתיות חיוניות, משק האנרגיה, תחבורה ומסחר, תיירות ותרבות פנאי.

ההזדמנות אשר לכאורה נוצרה עכשיו, ועדיין טעונה הוכחה, טמונה ביכולת לקדם את המהלך ללא התניות וללא תלות ב"פתרון מדיני לסוגיה הפלסטינית" קל וחומר "פתרון שתי המדינות". למען הסר ספק – בסדר העדיפות הלאומי של מדינת ישראל עומדת ההכרעה ושינוי המציאות בזירה הפלסטינית (כפי שמפורט בהערכה זו), ואין מקום לפשרות בהקשר זה, גם לא אל מול פיתוי או לחץ ליישום הסכם עם הסעודים.

להערכתנו, עמידה איתנה של ישראל על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה, רתימת האמריקאים להבנות אלה ועמידה ו"חזית ישראלית אחודה ויציבה" בסוגיה לאומית זו – תוביל להסכם עם הסעודים ללא התניית "המדינה הפלסטינית".

מדגישים כי ההזדמנות האמיתית טמונה לא רק בהסכם עם הסעודים, אלא בהסכם עם הסעודים ללא ההתניה הפלסטינית!

הגרעין האיראני: האיום הקיומי והאסטרטגי העליון על מדינת ישראל

תכנית הגרעין של איראן נותרה האיום האסטרטגי העליון על קיום מדינת ישראל. זאת בפרט בהתחשב במחויבותה להשתלטות על האיזור, הרחבת מרחב ההשפעה של הציר השיעי, פיתוח תכנית טילים והפצת טרור עולמי. איראן מחויבת להשמדת ישראל ומכריזה על כך בפתיחות, מפי הבכירים ביותר במשטר האסלאמי, מהמנהיג העליון עלי ח'מנהאי דרך שרים בממשלה וכלה במפקד צבא איראן ומפקד משמרות המהפכה.

ה-7 באוקטובר לימד שכאשר נוצר שילוב כלים בין כוונות זדוניות ליכולות צבאיות מתגבש איום שישראל חייבת להידרש אליו ולמנוע אותו מראש, טרם הוא מאיים על עצם קיומה. תכנית הגרעין של איראן אמנם זוכה לתשומת לב מודיעינית, מדינית ואף מבצעית – לפי פרסומים שונים – מצד ישראל, אך הניסיונות לעכבה עד כה לא צלחו לעצור לחלוטין את פרויקט הגרעין ולשלוח אותו שנים אחורה.

כיום תכנית הגרעין נמצאת במצב המתקדם ביותר שלה אי פעם. דו"ח המודיעין האמריקאי מדצמבר 2024 צייר תמונה מבהילה, לפיה איראן מחזיקה במספיק אורניום מועשר כדי להתקדם ל-12 פצצות אטום זמן קצר מרגע ההחלטה. דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית – סבא"א (IAEA) מפברואר 2025 קבע שאיראן מחזיקה ב-274.8 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 60%, ו-606.8 ק"ג לרמה של 20%. משמעות הדבר שזמן הפריצה של איראן מרגע ההחלטה ועד השגת חומר בקיע מספיק בהעשרה לרמה צבאית כדי לייצר את הפצצה הראשונה התקצר לפחות משבוע. משמעות הדבר: זמן פריצה אפס.

מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם מציאות שבה איראן, מדינה המאיימת להשמיד אותה ופועלת על מנת לממש חזון של הקפת ישראל בצבאות טרור, מממנת ומחמשת את שלוחיה באיזור שהוציאו לפועל את ה-7 באוקטובר, ומאיימת על השתלטות כוללת על המזרח התיכון, תשיג יכולת גרעינית. איראן היום היא מדינת סף גרעינית אשר מתקינה צנטריפוגות חדשות מדור מתקדם, מעמיקה פיתוח של אתרים בתת-קרקע, בפרט בפורדו ובנטנז, ומסרבת לשתף פעולה עם פקחים בינ"ל בניגוד להתחייבויותיה הכתובות. סבא"א מודאגת מזה תקופה ארוכה מחוסר שיתוף הפעולה של איראן עם הפקחים שלה ומפצירה באיראן לספק מידע לסוכנות.

איראן כיום נמצאת במצב המסוכן ביותר שלה אי פעם, אך גם הפגיע ביותר. לאחר כשנה וחצי של מלחמה, צבאות הטרור של איראן כמעט מרוסקים: חמאס בעזה נושל מרבות מיכולותיו, כמו גם חזבאללה בלבנון. שני פרוקסי אלה הציבו משוואת הרתעה משמעותית מול ישראל – בתרחיש של תקיפה באיראן, הם היו עלולים להיות מופעלים ולהמטיר אלפי טילים ורקטות ביום על העורף הישראלי. עליהם נוספים החות'ים והמליציות בעיראק. מעל הכל, איראן עצמה שיגרה לראשונה בהיסטוריה למעלה מ-500 מטרות ישירות לעבר ישראל. אך במצב הנוכחי, החות'ים והמליציות בעיראק יכולים להזיק, אך לא מהווים איום המתקרב לסדר הגודל של חמאס וחזבאללה שהוצבו על גבולות ישראל.

גם השיגורים הישירים מאיראן נתקלו בחומה יעילה המשלבת הגנה אווירית אקטיבית בישראל, לצד משחתות אמריקאיות וסוללות הגנה אווירית הפרוסות באיזור, ויירוטים ישירים ממטוסי חיל האוויר F-35. קואליציית הסכמי אברהם במזרח התיכון הוכיחה את עצמה כמכפיל כוח יעיל כאשר ישראל שילבה את המודיעין שלה עם MEAD, מערכת ההתראה האיזורית תחת פיקוד המרכז האמריקאי, וברוב המקרים יירטה טילים הרחק משטחה.

מעבר לכך, איראן עצמה ספגה נזק ישיר כאשר צה"ל תקף בשטחה לראשונה בהיסטוריה בחודש אוקטובר כתגובה למטחי הטילים, ולפי דיווחים שונים והתבטאויות של גורמי ממשל אמריקאים ההגנה האווירית שלה נפגעה משמעותית.

במצב זה, איראן איבדה את המסוגלות שהייתה לה ערב ה-7 באוקטובר להפעיל את כלל מערך האש המשולב שלה כלפי ישראל בתרחיש של תקיפה ישראלית. יחסי כוחות מחודשים אלה פותחים פתח להזדמנות חסרת תקדים לפעולה צבאית שתשלח את פרויקט הגרעין האיראני שנים רבות אחורה.

לצד זה, יש להתחשב בכישלון היחסי של הלחץ המקסימלי הכלכלי של הממשל האמריקאי ושל הלחץ הדיפלומטי הבינ"ל על האיראנים מלעצור לחלוטין את פרויקט הגרעין. הריאל האיראני הידרדר לשפל של למעלה מ-900 אלף ריאל לדולר, שיא של כל הזמנים; האבטלה באיראן גבוהה אולי מאי פעם; והמשטר מרגיש את נזקי הבידוד הבינ"ל על הכלכלה שלו. על אף זאת, המשטר מצא דרכים רבות לעקוף את הסנקציות, כולל שיתוף פעולה מוגבר עם רוסיה וסין ומכירת נפט בכמויות חסרות תקדים לסין, לצד ייצוא טכנולוגיות צבאיות ואמל"ח לרוסיה.

דרכי פעולה:

• איום צבאי אמין ואפשרות ממשית לפעולת מנע צבאית נגד מתקני הגרעין ותכנית הטילים
• חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארה"ב והצהרה פומבית על מוכנות צבאית לפעולה נגד מתקני הגרעין האיראניים.
• בהינתן האפשרות לכך, תקיפת מנע ממוקדת של מתקני הגרעין בשיתוף פעולה אמריקאי ואיזורי, בהסתמך על השתלבות האינטרסים שלהם עם ישראל להסרת האיום האיראני על המזרח התיכון.

החמרת הקריטריונים המערביים למשא ומתן

• דיאלוג עם איראן יתאפשר רק בתמורה לוויתורים בלתי הפיכים בנושא הגרעין והפסקת מימון הטרור.
• ייתכן שמו"מ אפקטיבי יהיה אפשרי רק לאחר פעולה צבאית, ובמצב שבו איראן על הברכיים ונעדרת נכסים אסטרטגיים גרעיניים.
• שלושה אלמנטים יסודיים חייבים לעמוד בבסיס כל הסכם עתידי ונעדרו מהסכם הגרעין המקורי מ-2015:

1. עמידה על ביטול כל היכולות, הידע והנגישות (אתרים, ציוד, מומחי תוכן) לתכנית הגרעין הצבאית.
2. ביטול מגבלת הזמן – הסכם קבוע לגבולות הגזרה של איראן בתחום הגרעין.
3. הפסקת פעילות ההעשרה בכל האתרים; פירוק כל מערך ייצור צנטריפוגות; גריעת כל מלאי החומר המועשר, מלאי צנטריפוגות וחומרי גלם לייצור.

טקטיקת השהיה: יש להדגיש שאיראן משתמשת במו"מ כדי למשוך זמן. ייתכן שאיראן תנצל את הנכונות האמריקאית לנהל דיאלוג על מנת לקנות זמן קריטי להגיע לגרעין ושיקום מערכת צבאות הטרור, כפי שעשתה כבר בעבר. איראן עושה זאת בידיעה שאם היא תיכנס להתנגשות כעת היא עלולה להתמוטט. ההתרעה האסטרטגית שלנו היא שאיראן יכולה למשוך את הממשל האמריקאי למו"מ לא אפקטיבי ותנצל אותו לשיפור עמדות ללא הבשלה לתוצאה דיפלומטית.

בידוד דיפלומטי וכלכלי

• הקמת קואליציה בינלאומית (ישראל, מדינות המפרץ, ארה"ב, אירופה ואסיה) להחרפת הבידוד הכלכלי והמדיני של איראן.
• הגברת האכיפה על סנקציות כלכליות, בעיקר בתחום ייצוא הנפט ובנקאות הצללים.
• סיכול רשתות הטרור האיראניות
• הגברת שיתוף המודיעין והמבצעים עם בנות ברית לפגיעה בפעילי כוח קודס והמנהיגים הצבאיים של איראן באזור.
• חיזוק יכולות ההגנה של מדינות הפריפריה (ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות) נגד השפעה איראנית פנימית במדינותיהם.
• הגברת השת"פ עם מדינות יעד חמות של איראן, בפרט באירופה, בדרום אמריקה ובדרום-מזרח אסיה, לנקוט בצעדים חמורים בתגובה לנסיונות הנמשכים של איראן להוציא לפועל פח"ע בשטחן, ולהצטרף למעגל הבידוד של איראן אם תמשיך במגמה זו.

הגדרה מחדש של הנרטיב בעיני מדינות העולם ודעת הקהל

• תקיפה באיראן לא תפתח מלחמה, אלא תסיים את המלחמה הנוכחית. בניגוד לפעם, יכולותיה של איראן להגיב מוגבלות, אך יכולתה להעשיר אורניום לרמה צבאית מתקדמת מאי פעם.
• איראן היא הגורם מערער היציבות מספר אחת במזרח התיכון. הסרת האקדח האיראני מהשולחן תפתח פתח לעידן של שלום, שגשוג ושיתוף פעולה כלכלי, והרחבת הסכמי אברהם גם לסעודיה ולמדינות נוספות. האינטרסים המשותפים של ישראל עם העולם הערבי יקבלו ביטוי בהתאחדות נגד האיום האיראני, כפי שקרה בשנת 2020 מול מדינות המפרץ.
• המשטר האיראני והציר השיעי מאיימים על שלום העולם כולו, וישראל והעולם הערבי ניצבים בפני פתח חסר תקדים לשלום איזורי בשיתוף קואליציה מערבית, על בסיס ראיה מפוכחת של האיום האיראני ושילוב אינטרסים ולא של פעולותיה של ישראל להגנה עצמית.

איראן וארגוני הפרוקסי

לאחר 17 חודשים של לחימה, איראן וגורמי “ציר ההתנגדות" ניצבים בפני שוקת שבורה. טהראן הגתה את אסטרטגיית "טבעת החנק" סביב ישראל על ידי שימוש בשלוחיה באזור כחלק ממדיניות עליה עמלה שנים רבות. אולם, במהלך חודשי המלחמה, אסטרטגיית השימוש בשלוחים (פרוקסי) קרסה, כאשר ישראל פגעה באופן משמעותי במספר גורמים מרכזיים. הסתלקותם של ארכי-טרוריסטים בדמותם של יחיא סינוואר, מחמד דף, חסן נסראללה ואסמאעיל הנייה ונפילתו של משטר אסד בסוריה, יצרו משבר מנטלי וצבאי בקרב גורמי "ציר ההתנגדות", אשר הביא להערכה מחודשת של אסטרטגיית הטרור והלחימה בישראל. זאת ועוד, קריסת משטרו של אסד, הוציאה את סוריה מ"ציר ההתנגדות" בראשות איראן השיעית. נפילתה של סוריה והפיכתה למעוז סוני-ג'האדיסטי, פערה בור הקוטע את ציר האמל"ח היבשתי שבין טהראן לביירות. הדבר מקשה על האיראנים לשקם את ארגון חזבאללה ולהחזירו להוות איום קרדינלי על מדינת ישראל.

איראן מצויה בנקודת חולשה בה היא אינה מצליחה לרתום את כוחות שלוחיה באזור כדי להכריע את ישראל ולהגביר את ההשפעה האיראנית באזור. לאור התמורות האחרונות בסוריה ובלבנון, מרחב הפעולה הפרו-איראני הצטמצם, כאשר גם המיליציות בעיראק צמצמו את תקיפותיהן. המיליציות בעיראק נתונות ללחץ משולש: ראשית, חשש מתקיפה ישראלית לאחר שכבר הוכיחה כי ביכולתה לתקוף על אדמתו של הפטרון באיראן. שנית, הלחץ המופעל עליהן לחדול מפעילותן על ידי ממשלת עיראק בעקבות לחץ אמריקאי. שלישית, החשש העיראקי שעלה בעקבות האירועים בסוריה, בו נפל משטר אסד ועלה משטר סוני-ג'האדיסטי, עם שורשים בדאעש.

לאחר ניטרולו הצבאי של חיזבאללה בלבנון ונפילת משטר אסד, האיראנים פועלים להקמת מיליציות שלוחות חדשות, כגון “ההתנגדות האסלאמית בסוריה", על מנת שיוכלו לערער את מדינות האזור ובראשן סוריה של אל-ג'ולאני. למרות היחלשות גורמי “ציר ההתנגדות" והתערערות תפיסת הביטחון האיראנית – איראן לא חדלה מחתירתה להגמוניה אזורית ושלוחיה עדיין מהווים איום מרכזי על ביטחון ישראל. איראן עודה מספקת אמצעים ומטפחת מיליציות ברחבי המזרח התיכון, מערערת משטרים קיימים (לדוגמה, בירדן) ומקדמת חזון לחיסולה של מדינת ישראל. בד בבד, מנסה איראן להשפיע על המערכת הפנימית בישראל, על ידי מבצעי תודעה כוזבים (דיסאינפורמציה) ברשתות החברתיות וגיוס סוכנים כדי להגביר את השסעים בחברה הישראלית והחליש אותה מבפנים.

האתגר המרכזי של ישראל הוא במניעת מאמציה של איראן לשקם את "ציר ההתנגדות", להעצים את שלוחיה מחדש לאחר שאסטרגיית המלחמה הרב-זירתית כשלה. למרות הפגיעה המשמעותית של ישראל בחמאס ובחזבאללה, לאיראנים מרחב השפעה רחב יותר המאפשר להם לשמר כוח אש של ארגונים שלוחים אחרים. בהקשר זה לחות'ים בתימן ישנה חשיבות מכרעת בשימור כוחו של “ציר ההתנגדות" והתמנון האיראני.

לצד פעילותה במזרח התיכון, איראן מבססת את עצמה בתור כוח טרור עולמי. בדרום אמריקה, איראן מובילה מערך נרקו-טרוריזם, או שימוש בסחר בסמים וקרטלי פשיעה כדי להעשיר את קופתה וקופת חזבאללה. פעולות חתרניות אלה של איראן נמנות בין הגורמים שמלבים את זרימת הסמים והמהגרים הבלתי חוקיים דרך הגבול הדרומי של ארה"ב. דרך קו הרוחב 11, איראן מעודדת גם סחר בסמים לעבר מערב אפריקה ולכיוון אירופה.

איראן ממשיכה להרחיב את פעילותה גם באפריקה, ומנצלת קשרים אידיאולוגיים עם מדינות המתנגדות למערב, את הקהילות השיעיות המקומיות, ואת הקרבה הגיאוגרפית למזרח התיכון כדי לחזק את השפעתה. סודאן משמשת כציר מרכזי להעברת נשק לארגוני טרור פלסטיניים, ואיראן אף מספקת לה כטב"מים ומקדמת שם אינטרסים צבאיים, כולל הקמת נמל בפורט סודאן. בנוסף, איראן פועלת בקרן אפריקה כדי לאיים על מיצרי באב אל-מנדב – נתיב ימי אסטרטגי. שיתוף פעולה מתהווה בין החות'ים לאל-שבאב בסומליה, חרף פערים דתיים, עשוי להגביר את חימושם ולסכן את היציבות האזורית, כולל איום ישיר על כוחות מערביים.

החות'ים בתימן: איום לא רק על ישראל, אלא על חופש השיט בים האדום והקהילה הבינ"ל כולה

החות'ים מאיימים על נתיבי הסחר העולמי ופעילותם משפיעה משמעותית על הכלכלה העולמית. לחות'ים מרחב פעילות עצמאי יותר משאר שלוחיה של איראן והאיום שלהם על ישראל קשור באופן ישיר למלחמה ברצועת עזה. כלל היכולות של החות'ים נובע מחימושים ויכולות שמוזרמים להם מאיראן.

למרות פגיעה ביכולותיהם של החות'ים והרתעה זמנית מולם, הם עתידים לחדש את הירי לעבר ישראל לפי המשך הלחימה בעזה מול חמאס.  עד כה תקפו החות'ים את ישראל כ-200 פעמים באמצעות טילים בליסטיים, טילי שיוט ומל"טים תוקפים, 174 פעמים את הנכסים של הצי האמריקאי עצמו ו-145 פעם ספינות מסחריות, כולל השתלטות וחטיפה של ספינות השטות במים בינ"ל.

דרכי פעולה:

• יש לפעול בנחישות מול האיום החות'י, בהמשך לתקיפות של חיל האוויר במדינה כנגד יעדי טרור. לצד זאת, יש להשאיר את עיקר הפעילות המבצעית מול החות'ים לארצות הברית. עוצמת האש הישירה של ארצות הברית מול תימן ויכולות הפעלת הכוח שלה מאפשרות לישראל להתמקד בזירות לחימה אחרות.
• הגישה התקיפה של ארצות הברית בתימן והתמיכה הבינ"ל, כולל קואליציה בשיתוף בריטניה וצרפת, יכולה לשמש בסיס לקואליציה גם אל מול איראן.
• יש לחדד את הנרטיב מול הקהילה הבינ"ל שהחות'ים מהווים איום לא רק על ישראל, אלא על יציבות המזרח התיכון וחופש השיט של כלל הקהילה הבינ"ל.

עזה: הכרעה צבאית ושינוי תפיסתי לגבי עתיד הרצועה

מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 חשפה כשלים משמעותיים בתפיסת הביטחון של ישראל כלפי תנועת חמאס ברצועת עזה, שעיקרם הערכת חסר של כוונות חמאס ויכולותיה הצבאיות, הגדרת האיום של חמאס בעזה כאיום משני והסתמכות יתר על המכשול שהוקם בגבול הרצועה בהשקעה מרובה, על הערכת מצב המסתמכת על מרחב התרעה מודיעיני ועל תרחישי ייחוס סבירים לשעתם.

ישראל מצויה עדיין במציאות  מורכבת מול עזה, שמחייבת אותה להמשיך ולחתור להשגת כל יעדי המלחמה ובראשם השבת החטופים והחללים וחיסול הנוכחות השלטונית והצבאית של חמאס בעזה. זאת, לצד יצירת מציאות חדשה בעזה כדי להבטיח שלעולם לא יהיו שם יותר צבאות טרור. בתוך כך ישראל נדרשת להמשיך ולנהל מו"מ עם האויב כדי לשחרר כמה שיותר חטופים חיים ולהחזיר גופות חללים במסגרת עסקאות לשחרור חטופים תמורת אסירים. במקביל, מדינת ישראל מתמודדת עם האתגרים המורכבים שמייצרת עבורה רצועת עזה כעת בהיעדר חלופה לשלטון חמאס וכן עליה להתמודד עם השלכות המלחמה בזירה הבינלאומית.

מטרות המלחמה שהגדירה ישראל בתחילתה הן קריטיות לשינוי יסודי של המציאות בעזה ולהסרת איום חמאס מזירה זו. בניגוד לקולות שקוראים לעצירת המלחמה ולהתפנות בשלב מאוחר יותר למגר את חמאס, יש חשיבות אסטרטגית למיצוי והעמקת ההישג בעזה. הפעילות העצימה של ישראל במשך שנה וחצי של מלחמה פגעה קשות אנושות בחמאס, אך ישנם סימנים רבים על השתקמותו, והיכולת שלו להתארגן מבחינת פו"ש, להתעצם באמל"ח, לחפור מנהרות תת-קרקעיות ולבסס את שליטתו האזרחית ברצועה תוך כדי מלחמה מחייבות הערכה מחדש של האסטרטגיה הישראלית על מנת שלא להחזיר את הגלגל אחורה לערב ה-7 באוקטובר. הגם שלעיתים נטען ההיפך, ניתן להביס את חמאס צבאית, לבסס שליטה ישראלית בעזה ולמצות הישג צבאי לכדי תמונה מדינית שונה בעזה ביום שאחרי המלחמה.

שחרור החטופים, שנלקחו על ידי חמאס ומוחזקים בתנאים קשים ברצועה, הוא מטרה אסטרטגית. על ישראל להמשיך לפעול באינטנסיביות לשחרור כלל החטופים במיידי, תוך הפעלת מכלול לחצים על חמאס, מאשר להיכנע לכלל דרישות הארגון ולדחות את השלמת המשימה בעזה לשלב לא ידוע. הממשל האמריקאי האוהד שמפגין מדיניות חוץ תקיפה מאפשר לישראל לשלב זרועות על מנת להפעיל לחץ מדיני וכלכלי על איראן, להסגיר את בכירי חמאס, לעצור את הסיוע ההומניטרי וליישם שורה של צעדים על מנת למקסם את ההישג בעסקה ולהוריד משמעותית את דרישות חמאס, בראשן עצירת המלחמה תמורת שחרור חטופים. דרישות אלה של חמאס אינן מקובלות על ישראל ועלולות לייצר עבור חמאס תמונת ניצחון אסונית לישראל ואף לסלול את הדרך להורדת מוכנות ולטבח הבא.

מתווים חלופיים למטרות אלה, כמו שליטה משולבת של חמאס והרשות הפלסטינית בעזה, רק יאפשרו לחמאס להמשיך לשלוט ברצועה ולהוות איום על ישראל, ואף יסללו את הדרך ל"לבנוניזציה" של הרצועה – כלומר, ממשלת צללים שנשלטת על ידי ארגון הטרור חזבאללה במקרה של לבנון, או על ידי חמאס במקרה של עזה. שינוי המציאות מהיסוד בעזה כולל איפוא חלופות שלטוניות ריאליות הכוללות ביזור שלטוני ופירוז צבאי.

הזדמנויות ביום שאחרי חמאס: שילוב בין מספר אסטרטגיות

בחינת ההזדמנויות אל מול הרצועה תתאפשר אך ורק אל מול הצלחת היעד של מיטוט חמאס ופלגי הטרור ברצועה. מדינת ישראל לא תוכל להרשות לעצמה לפעול בשיטת "ניסוי וטעייה" דוגמת הסכמי אוסלו שכן מחירי הטעות כבדים וכרוכים בסכנה קיומית למדינת ישראל.

יש לחפש כל העת ובאופן שיטתי הזדמנויות מדיניות להפיכת הרצועה למרחב שאינו מהווה איום על מדינת ישראל, אולם הן חייבות להיגזר מההתקדמות ביעד המרכזי של מיטוט חמאס וניקוי הרצועה מהשפעתו.

תהליך בחינת ההזדמנויות צריך להיעשות בשיתוף עם שחקנים אזוריים ובינ"ל שמוכנים לקבל את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל (גם אם חלקם, לא יוכלו להכריז על כך באופן מוצהר, בדגש על שחקנים במדינות ערביות).

מיגור האיום שתנועת הטרור חמאס מציבה לישראל בעזה יצריך שילוב בין מספר אסטרטגיות  שהשילוב ביניהן לאורך זמן ובהתאם לתוכנית פעולה סדורה, יביא ללחצים מצטברים על חמאס עד ל"חניקתה" ומיטוטה המוחלט כגוף שלטוני וצבאי (בהקשר זה מן הראוי להזכיר כי ברצועת עזה פועלים פלגי טרור נוספים עם זרועות חמושות שגם אותם יידרש למגר).

האסטרטגיות הנ"ל צריכות לכלול מהלך צבאי רחב עם יעדים מוגדרים וברי השגה שעיקרם חיסול פיזי של כלל התשתית הצבאית (פעילים ויכולות), אמצעי לחץ ו"חנק" כלכליים וחיסול מערך התקשורת וההסברה של חמאס. במקביל, נדרש להתוות עוד לפני המהלך הצבאי, תוכנית פעולה אל מול הזירה הבינ"ל ובראשה ארה"ב כדי להבטיח מרחב גיבוי רחב ככל שניתן למהלכים הישראליים ותוכנית כוללת לניהול הרצועה “ביום שאחרי". בנוסף, יש להוביל מהלך בהתאם לתכנית טראמפ לאפשר הגירה מרצון אל מחוץ לרצועת עזה.

יש להדגיש, התכנית המצרית המשותפת עם הרשות הפלסטינית אינה מקובלת על ישראל, ולא על ארה"ב. שלטון רשות בעזה בתמיכה מצרית עשוי לאפשר לחמאס להמשיך לפעול ככוח חמוש בעזה במתכונת חזבאללה בלבנון, זאת גם לאור הצהרות הפיוס והמוכנות לשת"פ ההדדיות בין הרש"פ לחמאס, מה שיאפשר לאיום הטרור להמשיך להתקיים על גבולותיה של ישראל. תרחיש זה איננו מקובל על ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר.

דרכי פעולה:

1. השמדה טוטאלית של החמאס בעזה

ההישגים המבצעיים של צה"ל ברצועה חידדו מחדש את ההבנה שלישראל יש יכולת תמרון קרקעי ולוחמה בעצימות גבוהה, מימד שלאורך השנים האחרונות הלך ותפס מקום משני בלוחמה. רוח הלוחמים והיכולות המרשימות בשילוב כלים של כוחות אוויר, יבשה, ים, מודיעין ויחידות מיוחדות, לצד צק"חים שמורכבים מסוגי כוחות מגוונים ומשלימים, המחישו את שכלול התחכום בתמרון של צה"ל ואת האופציה הממשית להכריע אויב באופן צבאי, מה שישראל נמנעה מלעשות שנים רבות.

מטרת מלחמה מרכזית היא למוטט את שלטון חמאס, לחסל את כלל פלגי הטרור ברצועה, ולשנות מהיסוד את המציאות בעזה, לצד שחרור החטופים. כל הישג אחר רק יסלול את הדרך לטבח הבא, וישדר מסר של חולשה למזרח התיכון שישראל משלימה עם קיומם של צבאות טרור שהוציאו לפועל את הפיגוע החמור והרצחני ביותר בתולדות המדינה.

לאורך המלחמה צה"ל כבש וטיהר שטחים נרחבים ברצועה, ריכז אוכלוסיה אזרחית באיזורים הומניטריים והוביל אותה ביעילות מנקודה אחת לשנייה, התיר לגופים בינ"ל לנהל מבצע הומניטרי וביסס את שליטתו בציר פילדלפי, מסדרון נצרים ומספר רב של נקודות אסטרטגיות ברצועה. הישגים אלה ממחישים שבעת הצורך לצה"ל יש את הכלים להגיע להכרעה, ולא רק לדחות את הסבב הבא.

2. חיסול הנהגת חמאס בכל מקום, כולל בחו"ל, תוך דרישה של הסגרת בכירי חמאס לידי ישראל או ארה"ב ובהיעדר רצון מצד קטאר, מצרים או טורקיה להסגירם, לפעול לסגירת חשבון והבאת צדק.

יש לציין, על אף החיסולים המרשימים של ישראל של בכירים בחמאס בדמות סינוואר, דף, הנייה ואל-עארורי, שחרור "מחבלים כבדים" עתיד להוליד מנהיגים חדשים לארגון. על כן, יש להמשיך את המערכה מול חמאס והג'האד האסלאמי גם לאחר סיום המלחמה בעזה – להכות בארגונים אלו גם מחוץ לשטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, לדבר יש משקל רב על הפעילות החבלנית של ארגונים אלו באזור יהודה ושומרון. יש לעקוב באופן הדוק על פעילות חמאס המונחית מחו"ל ולפקח על המעברים ביהודה ושומרון. הגברת הפיקוח, מלבד פעילות סיכול הפיגועים, צריכה להתמקד גם בחסימת העברת אמל"ח על ידי גורמים פרו איראניים באזור וגם העברת כספים מאיראן ומקטר.

3. תמונת המצב שעל ישראל לחתור אליה ברצועת עזה על מנת להבשיל להכרעה:

• כיבוש מלא של רצועת עזה.
• בשלב הביניים, החלת ממשל צבאי זמני ומנהל הומניטרי בינ"ל בניהול ישראל.
• לקיחת אחריות על הסיוע ההומניטרי מידי אונר"א וחמאס וריכוז האוכלוסייה בשלב זה ב"איים הומניטריים". כל פלסטיני יעבור בידוק ביטחוני ויקבל תעודה ביומטרית, וישהה במחנות פליטים בניהול UNHCR בשיתוף ישראל לקבלת סיוע הומניטרי, על מנת למשוך עוקץ משמעותי מידיו של חמאס – השלטון האזרחי על הרצועה. היד המחלקת היא היד השולטת.
• שליטה על איזורים אסטרטגיים: החלת “חיץ חקלאי" על הפרימטר, שמירת השליטה בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים, ובמקומות נוספים ככל שיידרש.
• יישום תכנית טראמפ להגירה מרצון מעזה: יש לאפשר ולעודד הגירה מרצון של תושבי עזה למקומות שונים בעולם ולנצל את המומנטום של ממשל אמריקאי בעל מדיניות חוץ אקטיבית ותקיפה כדי לשנות מהיסוד את יחסי הכוחות ותמונת האיום מהרצועה.
• דה-רדיקליזציה במערכת החינוך ובמגזר הציבורי, מתוך הבנה שההסתה החמורה לשנאת יהודים ולמאבק מזוין טוטאלי בישראל הובילה את הציבור העזתי למימדי השנאה בבסיס ההשתתפות הפעילה בטבח ה-7 באוקטובר.
• התכנית להבראת עזה לטווח הארוך, כולל דיונים עם ארצות הברית, שותפים במדינות ערביות, מדינות אירופה וגופים תורמים מהקהילה הבינ"ל, תוך התניה ברורה להתנערות מטרור, פירוז והכרה במדינת ישראל לכל אופק פלסטיני בעזה.
• שיקום רצועת עזה לא יתאפשר בכל חלקי הרצועה ויותנה בפירוז מוחלט.
• חופש פעולה ביטחוני לישראל בכל חלקי רצועת עזה לטווח הארוך, בדומה לאופן הפעולה ביישובים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. המשך פעילות זו יבטיח מניעת התעצמות וסיכול בשגרה.

4. מיטוט המערך התקשורתי של חמאס: המערך התקשורתי של חמאס מהווה נדבך משמעותי בתורת הלחימה של התנועה ויש לו תפקיד מרכזי במערכה על התודעה ובביסוס נרטיב הניצחון של חמאס כפי שניתן לראות החל ממתקפת ה-7 באוקטובר ולכל אורך מלחמת “חרבות ברזל" (כולל טקסי שחרור החטופים הידועים לשמצה). מיטוטו המוחלט של מערך התקשורת של חמאס הינו צעד הכרחי במיטוט שלטון חמאס ברצועה והוא מחייב פגיעה הן בכלי תקשורת המהווים שופרות רשמיים של התנועה והן בכלי תקשורת המזוהים עם התנועה, נותנים במה למסריה ולוקחים חלק בהפצת תכניה.

יהודה ושומרון: היום שאחרי אבו מאזן ושינוי המשוואה

מתקפת ה-7 באוקטובר הביאה לנקודת משבר לנוכח הכישלון בהערכת הסיכונים והדינמיקה מול הפלסטינים. התמיכה הרחבה לה זכה חמאס מרוב הציבור הפלסטיני לאחר ביצוע הטבח, היוותה עובדה ניצחת כי אין בסיס לאמון או הידברות עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית והציבור הרחב, לא כל שכן סיכוי לפתרון הסכסוך או כינון הסכם שלום עתידי. יתרה מכך, המערכה שנכפתה על ישראל, תוך התלכדות הזירות שלוו בתמיכה של פלסטינים מיהודה ושומרון והימנעותה של הרשות הפלסטינית מגינוי הטבח העמיקו את ההערכה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו בר פתרון מדיני באמצעות אחד הגופים הקיימים וכי האופציה למימוש רעיון "שתי המדינות" ירדה מהשולחן. הבנה זו הייתה בולטת גם בסקרי דעת קהל שמראים דחייה גוברת של הציבור הישראלי את רעיון זה וגם בהצבעה מאוחדת של הקואליציה והאופוזיציה בכנסת, כאשר 99 חברי כנסת הצביעו נגד תכנית זו והבהירו לקהילה הבינ"ל את עמדתו הברורה של הציבור הישראלי על כלל חלקיו.

המלחמה אם כן חידדה את ההערכה שיש צורך בפתרונות מדיניים חלופיים להצעות הקיימות, פתרונות שכוללים חלופות לרשות הפלסטינית, מיטוט חמאס וארגוני הטרור ביו"ש ובחינה מהיסוד של הדרישות הלאומיות הפלסטיניות, שאינן מתכנסות להתאמה מול האינטרסים הישראלים.

המערכת הפלסטינית אינה יציבה וחווה זעזועים בין הגושים האסלאמיסטים לאנשי הרשות הפלסטינית. למרות מאמציה של הרשות הפלסטינית לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית, היא אינה מקבלת תמיכה גורפת בקרב הציבור הפלסטיני והדבר מאיים על יציבות מנהיגותה באזור יהודה ושומרון. חוסר התמיכה הציבורי ברשות הפלסטינית מתקיים למרות התמיכה של בכיריה באירועי ה-7 באוקטובר והשתתפות פעילה של גורמים בפת"ח, כמו מחבלי גדודי חללי אל-אקצא בטבח. בין היתר, הרשות סופגת ביקורת על המשך היחסים עם ישראל ועל אי השתתפות פעילה במאבק המזוין לצד חמאס.

בשנים האחרונות אזור יהודה ושומרון חווה משבר מנהיגותי חריף כאשר הנהגת הרשות הפלסטינית נתפסת בעיני רבים מהציבור הפלסטיני כמושחתת ובלתי אמינה. מנגד, למרות התמיכה של רוב האוכלוסייה בטבח ה-7 באוקטובר, חיסולם של יחיא סינוואר ומחמד דף, מתכנני הטבח – מערערת את האמון ביכולת להטות את הכף נגד ישראל. הדור הפלסטיני הצעיר, המתנגד ברובו לבכירי הרשות הפלסטינית, ניזון מתכני הסתה באופן יומיומי ונוטה להצטרף לקבוצות טרור אסלאמיסטיות. אלה מספר מהגורמים שהובילו לעלייה בפעילות החבלנית היוצאת מיהודה ושומרון.

למרות החלשת איום הטרור וסיכול הפיגועים של מחבלי החמאס והג'האד האסלאמי מיהודה ושומרון – מאמצי הטרור בקרב ארגוני הטרור הפלסטיניים לא הוכרעו. החמאס והג'האד האיסלאמי ופלגים נוספים המורכבים מכוחות אסלאמיסטיים וכוחות של צעירים שנטשו את שורות הרשות הפלסטינית, צפויים להמשיך ולנסות להוציא לפועל פיגועים בתוך ישראל.

יש לציין, מנגנון הפתח עצמו היה מעורב בטבח ה-7 באוקטובר, ובכירי הרשות לא רק שנמנעו מלגנות את הטבח, אלא שיבחו אותו והסיתו להגברת האלימות. על פי הערוצים הרשמיים של ארגון גדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח, פעילי הארגון השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר. במסגרת זאת, דובר הארגון פרסם סרטונים של מחבלים העוטים צעיפים צהובים המזוהים עם פת"ח (בניגוד לצבע הירוק המזוהה עם חמאס), חוטפים קורבנות ומתעללים בהם. בנוסף, על פי החוק הרשמי של הרשות הפלסטינית, כל הפלסטינים שביצעו פיגועים כנגד ישראל זכאים לתשלום ולהטבות נדיבות מהרשות לאורך כל חייהם, ללא קשר לשיוכם הארגוני. בהמשך לכך, הרשות צפויה לשלם 2.7 מיליון דולר בחודש למשתתפים בטבח והסכום אף צפוי לגדול לאורך השנים.

הרשות הפלסטינית לא גינתה את טבח ה-7 באוקטובר. יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן לא גינה את הטבח ובהצהרה שפרסם ב-7 באוקטובר הוא לא כלל התייחסות לזוועות חמאס, אלא בזכותו של העם הפלסטיני להגנה עצמית ובדאגתו מ-"אלימות המתנחלים" לכאורה. בנוסף, הרשות מקדמת תיאוריות קונספירציה, דוגמת התאוריה כי ישראל ביצעה בעצמה את הטבח במסיבת הנובה ומחנכת לאנטישמיות וטרור. זאת, כחלק מתכני הלימוד המועברים בבתי הספר שלה והסתמכות על אונר"א ומוסדות החינוך שלה.

מעבר לכך, בכירים ברשות ובפת"ח שיבחו את הטבח בפומבי ואף קראו לחקות אותו ברחבי השטחים. לדוגמא, מזכיר הוועד המרכזי של הפת"ח, ג'יבריל רג'וב, אחד מיורשיו האפשריים של אבו מאזן, כינה את הטבח בראיון לטלוויזיה המצרית כ-"מלחמת מגן מלאה בעלילות גבורה, [המהווה חלק] מהמלחמה שהעם הפלסטיני נלחם מזה 75 שנה".  יורש אפשרי נוסף, מוחמד דחלאן, שכיהן בעבר כראש מנגנוני הביטחון של הרש"פ אמר בראיון לתוכנית טלוויזיה רוסית כי מנהיגי המערב מגיעים לישראל כדי לוודא שהישראלים לא ימלטו לאירופה. לטענתו, “הדבר האחרון שהאמריקנים והאירופים צריכים" הוא שהיהודים ישובו לאירופה אחרי שהאירופאים גירשו אותם מארצותיהם. ניתן למנות עוד קריאות שבח רבות מצד גורמים בכירים וזוטרים ברשות הפלסטינית ובפת"ח.

הציבור הפלסטיני, בדגש על הדור הצעיר, חלוק ומפגין מגמה מעורבת: מחד, רבים קיבלו השראה מהפעילות החבלנית של חמאס ומאידך, רבים רואים את המחיר הכבד אותו שילם הציבור הפלסטיני על הטרור האכזרי של הארגון. הרשות הפלסטינית נאבקת לשמר את  כוחה מול האתגור החמאסי המתמשך, אך בד בבד ממשיכה לתמוך ולשלם למשפחות מחבלים, מנהלת מסע הסתה דיפלומטי מתמשך נגד מדינת ישראל בזירה הבינלאומית ונתפסת כגוף מושחת שאינו נלחם דיו בארגוני הטרור.

ברקע ישנו הדיון המתפתח בנוגע ליורשו של אבו מאזן. עיקר העניין מתמקד בניסיון לזהות את יורשו העתידי של עבאס. זאת לאור העובדה שנכון להיום אין מחליף מוסכם לרשת את עבאס, שגם לא סימן מצדו מועמד מוסכם או הביע איזושהי תמיכה בשמו של מחליף עתידי. בסיטואציה הנוכחית, התמיכה ברשות הפלסטינית נמצאת בשפל ורוב הציבור הפלסטיני תומך בסיום כהונתו של אבו מאזן. חוסר האהדה הנובע מהתדמית המושחתת של בכירי הרשות הפלסטינית, מתקשר גם לתדמיתם כמשתפי פעולה עם ישראל בהובלתו של אבו מאזן – שאינה מקדמת את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות.

יתרה מכך, ניסיונות ההשפעה האיראניים ביהודה ושומרון מקבלים משנה תוקף עם התגברות הנוכחות והתמיכה בחמאס והג'האד האסלאמי, שלוחיה של איראן באזור. איראן פועלת לטיפוח תמיכה עממית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, תוך ניצול הגברת השסעים, כגון הניכור בין החברה הפלסטינית להנהגת הרשות הפלסטינית. כך היא מעצימה את כוחם של שלוחיה באזור, חמאס והג'האד האסלאמי שמנצלים את מעמדם כפתרון לצעירים פלסטינים שמאסו בשחיתות של הרשות הפלסטינית.

פעילות חתרנית של הרשות

לצד ההסתה נגד ישראל, יש לציין את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C, כחלק מ"תכנית פיאד" מ-2009 להשתלטות על כל שטחי יהודה ושומרון.  עיקרי התכנית עוסקים בבנייה מאסיבית כדי ליצור רצף בין שטחי B ו-C, כך שהיישובים היהודיים באזורים אלו ינותקו זה מזה. הפעילות הזו מהווה איום משמעותי על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון והאינטרסים האסטרטגיים של ישראל. על פי הערכות שונות מדובר בעשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים שיוצרים בהדרגה רצף התיישבותי פלסטיני שמאחד בין שטחי B דרך שטחי C, בואכה מסדרונות שמתאחדים עם בנייה ערבית ביתר שטחי ישראל, ויוצרים טבעות חנק סביב התיישבות יהודית.

הרשות ממשיכה גם במדיניות התשלומים למחבלים ("Pay for Slay"), מנגנון קבוע בחוק שמחייב תשלום לכל מחבל שכלוא בישראל או מחבל שנהרג בזמן ביצוע פיגוע. משמעות הדבר היא תמרוץ כספי בחוק לכל פלסטיני ששוקל לבצע פיגוע שמחכה לו עתיד כלכלי מזהיר. כל מחבל זכאי לשכר מדורג של בין 1,400 ל-12,000 ש"ח בחודש, ללא קשר להשתייכותו הארגונית. הרשות צפויה גם לשלם למחבלי הנוח'בה שכלואים בישראל וביצעו את הטבח, וגם משלמת לערבים ישראלים, כמו מוניר רג'בי וכרים יונס שהיו מעורבים בביצוע פיגועים.

הרשות מובילה גם את מאמץ הדה-לגיטימציה במוסדות בינ"ל, כדוגמת גינויים, דו"חות מפוברקים וצווי מעצר בבית הדין הבינ"ל בהאג, מה שגורם לנזק אסטרטגי לאין שיעור יותר בולט מהצלחות טקטיות רבות בשדה הקרב. מאמצי ה-BDS שמובילה הרשות, שכלולים בהם גם ארגונים כמו PNIF ו-BNC, התפתחו מחרמות מוצרים וגינויים של ישראל לאיום משפטי ומדיני עמוק שמחייב פעולה משולבת עם ארה"ב וידידות ישראל בעולם כדי למגרו ולהסירו מן השולחן.

סוגיית אונר"א

פעילות אונר"א בעזה וביהודה ושומרון הנציחה את מעמד הפליט הפלסטיני במטרה להשפיע על ישראל משפטית ודמוגרפית. השתתפותם הפעילה של עובדי אונר"א בטבח ה-7 באוקטובר פתחה את תיבת הפנדורה על פעילות הסוכנות וחשפה לעומק את הקשר ההדוק של עובדיה עם ארגוני הטרור הפלסטינים. מבחינת הנתונים, נתגלה כי חמישית ממנהלי בתי הספר של אונר"א היו חברי חמאס, ועשרה אחוזים מהמשרות הבכירות באונר"א (מנהלי בתי ספר וסגניהם, מנהלי מרכזי הכשרה וסגניהם) אוישו על ידי חברי חמאס או הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. לאחר שישראל הגיעה למסקנה כי אונר"א משמשת ככלי שרת בידי הטרוריסטים, ננקטו צעדים בהם העבירה הכנסת שני חוקים משלימים:

• החוק להפסקת פעולות אונר"א בשטח מדינת ישראל: קובע כי ייאסר על אונר"א להחזיק נציגויות, לספק שירותים או לקיים פעילות כלשהי, ישירה או עקיפה, בשטח ריבוני של ישראל.
• החוק להפסקת פעולות אונר"א: מבהיר כי פעילותה של אונר"א בישראל, ביהודה ושומרון ובעזה, תסתיים.

ההנהגה הפלסטינית אימצה את אונר"א, והפכה את ה"זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים לנשק נגד ישראל וכאמצעי להצדיק את דחיית ההצעות החוזרות ונשנות לשלום. במקביל השתמשה אונר"א בתכניות הלימוד המוטות שלהף שכללו הסתה גלויה לטרור ושלילת זכות הקיום של ישראל – כדי להגביר את העוינות נגד ישראל בקרב הפלסטינים.

למרות שהחל מה-30 בינואר 2025 נאסר על אונר"א לפעול בישראל, מסרבת הסוכנות לסיים את פעילותה ולהעביר את תפקידיה לגורמים אחרים. נדמה כי אונר"א מאמינה שהיא יכולה לכפות את פעילותה על ישראל, ללא קשר לחקיקה החדשה. כדי להשיג מטרה זו, אונר"א, בסיוע הרשות הפלסטינית, אש"ף ושחקנים בינלאומיים אחרים, מנהלת קמפיין דיסאינפורמציה עולמי במימון האו"ם, וטוענת כי היא בלתי ניתנת להחלפה.

דרכי פעולה:

1. ביהודה ושומרון, על ישראל לאמץ תפיסה כוללת שלא תתפוס אותה במבוכה אסטרטגית מול ממשל אמריקאי שמחפש מתווים מדיניים ברורים, מול ציבור ישראלי שמצפה להכרעה ולמניעת 7 באוקטובר בזירת יו"ש, ומול הפלסטינים שהולכים ומקצינים מחד והולכים ומקעקעים את הרשות מאידך. תהליך נטילת הכוח מהפלסטינים למנוע מישראל וטו לאופק מדיני כולל התקרבות למדינות ערב הפרגמטיות לכדי הסכמי שלום איזוריים מבוססי אינטרסים משותפים לנטרול האיום האיראני.

2. זו העת לתרגם את ההבנה שאין היתכנות לרעיון שתי המדינות לחלופות מעשיות בשטח, כולל לרשות הפלסטינית עצמה. על ישראל להציג חלופות לשלטון הרשות בשטחי A ו-B בסגנון קנטוניזציה, ערי מדינה, אמירויות, אוטונומיות או כל חלופה אחרת יציבה וברת יישום לרשות מחד ולכאוס המתגבש בחלקים מסויימים ביו"ש מאידך.

3. יש להחיל את הריבונות הישראלית על חלקים נרחבים ביהודה ושומרון מתוך הבנה שהדבר יסלול את הדרך להורדת קלפים מהשולחן מול הפלסטינים וששטחים מסוימים קריטיים להבטחת ביטחון ישראל לדורות קדימה. כך כצעד ראשון יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתור השדרה המזרחית של ישראל, ועל שטחי C, כולל הריסה שיטתית של מבנים שבנתה הרשות בשטחי C בניגוד להסכם ("תכנית פיאד"), וקביעת סממנים וסמלים ריבוניים של ישראל בשטח – כבישים, תשתיות לאומיות, התיישבות ופיתוח כלכלי.

4. יש לאפשר הגירה מרצון של פלסטינים מיו"ש למדינות העולם, בדומה לתכנית טראמפ בעזה.

5. כל עוד הרשות מתפקדת, יש להציג חזית תקיפה שכוללת התניית המשך שיתוף הפעולה וההכרה בהסכמי אוסלו בשינוי משמעותי במסגרת הפעולה של הרשות.

• על ישראל בתמיכת גורמים בינלאומיים, ללחוץ על הרשות הפלסטינית להפסיק את העברת הכספים למחבלים ולמשפחותיהם ("Pay for Slay") ולמנוע בפרויקט בינלאומי מיוחד כל מימון וסבסוד של מחבלים פלסטינים.
• יש להציג לקהילה הבינלאומית את ההסתה נוטפת האנטישמיות וחלקה המרכזי בחינוך הדור הצעיר הפלסטיני ולעצור כל סיוע בינ"ל לרשות עד שינוי מדיניות זו. יש להנחיל תוכניות דה-רדיקליזציה בשיתוף פעולה עם מדינות ערב מתונות בדמות סעודיה ואיחוד האמירויות, שיעקרו את האנטישמיות מן השורש בתוכניות הלימוד הפלסטיניות – כפי שנעשה במדינותיהם שלהם, במערכות החינוך במפרץ הפרסי. יש להנחיל את מודל החינוך של מדינות המפרץ בתוכניות החינוך הפלסטיניות לדורות הבאים.
• לצד פגיעה ביכולתו הצבאית של חמאס וחיסול בכיריו, יש לחייב את הרשות הפלסטינית למנוע כל אפשרות של שילוב חמאס במערכת הפוליטית הפלסטינית העתידית, לבל לא יווצר מצב דומה באזור יהודה ושומרון כפי שנעשה ברצועת עזה לאחר השתלטות חמאס בשנים 2006-2007. יש לגייס לשם כך את הקהילה הבינלאומית שתכיר בנקודות אלו לאחר המלחמה ותפעיל מנופי לחץ וסנקציות כלכליות על הרשות הפלסטינית אם לא תבצע מהלכים אלה.

6. התיישבות כמכפיל כוח ביטחוני: יש להציב עובדות בשטח של נוכחות ישראלית מוגברת באזור יהודה ושומרון ולהגביר אל התודעה הבינלאומית באשר לקשר של העם היהודי לאזור זה, מה שיעלה את הסיכויים להכרה בינ"ל בהחלת ריבונות בשטחים ביהודה ושומרון. יש להרחיב משמעותית את ההתיישבות בבקעת הירדן ולעודד מעבר של אוכלוסיה יהודית משמעותית לשם, כולל פיתוח תשתיות כבישים ורכבות.

7. סוגיית אונר"א: לאחר החקיקה על הפסקת פעילותה של אונר"א בישראל, יש להעביר את סמכויותיה ותחומי אחריותה לנציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR), תוך בדיקה מעמיקה של עובדי נציבות הפליטים  כך שאינם קשורים לארגוני הטרור ביהודה ושומרון. כמו כן, יש לשנות את הגדרת הפליט הפלסטיני והשוואתו להגדרת הפליט הכללית הנהוגה בעולם.

8. בתזמון המתאים, יש לצאת למערכה שמטרתה עקירה מהשורש של הטרור – הכרעת הטרור ביהודה ושומרון שתהיה רחבת היקף ומתמשכת. המצב שבו יישובים פלסטיניים מתרחבים מעשית בשטח, מצמיחים מחבלים רבים שמבצעים פיגועי טרור ומציבים איום ישיר על ההתיישבות ביו"ש ועל יישובים ברחבי ישראל כולל ישירות בעמק חפר ובגלבוע, אינו יכול להימשך.

יש לציין, במסגרת עסקת החטופים שוחררו מחבלים רבים ליהודה ושומרון. גם המחבלים ששוחררו לטורקיה, שם פועלת שלוחת חמאס בראשותו של זאהר ג'בארין, עלולה להגביר את הוצאת הפיגועים של חוליות הארגון ביהודה ושומרון והגברת מלאכת ההסתה בקרב הדור הפלסטיני הצעיר.

בנוסף, כתוצאה מאירועי ה-7 באוקטובר, יש לשנות גישה בנוגע לאויב ולהתמקד בכוונות והמגמות שלו – ולהימנע ממיקוד בסיכול הוצאת פיגועים בלבד. הרעיון של ביצוע טבח 7 באוקטובר נוסף עדיין שריר וקיים בקרב גורמי טרור פלסטיניים והוא מהודהד רבות בתכני ההסתה המופצים לציבור הפלסטיני. המעקב והקשב לכוונות האויב יובילו למיגור פעילות הטרור כבר בשלב הראשוני של שרשרת הוצאת הפיגוע לפועל. לפעילות זו חשיבות מכרעת בגדיעת יכולותיהם של ארגוני הטרור הפלסטיניים.

לבנון וחזבאללה: החזית הצפונית והאיום הממשי שהוליד מציאות חדשה

הזירה הלבנונית מאז חודש ספטמבר חווה שינויים רבים. ישראל פתחה במתקפה שפגעה אנושות בארגון חיזבאללה, לרבות חיסול בכירים, השמדת תשתיות ואמל"ח רב וחיסול רבים מכוח רדואן ומיחידות ההגנה בדרום לבנון. מבצע הביפרים והווקי טוקי הצליח להמם את ארגון הטרור ולזרוק אותו משיווי משקל, וניטרל אלפים מהכוח המבצעי הטקטי שלו. מבצע "חיצי הצפון" כלל תמרון קרקעי משמעותי בשטח הלבנוני הקרוב לישראל וחשף היערכות מבצעית למתקפה רחבת-היקף נוסח ה-7 באוקטובר, לכיבוש הגליל והשתלטות על יישובים, כולל מנהרות תת-קרקעיות. פגיעה זו של ישראל, בשל העובדה שהייתה בגדר הפתעה הן בעוצמתה והן בהתנגדות המועטה שהצליח חיזבאללה לגייס, פגעה קשות בקרנו של הארגון בלבנון ואף בסוריה.

גילויי ההתנגדות לחיזבאללה בלבנון, על ידי סונים ונוצרים בעיקר, מעידים אולי יותר מכל על תהליך דרמטי שקורה בלבנון. חיזבאללה כבר אינו הארגון החזק ומטיל המורא שהיה טרם פתחה ישראל במערכה נגדו בחודש ספטמבר. העובדה שלאחר שנים רבות נבחרו בלבנון נשיא וראש ממשלה מעידות גם הן על גודל השינוי. ג'וזף עאון, שנבחר לנשיאות בינואר 2025, לא היה המועמד המועדף על חיזבאללה, אך הארגון הסיט את תמיכתו אליו כשהבין את התוצאות המתקרבות. הבחירות לראשות הממשלה הסתיימו בבחירתו של נוואף סלאם, מועמד שחיזבאללה התנגד לבחירתו, וסביר שלולא חולשת חיזבאללה לא היה נבחר.

הרוחות בלבנון מנשבות לכיוון רצון לבניה ולפיתוח המדינה, וישנם גילויים של רצון לדחוק את חיזבאללה לא רק מדרום לבנון, אלא מתוך המדינה עצמה. כניסתו של ממשל טראמפ לתמונה משפיע גם הוא על המגמה.

בנוסף, חזבאללה הפר את הבטחתו מתחילת המלחמה וכעת נמנע מלהתערב כנגד ישראל ולטובת חמאס לאור חידוש הלחימה בעזה. חזבאללה נטש בכך את בת בריתו ואת אסטרטגיית "התלכדות הזירות" וסימן בדלנות זירתית לאחר איחוד הזירות שיזם.

תמונת המצב בדרום לבנון היא שליטה ישראלית בחמש נקודות מפתח שמיצרות מעין מרחב אבטחה. אולם, זה אינו מרחב חיץ אשר אין להיכנס אליו – הנקודות מאפשרות לצה"ל להחזיק בשליטה מבצעית על הכפרים צמודי-הגבול ועל נתיבי החדירה.

יש לציין שמקום המדינה ועד אמצע שנות ה-60 שררו יחסים רגועים יחסית בין ישראל ולבנון, ללא חיכוכים משמעותיים וללא גדר גבול ותושבים משני הצדדים יכלו לחצות את הגבול באופן חופשי יחסית.

מאמצע שנות ה-60, עם התבססות כוחות פלסטינים בדרום לבנון, החלו תקיפות טרור משטח לבנון לעבר ישראל והידרדרות המצב הביטחוני הובילה להקמת גדר גבול בין ישראל ללבנון, ולפגיעה קשה ביחסי המדינות.

האתגר המרכזי מול חזבאללה הוא שמירת כוחו המוחלש של הארגון וניטרול יכולתו הצבאית. לנוכח השאיפה האיראנית לשיקום מאגרי הכוח של הארגון והקמת מאחזים צבאיים חדשים בדרום לבנון, על ישראל למצות את ההזדמנות לכונן מציאות ביטחונית חדשה מול הגבול הלבנוני. כמו כן, במצב שנוצר בלבנון יש להביא להחלשת הפלגים השיעיים הנאמנים לאיראן וחיזוק פלגים אחרים המבקרים את השיעיזציה של לבנון, כדוגמת פלגים נוצרים ואחרים.

יצירת מציאות חדשה לאורך הגבול אף תביא לשינוי תפיסתי בדבר האיום הצבאי מצדם של חזבאללה וטהראן כי זהו גבול בלתי בקיע שאינו משרת את מדיניות האיומים מול ישראל. על ישראל לשמר את עקרון חופש הפעולה שלה וקביעת רצועת ביטחון הדוחקת את ארגון הטרור השיעי צפונה הרחק מהיישובים הישראלים שעל הגבול.

הפיקוח ומאמצי המניעה של כניסת אמצעי לחימה לתוך לבנון לידיו של חזבאללה מהווים נקודה מרכזית במרחב הפעולה של ישראל במניעת התעצמות האויב. המאמצים האיראניים לשיקום כוחו של חזבאללה נעשים באוויר, בים וביבשה. יש לנצל את נקודת המבט הלבנונית הרואה בחיזבאללה כעול, הממיט על המדינה אסון ולחזק את ההרתעה הישראלית לבל לא ישוגרו אמצעי לחימה לחזבאללה.

דרכי פעולה:

לצד הסיכונים, בזירה הלבנונית יש לישראל מספר הזדמנויות:

• דה-איראניזציה של לבנון: פירוק כלל התשתית הארגונית של חזבאללה והשמדת המסה העיקרית של יכולותיו הצבאיות. החלשת פלגים השיעיים הנאמנים לאיראן וחיזוק פלגים אחרים צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות הבינלאומי. מדובר בהזדמנות פז לעקירה מן השורש של ההשפעה האיראנית המזיקה בלבנון אחת ולתמיד, בפרט לאור הייאוש שמביעים לבנונים כה רבים למול האופן בו איראן חטפה את לבנון, ולמול התוקפנות של חזבאללה כלפי ישראל. ניתן יהיה לעשות זאת בעזרת מדינאים לבנונים מובילים וקולות רבים בציבוריות הלבנונית.
• צבא לבנון כגורם מוסכם: צבא לבנון נחשב לגורם מוסכם באופן יחסי בלבנון. התחזקותו על חשבון חיזבאללה תחליש את חיזבאללה עוד יותר. תחת משטר שלו אינטרסים להתקרב לארצות הברית ולצרפת, צבא לבנון יוכל להוות גורם משמעותי בעיקור השפעת חיזבאללה במדינה.
• ההנהגה החדשה בלבנון רוויה באינטרסים ובצרכים מהמערב: למדינת ישראל ישנה הזדמנות אמיתית להחליש את חיזבאללה ואת הגורמים השיעים והפרו-איראנים בלבנון, אם תשכיל להושיט יד חשדנית למשטר החדש ולמצוא איתו אינטרסים משותפים. כך יש לעודד את מעורבותן של מדינות כמו צרפת, ערב הסעודית, וארצות הברית בלבנון.
• היכולת להמשיך ולהחליש את חזבאללה, לצד החלשת ההשפעה האיראנית בלבנון, יכולה אף להוציא לחלוטין את לבנון מידי איראן ולקרבה לקואליציה מערבית-ישראלית-סונית. הדבר יתאפשר רק עם נטרול האיום האיראני והקרסת הציר השיעי, לצד הסמכי שלום איזוריים שיהוו מגנט למדינות מתנדנדות באיזור.
• הפעלת כוח צבאי של ישראל לאכיפת הפרות הפסקת האש באופן שמשדרג את החלטה 1701, באופן שמשיג את הדברים הבאים:

1. ישירות מול חזבאללה: תסכל כל איום בהתהוות, ימנע מהלכי התעצמות ושיקום, ייצר הרתעה אפקטיבית;
2. מול המערכת הלבנונית והבינלאומית: תהווה זרז לתהליכי בנין-כוח של צל"ב והפיכתו לכלי אפקטיבי (מוטיבציה ויכולות) לאכיפה ההשכם לאורך זמן, ובהמשך אף הטיית הכף לטובת צבא לבנון מול חזבאללה.

• חיסול תשתיות הטרור בדגש על הקיימות בקרב הפלגים השיעיים, תוביל לצמצום סל האפשרויות האיראני באשר לקידום הגמוניה איראנית-שיעית ותפורר סופית את המסדרון הנע מטהראן, דרך עיראק וסוריה ועד ללבנון. המשך המגמה להוצאת גורמים שיעיים בלבנון מ"ציר ההתנגדות" של השלוחים האיראניים תגביל את מרחב הפעולה של איראן. כתוצאה מכך זרועות התמנון האיראני יצומצמו והדבר אף ישפיע על תפיסת הביטחון האיראנית ויחייב אותה להתנהלות שונה מול ישראל ומדינות המערב.

סיכונים ואתגרים:

• הגבול עם סוריה: גבולה של לבנון עם סוריה היווה נתיב מרכזי להתחמשות חיזבאללה על ידי איראן. חוסר היציבות בסוריה, ובמיוחד באזורי הספר הצמודים לגבול עם לבנון (דוגמת הטבח בעיירת החוף טרטוס) מהווים סיכון משמעותי ופוטנציאל התחמשות בלתי מבוקרת של חיזבאללה. למרות שבאופן תאורטי, יש למשטר החדש בסוריה אינטרס להחליש את חיזבאללה, על ישראל להגביר את מאמצי הבקרה בגזרה זו.
• התעצמות מחודשת של חזבאללה: ארגון הטרור לא נמחק לחלוטין, וצפוי לנסות לבסס מחדש את כוחו במדינה. מנהיגות אמריקאית חזקה בשיתוף השפעה צרפתית ונחישות צבאית ישראלית לאכוף את הפסקת האש יכולים לסלול את הדרך להבשלה של מציאות חדשה בלבנון שבה מרחב ההשפעה של איראן וחזבאללה במדינה הולך ופוחת.

סוריה: נפילת משטר אסד, עליית שלטון ג'יהאדיסטי ושינוי המפה השיעית

לאחר שקבוצת המורדים הג'יהאדיסטים, היאת תחריר א-שאם בראשותו של אל-ג'ולאני, הצליחה להשתלט על דמשק ולהדיח את משטרו של אסד, נפל דבר במזרח התיכון. מלחמת האזרחים בסוריה הגיעה לסיומה, משטר אסד נפל. הנשיא בשאר אסד ברח לרוסיה ופניה של המדינה השתנו באופן דרמטי עם עלייה של שלטון סוני, בעל שורשים ג'האדיסטים הקורא להשליט חוקי שריעה ברחבי המדינה ומאידך, מושיט יד לשיתוף פעולה עם גורמי המערב.

עם נפילתו של משטר אסד, מחשש לנפילת אמצעים אסטרטגיים בידי כוחותיו של אל-ג'ולאני או גורמים קיצוניים אחרים, יצאה ישראל למבצע "חץ הבשן" בו הצליח צה"ל להשמיד מה שמוערך ב-80% מיכולותיו האסטרטגיות של הצבא הסורי. במהלך המבצע הותקפו 320 מטרות אסטרטגיות ולפחות 15 ספינות של חיל הים הסורי, עם טילי חוף-ים עליהם – הושמדו.  בנוסף, בוצעו תקיפות של שדות תעופה של חיל האוויר הסורי ועשרות מטרות של אתרי ייצור שונים במרחבים: דמשק, חומס, טרטוס, לאד׳קיה ותדמור.

השתלטות המורדים על השלטון בסוריה צלחה כתוצאה משילוב של מספר נסיבות: מלחמת "חרבות ברזל" בה נלחמת ישראל בשבע חזיתות שונות החלישה את איראן משמעותית ובעיקר את שלוחותיה המרכזיות, חזבאללה וחמאס. הנוכחות של כוחות פרו-איראניים בסוריה קרסה ואפשרה את התקדמותם הצבאית המהירה של כוחות המורדים הסורים בראשות אל-ג'ולאני. רוסיה מצדה, שקועה במלחמה באוקראינה וצמצמה אף היא את מעורבותה בזירה הסורית. קבוצות המורדים הג'האדסיטיות קיבלו תמיכה רחבה ממתנגדי שלטונו של אסד, כשברקע ניכר הפער באמון בין בכירי הצבא לבין בכירי המשטר שהובילו לקריסה מהירה יותר עד לבריחתו של אסד מסוריה.

למרות ניסיונות משטר ג'ולאני, או בשמו במקורי אחמד א-שרע, להתנער משורשיו הסלפים-ג'האדיסטים כדי לצבור תמיכה ציבורית בסוריה ולגיטימציה בקרב הקהילה הבינלאומית, התנהלות אנשיו בשטח מול מיעוטים ברחבי המדינה, כגון העלווים, הכורדים והדרוזים מצביעה אחרת. זאת ועוד, א-שרע הקים את ממשלו החדש, כאשר הכוורת שלו מורכבת ברובה מג'האדיסטים שלחלקם הארי יש עבר בארגוני דאעש ואל-קאעדה.

הממשל של א-שרע משתדל להציג פרגמטיות כלפי חוץ, ואירח שורה של מנהיגים אזוריים ובינלאומיים בדמשק, אשר הודיעו מצדם על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם סוריה. במישור הפוליטי, הבטיח א-שרע ניסוח חוקה לסוריה וקיום בחירות במדינה לאחר ארבע שנים. במישור הצבאי, שוקד א-שרע לאיחוד המיליציות החמושות סביבו לכדי צבא סורי חדש ומיומן. ממשלו של א-שרע השתדל שלא להשתלח בישראל באופן קיצוני, כדי לקדם את הדימוי הפרגמטי שלו ולא לאבד תמיכה בינלאומית. א-שרע טען כי פניו אינם לעימות עם ישראל וכי הוא מתחייב להסכם הפרדת הכוחות משנת 1974. כמו כן, דרש מישראל להפסיק את תקיפותיה בסוריה ולסגת מהשטחים שבדרום המדינה. א-שרע טען כי אין הצדקה לנוכחות ישראלית על אדמת סוריה לאחר היעלמותן של מיליציות פרו איראניות ובראשן חזבאללה.

המשטר הסורי החדש מתמקד בענייני הפנים ומקפיד לשמור על פתיחות דיפלומטית עם גורמים בינלאומיים. עם זאת, לאחר התקוממות של מיעוטים במדינה כגון קבוצות חמושות דרוזיות ועלוויות המאיימות עליו, נראו אנשי הביטחון של המשטר טובחים בהם באכזריות תוך הכרזה במסגדים המזוהים עם היאת תחריר א-שאם לבצע ג'האד נגד עלווים במדינה. האירועים האחרונים בסוריה מעידים מהן פניה האמיתיות של “סוריה החדשה" של משטר א-שרע. נפילתו של משטר אסד החלישה אמנם את “ציר ההתנגדות" השיעי האיראני – אולם, העלתה מנגד את איום “הציר הסוני" הכולל שחקנים חדשים בעלי אידאולוגייה סונית-ג'האדיסטית העלולים להימצא על גבולה של ישראל.

דרכי פעולה

נוכח האירועים בזירה הסורית, על ישראל להימנע מהתערבות עמוקה בקלחת הסורית, אולם עליה במקביל לנצל הזדמנויות אסטרטגיות כגון:

• המשך שליטת קבע על הגולן הסורי בתור שטח חיץ אסטרטגי המפריד בין סוריה הנשלטת על ידי קבוצה ג'יהאדיסטית לשטח ישראל. יתרון טופוגרפי זה מהווה מרחב ביטחון משמעותי לישראל.
• פיתוח הקשר המיוחד עם העדה הדרוזית, בהמשך לצעדים של ישראל לייצר אמון מול קבוצה חשובה זו. הדרוזים בסוריה לא נשבעו אמונים למשטר א-שרע והביעו נכונות לייצר ממשקי פעולה מול ישראל. גישה זו קיבלה ביטוי לאחרונה בהתחייבות ישראל להגן על הקהילה הדרוזית מפני תוקפנות, דיבורים על אישורי עבודה בישראל וביקור של דרוזים מסוריה אצל עמיתיהם בשטח ישראל. עם זאת, יש לגלות גמישות אל מול תהליכים המתרחשים בסוריה, כאשר במידה ונראה חיזוק בתהליכי התלכדות של "חלקי הפאזל הסורי" (כולל הדרוזים) – יש לאפשר את התהליך, לצמצם מעורבות בתהליכים פנימיים במידה, אך להמשיך להטיח את ביטחון הגבולות הכול את שימור השליטה בשטחים בצד הסורי.
• המשך השמדת הנשק האסטרטגי. על ישראל לפעול באמצעים צבאיים כדי לוודא שלא ייוותרו חומרים ביולוגיים וכימיים בסוריה.
• לצד זה, יש לפתח הרתעה מול משטר א-שרע שעלול להפוך לעוין. יש לבחון ערוצי שיח בו יועברו המסרים הישראלים למשטר הסורי לבל יסלים את המצב מול ישראל.
• יצירת קשרים אסטרטגיים עם גורמים מקומיים נוספים, בראשם הכורדים, שיאפשרו לישראל לקבוע תנאים בשטח ויסייעו במניעת זליגת האלימות והקשב לעבר ישראל.
• הגברת השיח עם מדינות המפרץ למניעת התבססות והשפעה איראנית מחודשת בסוריה.

שחקנים אזוריים

טורקיה: דחיקת ההשפעה השלילית ופקיחת עין על הניאו-עותמניות של ארדואן

נראה כי נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, פועל לעצב מחדש את סוריה כמדינת חסות, תוך שימוש בנרטיב נאו-עות'מאני, התבססות צבאית, יכולות טכנולוגיות מתקדמות, ויוזמות של עוצמה רכה. אסטרטגיה זו מאתגרת את האינטרסים של המערב, מערערת את הלכידות בתוך נאט״ו ומערערת את היציבות במזרח התיכון. צירוף המהלכים המתוכנן של ארדואן בסוריה, יחד עם עמדתו התקיפה בים התיכון ותמיכתו בארגונים קיצוניים, מחייב את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות בישראל.

נקודות עיקריות שיש לקחת בחשבון:

• הצבא הטורקי מתכנן להקים בסיסים צבאיים בעומק סוריה.
• נתח הייצוא הביטחוני העולמי של טורקיה עלה ב־106% בין השנים 2019–2023 (לעומת 2014–2018).
• טורקיה מספקת ייעוץ וסיוע פעיל בבניית “הצבא הסורי החדש”.
• טורקיה תומכת ומשתפת פעולה עם ארגונים מסונפים לאל-קאעדה בסוריה — אשר מעורבים בבניית “הצבא הסורי החדש”.
• התביעות הימיות השנויות במחלוקת וחיפושי האנרגיה של טורקיה מאיימים על ביטחון האנרגיה באירופה ועל אחדות נאט״ו, בעקבות הסלמת המתיחות עם יוון וקפריסין.
• ארדואן כבר השמיע איום מפורש לפלוש לישראל — עוד בטרם נפילת משטר אסד.
• טורקיה מעורבת עמוקות באזורי עימות נוספים, כגון נגורנו־קרבאך, סומליה ולוב, ואף מחזיקה בסיסים (שאינם תחת נאט״ו) בסודן (אי מושכר בים האדום), אזרבייג׳ן, עיראק, קפריסין, קטר וכאמור בסוריה.

יש לציין, משטרו של א-שרע נהנה מתמיכה רחבה של מספר שחקני מפתח אזוריים ובראשם טורקיה, שתמכה במורדים הסורים עוד בימי משטר אסד. עתה, עם הסתלקותו של משטר אסד, קוטפת טורקיה את הפירות וממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב פניה של סוריה, תוך ניצול דחיקת נוכחות של איראן ורוסיה מחוץ למדינה.

לטורקיה שני אינטרסים מרכזיים בנוגע לסוריה:

1. ראשית, צמצום שאיפות הכורדים לאוטונומיה שתהווה איום על שטחה לצד השבת פליטים סורים למדינתם, עקב נטל כלכלי עמוק.

2. שנית, השלטון הסוני-ג'האדיסטי של א-שרע מתיישב עם שאיפותיו הניאו-עות'מניות של הנשיא הטורקי, רג'יפ טאיפ ארדואן, המעוניין למצב את טורקיה כמעצמה אזורית בעלת אזורי השפעה הנתונים לחסותה. אנקרה עתידה להמשיך לתמוך במשטר של א-שרע ועשויה לספק לו אמל"ח ולחלוק איתו מודיעין – מה שיבטיח את מעמדה של טורקיה בבניין הכוח הצבאי הסורי ושליטה בשטחים עליהם השתלט א-שרע.

שאיפותיו של ארדואן בסוריה משקפות אסטרטגיה רחבה יותר שמטרתה לבסס את טורקיה ככוח אזורי דומיננטי. באמצעות רטוריקה נאו־עות'מאנית, התבססות צבאית, ייצור והפעלה של טכנולוגיות מתקדמות, וכן יוזמות של כוח רך, מאתגר ארדואן את האינטרסים המערביים ומערער את היציבות האזורית. התמודדות עם סיכונים אלה מחייבת את תשומת הלב של הממסד הישראלי בכדי לבחון את התפשטותה של טורקיה באיזור והמשתמע מכך.

כיווני פעולה:

ככלל, מדיניות ישראל מול טורקיה צריכה להתמקד בעת הנוכחית במיצוב נכון של הזירה הסורית, תוך הימנעות מפעולה בחזית רחבה מול משטר ארדואן:

• רתימת האמריקאים לשינוי מדיניות בסוריה – מפאסיביות לאקטיביזם (מדיני-כלכלי, לא צבאי), מיעד מצומצם של לוחמה בדאעש לעיצובה מחדש של סוריה.
• פעולה לצמצם את מרחב ההשפעה של טורקיה בסוריה ולא לאפשר החלפת הגמוניה איראנית בהגמוניה טורקית במדינה.
• גיוס "בעלי מאה" חיוביים שיהוו משענות למשטר החדש לטובת שיקום סוריה – אמירויות וסעודיה בחסות אמריקאית, על פני איראן, טורקיה או קטר.

מצרים: השכנה מדרום שעלולה להפוך לאתגר ביטחוני

מצרים היא שכנתה הגדולה ביותר ובעלת ברית של ישראל, ושיתוף הפעולה איתה הוא חיוני. עקרונית, מצרים היא אחת המדינות הערביות בעלות הפוטנציאל הרב ביותר לשיתוף פעולה, עקב קרבתה למערב ולארה"ב והיריבות עם תנועת האחים המוסלמים.

עם זאת, לאורך העשורים האחרונים וביתר שאת בשנים האחרונות, הצבא המצרי עובר תהליכי מודרניזציה ובניין כוח, תוך כדי ציות להסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. התהליכים כוללים התחמשות באמצעי לחימה רבים ומתקדמים, שדרוג תשתיות ושיפור ההכשרות. במסגרת זאת, הצבא המצרי מבצע רכש בעשרות מיליארדי דולרים: כ-500 טנקים T-90 מודרניים, מטוסי מיג וסוחוי, מסוקי תקיפה, מל"טים, מערכות נ"מ וטילי נ"ט מתקדמים מרוסיה, 24 מטוסי רפאלה, משחתת, צוללות, ספינות קרב וטילים מצרפת, צוללות מגרמניה, משאיות ממוגנות מוקשים (MRAP) מארה"ב ועוד. כל אלו יהפכו את הצבא המצרי למתקדם וחזק בהרבה ממה שהוא היום ויעניקו לו יכולות מודרניות בשדה הקרב. לשם המחשה, לאחר השלמת הרכש, תחזיק מצרים בחיל האוויר מודרני מהגדולים במזרח התיכון והצי הימי שלה יהיה בשני בגודלו במזרח התיכון (אחרי טורקיה). אלו יוצרים פוטנציאל איום למדינת ישראל ולביטחונה, בפרט לאור האדישות ומחסור בהכנות לאפשרות שמצרים תהפוך מאיום אפשרי לאיום מוחשי.

מצרים עושה מאמץ גם לשיפור ההכשרות והמוכנות הצבאית – היא מבצעת תרגילים צבאיים נרחבים לצד תרגילים משותפים בין כוחות שונים בצבא, המצביעים על היערכות ללחימה סדורה. אחת הנקודות המרכזיות שחשוב לשים לב אליהן בתהליך ההתעצמות היא גיוון מקורות הרכש ומספר המדינות שאיתן מצרים חתמה על חוזים. מאז החתימה על הסכם השלום עם ישראל היא הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נשק אמריקאי וזכתה מארה"ב למענקים בגובה 1.3 מיליארד דולר בשנה בממוצע, המיועדים לצרכים צבאיים.

לאור ההבנה כי הסתמכות בלעדית על הסיוע האמריקאי יוצרת מצב בעייתי, פנתה מצרים להרחבת המקורות שמהם היא רוכשת נשק: רוסיה וצרפת הפכו לספקיות מרכזיות של הצבא, לצד רכש מסין, גרמניה, איטליה ועוד. בעוד מצרים המשיכה לרכוש נשק ממספר רב של מדינות, גם בשנת 2022 המשיכה ארה"ב לתמוך בה, אך היא קיצצה חלק מהסיוע הצבאי למדינה.

נקודה נוספת שחשוב לשים אליה לב היא מה יאפשרו היכולות החדשות לצבא המצרי. למרות טענותיה שהרכש מיועד להגנה על שדות גז וללחימה בטרור, לפי התפיסות הצבאיות המקובלות חלק נרחב מהרכש מתאים יותר לפריסת כוחות ללחימה נגד כוח צבאי סדור, כמו פריסת כוחות מהירה באזור המפרץ או הנחתה של מאות חיילים על חופי אויב, נוסף לכך שהצבא בנוי בעיקר לתמרון יבשתי ולא למבצע נגד כוחות לא-סדורים.

בנוסף לזאת, מצרים עוברת תהליכים ומגמות נוספים (מתחים עם ארה"ב, קריצות לרוסיה ולסין) שמעלים חשש לגבי עתיד היחסים עמה והופכים את השותפות בין ישראל למדינה ללא מובנת מאליה. לצד זאת, תגובות הממשלה והציבור המצרי לטבח השביעי באוקטובר, החרפת הרטוריקה בהתבטאויות של בכירים מצרים למול ישראל, דוגמת נשיא מצרים א-סיסי ושר החוץ המצרי, וצעדים כמו העברת כוחות וחיזוק ביצורים בסיני, צריכה להדליק “נורות אדומות" במערכת הישראלית.

בהמשך לכך, בעוד הציבור המצרי הביע תמיכה בלתי מסויגת במעשי חמאס ובתושבי עזה, בתחילה הממשלה המצרית הביעה עמדות מתונות יותר, אולם עדיין התנגדה לפעולה הישראלית ונמנעה מגינוי מעשי חמאס. נשיא מצרים א-סיסי אמר כי “מעשיה של ישראל הם עונש קולקטיבי" וקיים שיחה עם עבדאללה מלך ירדן, שבה דיברו על הסוגיה ועל הצורך למנוע הסלמה. שר החוץ המצרי הקודם התנגד “לכל ניסיון לחיסול הסיבה הפלסטינית באמצעים צבאיים או באמצעות עקירה". לאחר מכן הוא הביע התנגדות לאידיאולוגיה של חמאס ואמר כי כל קבוצת טרור היא מחוץ לקונצנזוס הפלסטיני. בנוסף, משרד החוץ המצרי הוציא הצהרה שבה הוא מאשים את ישראל בפרוץ האירועים, בלי התייחסות לברוטליות ולאכזריות של חמאס.

לאחרונה היה ניתן לשמוע רטוריקה בעייתית נוספת מצד בכירים בממשלה ובמערכת המצרית. על פי מקורות זרים, בפגישה בחודש פברואר האחרון בין משלחת בכירה של צה"ל עם בכירים מצרים על ההסדרים הביטחוניים בגבול המשותף, מצרים מסרה כי הפרה של ההסכם מצד ישראל תענה בצעד דומה מצד מצרים, כולל מחיר של ביטול הסכם השלום. בנוסף, מצרים איימה כי השארות כוחות צה"ל בציר פילדלפי תחשב כהפרה של הסכמי השלום ומצרים לא תהיה מחויבת לתיאום הביטחוני על הגבול בהתאם להסכם. בהמשך לכך, ניתן לשמוע קריאות דומות מצד חברי ממשלה ופרלמנט מצרים. שר החוץ המצרי בדר עבד אלעאטי אמר (מרץ 2025) במסיבת עיתונאים כי “התוקפנות הישראלית במהלך החודשים שחלפו והדבר הזה היא לא הראשונה מסוגה ולא תהיה האחרונה כל עוד אין הסכם סביב האופק המדיני. ואין מנוס מכך שהנתיב יהיה הקמת המדינה הפלשתינית על כל האדמות הלאומיות". חבר פרלמנט מצרי, מצטפא בקרי, אמר כי “ישראל צריכה להיזהר אם היא תבצע טעות הנוגעת לפגיעה בסכר אסואן או לביטחון מצרים, מכיוון שהצבא המצרי יכבוש את תל אביב יום אחד". עומר מוסא, מדינאי ופוליטיקאי מצרי שכיהן בעבר כשר החוץ ומזכ"ל הליגה הערבית אמר לאחרונה בראיון לרשת MBC בנוגע למתקפת חמאס בשביעי באוקטובר כי "הכיבוש הגיע לשלב מסוכן של חוסר צדק וקולוניאליזם, והיה צורך בתגובה".

לצד זאת, מצרים גיבשה תוכנית לשיקום רצועת עזה, שתמשך כארבע וחצי שנים, אותה היא הציגה בפסגת החירום של הליגה הערבית. על פי הפרסומים, התוכנית כוללת השקעה של מדינות ערב בגובה 53 מיליארד דולר לבניית דירות קבע, אזורי תעשייה, נמל ימי ושדה תעופה. תושבי עזה אינם יפונו מהרצועה, בניגוד לתוכנית טראמפ, ועד בניית מגורי הקבע ישהו ביחידות דיור זמניות. בנוסף, לפי התוכנית תוקם וועדת טכנוקרטים, שאינם חברים בפלגים הפלסטינים השונים, לניהול הרצועה. הוועדה תכהן שישה חודשים וזאת כהכנה לחזרת הרשות הפלסטינית לניהול רצועת עזה. ישראל וארה"ב דחו את התכנית על הסף כבלתי רלוונטית להשגת מטרות המלחמה בעזה ולא מתיישבת עם אינטרסי הביטחון הלאומי של ישראל.

כיווני פעולה:

• לאור ההתחמשות המצרית, הצעדים שקורים בשטח, כולל החרפת הרטוריקה, והתהליכים המתרחשים, הממשלה ומערכת הביטחון הישראלית צריכות לשים לב לנורות האדומות, לקיים דיון אסטרטגי בנושא מצרים ולבחון כיצד יש להיערך לתרחיש של מלחמה למול מצרים.
• בהמשך לכך, ישראל צריכה לשמר עין פקוחה ולהחזיק תוכניות מגירה לאפשרות שהמציאות תשתנה, כולל תמונת מודיעין חזקה של צבא מצרים ויכולותיו, לצד בניין כוח צבאי כמענה מתאים לנסיבות, בין היתר תרחיש בו מצרים תפתח במלחמה למול ישראל. הדבר כולל הרחבת סד"כ השריון לצד היקף חימושים משמעותי להתמודדות עם צבא סדיר.
• ישראל צריכה להיות אף ערוכה לאפשרות של מצור ימי בתצורה כזו או אחרת, ולפעול להעמקת הביטחון והעצמאות האנרגטית שלה לתרחיש שבו דלקים חיוניים ותצורות אנרגיה חיוניות נמנעות ממנה.
• מדינת ישראל צריכה לדחות את התוכנית המצרית לשיקום עזה שהועלתה בליגה הערבית, כולל הפעלת לחץ באמצעות ארה"ב. לצד זאת, ישראל צריכה לעמוד על כך שבסוף המלחמה הרשות הפלסטינית, התומכת גם היא בטרור, לא תקבל שליטה ברצועת עזה.
• בנוסף, בנייה מסיבית כחלק משיקום הרצועה והשארת גורמי עוינים כשולטים ברצועה תוביל בעתיד לסבבי לחימה והרס נוספים. על כן ישראל צריכה לעמוד באופן נחרץ על פירוז הרצועה והתנגדות לבנייה המתוכננת לפי ההצעה המצרית.
• לצד זאת, ובניגוד להצהרות המצריות, ישראל אינה יכולה לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון שתסכן את ביטחונה של מדינת ישראל.

ירדן: עין פקוחה על יציבות השכנה ממזרח

גבול ישראל-ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל עם מדינה שכנה. למרות שירדן היתה המדינה הכי פחות לוחמנית מול ישראל לאורך השנים שלפני הסכם השלום, מדובר בגבול לא שקט (בניגוד לדוגמא לגבול הסורי שבו כמעט ולא היו תקריות). חוסר השקט לאורך הגבול נשאר גם לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן בתקריות מוגבלות, לצד תופעה רחבה של הברחות נשק בלתי חוקי.

הממלכה ההאשמית הירדנית נחשבת כמדינה הלא יציבה הכי יציבה באזור. זו המדינה היחידה שלא עברה מלחמת אזרחים או הפיכה, גם במהלך אירועי האביב הערבי. יחד עם זאת השלטון נתון לאיום מתמיד מבית ומחוץ.

שטח ירדן תחת השלטון הנוכחי מהווה עומק אסטרטגי ממזרח למדינת ישראל. השלטון ההאשמי בירדן נתון ללחצים תמידיים מתוך הממלכה דרך רוב אזרחי המדינה שלא מכירים בסמכותו ומחוץ לממלכה על ידי סוכני כאוס איסלאמיסטיים סונים ושיעים שמעוניינים לערער את היציבות על מנת לאפשר להם להתבסס בה.

ישראל צריכה לגבש תוכנית פעולה שתדאג לייצוב השלטון ושמירה על קיומו ומצד שני כהכנה להתפרקותו כפי שקרה במדינות אחרות באזור.

ירדן מתמודדת עם אתגרים פנימיים וחיצוניים המאיימים על יציבות שלטון בית המלוכה. האוכלוסייה המגוונת, הכוללת רוב פלסטיני לצד בדואים ופליטים מסוריה ועיראק, יוצרת מתחים פנימיים – במיוחד לאור עליית כוחם של גורמים איסלאמיסטיים כמו האחים המוסלמים. במקביל, איראן מנסה לערער את השלטון בירדן ולנצל את קרבתה לישראל לצרכיה האסטרטגיים, בין השאר דרך הברחות מגבול עיראק. גם בצפון מאיים שלטונו של אל-ג'ולאני בסוריה, בגיבוי טורקי. נוסף על כך, ירדן סובלת ממחסור חמור במים, שהולך ומחמיר עם גידול האוכלוסייה.  הסכם המים שנחתם כחלק מהסכם השלום כבר מזמן לא מכסה את הצרכים של ירדן שגדלו ב-30 השנים האחרונות מאז חתימתו.

כיווני פעולה:

למרות הקשיים, ישראל שומרת על יחסים אסטרטגיים עם ירדן ורואה בה חיץ חשוב מול איומים ממזרח.

לאורך השנים סייעה ישראל לשמירת שלטון בית המלוכה ההאשמי, מתוך הבנה לחשיבות היציבות בירדן. על רקע שינויים אזוריים והתערערות פוטנציאלית של המשטר הירדני, ישראל נדרשת להכין מראש תוכניות פעולה למקרי חירום:

• יש לבצע חסימה מלאה של הגבול הירדני לעצירת הברחות פליליות וטרוריסטיות, ולמנוע תרחישים של פלישה או חדירה. הדבר כולל קידום בניית גדר גבול והשקעה בסד"כ ובקידום יכולות טכנולוגיות בערבה ובבקעה.
• יש לגבש חלופות צבאיות ומדיניות למקרה של הפלת השלטון בירדן והשתלטות גורמים איסלאמיים רדיקליים או פרו-איראניים.
• ישראל יכולה להפעיל מנופי לחץ והשפעה על מנת לקרב את ירדן אל אינטרסי הביטחון הלאומי שלה: הסכם המים – ככלי להשפעה על גישת ירדן כלפי ישראל בזירה הבינלאומית; מעבר יבשתי לנמלים ישראליים – פתרון לירדן המבודדת כלכלית, עם פיצוי לעובדי נמל עקבה; מרחב אווירי – לאפשר לירדן גישה יציבה לאירופה כתחליף למרחבים מסוכנים.

יש להביא בחשבון ששינוי משוואה דרסטי ביו"ש (החלת ריבונות, פתיחת שערים להגירה מרצון, דחיקת הרש"פ וארגוני הטרור) – עשוי לייצר מציאות חדשה בירדן, אולי אף כדי חוסר יציבות למשטר המלוכני ההאשמי בירדן. התהוות כזו, נתפסה עד כה כשלילית עבור ישראל, אך גם כאן המלצתנו "לחשב מסלול מחדש" ולבחון עד כמה אופציה זו לא משרתת אינטרס ישראלי ארוך טווח לפתרון מדיני לסוגיה הפלסטינית.

קטר: גמד טריטוריאלי וענק כלכלי שמשחק בכל הזירות

קטר מיצבה את עצמה כשחקן אזורי ובינלאומי משמעותי, בעיקר הודות ליכולתה לייצר רשת השפעה בינלאומית רחבה באמצעות יתרונות יחסיים שהקטרים השכילו לטפח משך שנים "במגרש של הגדולים". כך, משקיעה קטר הון עתק בתקשורת הערבית והעולמית, במועדני ספורט הגדולים בעולם ובתרבות הפנאי, במכוני מחקר ובמוסדות אקדמיים הבולטים. לצד זאת, עולה קרנה של קטר גם כספקית אנרגיה מרכזית (גז נוזלי), מגמה שאך הלכה והתעצמה מאז תחילתו של משבר האנרגיה באירופה בעקבות המלחמה באוקראינה.

לצד השפעתה הגוברת בקרב שועי עולם, אליטות חברתיות וכלכליות ודרגים מדיניים במערב, הוכיחה קטר "יעילות דיפלומטית", בהיותה כזו היודעת לגשר בין מזרח למערב, בין הציוויליזציה המוסלמית לזו המערבית, ובין "כוחות הרשע" העולמיים לאלה המבקשים להמנע מנחת זרועם. כך, הפכה קטר ל"מתווך בינלאומי" מול הטאליבן, מול חמאס וגורמי רשע אחרים, ונתפסת כבעלת פוטנציאל לשמש בתפקיד זה גם בזירות נוספות (סוריה, איראן, טורקיה).

אלא שלצד הפונקציונאליות המשכנעת של קטר, היא אינה חפה מנטיות אידיאולוגיות אח"סיות קיצוניות, והלכה למעשה היא בהחלט לא משמשת בתפקיד המתווך הניטראלי, ודאי כאשר מדובר בתיווך בין "הכובש הציוני" לבין "ישות אסלאמית אחות", לשיטתם.

מעמד דואלי זה של קטר, מייצר גם הססנות ודילמות (מצדקות) במדיניות הפעולה מול קטר, מבחינתה של ישראל: מחד, גם אנחנו נדרשים לפונקציונאליות הקטרית (בנושאי שו"ן, תיווך ב"סבבי לחימה" קודמים ועוד), ומאידך – הנזק האידיאולוגי-תודעתי של ההשפעה הקטרית על דעת הקהל הבינלאומית, מייצר נזק אסטרטגי לישראל. יתר על כן, גם אם ישראל תרצה לנקוט במדיניות אגרסיבית יותר מול קטר, אנו עלולים להיתקל בקושי לרתימת שחקנים חיוביים (בראשם האמריקאים) בשל יחסי גומלין ואינטרסים רחבים (כלכליים בעיקר) של ארה"ב מול קטר.

כיווני פעולה:

> בעת הנוכחית, ישראל לא צריכה להיות בהתנגשות חזיתית מול קטר, כל עוד יש לנו אינטרסים שצריך וניתן למנף באמצעות קטר, בדגש על השלמת המהלך להשבת כלל החטופים. עם זאת, גם כאן, נכון לה לישראל להמשיך למצות היריבות מאחורי הקלעים בין מצרים לקטר, ולא "לתת בלעדיות" לאף אחת מהן – מדיניות תועלתנית ללא תמורה.

> ברמה האסטרטגית, נכון לייצר מהלך אסטרטגי, מאחורי הקלעים, שירתום את האמריקאים למהלך כפול:

• בשלב ראשון, הפעלת לחץ על קטר לשינוי מדיניות וניתוב רשת ההשפעה שלה לכיוונים אחרים. מאחר שיהיה קשה לבטל את רשת ההשפעה הכלכלית של קטר, נכון לנסות לנתבה להקשרים חיוביים יותר לטובת ישראל (וארה"ב), תוך הורדת סממנים אנטישמיים ואנטי-ציוניים ושינוי הטרמינולוגיה הקיצונית בערוצי התקשורת, ברשתות ובמוסדות ההשלכה.
• בשלב שני, בדומה לאסטרטגיה מול איראן, גם כאן השלמת הסכמי אברהם וחיזוק הברית האזורית הסונית-ישראלית-אמריקאית עשוי לייצר "טבעת חנק" מול קטר, באופן שיוכל להצר את צעדיה ולמתן את מדיניותה.

> בהיבט האזורי – יש למנוע השפעה שלילית של קטר בסוריה, בנפרד או כהשלמה להשפעה הטורקית השלילית בזירה. הכסף הקטרי יכול להפוך מנוע צמיחה זמין ואטרקטיבי עבור המשטר המתהווה בסוריה, מה שאולי מבטיח שהמשטר יישאר קיצוני ואף יהפוך "קיצוני ומחוזק". האמריקאים, צריכים להבטיח שהאלטרנטיבה למשטר ג'ולאני על פני הציר האח"סי (קטר-טורקיה) או הציר השיעי (איראן), ייבנה בדמותם של מדינות המפרץ המתונות (סעודיה, אמירויות) בניהוג אמריקאי.

> מול הזירה הפלסטינית: לא לתת שום דריסת רגל קטרית ביו"ש או בתהליכי הבניה מחדש של עזה, בכל מנגנון ואל מול כל "סכום כסף מפתה".

ביטחון פנים ומשילות: סיר לחץ מבעבע

מדינת ישראל מתמודדת מזה עשורים עם בעיה מחריפה והולכת בכל הנוגע להחלת משילות על אוכלוסיית ערביי ישראל עד כדי משבר אמון עמוק בינם לבין מערכות המדינה, בדגש על רשויות שלטון החוק והאכיפה. למצב זה יש השלכה ישירה על ביטחון הפנים הן בתוך החברה הישראלית והן בקרב אזרחי ישראל הערבים. החברה הערבית בישראל סובלת מעלייה חדה באלימות תוך-קהילתית, עלייה בשיעורי הפשיעה, החזקה בלתי חוקית בנשק, שיעורי אבטלה גבוהים ופערים חברתיים-כלכליים. חלק מהגורמים לבעיות הנ"ל קשורים להיעדר תוכנית ממשלתית סדורה בנושא ולדחיקת הטיפול בנושא, אולם לא ניתן להתעלם ממגמות קיצוניות של תמיכה בחמאס ופלסטיניזציה שנובעים ממאפיינים תרבותיים ומנטליים של החברה הערבית ואף לעמדות פוליטיות קיצוניות בתוך החברה הערבית. מגמות אלה אינן מזדהות עם מדינת ישראל וערכיה אלא עם הקולקטיב הפלסטיני ולכן מעוניינות בהתבדלות ואי השתלבות במערכות המדינה והחברה ופועלות להנצחת מצב זה.

משבר המשילות בחברה הערבית בישראל, מציב סיכונים משמעותיים לביטחון הלאומי, לכלכלה וללכידות החברתית.

1. מגמות לאומניות ותהליכי פלסטיניזציה שמובילים לפגיעה מתמשכת בביטחון הפנים ולחבירה לגורמים פלסטינים עויינים – פגיעה בביטחון הפנים וערעור הביטחון האישי במדינת ישראל, זליגת פשיעה ואלימות לערי ישראל ופתיחת חזית פנימית של הפרות סדר ואלימות בעידוד גורמי טרור פלסטינים, הרואים באוכלוסייה הערבית בישראל, כר פעולה נוח לעידוד הסתה ופתיחת חזית עויינת נגד מדינת ישראל, בפרט בעיתות מלחמה או התקוממות פלסטינית בגדה (לקחי “שומר חומות" 2021).

2. תופעת הנשק הבלתי חוקי – החזקת נשק חוקי בחברה הערבית בישראל התפתחה למימדים מסוכנים. לצד הנשק הבלתי חוקי המופץ בשוק השחור, ישנם מקרים בהם נשק חוקי, שניתן לצורכי ביטחון אישי או עבודה, מוצא את דרכו לשימושים עברייניים, חיסול חשבונות, נקמת דם ורצח על רקע חילול כבוד המשפחה.

3. השתלטות על קרקעות  – מכירת אדמות מדינה והשתלטות על שטחי מרעה (בעיקר באזור הגליל) היא תופעה שאינה מקבלת מספיק קשב או טיפול מדינתי.

דרכי פעולה:

ככלל, נראה כי המפתח לפתרון טמון בשילוב בין אחריות המדינה לצמצום פערים וחיזוק הגורמים המתונים והנאמנים למדינה, לבין שינוי פנימי עמוק שנדרש בחברה הערבית, תוך הימנעות מהפיכת המשבר לכלי פוליטי בידי גורמים קיצוניים. להלן מספר שינויים ורפורמות שעשויים לקדם פתרון בתהליך הדרגתי:

1. הקמת משמר לאומי – הקמת כוח מאומן וחמוש למשימות בטחון פנים ולהגנה על ערי ישראל בדגש על ערים הנמצאות בקווי התפר והמגע (אבל לא רק) מפני כל ניסיון להוצאת מתווי פשיטה דוגמת אירועי ה-7 באוקטובר. יש לעודד גם השתלבות ותרומה של אזרחי ישראל הערבים למאמץ הביטחוני מתוך היכרות אינטימית עם צרכי הקהילה. במקרה של הכרזת מצב חירום לאומי, גם פיקוד העורף של צה"ל יכול לקחת חלק.
2. תוכנית לאומית למיגור תופעת הנשק הבלתי חוקי – יש להתוות תוכנית מאוזנת, הכוללת פיקוח הדוק על רישוי נשק בהתאם לחוק, מאמץ מודיעיני ממוקד ומתמשך אל מול סוחרי נשק בודדים ומשפחות פשע מאורגן, תוכנית לעידוד מסירת נשק בלתי חוקי לרשויות אכיפת החוק ובמקביל תוכנית מבצעית לאיסוף נשק בלתי חוקי ועונשי מאסר כבדים לעברייני נשק.
3. סיכול חבירה לגורמי טרור – התוויית תוכנית פעולה לאומית לסיכול כל חיבור בין הטרור הפלסטיני לערביי ישראל, מאבק בהסתה במסגדים ונקיטת צעדים חמורים נגד גורמים בחברה הערבית שיקיימו קשר מכל סוג שהוא עם ארגוני הטרור הפלסטיני. הגברת המאמץ המודיעיני בנושא.
4. רפורמה עמוקה במערכת אכיפת החוק – הגדלת מספר תחנות המשטרה ביישובים ערביים והוספת תקנים לשוטרים דוברי ערבית, הקמת יחידות מיוחדות לאיסוף אמל"ח בלתי חוקי, מאבק בפשע המאורגן ובעברייני ה"פרוטקשן" תוך שיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית.
5. חיזוק מנהיגות מקומית נאמנה למדינה – עידוד ותמיכה של רשויות המדינה במנהיגות מקומית מתונה שתעודד את החברה הערבית להשתלב במערכות המדינה תוך הדגשת היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל, שוויון הזדמנויות, תרומה למדינה, אינטגרציה תעסוקתית, מאבק באלימות ורפורמה במערכת החינוך. זוהי הזדמנות גם לחזק מוסדות אקדמיים בהשכלה הגבוהה ובמערכת החינוך על מנת לעודד תלמידים לתרום לחברה ולמדינה, ומסטודנטים להימנע מללמוד באוניברסיטאות בירדן או בערים פלסטיניות ביו"ש אלא להישאר בישראל ולצמצם בכך את התקרבותם לאידיאולוגיה אנטי-ישראלית.
6. עמידה על עקרונות מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: אין לקבל מצב שבו מתפשרים על צביונה היהודי של מדינת ישראל או פוגעים במאזן הדמוגרפי.

דה-לגיטימציה: הקרב על הנרטיב וחזית המלחמה הדיפלומטית

אחת החזיתות הכי חשובה של המלחמה היא החזית התודעית-דיפלומטית. הדימוי של ישראל בעולם ועמדות הבוחרים במדינות העולם מכתיבות במידה רבה את חופש הפעולה (או המחסור בו) שמדינה מסוימת יכולה להעניק לישראל. כלומר, ככל שישראל תוכפש יותר והנרטיב הפלסטיני יקנה אחיזה גדולה יותר בתודעתם של אלקטורטים באותה מדינה, נבחרי הציבור יהיו חייבים להגביל את הסיוע הדיפלומטי, ציבורי וצבאי שהם נותנים לישראל גם אם אך ורק מסיבות אלקטורליות.

במשך עשרות שנים הוכשרו הלבבות במערב ומדינות חיוניות לישראל בתעמולה אנטי ישראלית רעילה אשר מומנה ע״י גורמים בעלי עניין, מארגונים פלסטינים ומדינות כמו קטר ועד למלכ״רים בעלי אג׳נדה אנטי ישראלית. פעולות אלה יצרו את התשתית למאבק המאורגן הפרו-חמאסי ברחובות ובקמפוסים שאנו עדים לו היום, והן גם הובילו לצעדים חסרי תקדים כמו אמברגו נשק מצד בריטניה ואמברגו נשק דה-פקטו מצד צרפת, לצד הגבלת משלוחים מצד ממשל ביידן.

מטרתם של אותם גורמים היא הכפשה והשחרת שמה של ישראל בעולם ע״י יצירת קמפיין דה-לגיטימציה מתוכנן כדי לנטוע את התפיסה שישראל צריכה להשתייך למדינות המצורעות של העולם כמו קובה, ונצואלה, איראן, צפון קוריאה, רוסיה, מיאנמר ובלרוס. באמצעות שימוש במדיה חברתית חדשה – פודקסטים, יוטיוב, פייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם ו-X,  תעמולה זו יצרה נרטיב לפיו ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות, מה שמופץ למאות מיליוני משתמשים.

בנוסף, תנועת הדה-לגיטימציה פעלה בשיטות של לוחמה משפטית (lawfare) על מנת להשתמש בצורה ציני ומניפולטיבי במשפט בינ״ל כדי להעליל עלילות דם מודרניות נגד ישראל ולקשור לשמה מונחים כמו רצח עם ואפרטהייד אשר הפכו להיות קאץ׳ פרייז ולא המשמעות המשפטית המקורית של המונחים הללו.

ישראל הפכה להיות סוגיה מעוררת רגש באופן יוצא מהכלל עבור ציבורים מוסלמים וערבים במדיניות מערביות. בשל הנחרצות של ציבור זה אשר מאורגן היטב, קמפיינים של ממשלות מתאימות את עצמן למציאות החדשה. בסבב הבחירות הנשיאותיות האחרונות ב-2024 קמפיין ביידן ואז קמפיין האריס דאג לבקר את ישראל ולהיות רך מאוד כלפי פורעים אנטי-ישראלים כי הם הבינו שציבור ענק של מוסלמים במדינות מתנדנדות עמו מישגן יצביע על פי התמיכה של הממשל בישראל.

סקר גאלופ ממרץ 2025 גילה שישנה ירידה ניכרת בתמיכה של אמריקאים בישראל. 46% מהאמריקאים מזדהים יותר עם הישראלים, מה שמהווה את הרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בישראל בהיסטוריה של גאלופ (ירידה של 5 נקודות אחוז מ-51% ב-2024 והתאמה לשפל הקודם מ-2001).33% מהאמריקאים מזדהים יותר עם הפלסטינים, הרמה הגבוהה ביותר אי פעם של תמיכה בפלסטינים כפי שדווח על ידי גאלופ (עלייה של 6 נקודות אחוז מ-27% ב-2024).זה מצביע על שינוי היסטורי, כאשר ישראל מאבדת את רוב התמיכה הרגשית של האמריקאים לראשונה בעשורים האחרונים, בעוד שהזדהות עם הפלסטינים מגיעה לשיא.

מה שמטריד עוד יותר היא הפיכתה של ישראל מנושא דו-מפלגתי בארה״ב לנחלתם של הרפובליקנים בעיקרה, לצד דמוקרטים מתונים. הסקר גילה שהתפלגות המפלגתית היא:

דמוקרטים:

• הזדהות עם הפלסטינים: 59% (עלייה של 16 נקודות אחוז מ-43% ב-2024).
• הזדהות עם הישראלים: 21% (ירידה של 14 נקודות אחוז מ-35% ב-2024).

עצמאיים:

• הזדהות עם הישראלים: 42% (ירידה מ-44% ב-2024).
• הזדהות עם הפלסטינים: 34% (עלייה מ-31% ב-2024).

רפובליקנים:

• הזדהות עם הישראלים: 75% (ירידה מ-80% ב-2024, הנמוך ביותר מאז 2005, אז עמד על 73%).
• הזדהות עם הפלסטינים: 10% (עלייה מ-7% ב-2024)

בחלוקה דמוגרפית  המגמה מטרידה. צעירים ובעלי השכלה אקדמית נוטים להזדהות יותר עם הפלסטינים מאשר עם הישראלים. זוהי מגמה מסוכנת שכן צעירים משכילים ייאשו עמדות מפתח בשנים הבאות מה שיכול להשפיע על מדיניות החוץ של ארה״ב.

מפלגות במדינות המערב, אשר נסמכות אלקטורלית על מחוזות עם אחוז מוסלמי וערבי גדול, הפכו להיות עויונות במיוחד לישראל בסבב המלחמה הנוכחי. דעת הקהל מתורגמת למדיניות גם אם אך ורק משיקולים אלקטורלים קרים.

החזית המשפטית: הלוחמה נגד הדה-לגיטימציה

מוסדות בינ״ל כמו האו״ם ובית הדין בינ״ל ובית הדין הפלילי הוקמו כפרויקט של ליברלים בינ״ל ששאפו לשמר את הסדר הליברלי של זכויות אדם בצורה אוניברסלית. עם השנים, בשל מספר המדינות החברות במוסדות הללו, הגופים הללו נהפכו לכלי עבודה פוליטים להפצת מסרים בהתאם לקואליציות שנוצרות על פי הצרכים הפוליטיים של המדינות החברות. מדינות עוינות לישראל מנצלות את הגופים הללו על מנת לנהל הלוחמה הדיפלומטית והמשפטית נגד ישראל. כל הצהרה של האו״ם או תביעה בבית הדין הבני״ל והפלילי בהאג נגד ישראל או מנהיגיה, גם אם איננו מוביל לשינוי משפטי בפועל נגד ישראל, הוא גורם לה נזק תדמיתי אדיר.

תחת החותמת הרשמית של מוסדות בינלאומיים ובשימוש בשפת זכויות האדם הליברלית, מתבצעות המתקפות הארסיות ביותר נגד ישראל אשר משחזרות מוטיבים קלאסיים של עלילות דם מודרניות על פשעי מלחמה של ישראל. ישראל מוצגת כמדינה אלימה צמאת דם ומפרת זכויות אדם סדרתית אשר אחראית לבעיות של המזרח התיכון והעולם.

הדוגמא המובהקת ביותר למאבק זה מתבטא בשימושה של אונר״א, סוכנות של האו״ם שהוקמה לשיכון פליטים פלסטינים וייועדה למטרות הומניטריות, ככסות לפעילות טרור של חמאס. עובדי הסוכנות השתתפו בטבח ב-7 באוקטובר ומעל 12,000 מעובדיה בעלי זיקה לחמאס. תחת החותמת של האו״ם הסוכנות הפכה לכלי שרת בידי מחבלים. זה מאפשר להציג את ישראל כפושעת כאשר היא מחסלת מחבלים שגם עובדים באונר״א והצגת ישראל כמדינה שהורגת עובדים של סוכנות הומאניטרית של האו״ם.

במהלך מלחמת “חרבות ברזל" נעשה השימוש הבוטה ביותר במוסדות אלה. בית הדין הבינ"ל לצדק (ICJ) דן בתביעה של דרום אפריקה, שהצטרפו אליה מדינות נוספות, והוציא חוות דעת נגד הכניסה הישראלית לרפיח ובעניין הסיוע ההומניטרי. בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) הרחיק עד כדי הוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, תוך הוצאה דומה של צווים נגד מחבלי חמאס סינוואר ודף (שכבר חוסל עד אז), ויצירת מצג השוואתי מאוזן בין הצדדים.

לוחמה משפטית חסרת תקדים זו לוותה כל העת על ידי הרשות הפלסטינית ונציגיה. לצד זה, העצרת הכללית של האו"ם גינתה את ישראל מספר רב של פעמים, מועצת הביטחון של האו"ם הוציאה החלטה חסרת תקדים שהחריגה את שחרור החטופים כתנאי יסוד למצב הסיום של המלחמה, בכירי האו"ם שחררו הצהרות תוקפניות נגד ישראל – על כך שהיא משתמשת בהרעבה ככלי מלחמה, על טבח באזרחים חפים מפשע, ועל כך שאין לה מנדט להגנה עצמית נגד טריטוריה שאינה מדינה. האו"ם הכשיר דו"חות מפוברקים שישראל מרעיבה פלסטינים בעזה והגוף OCHA נתן חותמת הכשר רשמית למספרים מזוייפים של “משרד הבריאות בעזה", נתונים שסיפק חמאס. מועצת זכויות האדם של האו"ם הרחיקה לכת עוד יותר וקבעה בדו"ח שישראל משתמשת באלימות מינית ככלי מלחמה תוך הסתמכות על עדויות אנונימיות, דיווחים מפוברקים והטיה מובנית.

אנטישמיות

בדו"ח משנת 2024, ADL דיווחה על עלייה של 337% באירועי אנטישמיות בארצות הברית בין אוקטובר לדצמבר 2023 לעומת התקופה המקבילה ב-2022. מרכז שמעון ויזנטל דיווח על עלייה של 1,200% בתלונות על אנטישמיות באירופה במהלך שלושת החודשים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר 2023, בהשוואה לאותה תקופה ב-2022. דו"ח של ACLED ציין שכרבע מכלל ההפגנות המשמעותיות בעולם בשנה הראשונה למלחמה התמקדו במלחמה בישראל ונטו באופן מובהק וכמעט טוטאלי לכיוון הפרו-פלסטיני.

כיום האנטישמיות המודרנית הלגיטימית שאיננה טאבו בעולם המערבי היא שנאה לישראל. ישנן מגמות של עליית שנאת ישראל במעגליים של השמאל והימין המערבי כאחד.

העלייה הגדולה ביותר באנטישמיות נראתה במעגלי שמאל מערביים אשר משייכים את ישראל והציונות לכל הרעות החולות של העולם שהיו צריכים להתאדות-שובניזם, גזענות, קולוניזלים, דיכוי וכד.  השנאה לישראל שבא מהשמאל נובעת במידה רבה בשל הצלחת תועמלניים פלסטינים להחדיר ללב השמאל המערבי את הנרטיב הפלסטיני של ישראל כגורם דכאני מול אוכלוסיה יילידית- נרטיב שמתיישב כמו כפפה לאידאולוגיה של השמאל ה״woke״ העולמי.

בעוד שאנטישמיות מהימין היתה נחלתם של הנאו נאציים והשוליים הסהרורים של הימין הקיצוני, דימויים אנטישמיים קלאסים של יהודים וישראל אשר שולטים בתקשורת ובממשלות עולמיות חזרו לאופנה בעזרת מספר משפיעני רשת. אותם משפיענים מציגים אמיתות על ישראל ויהודים אשר מוצאות מקונטסקט ומוצגות בבורות בעטיפה של תיאוריות קונפירציה אנטישמיות אשר מסבירות את התופעות הללו.

אותם משפיענים טוענים שהם היחידים שמוכנים לומר את האמת נגד ה״ממסד״ וממסגרים את הניסיון לא לתת להם פלטפורמה להפצת הארס האנטישמי שלהם כניסיון השתקה שמוכיח את צדקת דרכם ושההשתקה עצמה היא ההוכחה לכחם האמיתי של היהודים.

כך, העיתונאי לשעבר טאקר קרלסון מזמין אנשים אשר מהדהדים רוויזיוניזם היסטורי על מלחמת העולם השנייה אשר גובל בהכחשת שואה, המשפיענית הימנית האמריקאית קנדס אוונס מפיצה את הגרסה המודרנית של פרוטורולי זקני ציון, ואנדו טייט מהדדים תיאוריות קונספירציה מודרניות כמו האחריות של ישראל על 9/11.

סכנה זו של דה-לגיטימציה ואנטישמיות הגוברת בעולם הם שני צדדים של אותו מטבע. בניגוד למה שאנטישמים נוטים לומר שביקורת על ישראל איננה אנטישמית כאשר מאשימים אותם באנטישמיות- יש קורלציה כמעט מלאה בין אנטישמים לשונאי ישראל אשר עושים דה-לגיטימציה לישראל.

כיווני פעולה:

יש להתמקד ב-3 ווקטורים עיקריים שבהם יתרכזו מירב מאמצי ההסברה:

> נרטיב ישראלי בארה"ב

על מנת להאבק במחלת האנטישמיות הממאירה על ישראל ליצור מערך הסברה מסודר, עם מטה מובנה שידע לנצל משפיענים פרו ישראלים ופרו יהודים להתאים את עצמם למדיומים החדשים של תקשורת המונים. על דמויות ציבוריות להתראיין בפודקאסטים מוכרים כמו ג'ו רוגן, לקס פרידמן וכד', להתארח בתוכניות יוטיוב, ולייצר שיתופי פעולה עם יוצרי תוכן ברשתות החברתיות.

מאמצי ההסברה צריכים להתמקד בארה״ב, שכן זהו נכס אסטרטגי עבור ישראל ודעת הקהל בארה״ב קריטית לביטחון הלאומי. על המסרים להיות מותאמים לקהל המאזינים תוך הבנה של המיתוסים העיקריים שנאמרים על ישראל והפכרתם כמו גם סיפור הנרטיב הישראלי והיהודי לקהל הרחב. יש ליצור בריתות עם שותפים אידאולוגים כמו שמרניים ונוצרים בארה״ב וניצול הקדנציה של טראמפ.

> מיקוד מהלכי תודעה נגד מדינות עוינות

מאמצי ההסברה בארה״ב צריכים להתמקד על השפעה השלילית של קטאר בהקצנה של מוסלמים, החדרת תכנים אנטישמים ואנטי אמריקאים לאוניברסיטאות אמריקאיות ע״י מימון נרחב שלהן. לארה״ב הרבה מנופי לחץ מול קטאר ויש למקד את המאמצים בזירה הזאת תוך הדגשת הפעילות החתרנית של קטאר נגד האינטרס האמריקאי.

> התמקדות במוסדות בינ״ל וביטולם דרך ארה"ב

יש לנצל את הקדנציה של טראמפ לקעקוע של מוסדות בינ״ל אנטי ישראלים כמו ICC ,ICJ ומועצת האו״ם לזכויות אדם באמצעות שתדלנות להשתת סנקציות. התהליך החל ויש לנצל את התנופה של הממשל להרחבת הסנקציות האמריקאיות.

הפוסט הערכה אסטרטגית לישראל 2025 הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התדריך הביטחוני הוצג היום 18.03 בכנסת על ידי סא"ל (במיל') ירון בוסקילה מנכ"ל התנועה

מצרים היא אחת מבעלות הברית של ישראל ושיתוף הפעולה איתה הוא חיוני והכרחי, למען עיצוב "היום שאחרי" בעזה והשגת מטרות המלחמה. באופן כללי, מצרים היא אחת המדינות הערביות בעלות הפוטנציאל הרב ביותר לשיתוף פעולה, עקב קרבתה למערב ולארה"ב והיריבות עם תנועת האחים המוסלמים.

מצרים עוברת תהליכים ומגמות דוגמת התעצמות צבאית, עלייה במתחים עם ארה"ב, קריצות לרוסיה ולסין, שמעלים חשש לגבי עתיד היחסים עמה והופכים את השותפות בין ישראל למדינה ללא מובנת מאליה. לצד זאת, תגובות הממשלה והציבור המצרי לטבח השביעי באוקטובר, החרפת הרטוריקה בהתבטאויות של בכירים מצרים למול ישראל, דוגמת נשיא מצרים א-סיסי ושר החוץ המצרי, וצעדים כמו העברת כוחות וחיזוק ביצורים בסיני, צריכה להדליק "נורות אדומות" במערכת הישראלית.

לצד זאת, מצרים מתנגדת לתוכנית טראמפ ליום שאחרי בעזה וגיבשה בעצמה תוכנית לשיקום רצועת עזה, שתמשך כארבע וחצי שנים, אותה היא הציגה בפסגת החירום של הליגה הערבית. על פי הפרסומים, התוכנית כוללת השקעה של מדינות ערב בגובה 53 מיליארד דולר לבניית דירות קבע, אזורי תעשייה, נמל ימי ושדה תעופה. תושבי עזה אינם יפונו מהרצועה, בניגוד לתוכנית טראמפ, ועד בניית מגורי הקבע ישהו ביחידות דיור זמניות. בנוסף, לפי התוכנית תוקם וועדת טכנוקרטים, שאינם חברים בפלגים הפלסטינים השונים, לניהול הרצועה. הוועדה תכהן שישה חודשים וזאת כהכנה לחזרת הרשות הפלסטינית לניהול רצועת עזה. ישראל וארה"ב הביעו התנגדות לתכנית זו.

התעצמות צבאית

לאורך העשורים האחרונים וביתר שאת בשנים האחרונות, הצבא המצרי עובר תהליכי מודרניזציה ובניין כוח, תוך כדי ציות להסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. התהליכים כוללים התחמשות באמצעי לחימה רבים ומתקדמים, שדרוג תשתיות ושיפור ההכשרות. במסגרת זאת, הצבא המצרי מבצע רכש בעשרות מיליארדי דולרים: כ-500 טנקים T-90 מודרניים, מטוסי מיג וסוחוי, מסוקי תקיפה, מל"טים, מערכות נ"מ וטילי נ"ט מתקדמים מרוסיה, 24 מטוסי רפאלה, משחתת, צוללות, ספינות קרב וטילים מצרפת, צוללות מגרמניה, משאיות ממוגנות מוקשים (MRAP) מארה"ב ועוד. כל אלו יהפכו את הצבא המצרי למתקדם וחזק בהרבה ממה שהוא היום ויעניקו לו יכולות מודרניות בשדה הקרב. לשם המחשה, לאחר השלמת הרכש, תחזיק מצרים בחיל האוויר מודרני מהגדולים במזרח התיכון והצי הימי שלה יהיה בשני בגודלו במזרח התיכון (אחרי תורכיה). אלו יוצרים פוטנציאל איום למדינת ישראל ולביטחונה, בפרט לאור האדישות ומחסור בהכנות לאפשרות שמצרים תהפוך מאיום אפשרי לאיום מוחשי. לצד זאת, מצרים עושה מאמץ לשיפור ההכשרות והמוכנות הצבאית – היא מבצעת תרגילים צבאיים נרחבים לצד תרגילים משותפים בין כוחות שונים בצבא, המצביעים על היערכות ללחימה סדורה.

אחת הנקודות המרכזיות שחשוב לשים לב אליהן בתהליך ההתעצמות היא גיוון מקורות הרכש ומספר המדינות שאיתן מצרים חתמה על חוזים. מאז החתימה על הסכם השלום עם ישראל היא הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נשק אמריקאי וזכתה מארה"ב למענקים בגובה 1.3 מיליארד דולר בשנה בממוצע, המיועדים לצרכים צבאיים. לאור ההבנה כי הסתמכות בלעדית על הסיוע האמריקאי יוצרת מצב בעייתי, פנתה מצרים להרחבת המקורות שמהם היא רוכשת נשק: רוסיה וצרפת הפכו לספקיות מרכזיות של הצבא, לצד רכש מסין, גרמניה, איטליה ועוד. בעוד מצרים המשיכה לרכוש נשק ממספר רב של מדינות, גם בשנת 2022 המשיכה ארה"ב לתמוך בה, אך היא קיצצה חלק מהסיוע הצבאי למדינה.

נקודה נוספת שחשוב לשים אליה לב היא מה יאפשרו היכולות החדשות לצבא המצרי. למרות טענותיה שהרכש מיועד להגנה על שדות גז וללחימה בטרור, לפי התפיסות הצבאיות המקובלות חלק נרחב מהרכש מתאים יותר לפריסת כוחות ללחימה נגד כוח צבאי סדור, כמו פריסת כוחות מהירה באזור המפרץ או הנחתה של מאות חיילים על חופי אויב, נוסף לכך שהצבא בנוי בעיקר לתמרון יבשתי ולא למבצע נגד כוחות לא-סדורים.i

נוכחות צבאית בסיני

ניתן לחלק את ההפרות המצריות של הסכם השלום בסיני לשני סוגים.

העברת כוחות צבאיים ואמל"ח לסיני

על פי הסכם השלום חולק חצי האי סיני לארבעה חלקים. בשטח A, הקרוב לתעלת סואץ, הותר למצרים להחזיק 230 טנקים, 22 אלף חיילים ו-480 נגמ"שים. בנוסף, נאסר עליהם להחזיק טנקים ומטוסי קרב בשטחי C ו- D, הקרובים לגבול הישראלי, לצד איסור על הצבת חיילים באזור. אולם, במסגרת המלחמה בטרור וחוסר היציבות בסיני העבירה מצרים לסיני כוחות צבאיים, בניגוד למה שנכתב בהסכם השלום בין המדינות. לדוגמא, באוגוסט 2011 העבירה מצרים לצפון סיני כאלפיים חיילים, המלווים בטנקים ובנגמ"שים, לצורך השלטת סדר באזור לאחר שקיבלה אישור על כך מישראל.ii

לא ידוע ברשת מה בדיוק מספר הכוחות בסיני, אך לפי הרמטכ"ל המצרי בעבר בשנת 2018 הגדילה מצרים את כמות החיילים מ-25,000 ל-42,000 חיילים.iii בנוסף, בהמשך לכך, בספטמבר 2021 ביקש א-סיסי מראש הממשלה דאז לפתוח את הסכמי השלום ולהכניס כוחות גדולים יותר לצפון סיני לצורך המלחמה בטרור. על פי הטענות, ישראל אישרה למצרים להגדיל את הכוחות הצבאיים בסיני, אולם לטענת גורמים, האישור הישראלי להגדלת הכוחות המצרים קורה בדיעבד אחרי שמצרים כבר הגדילה את כמות הכוחות.iv לדוגמא, בשנת 2012 הועברו כוחות וטנקים לאזור לצורך המלחמה בטרור, מהלך שישראל אישרה רק בדיעבד.

על פי תמונות מהאזור, מצרים הציבה 100 טנקים באל עריש עוד לפני המלחמה וכי מדובר בטנקים המיועדים ליחידות העילית של הצבא המצרי. בנוסף, לפי צילומי לווין מהשבועות האחרונים, נראה כי מצרים הציבה מאות טנקים על הגבול, תמונות שעוררו בהלה בקרב גורמים בישראל.v

גם חוקרים ישראלים תומכים באמירות האלה. לדוגמא, רות וסרמן לנדה חוקרת ממכון משגב טוענת כי "… אנחנו יודעים בוודאות שיש תנועה והתעצמות משמעותית של הצבא המצרי בחצי האי סיני, באופן שחורג גם מהחריגות שהסכמנו להן בהסכם השלום".

הרחבת תשתיות בסיני

במקביל להתעצמות הצבאית, מצרים שמה דגש על פיתוח התשתיות במדינה, שיסייעו גם לצבא, לצד שיפור ההכשרות והמוכנות הצבאית. בין התוכניות שיוזמת מצרים אפשר למנות את שילוש הקיבולות של הנמלים במצרים; שיפור תשתיות הכבישים והרכבות בכל המדינה; והקמת שבע מנהרות נוספות מתחת לתעלת סואץ. נוסף על כך, על פי תצלומי לוויין, אפשר לראות כי מאז 2013 הקימה מצרים עשרות גשרים צפים (מרביתם צבאיים) נוסף להקמת גשר מסילת ברזל, גדילה של פי שלושה בכמות המעברים המאפשרים צליחה של התעלה ושיאפשרו למצרים העברת כוחות צבאיים לסיני במהירות גבוהה מבעבר. התוכנית העיקרית שבאחריות הצבא היא התוכנית לפיתוח סיני, שבמסגרתה נסללים כבישים מהירים בסיני, ומתוכננת העברת תושבים לאזור והוצאה לפועל של תוכניות לפיתוח כלכלי.vii

בהמשך לכך, נעשים פיתוחים נוספים ברחבי המדינה וסיני בפרט שנדמים כצבאיים: פיתוח שדות התעופה אל-מליז ואל-עריש בסיני, שחלק מהבנייה בהן נראית צבאית; בניית מאגרי דלק עצומים, חלקם מוסווים וחלקם בסדר גודל שיכול לשרת ארמייה; הגדלת כל הבסיסים בסיני ובניית בונקרים חדשים; בניית מחסנים במרחב קהיר–סואץ, שעל פי צילומי לוויין נראים כאתרים צבאיים; ובניית מחנות על חטיבתיים חדשים במקומות שונים במדינה.

לפי תא"ל אפי דפרין, שמונה לאחרונה לדובר צה"ל, מצרים בונה תשתיות צבאיות בסיני בניגוד להסכם, דוגמת שלושה שדות תעופה, שלטענת מצרים הינם אזרחיים. ישראל וארה"ב פנו למצרים בנוגע להפרות לאורך השנים.

התבטאויות והחרפת רטוריקה

את תגובתה של מצרים לאירועי 7 באוקטובר נחלק לשניים – תגובת העם המצרי ותגובת הממשלה המצרית ובעלי התפקידים בה. הגם ששתי התגובות הביעו קו שאינו תומך בישראל, תגובת האזרחים הייתה אנטי-ישראלית במובהק.

תגובות הציבור

במהלך הימים שלאחר השבעה באוקטובר, נערכו הפגנות ברחובות מצרים לתמיכה בעזתים והתקיימו מחאות נרחבות נגד הפעולה הצבאית של ישראל בעזה. במחאות השתתפו המוני אנשים, ביניהם השר לשעבר כמאל אבו-איטה שכיהן כשר תחת א-סיסי בין 2013 ל-2014 והן היו מלוות בכעס ברחוב המצרי. שורה של אנשי תרבות, פוליטיקאים, עיתונאים ואומנים הביעו תמיכה והיללו את מעשי חמאס ואמרו כי הוא חלק לגיטימי מההתקוממות הפלסטינית. עיתונאים רבים, חלקם מקורבים לממשל ואנשי ציבור בעבר, פרסמו טורים המצדיקים את המעשים וכתבו כי חודש אוקטובר הוא חודש של ניצחונות והנחלת מפלות לאויב הישראלי. הם הוסיפו כי הצבא הישראלי נתפס שוב לא מוכן וכי תדמית "הבלתי מנוצח" שלו נסדקה פעם נוספת. נוסף על כך, אוניברסיטת "אל-אזהר", המוסד המוביל ללימודי דת וסמכות עיקרית בעולם הסוני, הראתה רוח פרו-חמאסית וקבעה כי "כל כיבוש בסופו של דבר ייגמר, לא משנה כמה ארוך או קצר הוא יהיה".

מעבר לכל אלו, במהלך היום השני לאירועים (8 באוקטובר) התרחש פיגוע טרור באלכסנדריה שבו נרצחו שני ישראלים. הפיגוע נעשה על ידי מפגע בודד, אך הוא משקף הלך רוח בחברה המצרית – תמיכה בפלסטינים ובמעשיהם ורצון לפגיעה בישראל. נוסף לפיגוע זה, איש עסקים ישראלי נרצח (7 במאי) באלכסנדריה. במצרים טענו כי מדובר באירוע על רקע פלילי, אולם ארגון הטרור החדש "חלוצי השחרור – קבוצת השהיד מוחמד סלאח" לקח אחריות על הפיגוע ופרסם סרטון שבו לטענתו הוא מתעד את הרצח. הארגון קרוי על שם המחבל המצרי מוחמד סלאח , שביצע פיגוע ביוני 2023 ובו רצח שלושה חיילים. חשוב להדגיש כי המלחמה באה על רקע משבר כלכלי במצרים ותחושות קשות בקרב האוכלוסייה המצרית, שמזדהה מאוד עם הציבור בעזה. בשל כך, השלטון המצרי רוצה לתת לתושבים את היכולת להתבטא, למחות ולפרוק את זעמו, אולם מצד שני הוא אינו יכול לאפשר מחאות רחבות מדי בשל הסכנה כי הן יציתו מרד נגדו.

תגובות הממשל

בעוד הציבור המצרי הביע תמיכה בלתי מסויגת במעשי חמאס ובתושבי עזה, בתחילה הממשלה המצרית הביעה עמדות מתונות יותר, אולם עדיין התנגדה לפעולה הישראלית ונמנעה מגינוי מעשי חמאס. נשיא מצרים א-סיסי אמר כי "מעשיה של ישראל הם עונש קולקטיבי" וקיים שיחה עם עבדאללה מלך ירדן, שבה דיברו על הסוגיה ועל הצורך למנוע הסלמה. שר החוץ המצרי הקודם התנגד "לכל ניסיון לחיסול הסיבה הפלסטינית באמצעים צבאיים או באמצעות עקירה". לאחר מכן הוא הביע התנגדות לאידיאולוגיה של חמאס ואמר כי כל קבוצת טרור היא מחוץ לקונצנזוס הפלסטיני. בנוסף, משרד החוץ המצרי הוציא הצהרה שבה הוא מאשים את ישראל בפרוץ האירועים, בלי התייחסות לברוטליות ולאכזריות של חמאס.

לאחרונה היה ניתן לשמוע רטוריקה בעייתית נוספת מצד בכירים בממשלה ובמערכת המצרית. על פי מקורות זרים, בפגישה בחודש פברואר האחרון בין משלחת בכירה של צה"ל עם בכירים מצרים על ההסדרים הביטחוניים בגבול המשותף, מצרים מסרה כי הפרה של ההסכם מצד ישראל תענה בצעד דומה מצד מצרים, כולל מחיר של ביטול הסכם השלום.ix בנוסף, מצרים איימה כי השארות כוחות צה"ל בציר פילדלפי תחשב כהפרה של הסכמי השלום ומצרים לא תהיה מחויבת לתיאום הביטחוני על הגבול בהתאם להסכם.x

בהמשך לכך, ניתן לשמוע קריאות דומות מצד חברי ממשלה ופרלמנט מצרים. שר החוץ המצרי בדר עבד אלעאטי אמר (מרץ 2025) במסיבת עיתונאים כי "התוקפנות הישראלית במהלך החודשים שחלפו והדבר הזה היא לא הראשונה מסוגה ולא תהיה האחרונה כל עוד אין הסכם סביב האופק המדיני. ואין מנוס מכך שהנתיב יהיה הקמת המדינה הפלשתינית על כל האדמות הלאומיות"; חבר פרלמנט מצרי, מוסטפא בקרי, אמר כי "ישראל צריכה להיזהר אם היא תבצע טעות הנוגעת לפגיעה בסכר אסואן או לביטחון מצרים, מכיוון שהצבא המצרי יכבוש את תל אביב יום אחד"xii; עומר מוסא, מדינאי ופוליטקאי מצרי שכיהן בעבר כשר החוץ ומזכ"ל הליגה הערבית אמר לאחרונה בראיון לרשת MBC בנוגע למתקפת חמאס בשביעי באוקטובר כי "הכיבוש הגיע לשלב מסוכן של חוסר צדק וקולוניאליזם, והיה צורך בתגובה"

משמעויות והזדמנויות

• לאור ההתעצמות הצבאית המצרית, הצעדים שקורים בשטח, כולל העברת הכוחות לסיני ובניית התשתיות באזור, החרפת הרטוריקה, והתהליכים המתרחשים, הממשלה ומערכת הביטחון הישראלית צריכות לשים לב לנורות האדומות, לקיים דיון אסטרטגי בנושא מצרים ולבחון כיצד יש להיערך לתרחיש של מלחמה למול מצרים.

• בהמשך לכך, ישראל צריכה לשמר עין פקוחה ולהחזיק תוכניות מגירה לאפשרות שהמציאות תשתנה, כולל תמונת מודיעין חזקה של צבא מצרים ויכולותיו, לצד בניין כוח צבאי כמענה מתאים לנסיבות, בין היתר תרחיש בו מצרים תפתח במלחמה למול ישראל.

• לצד זאת, על ישראל לפעול לשמר את הסכם שלום באופן שתואם את האינטרסים הלאומיים שלה.

• מדינת ישראל צריכה לדחות את התוכנית המצרית לשיקום עזה שהועלתה בליגה הערבית, כולל הפעלת לחץ באמצעות ארה"ב. לצד זאת, ישראל צריכה לעמוד על כך שבסוף המלחמה הרשות הפלסטינית, התומכת גם היא בטרור, לא תקבל שליטה ברצועת עזה. האינטרסים הישראלים צריכים להיות שיקול ראשון בתכנון עתיד עזה, ולא האינטרסים המצרים.

• בנוסף, בנייה מסיבית כחלק משיקום הרצועה והשארת גורמי עוינים כשולטים ברצועה תוביל בעתיד לסבבי לחימה והרס נוספים. על כן ישראל צריכה לעמוד באופן נחרץ על פירוז הרצועה והתנגדות לבנייה המתוכננת לפי ההצעה המצרית.

• לצד זאת, ובניגוד להצהרות המצריות, ישראל אינה יכולה לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון שתסכן את ביטחונה של מדינת ישראל.

הפוסט מצרים: האתגר המתגבש מדרום? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שם מלא: כוח האו"ם הזמני בלבנון

תאריך ייסוד: 19.3.1978.

תקציב: 551,113,500 דולר (לשנת תקציב 2023–2024, מה שמשקף עלייה של 9.6 אחוזים משנת התקציב הקודמת, 2022–2023)[1].

מצבת כוח האדם: כ־10,000 אנשי צוות מוצבים בשטח. כ־13,000 לובשי מדים מורשים (צבא ומשטרה) וכ־800 אנשי צוות אזרחיים.

המשימה: "לוודא כי ישראל נסוגה מלבנון, להחזיר את השלום ואת הביטחון הבינלאומיים ולסייע לממשלת לבנון לשקם את סמכותה באזור"[2].

"בעקבות המשבר של יולי־אוגוסט 2006, תגברה המועצה את הכוח והחליטה שנוסף על המנדט המקורי, הכוח יפקח, בין היתר, על הפסקת פעולות האיבה; ילווה את הכוחות המזוינים של לבנון ויתמוך בהם במהלך פריסתם ברחבי בדרום לבנון; וירחיב את הסיוע שלו במטרה להבטיח את הגשת העזרה ההומניטרית לאוכלוסייה האזרחית ולחזרה הבטוחה של העקורים לבתיהם מרצונם החופשי".[3]

המדינות המשתתפות (10 המובילות): אינדונזיה (1,230); איטליה (1,043); הודו (903); גאנה (878); נפאל (876); ספרד (676); צרפת (665); סין (419); אירלנד (351).[4]

מדוע נכשל יוניפי"ל בדרום לבנון ומהי החלופה?

תמצית מידע אודות יוניפי"ל

כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) נוסד ב־1978 על בסיס החלטות מועהב"ט 425 ו־426 המייצגות את החלק המרכזי במאמצי שמירת השלום של האו"ם. תחילה הוטלה על הכוח המשימה לפקח על נסיגת ישראל מלבנון ולאפשר את השבת השקט. מאוחר יותר, בתגובה למלחמת לבנון השנייה (2006), התרחב היקף הכוח.  החלטת מועהב"ט 1701 לא רק הורתה על הפסקת פעולות האיבה, אלא גם הפקידה בידי יוניפי"ל את התפקיד הקריטי של שמירה על השלום, ניטור הקו הכחול וסיוע לכוחות צבא לבנון (צל"ב) לפרק מנשקו את ארגון חיזבאללה (ארגון טרור שיעי ופרוקסי של איראן, ששולט בלבנון ומצהיר על מחוייבותו להשמדת ישראל. עם זאת, במשך עשרות השנים, מצא יוניפי"ל את עצמו מוגבל יותר ויותר, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה פוליטית, בעוד חזבאללה ממנף את השתלבותו העמוקה בחברה הלבנונית כדי לערער באופן שיטתי את יעילות המשימה.

אף שמצבת כוח האדם של יוניפי"ל הגיעה למספר שיא של מעל 10,000 חיילים, נוכחותו נעשתה בהדרגה לנוכחות סמלית בעיקרה, ללא יכולת לאכוף שליטה או השפעה משמעותית על המתרחש בדרום לבנון. הסתבכותו הגוברת של כוח המשימה בסבך הפוליטי ובמבני הכוח המקומיים הותירה אותו בעמדת צופה פסיבי – כזה שהמנדט שלו נתון לערעור חוזר ונשנה על ידי נוכחותו הצבאית הגוברת של חזבאללה.

הביצועים הגרועים של יוניפי"ל הובילו ישירות להשתלטות בלתי מבוקרת של חזבאללה על דרום לבנון, ולביסוס תשתית שכוללת משגרי רקטות ומנהרות תקיפה, פריסה של יחידת העילית המכונה "כוח רדואן" ולוחמים אחרים לאורך הגבול בין לבנון לישראל, כל זאת תוך שימוש בסביבה אזרחית להסתרת טילי קרקע־קרקע ומגוון רחב של כלי נשק וחימוש. הדבר יצר סיכון משמעותי לפלישה קרקעית לתוך ישראל. נוכחותו ההולכת ומעמיקה של חזבאללה בדרום לבנון מילאה תפקיד מרכזי בתקיפותיו נגד ישראל והובילה באופן בלתי נמנע למלחמה הנוכחית.

אתגרי יוניפי"ל: כישלון אסטרטגי של תנועה מוגבלת

השלכות אסטרטגיות רחבות יותר

אחד הכשלים היסודיים של כוח המשימה יוניפי"ל היה חוסר היכולתו לנווט בין המכשולים השיטתיים שהציב חזבאללה, שהשפעתו בדרום לבנון הותירה את יוניפי"ל חסר אונים למעשה. שליטת חזבאללה הינה גלויה וסמויה כאחד. הארגון עושה שימוש בגופים כגון "ירוק ללא גבולות" להסוואת מתקנים צבאיים תחת כסות של עבודות סביבתיות. הונאה זו אפשרה לחזבאללה לבנות תשתיות – כמו עמדות תצפית ומחסני נשק – במסווה של פעולות אזרחיות. בכך נמנעה מיוניפי"ל כמעט כל אפשרות לערוך בדיקות יסודיות או לשמור על פיקוח אמין בקו המגע של ישראל עם לבנון (הקו הכחול).

ההשלכות של הגבלות אלה הינן מרחיקות לכת, שכן חזבאללה ממשיך להרחיב את השפעתו בלי לשאת בתוצאות על כך (או לפחות עשה זאת ממש עד תחילתה של "מלחמת חרבות ברזל" ומבצע "חצי הצפון" במסגרתו). באמצעות שליטה בנרטיב ומינוף הפרצות המשפטיות, כמו בעלות על רכוש ותקנות סביבתיות, הגביל חזבאללה בהצלחה את חופש התנועה של יוניפי"ל, והבטיח שגזרות אסטרטגיות מרכזיות יישארו בלתי נגישות עבורו. אזורים "אסורים לכניסה" אלה, שנשלטים למעשה על ידי חזבאללה, פגעו ביכולתו של יוניפי"ל ליישם אפילו את המרכיבים הבסיסיים ביותר של המנדט שלו – כגון ניטור הפירוק מנשק ואכיפת הפסקת האש – והפכו את הכוח הבינלאומי ללא יותר מצופה מן הצד.

עם זאת, הדברים הללו מתרחשים על רקע פיתוח תשתיות של חזבאללה באזורים עירוניים וכפריים כאחד, שכוללות מנהרות תקיפה גדולות ובסיסים צבאיים. פעילי חזבאללה אף החלו לסייר לאורך הגבול כשהם לבושים במדים, בפנים גלויות, ללא פעולות משמעותיות או יעילות מצד יוניפי"ל, מה שייתר את תפקידו של יוניפי"ל בדרום לבנון.

הצמיחה הבלתי מרוסנת של ארגון חזבאללה, שקיבלה חיזוק משאיפותיה האזוריות של איראן, אינה מהווה איום מקומי בלבד – יש לה גם השלכות אזוריות ועולמיות רחבות יותר. הכישלון האסטרטגי של יוניפי"ל לרסן את התעצמותו הצבאית של חזבאללה מעודד את הארגון להמשיך ולהתרחב, מהווה איום מתמיד על גבולה הצפוני של ישראל ותורם לחוסר היציבות המתמשך בלבנון. היעדר פיקוח והרתעה מעודד שחקנים לא־מדינתיים ברחבי האזור, ומצביע על כך שכוחות שמירת השלום הבינלאומיים יכולים להפוך לבלתי יעילים בעזרת מניפולציה אסטרטגית ושליטה מקומית.

יתר על כן, ההשפעה של חזבאללה חורגת מתחום השליטה הטריטוריאלית. הארגון פועל נמרצות כדי לערער את הלגיטימיות של יוניפי"ל בשטח. באמצעות מעורבותו בחיי האוכלוסייה המקומית, תוך כדי זריעת אי־אמון בקרב כוחות בינלאומיים, חזבאללה ממצב את עצמו כסמכות השלטונית האמיתית בדרום לבנון. הדינמיקה הזו חותרת תחת כל הישג פוטנציאלי שיוניפי"ל עשוי להשיג, ומבססת את השליטה בפועל של חזבאללה, מה שמסבך עוד יותר כל מאמץ להשגת שלום ויציבות ארוכי טווח.

תקריות ספציפיות של תנועה מוגבלת

כישלונותיו המבצעיים של יוניפי"ל אינם תאורטיים; הם נטועים עמוק בתקריות ספציפיות שערערו את אמינותו של כוח המשימה ופגעו ביכולות המבצעיות שלו. ראוי לציין כי חזבאללה תזמר סדרה של פעולות שמטרתן לצמצם את יכולתו של יוניפי"ל לסייר בגזרות קריטיות ולפקח עליהן. במשך שנים, נמנעה מהכוחות לשמירת השלום הגישה לאזורים מרכזיים שבהם ידוע כי קיימת תשתית צבאית של חזבאללה. לעתים קרובות נעשה הדבר בטענה לשמירה על זכויות קניין פרטי או הגנה על גידולים חקלאיים. מכשולים אלה אינם מקרים בודדים; הם מהווים חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לשמירה על חופש התנועה של חזבאללה, תוך שלילת אותו החופש מיוניפי"ל.

למרבה הצער, מכשול זה הוביל לאובדן חיי אדם בקרב אנשי יוניפי"ל. בשנת 2022 נהרג חייל אירי בעימות שיזם חזבאללה, מה שהיווה תזכורת קשה לסכנות הפיזיות שכוחות לשמירת שלום נתונים בהן בסביבה עוינת זו. תקריות מסוג זה אינן נדירות; בשנת 2007 נהרגו ששה חיילים ספרדים כתוצאה מפיצוץ מטען חבלה שהונח על ידי פעילי חזבאללה. במקרים אחרים, שיירות של יוניפי"ל הותקפו ממארב או באמצעות מטעני נפץ, מה שהביא למספר הרוגים ופגע קשות במורל של הכוח הבינלאומי. התקפות ממוקדות אלו, בשילוב מניפולציות של חזבאללה במסגרות המשפטיות והחברתיות, יצרו סביבה שבה תפקידו של יוניפי"ל הפך בעיקרו לתפקיד טקסי.

יתרה מכך, ההתבססות הצבאית של חזבאללה המשיכה לגדול למרות נוכחותו של יוניפי"ל. הארגון הרחיב את מאגר הנשק שלו, בנה עמדות מבוצרות והקים רשת מודיעין חזקה, שפועלת ללא הפרעה מצד כוחות בינלאומיים. חוסר יכולתו של יוניפי"ל לסכל פעילויות אלה – הן בשל מגבלות מבצעיות והן בשל שיקולים פוליטיים – הפך את כוח המשימה לבלתי יעיל, מה שמעודד עוד יותר את חזבאללה לפעול בלי חשש מתגובה.  המציאות העגומה היא, שבעוד יוניפי"ל קיים על הנייר ככוח לשמירת השלום, הרי שחזבאללה הוא זה ששולט בפועל בדרום לבנון.

בין השנים 2006–2019, דיווח יוניפי"ל שכוחותיו הותקפו באלימות למעלה מ-100 פעמים על ידי חזבאללה או גופים המשתפים פעולה איתו. לצורך הדגמת היקף הבעיה, אנו מצרפים כאן דוגמה אחת בלבד מיני רבות: דוח המזכיר הכללי בדבר יישום החלטת מועהב"ט 1701 (2006) בתקופה שבין 21.2.2023-20.6.2023, נספח א': הגבלת חופש הגישה והתנועה של כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) בין 21.2.2023-20.6.2023– רשימה קצרה של דוגמאות להגבלות שהוטלו על יוניפי"ל על ידי חזבאללה.

מספר תקריות, שבהן יוניפי"ל היה שותף להסתרת מידע חיוני, הקשו אף יותר על משימתו. בולט במיוחד המקרה משנת 2000, כאשר שלושה חיילים ישראלים נחטפו על ידי חזבאללה לעיני אנשי יוניפי"ל, שצילמו את החטיפה מבלי לדווח עליה באופן מיידי. יוניפי"ל לא רק נכשל כשלא התערב בזמן אמת; הוא גם סירב למסור את קלטת הווידאו המתעדת רגעים מרכזיים של התקרית, מה שהוביל להאשמות כי האו"ם הטעה את ישראל. הקלטת, שהוחבאה במשך חודשים, תיעדה את השימוש שעשה חזבאללה ברכבי האו"ם במהלך החטיפה, והכילה ראיות שעשויות היו לסייע באיתור החיילים. כישלון זה לפעול, והסתרת המודיעין החיוני שלאחר מכן, מסמלים את יעילותו המוגבלת של הכוח. סירובו של יוניפי"ל לשחרר את הקלטת במסווה של שמירה על נייטרליות העלה שאלות קשות לגבי מחויבותו לשמירת השלום, במיוחד כאשר חיי אדם היו בסכנה. חוסר מעש זה מצד יוניפי"ל תרם לתפיסה, כי תפקידו בדרום לבנון היה לעתים קרובות פסיבי, במקרה הטוב, ושותף לפעולותיו של חזבאללה, במקרה הרע.

שיתוף פעולה בין יוניפי"ל לחזבאללה

עדות של חייל דני משוחרר, שפעל במסגרת ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האו"ם (UNTSO)

ב-20.10.2024, מסר חייל לשעבר ב-UNTSO עדות תחת השם הבדוי "מיקל". בעדותו טען "מיקל", כי בעת שהיה מוצב בלבנון עשר שנים קודם לכן, יוניפי"ל היה "כפוף לחלוטין לחזבאללה".  העדות נמסרה בראיון לאתר החדשות הדני BT ו"מיקל" הצהיר, כי הוא מדבר בשמו, כאדם פרטי, ולא מטעם UNTSO.[5]

משימותיו של "מיקל" כללו תצפית ודיווח על הפרות פוטנציאליות של החלטת מועהב"ט 1701 משנת 2006, שהייתה אמורה לשים קץ לנוכחותו של חזבאללה בדרום לבנון.

להלן מספר ציטוטים מתוך העדות:

"היינו כפופים לחלוטין לחזבאללה […] ברור שהיה לנו חופש תנועה מוגבל. לדוגמה, מעולם לא פעלנו אחרי רדת החשיכה מחשש כי ניתקל בחזבאללה. כך שהיה להם זמן חופשי בשעות הערב והלילה. הם פשוט חסמו את הציר. הם לא נשאו נשק באופן גלוי אבל הם היו תוקפניים והיה די ברור שהם פעילי חזבאללה. ידענו מי מקבל החלטות על המתרחש, במיוחד בערים שיעיות. הם לא רצו שנראה מה הם עושים. כאשר סיירנו לאורך הקו הכחול, ראינו לעתים קרובות "אזרחים" מצלמים תמונות קרוב מאוד למתקנים הצבאיים של ישראל. כשזה קרה, נסוגונו והתבוננו מרחוק; פשוט קיבלנו הוראה לנהוג כך".

חיילי האו"ם לא הורשו לצלם תמונות או סרטונים:

"אסור היה לצלם תמונות או סרטונים ואם עשינו זאת, המקומיים יכלו פשוט להחרים את המצלמות שלנו בסופו של דבר. זה קרה לעמיתים שלי ביוניפי"ל וב־UNTSO".

בנוגע לנוכחות ולשליטת חזבאללה בדרום לבנון ובסמוך לגבול עם ישראל, העד אמר:

"אזרחים שלא היו קשורים לחזבאללה, במיוחד נוצרים, פחדו לדבר נגדם. הם הטילו אימה על רבים מהתושבים. אבל במקביל היינו עדים לשיתוף פעולה איתם מצד האוכלוסייה המוסלמית השיעית. לדוגמה, היו לנו כמה מתורגמנים שהאמינו בהשקפת העולם של חזבאללה. פעם, כשאחד המתורגמנים החל לשבח את חסן נסראללה, סילקתי אותו בסופו של דבר מהרכב. פשוט לא רציתי להקשיב לזה".

"מיקל" ציין כי לא ננקטו פעולות במקרים שהחלטה 1701 הופרה. "דיווחנו למפקדינו על הפרות יומיומיות של החלטה 1701, כולל הגבלות על חופש התנועה שלנו, וקיבלנו הוראה לדווח על כל ההפרות ללא קשר למספרן". אבל שום דבר לא קרה", הוא אמר. "לא קיבלנו שום תגובה, ולא ננקטו שום פעולות. זה היה מתסכל מאוד ורק אישר את מה שחוויתי במדינות אחרות שבהן הוצבתי: האו"ם אינו מסוגל לבצע את תפקידו".

יוניפי"ל וחזבאללה – קשרים לא ידועים?

באשר לפעילותה של הכוח האיטלקי של יוניפי"ל בלבנון, ראוי להזכיר את דבריו של פרנצ'סקו קוסיגה[6] בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2008: "קוסיגה ליהודי איטליה: מכרנו אתכם".

לדברי קוסיגה, איטליה יישמה את ההסכם בינה לבין חיזבאללה שאפשר לכוחות יוניפי"ל לנוע בחופשיות בדרום לבנון, ללא חשש לביטחונם, בתמורה לעצימת עין ואפשרות שניתנה לחיזבאללה להתחמש מחדש. עוד הוסיף הנשיא לשעבר כי הוא בטוח בקיומו של ההסכם וכי הוא יהיה מוכן להעיד בפני בית משפט כי מדובר בסוד מדינה והוא לא יידרש לחשוף את מקורותיו.[7]

יתרה מכך, שר החוץ האיטלקי, אנטוניו טאיאני, הצהיר באפריל 2024, בעקבות התקפת הטילים הראשונה של איראן על ישראל:

"האיראנים הבטיחו לנו כי חיילינו האיטלקים באזור יכובדו. […] הכוח האיטלקי בלבנון נמצא תחת חסות האו"ם, הוא מוגן, ואני לא חושב שהחיילים או האזרחים האיטלקיים בישראל ובאיראן נמצאים בסכנה". באשר למתקפות מצד החות'ים בים האדום, השר הסביר כי הובטח לו ש"רק אוניות שנושאות נשק לישראל יותקפו". (Agi, Apr 14,2024).[8]

ההצהרה של טאיאני מצביעה, על כך שממשלת איטליה עמדה בקשר עם איראן כדי להבטיח את שלומם של חיילי יוניפי"ל האיטלקיים. ניתן לראות שהדבר עולה בקנה אחד עם ההצהרה של קוסיגה בנוגע להסכם עם חזבאללה, הפרוקסי של איראן בלבנון.

נוסף על כך, ^ב־14 באפריל 2024 טען ג'רמנו דוטורי, פרופסור למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת לואיס ברומא, כי איטליה ויתרה על החופש שלה להתבטא בנוגע לאיראן ברגע שפרסה ב־2006 אלף מחייליה במעוזי החזבאללה. [9]

מאמר שפורסם ב־17 באפריל 2024 באתר Startmag הדגיש את הכישלון של יוניפי"ל בביצוע משימתו בלבנון – לפרק את חזבאללה מנשקו. מחבר המאמר מתח ביקורת על כניעתה של איטליה לארגון, וציין כי כעת חזבאללה חמוש ומסוכן יותר מאשר ב־2006, והוא ממשיך לערער את היציבות באזור כפרוקסי איראני. [10]

יתרה מכך, מאז התמרון היבשתי של צה"ל נגד חזבאללה, הגיעו עדויות לכישלונו של יוניפי"ל מהחקירות האחרונות של מחבלי חזבאללה. אלו העידו כי ארגון הטרור שילם לאנשי יוניפי"ל על השימוש בעמדותיהם לצורך מעקב ואף פעולות צבאיות. במספר עדויות הודו הנחקרים שחזבאללה השתלט גם על מצלמות יוניפי"ל סמוך לגבול ישראל.

לסיים את המשימה של יוניפי"ל

יש לבטל לאלתר את המנדט של יוניפי"ל, שכן הוא אינו מספק עוד תועלת, לא ללבנון ולא לישראל. יוניפי"ל, שנתפס בעבר ככוח מייצב, הפך למנגנון שבאמצעותו מחזק חזבאללה את כוחו. במקום להמשיך להעביר מימון ולתמוך בכוח בלתי יעיל לשמירת השלום, על הקהילה הבינלאומית להעביר את המיקוד שלה ליוזמות דיפלומטיות וביטחוניות ישירות, המטפלות בגורמי היסוד לחוסר היציבות בלבנון.

הכישלון החוזר ונשנה של יוניפי"ל לפעול בנחישות, בשילוב עם הטעיית ישראל ומעורבותו בפעילות של חיזבאללה, מדגישים כי מזה זמן רב הוא חדל מלהיות כוח שפועל למען שלום. חוסר יכולתו למנוע את התעצמותו הצבאית של חזבאללה, בשילוב עם סירובו לשתף פעולה גם כאשר חיי אדם מונחים על כף המאזניים, לא רק מערערים את המנדט שלו, אלא גם מעלים את השאלה האם הוא מעל בתפקידו בלבנון.

סיום פעילותו של יוניפי"ל יסיר גם מרכיב מרכזי במניפולציה של חזבאללה, ויאלץ הן את ממשלת לבנון והן את הקהילה הבינלאומית להתעמת עם המציאות בשטח. מבחינת ישראל, ביטול המנדט של יוניפי"ל יבטל את תחושת הביטחון הכוזבת שכוח המשימה מספק, ויאפשר גישה מציאותית יותר לביטחון הגבולות. בדומה לכך, מבחינת לבנון, ביטול המנדט של יוניפי"ל יציע הזדמנות להחזיר לעצמה את הריבונות על אזור הדרום שלה, ללא האילוצים שהוטלו על ידי המנגנון הצבאי של חזבאללה.

גם בני העם הלבנוני, במיוחד אלו המתגוררים באזורים שבשליטת חזבאללה, זכאים לחיות ללא האיום המתמיד של אלימות וסכסוך. הוצאת יוניפי"ל והטלת נטל הטיפול במצב הביטחוני על גורמים מקומיים ואזוריים, עשויה לכייל מחדש את הדינמיקה הפנימית בלבנון. סיום המשימה של יוניפי"ל יסמן את הצעד הראשון לעבר שלום יציב יותר; כזה שאינו מבוסס על התערבות בינלאומית אלא על אחריותם של בעלי העניין האמיתיים באזור.

המלצות ספציפיות לתחליפים אפשריים ויעילים עבור יוניפי"ל ניתן למצוא במסמך של מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים: "נקודת מפנה בצפון: תחזיות למלחמת ישראל–חזבאללה".

סיכום

לאחר יותר מארבעה עשורים של פעילות, ברור שיוניפי"ל נכשל בהשגת יעדי המנדט שלו בדרום לבנון. חוסר יכולתו להתנגד להתעצמות הצבאית של חזבאללה, בשילוב עם מגבלות התנועה שלו והסכנה הגוברת לחייליו, הפכו אותו לבלתי יעיל. סיום הנוכחות של יוניפי"ל יכול להביא הן את ישראל והן את לבנון להתחיל לטפל בגורמי היסוד לחוסר היציבות באזור.

אזור דרום לבנון שהינו חופשי מנוכחות חזבאללה, הוא לא רק אינטרס ישראלי אלא גם אינטרס של העם הלבנוני, שזכאי לחיות ללא התערבות חיצונית וסכסוך. רק התמודדות עם המציאות בשטח וסיום המשימה הכושלת לשמירת השלום יאפשרו להתקדם באמת למציאות טובה יותר.

שאלה מרכזית שדורשת תשומת לב

1. יוניפי"ל הוקם במרץ 1978, כדי לוודא את נסיגת הכוחות של ישראל. צה"ל נסוג מלבנון באוגוסט 1978. מה הייתה ההצדקה להמשך קיומו של יוניפי"ל מאז ואילך?
2. מטרה נוספת הייתה "להשיב את השלום והביטחון הבינלאומיים ולסייע לממשלת לבנון להבטיח את חזרת סמכותה האפקטיבית באזור". אם כך, מדוע נכשל יוניפי"ל במשימה בין אוגוסט 1978 ל־1982 ואפשר את הנוכחות של אש"ף בדרום לבנון?
3. כמו כן, כיצד הוא אפשר את הקמתו של חזבאללה ואת קיומה של ההשפעה האיראנית בלבנון? תופעות שהן ההיפך המוחלט מהיעד "לסייע לממשלת לבנון להבטיח את חזרת סמכותה האפקטיבית".
4. בהמשך לכך, כיצד הוא אפשר לסוריה להתערב בלבנון במהלך שנות השמונים?
5. כיצד הוא אפשר את פרוץ מלחמת לבנון הראשונה בין לבנון לישראל?
6. כיצד הוא אפשר את הקמתו של צבא דרום לבנון בניגוד גמור למשימתו "לסייע לממשלת לבנון להבטיח את חזרת סמכותה האפקטיבית"?
7. כיצד קרה שיוניפי"ל הפך לכוח מאפשר ואף משתף פעולה עם גורמי טרור?
8. איך ייתכן שאחרי כל הכישלונות הללו, ואחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006, יוניפי"ל עדיין פועל ותקציבו עולה משנה לשנה?
9. מדוע אחרי כל הכישלונות הללו, האו"ם ממשיך להעמיד בסיכון את החיילים בשטח, פעמים רבות לשווא, ומדוע הקהילה הבינלאומית דבקה ביוניפי"ל עד כדי כך, שהיא מדגישה כי אין לו תחליף בר־קיימא?

[1] מזכ"ל האו"ם (2023), תקציב כוח האו"ם הזמני בלבנון לתקופה שבין 1.7.2023-30.6.2024: דו"ח המזכיר הכללי, ב: מערכת הספרייה הדיגיטלית של האו"ם (A_77_740-EN). https://digitallibrary.un.org/record/4008431
[2] United Nations Peacekeeping. (n.d.). UNIFIL Fact sheet: United Nations Interim Force in Lebanon. Retrieved November 11, 2024, from https://peacekeeping.un.org/en/mission/unifil
[3] ראה 2.
[4] 10 המדינות המובילות מתוך 48 המדינות התורמות, נכון לתאריך 22 באוקטובר 2024. UNIFIL Troop-Contributing Countries. (2024, October 22). UNIFIL. https://unifil.unmissions.org/unifil-troop-contributing-countries
[5] ראה: Jotam Confino, B.T., “Michael var FN-soldat i Libanon: 'Vi var totalt underlagt Hizbollah'”, October 20, 2024, https://www.bt.dk/udland/michael-var-fn-soldat-i-libanon-vi-var-totalt-underlagt-hizbollah
[6] ראש ממשלת איטליה בשנים 1979–1980 ונשיא איטליה בשנים 1985–1992.
[7] Focus on Israel, “Cossiga agli ebrei italiani: “Vi abbiamo venduto”, Oct 6, 2008 – https://www.focusonisrael.org/2008/10/06/cossiga-ebrei-italiani-vi-abbiamo-venduti-lodo-moro/
[8] Agi Press Agency, “Tajani, "segnali incoraggianti da Iran e Israele. La diplomazia è al lavoro", Apr 14, 2024 – https://www.agi.it/estero/news/2024-04-14/attacco-iran-israele-medio-oriente-tajani-26026362/
[9] https://x.com/GermanoDottori/status/1780185313278582842?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1780185313278582842%7Ctwgr%5E5cd465fb019c7da8f7f919db8294c3bb82bfaa49%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fwww.startmag.it%2Fmondo%2Fitalia-sovranita-limitata-hezbollah%2F
[10] Marco Orioles, “L’Italia è un Paese a sovranità limitata su Hezbollah?”, Startmag, April 27, 2024 – https://www.startmag.it/mondo/italia-sovranita-limitata-hezbollah/

הפוסט מדוע נכשל יוניפי"ל בדרום לבנון ומהי החלופה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מחברים: עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד, ג'ניפר תיל

עריכה והנחייה: אור יששכר

ליווי מקצועי: תא"ל במיל' יוסי קופרווסר

הקדמה

בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה, לצד הזירות הנוספות במלחמה. בעקבות התמרון הקרקעי, הורה צה"ל לאוכלוסיה האזרחית בעזה להתפנות מאיזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת. במקביל למבצע הומניטארי רחב-היקף שעד כה הוביל לחלוקה של כמיליון טון סיוע הומניטארי ברצועה, המצב ההומניטארי בעזה נותר מאתגר וחמאס ממשיך לשדוד כמויות לא מבוטלות מהסיוע. לצד זה, איזורים בנויים רחבי היקף נותרו הרוסים או אינם ראויים למגורים בעקבות פעילות מבצעית של צה"ל כנגד תשתיות הטרור הנרחבות של שחמאס הפעיל בהם. מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מעבר למצב בשטח והצרכים שהוא מייצר, ישנם גם צרכים ביטחוניים ואסטרטגיים. התשתית הקיימת של חמאס, דרכה הוא שולט באוכלוסיה ומשמר את כוחו, בנויה במידה רבה על התשתיות הקיימות מעל הקרקע ובתת הקרקע, כמו גם על המבנה החברתי הקיים בעזה, באמצעותו ביסס חמאס לאורך השנים אחיזה ושליטה.

מהסיבות הללו, לא ניתן ולא מומלץ בשלב זה שהעקורים יחזרו לאחר המלחמה . יש לאמץ שיטה שבכוחה מחד לסייע לאוכלוסיה באופן אופטימאלי לאור הנסיבות, ומאידך לעשות זאת בצורה שלא מחזירה לחמאס את הכוח והשליטה.

יותר משנה לתוך מלחמת "חרבות ברזל" בזירת עזה, מתנהלת עדיין לחימה משמעותית למרות סיום השלב העצים העיקרי. בינתיים, ישראל עוד לא נכנסה רשמית לשלב הבא – שלב הביניים בין הלחימה לבין ההסדר ארוך-הטווח בעזה. בשלב זה כבר ברור שסיום הלחימה העצימה אין משמעו סיום הלחימה, וככל הנראה שלב הטיהור – המאבק בכיסי הפעילות של חמאס, יימשך תקופה ארוכה.

מעבר לשאלת הלחימה, ישנה גם שאלת "היום שאחרי", מי ינהל את רצועת עזה, מתי וכיצד. עוד לא ברור מה תהיה התוכנית הרשמית שתאומץ לבסוף על ידי ממשלת ישראל (נחזור ונמליץ על התוכנית שפרסמנו "התוכנית להבראת עזה" בחודש דצמבר 2023, בשיתוף ה-JCFA, והוצגה לצמרת מקבלי ההחלטות בישראל). עם זאת, ברור לחלוטין כי יהיה זה בלתי אפשרי להחיל באופן מיידי אף אחת מהתוכניות שעומדות על הפרק. לכן, תהיה בהכרח תקופת ביניים, שבתוכנית שלנו נקראה "שלב הקמת המנגנונים". תקופה זו תיקח לכל הפחות מספר חודשים ועלולה להתארך לפרק זמן של שנה או שנתיים.

המודל המוצע לתקופת הביניים הוא הקמתו של מנהל הומניטארי זמני ברצועת עזה, בעל אופי אזרחי בלבד וללא אפיונים מדיניים, וישומו באמצעות הקמת ערי עקורים בשטחים פתוחים. ישנם מודלים מקובלים בעולם ל הקמת ערי עקורים וניסיון בינ"ל רחב ביישומן, בין אם בנסיבות של אסונות טבע או פליטות כתוצאה ממלחמה.

נוכח הניסיון הרב והמוצלח הקיים בעולם, זהו מודל שניתן להחילו במהירות וביעילות. בנוסף, ניתן להחילו באופן מיידי והדרגתי, כך שאין אפילו צורך להמתין לסיום הרשמי של הלחימה או של השלב הנוכחי בלחימה. היישום יכול וכדאי שיהיה הדרגתי, הקמת ערי עקורים ראשית בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ועם הצלחת המודל ולאור הצרכים וההזדמנויות בשטח להרחיבו לחלקים נוספים של הרצועה.

נייר זה מתייחס כאמור לתקופת הביניים ומתייחס להקמתו של מנהל הומניטארי, שמטרותיו יוגדרו באופן מגודר לצרכים המיידיים, המינימליים והקריטיים שיש לספק לתושבי רצועת עזה. המנהל ההומניטארי לא מבקש לפתור בעיות פוליטיות סבוכות או להציע פתרונות ארוכי טווח, אלא לאפשר זרימה יעילה של סיוע הומניטארי לתושבי הרצועה, תוך שלילת השליטה על האוכלוסיה ומשאבי הסיוע מחמאס אשר המהווים צינור חמצן להישרדותו.

התוכנית מבקשת להדגים כיצד ניתן לממש את שני היעדים הללו יחדיו והיא עומדת בהלימה למטרות המלחמה שהגדירה מדינת ישראל. זאת בניגוד לדעה הגורסת כי על מנת להימנע מאסון הומניטארי בעזה יש בהכרח להותיר את המנגנונים הקיימים כגון אונר"א על כנם, וחמור מכך, יש להותיר את כוחו האזרחי של חמאס.

בהמשך יתייחס הנייר גם להצעות להחזיר לעזה את "הממשל הצבאי". בעוד שאין ספק שיש יתרונות מסוימים בהחלת השיטה הזאת, בעיקר משום שלצה"ל ניסיון רב בהפעלתה היעילה יחסית בשנים שקדמו לאוסלו, יש לה גם חסרונות רבים. נייר זה מציע מודלים חדשים, בין היתר לפי מקרי בוחן מניהול איזורי משבר הומניטאריים מהעולם, שמשלבים חשיבה מחוץ לקופסא, הבנת הכשלים במודלי העבר ואינטגרציה של מודלים מוצלחים מאיזורים אחרים בעולם.

לצד זה, יש גם לסייג ולהדגיש שבניגוד לאיזורי אסונות טבע, לא ברורה עמדת הצד הפלסטיני ביישום מודלים כאלה, תמיכתו בחמאס עדיין גבוהה, וההנהגה החמאסית המקומית צפויה להתנגד למהלך מסוג זה בכוח הזרוע.

המנהל ההומניטארי יאפשר את השגת המטרות החשובות ביותר בתקופת הביניים תוך יצירת ההתנגדות המועטה ביותר. בראש ובראשונה, הוא יאפשר את הכנת השטח לתוכנית של היום שאחרי באופן היעיל והשקט ביותר, במקרה הזה שקט בינלאומי יחסי. שנית הוא יאפשר למנוע משבר הומניטארי בעזה ולנהל את משאבי הסיוע באופן יעיל, יאיץ את תהליך מיגור חמאס ככוח שלטוני ולבסוף יבנה בסיס להענקת סמכויות מסוימות לאוכלוסיה העזתית שאיננה מעורבת בטרור לנהל את ענייניה האזרחיים.

תכנית האיים ההומניטריים בעזה: עיקרי ההצעה

• האחריות על הסיוע ההומניטארי בעזה תועבר מאונר"א וחמאס למנהל הומניטארי המבוסס על ערי עקורים שיצויידו בתעודות ביומטריות.
• המנהל ההומניטארי הכללי המתאם את הפעילות יהיה ישראלי, אך ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי ולפי סטנדרטים מקובלים של סוכנויות סיוע בינ"ל, בשילוב אוכלוסיה מקומית וארגוני סיוע, ללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי. שליחתם ומימונם ימשיכו להתנהל כפי שהם מתנהלים היום מתקציבי הסיוע של הגורמים המסייעים השונים ולא מתקציב ישראלי.
• האחריות הישראלית תהיה לאפשר את פעילות המנגנון באופן חלק ויעיל, כולל אבטחה היקפית על שטח ישראל ובמעברים ברצועה מחוץ לשטחי ערי העקורים.
• האחריות הכלכלית לא תיפול על כתפי משלם המיסים הישראלי אלא על תרומות בינ"ל, כפי שקורה בעזה כיום ובאיזורי אסון רבים בעולם.
• אזרחי ולא מדיני: למנהל ההומניטארי לא יהיו שום סמכות או מעמד פוליטי או מדיני, תפקידו יהיה רק במישור ההומניטארי.
• קרבה לאוכלוסיה ושליטה על הסיוע תשרת גם את המטרה של מציאת חלופות ריאליות לחמאס עבור השלב הבא ב"יום שאחרי" בעזה.
• בכל תרחיש, צה"ל ישמר חופש פעולה ביטחוני מוחלט בכל רצועת עזה, כולל בתוך האיים.
• ההבדל מהמצב היום:
  • "היד המחלקת היא היד השולטת": צה"ל מפקח מקרוב על חלוקת הסיוע ההומניטרי, ושולל את הסמכות של אונר"א ושל חמאס לשלוט בצרכים בסיסיים של האוכלוסיה, מה שיחזק את היכולת למוטט את חמאס ולבטל את נוכחות אונר"א בעזה.
  • הצעת אופק לשלב הבא במלחמה.
  • פיקוח צמוד יסייע למנוע השתלטות חמאס או כנופיות מבריחים על הסיוע.
  • כניסת אוכלוסיה עם תעודות ביומטריות תתבצע דרך בדיקה ביטחונית וגלאי מתכת, ותמנע מצב של הברחת אמל"ח והסתננות חמאס או גורמים עוינים לתוך האיים.

העקרונות הבסיסיים למודל:

הקמת ערי עקורים באיזורים מוגדרים על פי מודל בינ"ל מקובל לאיזורי אסון

תיאור: ערי עקורים במגורים זמניים באיזורים פתוחים מחוץ לאיזורים העירוניים הקיימים שנגרם להם נזק כבד או שעדיין מתקיימת שם מערכת השליטה האזרחית של חמאס, ונותרו בהם תשתיות טרור מעל ומתחת לקרקע. חלוקת הסיוע ההומניטארי תתאפשר אך ורק במסגרת מחנות העקורים ובמנגנונים שיקומו בתוכם.

הקמה: הערים יוקמו על ידי ארגוני הסיוע, לאחר שצה"ל ינקה ויקצה שטח וכן תוך סיוע ישראלי ככל שידרש.

עיקרון השטחים הפתוחים: יש להקים את הערים בשטח פתוח בלבד ורק לאחר שצה"ל בדק ווידא שאין פתחים של מנהרות טרור בשטח המיועד. מניעת הגישה לעיר העקורים מחמאס היא מטרה ראשונה במעלה. כל גישה של אנשי חמאס דרך מנהרות טרור בכוחה לפגוע משמעותית במטרות הקמת המנהל ההומניטארי וערי העקורים. יש להידרש לתרחיש שבו חמאס מנסה לפגוע צבאית בהתנהלות התקינה בערי העקורים.

דוגמאות למודלים המוצעים שניתן ליישם מיידית

מומלץ לפעול לפי המודלים המוכרים. הנציבות העליונה של האומות המאוחדות לפליטים (UNHCR) פירסמה המלצות מפורטות בנוגע לגודל המחנה המומלץ, גודל כל חדר או אוהל, ושירותים מומלצים כגון בריאות, חינוך, מזון, מים, סניטציה, הנהלה, בטיחות, לוגיסטיקה וכדו' לזמן שהייה שנקבע על ידי הסוכנות.

הנהלים נקראים NARE – Needs Assessment for Refugee Emergencies ונועדו לאפשר לסוכנות להעריך את הצרכים של האוכלוסיה המקומית ולהקיש מכך את פעולות הסיוע הנדרשות ממנה. הסוכנות מדגישה שהרשימה הזאת דינמית ומותאמת אישית, ולא מחייבת בכל סעיפיה כל מקרה ומקרה.

הסוכנות מעריכה שורה ארוכה של קריטריונים לפי תחומים, ביניהם התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים; אפיון האוכלוסיה מבחינת גילאים, מצב בריאותי, ילדים לא מלווים, נשים שגרות לבדן; אפיון השירותים הקיימים – בריאות, שיטור, סניטציה, משרדים ממשלתיים; הערכת רקע שגרם לאוכלוסיה להיכנס למצב סיכון; הערכת משאבים קיימים במקום; מקום זמין להקמת תשתיות חדשות; וכד'. בין היתר, נעשה שימוש בקריטריון הבסיסי WASH – Water (safe drinking), Sanitation, Hygiene.

נהלי NARE של הסוכנות מצורפים בלינק הבא בתמצית:

https://emergency.unhcr.org/coordination-and-communication/refugee-coordination-model/needs-assessment-refugee-emergencies-nare

להלן הלינק למדריך המלא של הסוכנות על נהלי NARE להערכת צרכי אוכלוסיה:

https://www.unhcr.org/handbooks/assessment/sites/assessment/files/2023-10/UNHCR%20Needs%20Assessment%20Handbook.pdf

ראו בנספח מקרי בוחן מעיראק ומאפגניסטן ליישום מוצלח של הנהלים.

ניסיון מערי עקורים קיימות ברצועה: יש לציין שגם היום מוקמות מעין ערי עקורים ברחבי הרצועה, אך ישנו הבדל משמעותי בין המודל המוצע פה לזה המתקיים היום. ראשית, ערי העקורים יהיו מסודרות ומתוכננות היטב ולא יאלצו לקום באופן לא מתוכנן. שנית, הערים יהיו נקיות משליטה של חמאס ועל כן סיכויי ההצלחה שלהן גדולים יותר. לאחר מכן, הסבירות של הזזה בלתי פוסקת של האוכלוסיה יורדת, בעיקר משום  שחמאס לא יוכל לנצל את המנגנון ההומניטארי כפי שהוא עושה היום ולקיים פעילות טרור  משטחים אלה.

הקמת המנהל ההומניטארי שמתפקד כמטה הכפוף לקבינט המדיני-ביטחוני ולא לצה"ל

תיאור: העברת סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטארי למנהל ההומניטארי על עזה – Gaza Humanitarian Directorate. המנהל יכלול נציגי צה"ל ובכללו מתפ"ש, יתר גופי מערכת הביטחון, ממשלה, וארגוני סיוע בינ"ל.

מבנה היררכי: כל עיר עקורים תעבוד אל מול מנהלת התיאום ההומניטארית הכללית הישראלית. למנהלת הכללית יהיו תפקידים מוגבלים ביותר והם לא יכללו את ניהול ענייניה הפנימיים של עיר העקורים. תפקידיה יכללו:

• תיאום הגעת אספקה
• תיאום אבטחה היקפית
• תיאום רשימות התושבים וסינונם מאנשי חמאס
• תיאום הקמת ערים חדשות, הגדרת השטח הייעודי, הכנתו וניקויי מתשתית תת-קרקע ותשתית טרור אחרת

ניהול אוכלוסין: כל עיר עקורים תיחשב לטריטוריה מנהלית זמנית בפני עצמה, ותושביה יקבלו תעודות ביומטריות חד-חד ערכיות לכל עיר עקורים שיאפשרו להם כניסה וקבלת הסיוע ההומניטארי המתקבל במחנה. יש לציין שאלה לא תעודות זהות, ומטרתן לשרת את התושבים בקבלת השירותים ולא לייצג פתרון קבע. הדבר יאפשר לנטר את האוכלוסיה העוברת במעברים ולמנוע כניסת אנשי חמאס וארגוני טרור אחרים.

במקביל תבוטל פעילות אונר"א בעזה. תעודת הפליט של אונר"א או תעודות הזהות של חמאס יאבדו תוקף.

נציגות מקומית: לכל עיר עקורים תמונה גם נציגות מקומית, כמקובל במודל של ערי עקורים מהעולם. מטרתה של הנציגות לייצג את צרכי התושבים אל מול ארגוני הסיוע. השאיפה היא שלישראל תהיה מינימום מעורבות ותפקידה החשוב יהיה לאפשר (to enable) את קיומה התקין של המערכת. בראש תחומי אחריותה, ישראל תמשיך להיות אחראית על כך שמשלוחי סיוע ימשיכו להיכנס לרצועה ויגיעו למחנות העקורים על פי צרכים.

גידור תפקיד – הומניטארי ולא פוליטי: חשוב לציין שלמנהלים ההומניטארים לא יהיה כל תפקיד פוליטי, מדיני או בטחוני. העיסוק יהיה הומניטארי בלבד. הגבלת תחומי פעילותו של המנהל יאפשר גם שיתוף פעולה רחב יותר גם של האוכלוסיה המקומית.

ביתור הרצועה לחלקים והפרדה בין האיזורים החדשים

ההפרדה תיערך על פי העקרונות המבצעיים הבאים:

1. הקמת "שטח היקפי" בו הגנה בטחונית של צה"ל: לא יהיה לצה"ל תפקיד בתוך המחנות. נוכחותו תהיה במרחב על מנת להגן עליו מפני כניסה והשתלטות של חמושים של חמאס או ארגוני טרור אחרים. על אף זאת, חשוב לציין כי צה"ל יהיה חופשי לפעול בכל רחבי הרצועה כולל בתוך המחנות לצורך פעילות מבצעית כנגד התארגנויות פח"עיות (counter-terrorism) במידה ויהיו כאלה.
2. מערכת צירים: הקמת מערכת צירים אורכיים ורוחביים ברצועה אשר יחלקו אותה, וימנעו כוח מחמאס, כדוגמת ציר נצרים אשר מבודד את צפון הרצועה משאר חלקיה ומקשה על חמאס לחזור ולבסס את כוחה בצפון. מערכת צירים כזו תחייב את האוכלוסיה המבקשת לנוע מחלק אחד לשני לעבור דרך מערכת בקרה של צה"ל. מערכת הצירים תסייע להגנה ההיקפית של צה"ל ולמניעת זליגה משמעותית של כוחות חמאס לאזור ערי העקורים, ובכך יבטיחו להם תנאים של בטחון אישי וניהול חלק יחסית של האופרציה ההומניטארית.

הנדסה מדינית: המצב הנוכחי ברצועת עזה – לקראת הפרדה טריטוריאלית

מבט אל המצב הנוכחי ברצועת עזה מעיד על כך שמתקיימת פעילות אינטנסיבית אך הדרגתית של צה"ל ברחבי רצועת עזה כדי לבסס הפרדה טריטוריאלית בפועל. ניתן לקרוא למדיניות זו "הנדסה מדינית", או "הנדסה מעצבת מציאות" – כלומר ביסוס חזון עתידי דרך שינויים הנדסיים בשטח.

רצועת עזה במסגרתה הקודמת לא קיימת כרגע, ובפועל מתקיימת מציאות של מספר איזורי שליטה נפרדים.

1. ציר נצרים: ממצב של שביל עפר בתחילת המלחמה, ציר נצרים כעת מתפרש על גבי רוחב של 7 ק"מ, באופן שמפריד ביעילות בין צפון הרצועה לדרומה.
2. ציר פילדלפי: מאז כיבוש גבול עזה-מצרים במאי, צה"ל ביסס שליטה בציר, והקים בו תשתיות כמו סלילת כביש והצבת כוחות קבועים. רוחב השליטה של צה"ל מוערך במאות מטרים לאורך הגבול הדרומי.
3. פרימטר: ישנם כעת מאות מטרים של פרימטר שחוצץ בין עוטף עזה לבין רצועת עזה. מתקיימת פעילות מתחילת המלחמה לפינוי הבתים והתשתיות המעטים שהיו במרחב זה, שרובו המכריע הוא שטח חקלאי, ויצירת איזור חיץ. מתחילת המלחמה הועלו דרישות על ידי גורמים בצה"ל וגורמים אזרחיים להקים איזור חיץ בן קילומטר אחד לעומק רצועת עזה.

מעברים

התוכנית צריכה להישען גם על הפעלת שורה של מעברים בין ישראל לרצועת עזה:

• מעבר ארז, המשמש גם לתנועת הולכי רגל וסחורות;
• על מעבר הדלקים הישן באזור קרני;
• מעבר סופה, ששימש בשנים האחרונות להעברת אגרגטים וחומרי בניין;
• מעבר כיסופים;מעבר כרם שלום, שמשמש מזה מספר חודשים גם חלופה למעבר רפיח, להעברת סחורות לתוך שטחי דרום רצועת עזה.

גם שליטה ישראלית במעגנה באזור נמל עזה, סמוך למקום בו הקימו האמריקאים את האי הצף, תשמש את השליטה הישראלית העתידית ברצועת עזה לאבטחת נתיבי שיט שינותבו ויישלטו ממרכז שליטה שיוקם בנמל אשדוד ויהפכו את המעגנה ל"סניף" של הנמל הישראלי.

עלויות – לא על חשבון משלם המיסים הישראלי

המודל המוצע של מנהל הומאניטארי הוא גם זה המשית את הנטל הכלכלי הנמוך ביותר על משלם המיסים הישראלי מכל החלופות האחרות המוצעות.

באיזורים מוכי אסון בעולם, ארגוני סיוע בינ"ל נוטלים על עצמם את כובד המשקל התקציבי והתפעולי של חלוקת סיוע הומניטרי. זאת, בדומה למתרחש היום ברצועת עזה, שם מדינת ישראל לא מוציאה מכיסה את תקציב הסיוע ההומניטארי.

נדגיש, שישנה טענה שההוצאות הכלכליות שיושתו על מדינת ישראל בכל תרחיש של שליטה בעזה, הגם הומניטרית בלבד, יהיו כבדות ויגיעו אף לעשרות מיליארדי ש"ח בשנה. אנו קובעים שאין בסיס לטענות האלה.

נבחן את ההוצאות הכלכליות של השחקנים השונים על סיוע הומניטרי לרצועת עזה, ועל מקרי בוחן נוספים באיזורי אסון בעולם.

במקרה של עזה ובמקרים האחרים, ישנה התגייסות בינ"ל רחבה של ארגוני סיוע, ארגוני זכויות אדם, מדינות, תורמים פרטיים, תאגידים, גופים פיננסיים ומקורות נוספים שתרמו מיליארדים רבים לסיוע הומניטרי. אין חשש שמשלם המיסים הישראלי יישא בהוצאות על סיוע הומניטרי.

רצועת עזה – הוצאות כלכליות על סיוע הומניטרי אוקטובר 2023 – אוקטובר 2024

הסיוע הכלכלי הבינ"ל לרכישת ציוד הומניטרי לפלסטינים (יהודה, שומרון ועזה) הסתכם בתקופה שבין ינואר-אוקטובר 2024 בכ-2 מיליארד דולר. בהשוואה לשנים קודמות, שבהן התרומות הסתכמו בכ-1 מיליארד דולר, המלחמה עוררה גל משמעותי של תרומות בינ"ל. הרוב המכריע של הסיוע נתרם על ידי ממשלות בעולם, המובילות ביניהן ארה"ב, האיחוד האירופי, גרמניה ואיחוד האמירויות. תרומות נוספות התקבלו משורה של ממשלות, רובן באירופה ובעולם הערבי; קרנות צדקה; ארגוני סיוע בינ"ל כדוגמת ה-WFP, OXFAM; ותורמים פרטיים ותאגידים אחרים. יודגש, כי משלם המיסים הישראלי לא נכלל ברשימת התורמים.

להלן חלוקת התרומות של סיוע הומניטרי בטונות, לפי גוף תורם:

הערות

• החלת מודל ניהול הומניטארי הנטול סמכויות פוליטיות כאמור, בניגוד להחלה של מודל משטר צבאי לדוגמא, או כל מודל שלטון ישראל, ימקסם את סיכויי המשך שיתופי הפעולה של הגורמים השונים מכל הקטגוריות המנויות לעיל.
• בכוחו של המודל המוצע למזער את ביזת הסיוע על ידי חמאס, לייעל ולמקסם את הסיוע לאוכלוסיה, ולהגדיל את בטחונם של עובדי הסיוע. כל זאת יוביל בתורו אף להגדלת הסיוע המגיע לתושבים בפועל.
• עלויות ניהול – בניגוד למשטר צבאי אשר מצריך הקמה של מערך שלטוני שלם, החל מדרגי ניהול והתווית מדיניות ועד דרג הביצוע כולל עליות הביצוע בשטח, המנהל ההומניטארי הוא מודל רזה מאוד. במנהל ההומניטארי יש צורך בכוח תיאום בלבד, והאחריות הישראלית נשארת מינימלית בתקופת הביניים. כך למשל, ישראל לא תהיה אחראית לפינוי האשפה, אך תהיה גורם מתאם מאפשר ומסייע.

יתרונות למודל

1. מדובר במודל בינלאומי מוכר עם ניסיון נרחב – ערי עקורים רבות הוקמו לאורך השנים ברחבי העולם – למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון,  וירדן ומקומות נוספים.
2. התנגדות בינלאומית ומקומית מועטה – החלת מודל ניהול הומניטארי הנטול סמכויות פוליטיות כאמור, בניגוד להחלה של מודל משטר צבאי לדוגמא, או כל מודל שלטון ישראל, ימקסם את סיכויי המשך שיתופי הפעולה של הגורמים השונים מכל הקטגוריות המנויות לעיל. המנהל נטול סמכויות פוליטיות כאמור, מוגדר כזמני ומשלב את האוכלוסיה המקומית וארגוני הסיוע בניהול.
3. מזעור הביזה בידי חמאס – ייעול ומקסום הגעת הסיוע לידי האוכלוסיה, והגדלת בטחונם של עובדי הסיוע.
4. איתור ובנייה של גורמים מקומיים עם פוטנציאל לשיתוף פעולה חיובי גם בהמשך הדרך – הכוחות המקומיים אשר יפעלו כנציגים בתוך ערי העקורים יוכלו פוטנציאלית לקחת חלק פעיל יותר גם בהנהגה של היום שאחרי בעזה. ישנו קושי היום בישראל לאתר גורמים להם יכולת וגם רצון בהנהגה, לגיטימציה מקומית והתנגדות או עצמאות מחמאס. משום השליטה הטוטאלית והאכזרית של חמאס ברצועה, קולות אלה נמנעו מלהישמע, ובמקרים הנדירים שפורסמו, אותם שחקנים אלטרנטיביים אפשריים ספגו יחס אכזרי ואף רצח מצד חמאס.[1] בהקשר זה, ערי העקורים והצורך בהנהגה מקומית לצרכים הומניטארים יכולים להוות הזדמנות למיצוב קשרים מסוג זה.
5. שלילת כוח מחמאס – חשוב לציין זאת בכל שלב בדרך, משום שכל חלק בתוכנית מטרתו לגזול חוליה נוספת משרשרת הכוח של חמאס. צמיחה של הנהגה מקומית מנותקת מחמאס היא חלק חשוב בדרך.

6. מדינת ישראל מתמודדת מול לחץ בינ"ל כבד להחזרת הרשות הפלסטינית לעזה והקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת "פתרון שתי המדינות" – בתור הפתרון "היחיד" למלחמה. משום מחסור באלטרנטיבה זמינה בחברה הפלסטינית כיום, כמו גם מחסור בדימיון ואורך רוח, מאמינות מדינות העולם שהעצמה של הרש"פ היא הכרח במסלול שיוביל לבסוף למדינה הפלסטינית אותה הם מבקשים להבטיח לציבור שלהם בבית. בתוכנית ההבראה לעזה שכתבנו, התייחסנו באריכות לשתי השאלות הללו. ראשית, מדוע הרש"פ היא לא שותף לתוכנית שתאפשר הקמה של מדינה חפצת חיים לצד ישראל, אלא גוף תומך ומממן טרור, חלש ומושחת אשר החזרתו לעזה בשלב זה אינה אפשרית אך גם לחלוטין אינה רצויה.[2]

הסוגיה השנייה נוגעת למדינה פלסטינית. גם כאן, התייחסנו בנייר בהרחבה לאפשרות ארוכת הטווח המבקשת להחיל תוכנית לה מספר שלבים, כאשר אם תוחל התוכנית בסבלנות ובהצלחה תוכל לקום הנהגה פלסטינית אחרת, כזו שאינה שטופת שנאה ותומכת טרור. דור אשר יתחנך על ערכים אחרים ויחווה אפשרויות אחרות. לכל השותפים ממדינות המערב, מדינות ערב הסוניות המתונות וישראל יש מטרה דומה. ישות פלסטינית חיובית, כזו שאינה מקדישה עצמה באופן מוחלט למעגל אלימות ודמים אינסופי, גזל של סיוע הומניטארי ואפס בנייה של כלכלה או חברה מועילה. ישות חיובית, יציבה, שבונה כלכלה, משתפת פעולה עם המערב והמדינות המתונות. כל זה מבקשת התוכנית שלנו לייצר, לאורך זמן. ראשית בהחלת שלב הביינים ולאחר מכן בהחלת התוכנית המלאה להבראת עזה.

חסרונות המשטר הצבאי לעומת המנהל ההומניטארי

1. המינוח "ממשל צבאי" טעון באסוציאציה שלילית במגוון קהלי יעד רלוונטיים, הגם שמדובר במנהל הומניטרי זמני. בקרב האוכלוסיה הפלסטינית, כמו גם בקרב שותפים פוטנציאלים הן במדינות המערב והן במדינות ערב. בנוסף, סביר להניח שתהיה התנגדות לא מועטה גם בקרב הישראלים להחלת משטר צבאי שוב ברצועת עזה וזאת ממגוון סיבות. בראשן, חוסר תמיכה בינלאומית תוביל להשתת כל העלויות על מדינת ישראל, כמו גם הגברת הלחצים על ישראל לצאת מעזה או להסכים לתנאים שאינם מטיבים עם האינטרס הישראלי, כמו גם המשך קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל בשל "כיבוש צבאי".
2. מורכבות משפטית עלולה לסבך את החלתו של ממשל צבאי באופן הדרגתי. מנהל הומניטארי אפשר להקים הדרגתית ואין גבול למספר הפעימות, כל זמן שיתאפשר ניתן להקים עוד עיר ועוד עיר עקורים. גם החלה מיידתית של ממשל צבאי היא מאתגרת בשל המורכבות המשפטית, לכן סביר להניח שאי אפשר יהיה להחילו במהירות ומאוד לא סביר שניתן יהיה להחילו לפני סיום שלב המלחמה העצימה בכל שטחי הרצועה.
3. זמניות – מודל זמני עלול להיהפך לקבוע עם הזמן. עם זאת, אם אכן הכוונה היא במציאת מודל אופטימאלי לתקופת הביניים, הרי שהמנהל ההומניטארי מקדם בצורה טובה הרבה יותר את האינטרס הישראלי מאשר חזרה למודל הממשל הצבאי.

נספח א': נהלי ה-UNHCR להערכת צרכים הומניטריים של אוכלוסיה באיזור אסון

נהלי NARE של הסוכנות מצורפים בלינק הבא בתמצית:

https://emergency.unhcr.org/coordination-and-communication/refugee-coordination-model/needs-assessment-refugee-emergencies-nare

להלן הלינק למדריך המלא של הסוכנות על נהלי NARE להערכת צרכי אוכלוסיה:

https://www.unhcr.org/handbooks/assessment/sites/assessment/files/2023-10/UNHCR%20Needs%20Assessment%20Handbook.pdf

נספח ב': מקרה בוחן מוצלח של יישום נהלי ה-UNHCR בעיראק

הנכונות של מדינות ערב לארח מספר רב של פליטים בעלי זכויות מוגבלות, הומחשה בתגובתן למשבר הפליטים העיראקי מאז 2003. התגובה למשבר הוצגה כמקרה בוחן לגישה החדשה של נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) ביחס להגנה וסיוע לפליטים עירוניים, ונסקרה באופן יסודי במחקרים נוספים. ככלל, תגובתה של הנציבות נחשבה להצלחה יחסית, שכן המרחב המוגן נפרס מעבר לציפיות המוקדמות, במיוחד לאור העובדה שהמדינות המארחות המרכזיות לא היו חברות באמנת הפליטים והתנגדו לשילוב פליטים באוכלוסייתן.

למרות שממשלות בכל זאת הנגישו שירותים מסוימים לפליטים בתחומי החינוך והבריאות, התגובה למשבר הפליטים העיראקי התאפיינה באמצעים חדשים שניסתה ה-UNHCR להעברת מזון וסיוע כספי ישירות לפליטים נזקקים, בעודה מנהלת קליטה ורישום. בין אם השירותים ניתנו על ידי הממשלות או הנציבות, חלק ניכר מהצלחה זו יוחסה לעניין הרב שהביעו התורמים והמדינות הקולטות בסוגיית הפליטים העיראקים.[3]

נספח ג': התגייסות כלכלית עולמית לאיזורי אסון בעולם

סקירת תורמים לאסונות טבע וסכסוכים

תקציר מנהלים

סוגים שונים של תורמים לקחו חלק במאמצי סיוע לאחר אסונות טבע גדולים ובאזורי סכסוך בשנים האחרונות. אלה כללו בדרך כלל ממשלות לאומיות, ארגונים אזוריים, תאגידים גדולים, וכן תרומות של אנשים, ארגונים דתיים וארגוני סיוע הומניטרי.

בהתחשב בהערכות הגורסות שכל מעורבות בעזה תגרור הוצאות מסיביות עבור משלם המסים הישראלי, חשוב להדגיש כי באף אחד מהמקרים להלן, המדינות נפגעות-האסון לא נשאו בהוצאות הקשורות לסיוע ההומניטרי.

להלן סקירה כללית של התורמים למאמצי הסיוע באזורי הסכסוך ובאסונות הטבע הבאים:

• רעידת האדמה שאירעה בתורכיה ובסוריה בשנת 2023;
• הפלישה הרוסית לאוקראינה (2022 – );
• רעידת האדמה שאירעה בהאיטי בשנת 2010;
• ורעידת האדמה שאירעה באוקיינוס ההודי בשנת 2004.

רעידת האדמה שאירעה בתורכיה ובסוריה בשנת 2023 – המענה ההמוניטרי

ממשלות לאומיות וארגונים אזוריים

מספר ממשלות לאומיות תרמו למאמצי הסיוע. הארגונים האזוריים כללו בין היתר את: איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), הליגה הערבית ונאט"ו.

תרומות של ארגוני סיוע הומניטרי

תורמים הומניטריים מרכזיים לסיוע ברעידת האדמה שאירעה בתורכיה ובסוריה בשנת 2023 כללו את מועצת הפליטים הנורבגית, אוקספם, Syria Relief, ארגון הבריאות העולמי ו-World Vision International. סוכנויות שונות של האו"ם סייעו במאמצי הסיוע, לרבות אונר"א.

תרומות מטעם תאגידים

מספר תורמים תאגידיים תרמו תרומות נכבדות. תורמים אלה כללו את:

• קראפט היינץ, שתרם 500,000 דולר דרך הצלב האדום לתמיכה במאמצי הסיוע ההומניטרי בתורכיה ובסוריה.
• חברת סטארבקס תרמה מיליון דולר לעמותות שהתמקדו במתן סעד וסיוע מיידי.
• חברת בואינג העניקה תרומה של 500,000 דולר דרך הצלב האדום האמריקני, והשוותה תרומות של דולר לדולר ממשכורות עובדיה.
• חברת אובר תרמה 100 מיליון דולר לעמותה המקומית Ahbap.

הפלישה הרוסית לאוקראינה

תורמים הומניטריים עיקריים לאוקראינה כללו את:

הפדרציות הבינלאומיות של הצלב האדום והסהר האדום, עמותת ActionAid International, ארגון "שירותי הסיוע הקתוליים" (Catholic Relief Services), עמותת IRC, אוקספם, הצלב האדום הפולני, צבא הישע, והוועדה ההומניטרית הסלובקית.

תרומות מטעם תאגידים

בואינג, ויזה, מסטרקארד, ג'ונסון אנד ג'ונסון, פייזר, קאטרפילר, דלתא, ותאגידים גדולים נוספים נתנו סיוע המוניטרי כספי במסגרת כינוס של ועדת העסקים ארה"ב-אוקראינה שנערכה בוושינגטון ב-14 בדצמבר 2022.  בואינג התחייבה להעביר 2 מיליון דולרים לתמיכה בסיוע ההומניטרי לאוקראינה. "קרן ויזה" העניקה 2 מיליון דולר. מסטרקארד הודיעה על תרומה של 2 מיליון דולר לצלב האדום, ולעמותת Save the Children, ובמקביל הקימו עובדי החברה קרן סיוע משלהם לטובת עזרה הומניטרית.

עובדי IBM ברחבי העולם התבקשו להמשיך לתרום לצלב האדום לטובת סיוע הומניטרי לאוקראינה. חברת פייזר סיפקה באמצעות "קרן פייזר" סך של 2 מיליון דולר לנציבות האו"ם לפליטים, לצלב האדום האמריקני, לחיל הרפואה הבינלאומי (IMC), ולוועדת ההצלה הבינלאומית (IRC).

סיוע לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי, 2010

תרומות מטעם ארגונים אזוריים

המועצה האירופית והמדינות החברות בה הכריזו מאוחר יותר על העברת למעלה מ-429 מיליון אירו למאמצי הסיוע בהאיטי. האיחוד האירופי התחייב להעביר סיוע הומניטרי בסך 122 מיליון אירו. איגוד מדינות דרום אמריקה התחייב להעביר 300 מיליון דולר במטרה לסייע בשיקום האיטי בטווח הארוך.

תרומות מטעם תאגידים

קניה איירווייס, חברת התעופה הגדולה בקניה, גייסה בתיאום עם הצלב האדום של קניה כסף עבור מאמצי הסיוע לנפגעי רעידת האדמה על ידי איסוף תרומות בטיסות מקומיות ובינלאומיות. טבע תעשיות פרמצבטיות, חברת תרופות בינלאומית שבסיסה בישראל, שהיא יצרנית התרופות הגנריות הגדולה בעולם, תרמה תרופות בשווי של למעלה מ-7 מיליון דולר.

מספר ימים לאחר רעידת האדמה, דויטשה בנק הודיע שיקצה עמלות שיגבה ב-15 בינואר לטובת נפגעי האסון.  בזכות יוזמה זו, גייס הבנק כ-4,000,000 דולר. נסטלה תרמה מים בבקבוקים בשווי מיליון דולר.

אירועי גיוס תרומות ברחבי העולם ותרומות מיחידים

יום לפני פתיחת אליפות אוסטרליה הפתוחה לשנת 2010, ערכו מארגני הטורניר אירוע תחת הכותרת "Hit for Haiti". את הרעיון לאירוע הגה כוכב הטניס רוג'ר פדרר, ובמהלכו נאספו כספים לטובת נפגעי רעידת האדמה.

ג'ניפר אניסטון הודיעה על תרומה של 500,000 דולר לארגון רופאים ללא גבולות, עמותת Partners in Health, ועמותת AmeriCares.  ליאונרדו דיקפריו תרם 1,000,000 דולר. המלכה אליזבת השנייה תרמה למאמצי הסיוע ואף פרסמה הודעת תנחומים אישית לנשיא האיטי. טייגר וודס תרם 3,000,000 דולר.

תגובה מטעם קהילות מקוונות

קהילות מקוונות שונות גייסו כסף רב.  לאחר רעידת האדמה ב-12 בינואר 2010, חברים בקהילה המקוונת Avaaz גייסו מעל 800,000 דולר עד ה-16 בינואר. משתמשי Reddit גייסו מעל 178,000 דולר עד ה-15 בפברואר של אותה שנה.

רעידת אדמה שאירעה באוקיינוס ההודי בשנת 2004 – תורמים מרכזיים

ממשלות לאומיות וארגונים אזוריים

ממשלות לאומיות וארגונים אזוריים, לרבות האיחוד האפריקאי והאיחוד האירופי, תרמו למאמצי הסיוע. האיחוד האירופי סיפק סיוע לקורבנות רעידת האדמה חירום מיידי בשווי 3 מיליון אירו (4.1 מיליון דולר) במטרה לספק מענה ל"צרכים חיוניים ראשוניים". בשלב מאוחר יותר סיפק הא"א סיוע משמעותי יותר, בשווי 30 מיליון אירו. סיוע זה ניתן בנוסף לתרומות שנשלחו בנפרד על ידי המדינות החברות באיחוד. יו"ר נציבות האיחוד האפריקאי, אלפא עומר קונארי, הודיע כי הנציבות תתרום 100,000 דולר לסיוע לנפגעי האסון.

תרומות מטעם ארגונים דתיים

ארגונים יהודיים

ארגונים דתיים, ובהם ארגונים יהודיים רבים, שלחו תרומות משמעותיות.  הוועד היהודי-האמריקאי (AJC) הקים את קרן הסיוע לצונאמי, ובשלב הראשון הקצה סכום של 60,000 דולר מתוך חשבון הארגון.  לאחר מכן הצליח לגייס עוד 450,000 דולר.  ארגון הג'וינט (JDC) גייס למעלה משני מיליון דולרים בתרומות בודדות לתיבת הדואר של קרן הסיוע שהקים – קרן הסיוע הלא-עדתית לנפגעי הצונאמי בדרום אסיה. השירות האמריקאי-יהודי העולמי (AJWS) גייס 3.25 מיליון דולר ומיקד את מאמציו במתן סעד חומרי ישיר למשפחות העניות ביותר באזורים שנפגעו. הסיוע כלל אספקת מזון, מיכלי אחסון מים, ציוד בישול, שמיכות ומקלטים זמניים. הארגון גם שיתף פעולה עם  Direct Relief International וביחד סיפקו שני הארגונים משלוחים מיידיים של אספקה רפואית בסיסית, חומרים לטיהור מים וטיפולי התייבשות אוראליים לקהילות שנפגעו קשות בהודו ובסרילנקה. פדרציית הקהילות היהודיות המאוחדות של טורונטו רבתי פתחה קרן סיוע לצונאמי, ותוך 24 שעות גייסה הקרן יותר מ-150,000 דולר קנדי, שנתרמו על ידי למעלה מ-500 תורמים. האגודה היהודית המאוחדת (United Jewish Association) הזמינה שתי מודעות של רבע עמוד בניו יורק טיימס, וגייסה לפחות 500,000 דולר לתמיכה בנפגעי הצונאמי בדרום אסיה. העמותה הבריטית, World Jewish Aid, סיפקה תחילה 25,000 ליש"ט, ועבדה עם שותפים בהודו, אינדונזיה ואזורים אחרים שנפגעו מהצונאמי, כדי להבין לאן להפנות את הסיוע בצורה היעילה ביותר.

ארגונים דתיים אחרים

ארגון "שירותי הסיוע הקתוליים" (Catholic Relief Services) יזם את אחת מתגובות הסיוע הגדולות בתולדותיו – מאמץ סיוע ושיקום שנמשך חמש שנים, בעלות של 190 מיליון דולר, שסייע ליותר מ-600,000 בני אדם. הארגון הפעיל יותר מ-350 עובדים, שעבדו באזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר בהודו, אינדונזיה וסרי לנקה. ארגון "סיוע אסלאמי ברחבי העולם" (IRW) הגדיל את סיוע החירום שלו ל-5 מיליון דולר. סכום זה כלל בשלב הראשון 270,650 דולר עבור סיוע ושיקום באזור, ו-27,000 דולר שנועדו לענות על הצרכים המיידיים של הקורבנות בסרי לנקה. הוועד המרכזי המנוניטי (MCC) גייס למעלה מ-15 מיליון דולר בסיוע מיידי וארוך טווח. הארגון השלים את קמפיין הסיוע שלו לאסון באינדונזיה, ביולי 2008, לאחר ששלח 10 מיליון דולר עבור מאמצי השיקום באצ'ה.

ארגוני סיוע הומניטארי

ארגון רופאים ללא גבולות (MSF) שלח 32 טונות של ציוד סיוע לסומטרה. צוותי רפואה והערכה נשלחו לרבים מהאזורים שנפגעו. בז'נבה, הפדרציה הבינלאומית של אגודות הצלב האדום והסהר האדום גייסה 7.5 מיליון פרנק שוויצרי (כ-6.6 מיליון דולר) עבור "תמיכה מיידית" לכ-500,000 ניצולים.

ימים ספורים אחרי הצונאמי, שלח ארגון Mercy Corps כוחות הצלה וציוד סיוע לאזור החוף ההרוס של אצ'ה שבאינדונזיה, שהיה השטח הקרוב ביותר למוקד רעידת האדמה.  הארגון סיפק מזון חירום ליותר מ-288,000 ניצולים, ציוד היגיינה ליותר מ-253,000 איש, וחומרי בניין לבניית יותר מ-500 מקלטים זמניים. בזכות מיזמי "מזומן תמורת עבודה" פונתה פסולת מיותר מ-130 קמ"ר של שטח ציבורי וחקלאי, ומ-50 קילומטרים של כבישים. מיזמים אלה החזירו את זרימת הכסף לכלכלה המקומית ההרוסה.

בהודו, ארגון אוקספם שלח סיוע לארבעה אזורים, כולל הקהילות של קודאלור, נגאפאטינאם, וקניאקומארי שולאורך החוף הדרום-מערבי של קראלה. הארגון הקים מיזם בשווי 13.3 מיליון דולר כדי לספק סיוע מיידי לאנשים באזורים אלה, וכדי להציע להם סיוע לטווח ארוך יותר בשיקום חייהם ופרנסתם. המיזם כלל הקמת בתי שימוש, תיקון מקורות מים ומתן מחסה זמני לעד 60,000 איש, וכן חלוקת חפצי בית חיוניים כמו סבון, דליים ושמן קוקוס. בסרי לנקה, אוקספם מונה כארגון מרכזי לאספקת מים נקיים ומתקני תברואה בחלק הצפוני של המדינה.

ארגון World Vision השלים את השלב האחרון במיזם שנמשך שלוש שנים תחת הכותרת "התגובה לצונאמי אסיה" (אינדונזיה, הודו, סרי לנקה, תאילנד). תוכנית הסיוע הגדולה ביותר של הארגון, בהיקף של 346.5 מיליון דולר, כללה סיוע חירום, שיקום קהילתי (לרבות תוכניות ממוקדות ילדים), שיקום מקורות פרנסה ושיקום תשתיות. מגדר, הגנה, רגישות לעימותים, איידס והסברה היו מרכיבים רוחביים בתגובת ארגון World Vision.

תרומות מטעם תאגידים

שוב, מספר תאגידים גדולים תרמו למאמץ הסיוע.

בין התאגידים נכללו: חברת פייזר שתרמה סך של 35 מיליון דולר (10 מיליון במזומן, ו-25 מיליון בתרופות), דויטשה בנק (13 מיליון דולר), קוקה קולה (10 מיליון דולר), אקסון-מובייל (5 מיליון דולר) ומייקרוסופט (3.5 מיליון דולר).

סיכום

כל האירועים הללו זכו לסיוע מצד ממשלות לאומיות וארגונים אזוריים בין-ממשלתיים. קהילות ותאגידים דתיים תורמים תרומה משמעותית, בין אם לשיקום בעקבות אסונות טבע, ובין אם למאמצי התאוששות כתוצאה מסכסוכים, כמו באוקראינה.

[1] ר' לדוגמה את מקרה חמולת דגמש, https://www.ynet.co.il/news/article/hjtejxlr6

[2] הביטחוניסטים, JCFA, "התכנית להבראת עזה", דצמבר 2023

[3] קגן, מ', 2011. "אנו חיים במדינת ה-UNHCR": מדינת החסות של האו"ם ומדיניות הפליטים במזרח התיכון. נציבות האו"ם לפליטים: נייר מחקר לפיתוח מדיניות והערכה , (201).

הפוסט תכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מחברים: תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, אור יששכר, ישי גלב

ייעוץ מקצועי: תא"ל במיל' אמיר אביבי, אלי פייפש

עריכה: אור יששכר

עיצוב גרפי: אודליה יגודייב

הנתונים עדכניים ל-15 באוקטובר 2024

תקציר מנהלים

• המערכה הכוללת בה פתחה ישראל נגד חזבאללה בלבנון, פרצה את המבוי הסתום שאפיין את אחד-עשר החודשים שקדמו לה בגבולה הצפוני. המערכה כללה למעלה מ-4,000 תקיפות אוויריות, חיסול רובה המכריע של הנהגת ארגון הטרור, לרבות המזכ"ל חסן נסראללה, ופלישה קרקעית מוגבלת שמטרתה להחרים כלי נשק ולהסיר את איום המנהרות ההתקפיות.

• היציאה למערכה הגיעה לאחר שהחל מ-8.10.2023 חזבאללה מבצע התקפות חוזרות ונשנות כנגד ישראל ללא כל התגרות. התקפות אלה הוגדרו על ידי ארגון הטרור כ"חזית תמיכה לבנונית" בטבח שביצעה תנועת חמאס ב-7 באוקטובר. עד כה שיגר חזבאללה למעלה מ-10,000 טילים, רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים לעבר ישראל, ובכך גרם לעקירתם של למעלה מ-60,000 ישראלים מבתיהם ב-43 ישובים בצפון למשך למעלה משנה.

• בהיותו בן חסותה של איראן, ארגון חזבאללה נהנה מתמיכה כלכלית ואספקת כלי נשק מתקדמים מטהראן. כשלוחה קדמית של איראן, הארגון הפך לאיום משמעותי על ישראל, הפר את מאזן הכוחות באיזור, וחיזק את הציר השיעי של איראן.

• במהלך אחד-עשר החודשים הראשונים של המלחמה, מדיניות העין-תחת-עין של ישראל התאפיינה במגננה בצפון, במטרה לאפשר לצה"ל לשים את הדגש על חזית עזה.

• יחד עם זאת, החל מאמצע חודש ספטמבר השנה, המומנטום המחודש של ישראל הביא עמו הזדמנות לשנות את מטרות המלחמה. עד אז מטרותיה היו להגיע להשגת הפסקת אש באמצעות יישום החלטת האו"ם 1701, ובכך לאפשר את חזרת העקורים הישראלים לבתיהם. אולם, הזדמנות זו גרמה לישראל לחתור גם לחיסולו של חזבאללה בלבנון באופן שיוביל לדה-איראניזציה של המדינה, ובכך יחליש את הציר הרדיקלי של איראן ויחזק את הכוחות הפרו-מערביים באיזור.

• מסמך זה סוקר את האיום הנשקף מחזבאללה כחלק מהציר הרדיקלי של איראן, ומספק המלצות למדיניות ביחס למצב בלבנון לאחר סיום המלחמה. מצב זה כולל מציאות חדשה בלבנון שאינה מושפעת מאיראן, והחלטה 1701 מתוקנת שתכלול כוחות בינלאומיים עם מנדט ברור לפירוז דרום לבנון. כל זאת, תוך מניעת התחמשות-מחדש של חזבאללה, ופיקוח על הגבול עם סוריה ועל שדה התעופה בביירות במטרה למנוע מאיראן להבריח כלי נשק למדינה.

• מציאות חדשה זו עשויה להביא לדינמיקה חדשה בין ישראל ללבנון, דינמיקה אשר הוכתבה בחצי המאה האחרונה על ידי גורמים זרים – השתלטות הארגון הפלסטיני פת"ח על דרום לבנון, ובהמשך השתלטות חזבאללה הפרו-איראני על לבנון כולה.

תוכן עניינים

תקציר מנהלים…………………………………………………………………………………………….3

הקדמה………………………………………………………………………………………………………5

איחוד הזירות: לא עוד "המגן של איראן"………………………………………………………….6

המלצות מדיניות………………………………………………………………………………………….8

הגדרה מחדש של מטרות המלחמה………………………………………………………………..8

תמונת סיום עם מבט לעתיד – הסדר לאחר המלחמה……………………………………….10

תרחישים מבצעיים לאכיפת הדינמיקה הביטחונית החדשה בלבנון………………………11

כשלונו של יוניפי"ל לאכוף שלום וביטחון בדרום לבנון……………………………………….11

רקע: מגמות המלחמה בחזית הצפונית…………………………………………………………..13

פעילות צהל בלבנון בין ה8-באוקטובר 2023 ל-17 בספטמבר 2024…………………….13

התמקדות בעזה…………………………………………………………………………………………13

צבא קטן יותר……………………………………………………………………………………………13

11 חודשי מגננה מול חזבאללה……………………………………………………………………..14

התקפות חזבאללה…………………………………………………………………………………….14

תקיפות ישראליות……………………………………………………………………………………..15

ספטמבר: מעבר למתקפה……………………………………………………………………………16

תקיפות ישראליות……………………………………………………………………………………..16

התקפות חזבאללה…………………………………………………………………………………….17

הקדמה

לאחר מבוי סתום שנמשך אחד-עשר חודשים, שבמהלכם מיקדה ישראל את המאמץ המלחמתי בחזית עזה, הגיעה החזית הלבנונית, שעמדה בסימן איומים מצד חזבאללה ופעולות טרור של הארגון, לנקודת מפנה משמעותית. ב-8 באוקטובר 2023, פתח ארגון הטרור הלבנוני חזבאללה, הנתמך על ידי איראן, במערכה נגד ישראל ללא כל התגרות קודמת מצידה. חזבאללה הגדיר זאת כ"מלחמת תמיכה" בזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה בעקבותיהן, תוך שהוא תוקף את אזרחיה באש בלתי פוסקת. ב-17 בספטמבר 2024, ישראל פרצה את המבוי הסתום, החליפה את מדיניות העין-תחת-עין ואת הגישה ההגנתית בה נקטה עד אז, והחלה לנקוט בגישה אגרסיבית יותר ביחס לאיום מצד חזבאללה. מאמץ מתוחכם ומתואם זה הגדיר מחדש את כללי הלוחמה המודרנית, תוך שהוא עולה על הציפיות של מומחי ביטחון רבים. ישראל הגדירה יעד ברור למלחמה; להחזיר לבתיהם את 60 אלף העקורים שפונו מהיישובים בצפון ישראל.

עד לאותו רגע, ישראל נקטה בגישה מגננתית כלפי לבנון, וכן כלפי יהודה ושומרון, החות'ים והמשטר האיראני. בתוך כך, נמנעה ישראל מיוזמות פרואקטיביות ומיציאה למלחמה כוללת בזירות אלה, תוך שהיא מודעת למגבלותיה המבצעיות בכל הנוגע לניהול מערכה רב-זירתית. כעת, כאשר הזירה העזתית נכנסה למעין "שגרת מלחמה", ונקרתה בדרכה של ישראל הזדמנות מבצעית בלבנון, זנחה ישראל את גישתה המתגוננת והמגיבה, אשר זכתה ללא מעט ביקורות, ויצאה למתקפה כוללת הגד חזבאללה.

במהלך אחד-עשר חודשי העימות, לאחר שחזבאללה עשה יד אחת עם חמאס ופתח ב"מלחמת התשה" ב-8 באוקטובר – יום אחד לאחר טבח ה-7 באוקטובר – ספגה ישראל למעלה מ-10,000 תקיפות של חזבאללה על איזור הצפון שלה. חזבאללה שיגר טילים, רקטות, כטב"מים התקפיים איראניים מהסוג שאיראן מספקת לרוסיה לטובת הפלישה הבלתי חוקית שלה לאוקראינה, טילי נ"ט ואמצעי לחימה נוספים. ישראל פינתה למעלה מ-60,000 תושבים מ-43 יישובים, וכך נשאר המצב לאורך כל התקופה הזו.

מתחילת מבצע "חיצי קיץ", ביצעה ישראל יותר מ-4,000 תקיפות אוויריות; יצאה לפעולה קרקעית לעיירות הגבול בלבנון שבהן נמצאו מנהרות התקפיות, תשתיות צבאיות משמעותיות וציוד המיועד ליחידת העלית רדואן, במטרה לתקוף את צפון ישראל; ולפי דיווחים בתקשורת אף הוציאה לפועל מבצע לפיצוץ איתוריות ומכשירי קשר, אשר הוציא מתפקוד אלפים מחמושי הארגון. נוסף על כך, ישראל גם חיסלה את שדרת ההנהגה הבכירה של חזבאללה, לרבות מי שכיהן כמזכ"ל ארגון הטרור לאורך שנים ארוכות, חסן נסראללה, וככל הנראה גם את יורשו, האשם צפי אלדין, המפקד הצבאי הבכיר של חזבאללה, פאדי שוכר ובכירים נוספים. לרבים מהם היה גם דם של חיילים אמריקאים וצרפתים על הידיים, לאור מעורבותם בפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות בשנת 1983, אשר הביאו למותם של 241 אנשי צבא אמריקאיים ו-58 צנחנים צרפתים. חלקם אף היה מעורב בפיגועים נגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1992 ו-1994.

איחוד הזירות: לא עוד "המגן של איראן"

לאחר המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר החלה מערכה רב-זירתית נגד ישראל בהובלת איראן, אשר מסגרה מחדש את המלחמה לא רק כמלחמה בין ישראל לחמאס במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא כמלחמה בין ישראל לאיראן. חזבאללה מיתג את מעורבותו במלחמה כ"מלחמת תמיכה" בחבריו ל"ציר ההתנגדות" בעזה, תוך שהוא תורם תרומה שלא ניתן להתעלם ממנה למאמצים לפצל את המשאבים ואת תשומת הלב של ישראל. פעילות זו היוותה חלק מאסטרטגיה איראנית של איחוד זירות: שילוב מאמצים מלחמתיים במספר זירות, במטרה להסיח את דעתה של ישראל, להתישה ולהגביל את יכולתה למקד את הלחימה שלה.

נסראללה כינה זאת "חזית התמיכה הלבנונית", והתרברב במספר הזדמנויות בדבר עוצמתו הצבאית של חזבאללה, אשר עושה שימוש בטילים חדשניים ו"מתיש" את ישראל ב"מלחמת התשה". ההסלמה בקיץ גרמה לנסראללה להכריז על דינמיקה איזורית חדשה.

לפיכך, למתקפה הצבאית שיזמה ישראל לסיכול איום זה יש פוטנציאל לא רק לצמצם את היכולות והרלוונטיות של חזבאללה, אלא גם והשפיע בעקיפין על חזיתות נוספות. הישגים משמעותיים בזירה הלבנונית עשויים להשפיע על קבלת ההחלטות של חמאס בעזה ולגרום לו להסכים לעסקת חטופים בסדר גודל משמעותי בתנאים עדיפים מבחינת ישראל.

חזבאללה הוקם כשלוח (פרוקסי) איראני במטרה לשנות מהיסוד את מאזן הכוחות השיעי האזורי מול ישראל, ולכפות עליה לחשב מחדש את גישות ההגנה וההרתעה שלה. לישראל אין כל טענה או סכסוך מול לבנון, מדינה אשר נחשבה בעבר ל"שוויץ של המזרח התיכון" ולמועמדת טבעית לחתימה על הסכם שלום עם ישראל. יחד עם זאת, ההשתלטות של פת"ח על דרום לבנון, ובהמשך השתלטות של איראן על המדינה כולה, פגעו באופן מכריע ביחסיה עם ישראל, וסללו את הדרך למצב המלחמה הנוכחי.

איראן הקימה את ארגון חזבאללה כבן חסותה בלבנון בשנות השמונים. היה זה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בעת שצה"ל ביסס נוכחות קבע של בדרום לבנון בעקבות שנים של טרור פלסטיני בלתי פוסק כלפי יישובי צפון ישראל ביוזמת תנועת פת"ח של ערפאת. עד מהרה, תפס הארגון דריסת רגל במדינה ומילא את הוואקום שנוצר בה לאורך שנים ארוכות בהן נקרעה לבנון על ידי מלחמות אזרחים מדממות. מאז, הפך הארגון לאחת המיליציות העשירות והמצוידות ביותר בעולם בזכות כלי נשק מתקדמים מתוצרת איראן ויכולות ייצור עצמי, והתפתח לכדי כוח פוליטי עוצמתי ששולט דה-פקטו בלבנון. הממשלה הרשמית מתקפלת בפני רצונו של חזבאללה, ובעקיפין בפני רצונה של איראן.

חזבאללה נהנה מתקציב שנתי של למעלה ממיליארד דולר, כ-700 מיליון מתוכם מקורם באיראן, ולפי דיווחים החזיק לפני המלחמה ביותר מ-150 אלף פריטי תמ"ס כולל טילים מדויקים, רקטות, כטב"מים התקפיים ועוד. בנוסף, חזבאללה בנה ופיתח את יחידת העלית "כח רדואן" עבור תוכניתו הגדולה להשתלט על איזור הגליל בישראל, לכבוש יישובים ולקחת בני ערובה, בתרחיש דומה לטבח שביצעה חמאס ב-7 באוקטובר.1

חזבאללה אף הקים מפלגה פוליטית, אשר רשמה הישגים כבירים בפוליטיקה הלבנונית כחלק מ"מחנה ה-8 במרץ". המפלגה זכתה במושבים רבים בפרלמנט ואף הצטרפה לממשלה.

על מנת למנוע מתקפה ישראלית אפשרית על איראן, הובהר כי במקרה כזה תופעל עוצמתו של חזבאללה, אשר ימטיר על ישראל אלפי טילים, רקטות וכטב"מים מדי יום. הבנה זו הפכה את המשוואה הניצבת בפני מקבלי ההחלטות הישראלים למורכבת בהרבה. נסראללה מיצב עצמו כ"מגן לבנון", אולם ארגונו הפך במידה הולכת וגוברת ל"מגן איראן".

כעת, משנשחק הקלף של חזבאללה משמעותית, ישראל נהנית מיד חופשית הרבה יותר לפעולות מול איראן עצמה. בעקבות 181 הטילים הבליסטיים ששוגרו מאיראן לישראל ב-1 באוקטובר, ישראל פעלה בשטחה של איראן לראשונה אי פעם . ישראל הצהירה נחרצות שלא תאפשר לאיראן להגיע אי פעם לנשק גרעיני. כמו כן, חזבאללה נפגע במידה כזו, שלא יוכל עוד להרתיע את ישראל כפי שהרתיע בעבר. בכך ניתן לישראל מרחב פעולה גדול יותר לניצול ההזדמנות לתקוף את תוכנית הגרעין של איראן בצורה ישירה, ככל שתבחר בכך.

המלצות מדיניות

הגדרה מחדש של מטרות המלחמה

הנסיבות החדשות בחזית הלבנונית נותנות כעת לישראל ולקהילה הבינלאומית הזדמנות לבחון מחדש את מטרות המלחמה. אם עד עתה היו לה שתי מטרות מרכזיות: לאכוף את החלטת מועצת הביטחון 1701 ולהחזיר את תושבי הצפון לביתם, הרי שעכשיו יש להגדיר מחדש את מטרותיהן: חיסול מוחלט של חזבאללה והתחלה של עידן חדש בהיסטוריה של המדינה הלבנונית שסועת המלחמות. גם החלשת חזבאללה, ואף הורדת הקלף של חזבאללה מהשולחן, תהווה מהלומה ניצחת לציר האיראני ולכוחות הפרו-שיעיים באיזור.

בעלות בריתה של ישראל, בראש ובראשונה ארצות הברית, יעצו לישראל שלא "להסלים" את המצב, ולהסכים להפסקת אש שבמהלכה יתקיים משא ומתן על הסדר סופי. יחד עם זאת, ישראל נתנה כל הזדמנות לדיפלומטיה לאורך אחד-עשר חודשים שהתאפיינו בהסלמה ועימות שלא קדמה לו כל התגרות, ביוזמת איראן והפרוקסי שלה, חזבאללה. גורמים רבים בלבנון הביעו אף הם את מורת רוחם מהתוקפנות של איראן וחזבאללה, ואת התנגדותם למחיר שמשלמת ארצם בעודה משמשת ככלי-משחק בתוכנית הכוללת של איראן במזרח התיכון. ישראל הסכימה להסתפק באכיפת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, למרות שיוניפי"ל הוכיח עצמו ככוח בלתי יעיל בכל הנוגע לסיכול האיום החמור על אזרחים ישראלים, ולמימוש המנדט שלו כדי להבטיח שכוחות חזבאללה לא יורשו להיכנס לדרום לבנון.

כל זאת מתרחש על רקע הפעם האחרונה בה ישראל הסתמכה על הדיפלומטיה הבינלאומית כדי להבטיח את הביטחון בגבולה הצפוני, אז באה לעולם החלטה 1701, אשר הובילה ליציאת הכוחות הישראליים מדרום לבנון בשנת 2006. התוצאה הייתה שבחלוף פחות מעשרים שנה, חזבאללה הגדיל משמעותית את יכולותיו והתבסס לאורך הגבול עם ישראל, ממש למרגלות מגדלי התצפית של יוניפי"ל.  יוניפי"ל והחלטה 1701 נועדו למנוע בדיוק את המלחמה שאנו נמצאים בה כיום, ואשר עלתה בחיי ישראלים ולבנונים רבים.

אשר על כן, המאמץ הכביר שמשקיעה ישראל כדי לעקור את האיום של חזבאללה מן השורש, נועד ליצור תנאים טובים בהרבה ליציבות לאורך הגבול עם לבנון אחרי עשורים של מלחמה, ולהגביר את המאמצים הדיפלומטיים בליווי פעולות צבאיות אסרטיביות.

ישראל ניצבת איפוא בפני אתגר משולש:

• ריסוק היכולות הצבאיות של חזבאללה

• מניעת התחמשותו מחדש ופריסת כוחותיו מחדש בדרום לבנון

• יצירת מציאות חדשה בלבנון

להלן המלצותינו למטרות המלחמה האסטרטגיות של ישראל:

1. חיסול מוחלט של חזבאללה ככוח לוחם רלוונטי, תוך המשך הנחתת מהלומות על תשתיותיו הצבאיות, מחסני האמל"ח שלו, מנהרותיו ההתקפיות, פעיליו ובכיריו.
2. מניעת האפשרות להתחמשות מחדש של חזבאללה על ידי אחד מהתרחישים שיפורטו.
3. החזרת העקורים הישראלים לבתיהם בצפון, לאחר למעלה משנה של פינוי מבתיהם בשל המתקפה של חזבאללה, וזאת על ידי הבטחת הביטחון לאורך גבול הצפון באמצעות אחד מהתרחישים שיפורטו מטה. יש להניח שצה"ל יידרש להמשיך בנוכחותו באיזור בעתיד הנראה לעין, עד אשר יגובש הסדר בינלאומי הניתן לאכיפה או כל הסדר בר-קיימא אחר, על מנת ליצור רצועת ביטחון בין יישובי הצפון לבין שטח לבנון.
4. גיוס תמיכה בינלאומית להבטחת הסדר בינלאומי ארוך-טווח בלבנון שיקדם יציבות פוליטית וחברתית במדינה, תוך חיזוק פלגים בלתי אלימים.

   

   

תמונת סיום עם מבט לעתיד – הסדר לאחר המלחמה

השגת יעדים אלו תתאפשר אך ורק במידה שיתרחש בלבנון שינוי דרמטי ועמוק. לבנון חייבת להשיב לעצמה את ריבונותה ולחזור להיות בעלת שליטה מלאה על השימוש בכוח משטחה.

להלן מספר קווים מנחים אסטרטגיים מומלצים לתמונת המצב שלאחר המלחמה בלבנון:

1. דה-איראניזציה של לבנון: פירוק כלל התשתית הארגונית של חזבאללה והשמדת המסה העיקרית של יכולותיו הצבאיות. כל השפעה איראנית בלבנון חייבת להפוך לנחלת העבר, בדומה לדה-סובייטיזציה שעברה מזרח אירופה בעקבות קריסת ברית המועצות. החלשת פלגים השיעיים הנאמנים לאיראן וחיזוק פלגים אחרים צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות הבינלאומי. מדובר בהזדמנות פז לעקירה מן השורש של ההשפעה האיראנית המזיקה בלבנון אחת ולתמיד, בפרט לאור הייאוש שמביעים לבנונים כה רבים למול האופן בו איראן חטפה את לבנון, ולמול התוקפנות של חזבאללה כלפי ישראל. ניתן יהיה לעשות זאת בעזרת מדינאים לבנונים מובילים וקולות רבים בציבוריות הלבנונית.
2. אכיפת החלטת מועצבת הביטחון של האו"ם 1559: החלטה זו משנת 2004 קראה לפירוק חזבאללה וכל מיליציה חמושה אחרת בלבנון מנשקם, ולקיום בחירות חופשיות והוגנות.
3. יצירת עידן פוליטי חדש בלבנון: חזבאללה, הפלג השיעי הנאמן לאיראן, השתלט בפועל על מדינה הטרוגנית זו, הכוללת קבוצות אתניות רבות – סונים, נוצרים, דרוזים ואחרים – ובכך הפר את האיזון העדין שעיצב עד אז את הפוליטיקה והחברה הלבנונית. עריכת בחירות לנשיאות ותמיכה רחבה בהתנגדות מוחלטת לכל נוכחות פרו-איראנית בפוליטיקה הלבנונית, באופן הדומה לדה-רוסיפיקציה של הפוליטיקה האוקראינית – כל אלה חיוניות אם ברצוננו למנוע מלבנון להמשיך ולשמש ככלי משחק במסגרת המדיניות האיזורית האיראנית. לפיכך, יש להעצים פלגים אנטי-איראניים מ"מחנה ה-14 במרץ".

להלן המלצותינו ליעדים צבאיים ספציפיים להסדר שלאחר המלחמה:

1. פירוז דרום לבנון: איזור זה, השוכן בסמיכות לגבול עם ישראל, שימש לאורך השנים כפלטפורמה לשיגור מתקפות נגד ישראל וכמקור איום על תושבי הצפון. כל תרחיש שישיג פינוי מלא של האוכלוסיה השיעית הפרו-איראנית או נוכחות צבאית אפקטיבית ומשמעותית הינו הכרחי להשגת יעד זה.
2. אבטחת הגבול בין לבנון לסוריה: נתיב זה איפשר את התחמשותו המתמשכת של חזבאללה על אדמת לבנון על ידי הברחת אמל"ח איראני לשטח המדינה. החל מ-2011, ישראל תוקפת משלוחי ומחסני אמל"ח בסוריה, כדי למנוע זרימה של אמל"ח מתקדם, או כל אמל"ח שהוא, מסוריה ללבנון. כל הסדר לאחר המלחמה חייב לכלול בידוק ראוי ואפקטיבי של כל הסחורות שנכנסות מסוריה ללבנון דרך מעברי הגבול היבשתיים, במטרה למנוע את המשך הברחות האמל"ח.
3. אבטחת שדה התעופה הבינלאומי של ביירות על שם רפיק אלחרירי: שדה תעופה זה עלול לשמש להברחת אמל"ח איראני ללבנון. בידוק ראוי ואפקטיבי של כל הסחורות המגיעות לשדה התעופה חיוני כדי למנוע מאיראן לנצלו לרעה.
4. אימון וחיזוק צבא לבנון על מנת שיתפקד ככוח המזוין היחיד בלבנון, ייתכן בתמיכה בינלאומית.

תרחישים מבצעיים לאכיפת הדינמיקה הביטחונית החדשה בלבנון

במטרה לחולל דה-איראניזציה של לבנון ולמנוע את התחמשותו מחדש של חזבאללה, יש לשקול את התרחישים הבאים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם:

1. תיקון החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701: ההחלטה הקיימת לא השיגה את מטרתה העיקרית – מניעת נוכחות של חזבאללה בדרום לבנון (ראו: מחלקת המחקר של הביטחוניסטים – מהי החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם?). לפיכך, יש צורך בעדכון משמעותי של החלטה זו, בין היתר על ידי חיזוקה והפיכתה להחלטה עם יותר "שיניים". על כוחות האו"ם להתחלף בכוח בעל משימה ברורה יותר, שיהיה בעל מנדט לאכוף אותה, בניגוד לאופי הפעילות הנוכחי של יוניפי"ל. נוסף על כך, יש לנטר את מעברי הגבול היבשתיים עם סוריה.
2. איזור חיץ בדרום לבנון: יש להקים בדרום לבנון איזור חיץ שימנע מחזבאללה או כל קבוצה חמושה אחרת להטיל איום קרקעי ישיר על ישראל. חיילי צה"ל צריכים להיות חלק ממציאות חדשה זו, בצורה כזו או אחרת. יש להחליט בסוגיה אם יש לפנות את כלל האוכלוסיה השיעית מהאיזור הסמוך לגבול עם ישראל בדרום לבנון, על מנת למנוע סיכוי עתידי להיווצרות מחדש של איום באש ישירה מצד ארגון פרו-איראני.
3. פריסה פוטנציאלית של כוחות בינלאומיים סביב לבנון, בדומה למודל היוגוסלבי של נאט"ו: לאחר מלחמות הבלקן, האיזור של יוגוסלביה לשעבר, אשר היה בעבר שסוע מלחמות, הפך שקט במידה יחסית ונהנה מתיירות ומשגשוג למרות המתחים הקיימים. יש לסייע ללבנון לצמוח מהדינמיקה הנוכחית ולאכוף את פירוקן מנשק של מיליציות במדינה באמצעות נאט"ו או כוחות בינלאומיים אחרים שיבטיחו את הביטחון בדרום לבנון, במעברי הגבול היבשתיים עם סוריה ובשדה התעופה הבינלאומי של ביירות. יתכן גם שיעלה הצורך לחלק את המדינה לאיזורי שליטה תוך אכיפת יציבות חברתית בין הפלגים השונים.
4. על הקהילה הבינלאומית, לרבות האיחוד האירופאי והאו"ם, ללכת בעקבותיה של ארצות הברית ולהכריז על חזבאללה כולו כארגון טרור.

כשלונו של יוניפי"ל לאכוף שלום וביטחון בדרום לבנון

כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) הוקם בשנת 1978 כדי לפקח על נסיגת ישראל מלבנון ולסייע בהשבת השלום. הגם שכך, מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, המנדט שניתן לכוח הורחב, וכלל את פירוק חזבאללה מנשקו ופיקוח על הקו הכחול. למרות שבשיאו, הגיע מספר אנשי יוניפי"ל ליותר מ-10,000, הכוח הפך במידה רבה לבלתי אפקטיבי והוגבל על ידי ההשפעה הגוברת של חזבאללה בדרום לבנון. חזבאללה כרסם באופן שיטתי במעמדו של יוניפי"ל על ידי יצירת איזורים אסורים לגישה ושימוש בארגוני כיסוי אזרחיים, כגון "ארגוני סביבה", כדי להסוות מתקנים צבאיים. בכך הגביל חזבאללה את יכולת הניידות של כוח שמירת השלום ואת יכולתו לאכוף את המנדט שניתן לו. נוכחותו הסמלית של יוניפי"ל לא הצליחה למנוע את בניין הכוח הגובר של חזבאללה, והותירה אותו חסר כל יכולת לממש את מטרות הליבה שלו ולהבטיח שצפון ישראל לא יהיה תחת איום פלישה ישירה של כח רדואן, או של יכולותיו הרקטיות.

המגבלות המבצעיות של יוניפי"ל ניכרו גם בתקריות ספציפיות, בהן אנשיו נחסמו, נתקלו במארבים ואפילו נהרגו כאשר ניסו לסייר באיזורי מפתח. חזבאללה הגביל את יכולת התנועה של אנשי יוניפי"ל באופן רציף והפך איזורים קריטיים לבלתי נגישים עבורו, מה שאיפשר לארגון להרחיב את תשתיותיו הצבאיות באין מפריע. המניפולציות האסטרטגיות של חזבאללה, בשילוב עם מבני הכוח המקומיים ומספר פרצות בחוק, הפכו את יוניפי"ל למשקיף פסיבי, חסר יכולת לפרוק את חזבאללה מנשקו או לשמור על השלום. כל הסדר אפקטיבי לאחר המלחמה בין ישראל ללבנון צריך בהכרח לשדרג משמעותית את היכולות למנוע התחמשות מחדש של חזבאללה בדרום לבנון.

רקע: מגמות המלחמה בחזית הצפונית

פעילות צה"ל בלבנון בין ה-8 באוקטובר 2023 ל-17 בספטמבר 2024

בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, חזבאללה החל לשגר רקטות, כטב"מי תקיפה וטילי נ"ט לצפון ישראל. באותו שלב, צה"ל התמקד בעיקר בתגובה לאיומים מיידיים בחזית הדרומית. לאור זיהוי הפוטנציאל כי חזבאללה ייזום אף הוא מתקפה קרקעית רחבת-היקף באמצעות יחידת העיית שלו, כח רדואן, קיבל הקבינט הישראלי החלטה אסטרטגית לאזן את פריסת הכוחות הקרקעיים על ידי העברת מספר אוגדות לגבולה הצפוני. ב-16 באוקטובר 2023, החלה ישראל לפנות 61 אלף תושבים מ-43 יישובים השוכנים לאורך גבול הצפון, כדי להפחית את רמת האיום עליהם. מאז ועד ה-17 בספטמבר 2024, צה"ל נקט בגישה הגנתית בצפון, תוך שהוא מגיב בזהירות ובאותה המטבע לפרובוקציות של חזבאללה, כל זאת על מנת להימנע מהסלמת העימות לכדי מלחמה כוללת. החלטה זו נבעה ממספר סיבות אסטרטגיות.

התמקדות בעזה

ב-7 באוקטובר, יצאה חמאס למתקפה רחבת-היקף על ישראל, שבה נרצחו 1,211 אזרחים וחיילים ונחטפו 250.2 מתקפה חסרת תקדים זו תפסה את הממשלה והצבא לא מוכנים ברמה המודיעינית וברמת המוכנות המבצעית. בהיעדר אסטרטגיה שגובשה מראש לטיפול במשבר בסדר גודל שכזה, החליטה ההנהגה הישראלית למקד את מלוא משאביה הדיפלומטיים, הצבאיים והלוגיסטיים בחזית העזתית, מתוך רצון שלא להפנות משאבים משמעותיים לאיומים פוטנציאליים אחרים או לחזיתות אחרות באותו השלב.

צבא קטן יותר

בין 2006-2023, צה"ל עבר שינויים משמעותיים בכל הנוגע לגודלו ומבנהו, באופן ששיקף תמורות שחלו באסטרטגיה הצבאית, סדרי עדיפויות תקציביים והתפתחויות טכנולוגיות. באותה התקופה, צומצמו מספר האוגדות, מספר הטנקים ומספר הלוחמים הסדירים, במסגרת התאמת צה"ל לאתגרי הביטחון החדשים, ובנוסף הושם דגש על יכולות הייטק על חשבון כוח אדם יבשתי וציוד כבד. להלן השוואת מספר האוגדות, הטנקים והלוחמים בשירות סדיר בצה"ל בין השנים 2006 ו-2023.

השוואה בין 2006 ל-2023:

• אוגדות: צמצום מכ-15 ב-2006 ל- 10 ב-2023.

• טנקים: צמצום מכ-3,800 ב-2006 ל- 1,650 ב-2023.

• לוחמים בשירות סדיר: צמצום מכ- 186,500 ב-2006 לכ-170,000 ב-2023.3

הסיבות המרכזיות לצמצומים בצה"ל:

1. השינוי האסטרטגי: האסטרטגיה הצבאית של ישראל השתנתה מהיערכות למלחמות קונבנציונליות בהיקף רחב עם מדינות שכנות לטיפול באיומים א-סימטריים דוגמת חמאס וחזבאללה. הדבר הוביל לשימת דגש על ניידות, כוחות מיוחדים, מודיעין ותקיפות אוויריות מדויקות, על חשבון אוגדות שריון כבדות.
2. התפתחויות טכנולוגיות: צה"ל השקיע משאבים רבים בהגנה מפני טילים (כגון כיפת ברזל), לוחמת סייבר, מודיעין, כטב"מים וחימוש מונחה מדויק. הדבר אפשר לצה"ל לשמר אפקטיביות תוך הפחתת ההסתמכות על כוח אדם וציוד כבד כגון טנקים.
3. מגבלות תקציביות:

תקציבי הביטחון צומצמו לאורך השנים, תוך הפניית משאבים לטכנולוגיות מתקדמות, הגנה מפני טילים ועליונות אווירית, דבר אשר הוביל לקיצוצים בכוחות יבשתיים מסורתיים ובאוגדות שריון גדולות.

צמצום זה משקף מגמה רחבה יותר שמטרתה הוגדרה הפיכת צה"ל לצבא קטן וזריז יותר, המבוסס על טכנולוגיה מתקדמת ועוצמה אווירית, תוך התרחקות ממודל הלוחמה הקונבנציונלית רחבת-ההיקף, אשר שלט בתפיסה הצבאית של ישראל בעשורים קודמים.

אולם, לאור יישום אסטרטגיה זו, לא היה בידי צה"ל היקפי הכוחות הדרושים לניהול מלחמה כוללת הן בעזה והן בלבנון. לכן, בין היתר, אחד-עשר החודשים הראשונים של המלחמה התמקדו בחזית העזתית, בעוד החזית הלבנונית נותרה חזית של מגננה.

11 חודשי מגננה מול חזבאללה

לאורך העימות בן אחד-עשר החודשים בין ישראל לחזבאללה, נוצר מעין סטטוס קוו בלתי רשמי, אשר הכתיב את היקף ועומק התגובות של שני הצדדים. ניכר היה ששני הצדדים כיילו את תגובותיהם בהתאם להיקף התקיפות של הצד השני והשפעתן. כך למשל, כאשר חזבאללה שיגר רקטה שנפלה 5 ק"מ בעומק שטחה של ישראל, ישראל הגיבה בצורה פרופורציונלית לאותו טווח. בדומה לכך, כשחזבאללה שיגר מטח טילים גדול יותר, תגובתה של ישראל הייתה עוצמתית הרבה יותר. בשלב מסוים, צה"ל הודיע כי הוא משנה את הטקטיקה ועובר לתקיפות מקדימות נגד פעילים המתכוננים לשגר רקטות, בנוסף לחיסולי בכירים במטרה לפגוע באופן הדרגתי ביכולות הפיקוד והשליטה של חזבאללה. בהתאם לשינוי זה, חוסלו בכירים בארגון, כגון וויסאם אלטוויל, מפקד כח רדואן (8 בינואר 2024), וטאלב עבדאללה, מפקד יחידת נאצר (11 ביוני 2024).

חזבאללה היה הצד שהכריז מלחמה על ישראל ופתח בתקיפות נגדה ב-8 באוקטובר 2023, ורוב הזמן היה זה חזבאללה שהכתיב את הקצב.  פעולות הארגון, בהתאם להוראות מטהראן, היו אלה שהכתיבו את טיב ההסלמה וחילופי האש.

התקפות חזבאללה

במהלך תקופת המבוי הסתום של המלחמה, חזבאללה שיגר לעבר ישראל קרוב ל-9,800 רקטות, טילים וכטב"מים, בעיקר אל צפון ישראל, כולל הגליל העליון, הגליל המערבי ורמת הגולן. כתוצאה מכך, קיפחו את חייהם 25 חיילי צה"ל ו-23 אזרחים. למעלה מ-61,000 אזרחים ישראלים מ-43 יישובים שונים פונו מבתיהם בתקופה זו.

התקפות בולטות:

• מטחי הטילים הבלתי פוסקים על יישובי צפון ישראל גרמו להרס בהיקף רחב וחייבו פינוי קהילות שלמות. ערים כגון מטולה וקריית שמונה, הסמוכות לגבול עם לבנון, ניזוקו קשה במיוחד על ידי מטחי הרקטות הבלתי פוסקים של חזבאללה. מעל 50% מהבתים במטולה ניזוקו, כאשר רבים מהם הושמדו כליל, ובקריית שמונה 40% מבנייני המגורים ספגו נזקים חמורים. עצימות התקיפות והאיום שמציבים הכטב"מים למערכות ההגנה האוויריות של ישראל אילצו אלפי תושבים לברוח דרומה כדי להימלט מהסכנה. התקפות אלה הביאו לא רק לנזק לתשתיות; הן גם שיבשו את חיי היום-יום, שכן בתי הספר, העסקים והשירותים הציבוריים הושבתו.  המשבר ההומניטרי נמשך בשעה שישראל נאבקת כדי להגן על גבולה הצפוני ועל אזרחיה מסכנות נוספות.

• הטבח במג'דל שמס – הטבח במג'דל שמס התרחש ב-27 ביולי 2024, כאשר טיל של חזבאללה נחת במגרש כדורגל בכפר הדרוזי-ישראלי מג'דל שמס, השוכן ברמת הגולן. הטיל פגע במגרש כדורגל, והביא לרציחתם של 12 ילדים ולפציעתם של עשרות נוספים. התקפה זו היכתה בתדהמה הן את העם בישראל והן את הקהילה הבינלאומית, שכן היא כוונה נגד ילדים והביאה למותם.

• תקיפת הכטב"מ בכפר ערב אלעראמשה – תקיפת הכטב"מ בערב אלעראמשה התרחשה ב-17 באפריל 2024, כאשר כטב"מ של חזבאללה פגע במרכז קהילתי בכפר הבדואי-ישראלי ערב אלעראמשה, השוכן בסמוך לגבול בין ישראל ללבנון. התקיפה הביאה לפציעתם של 18 ישראלים לפחות, בהם 14 חיילים ו-4 אזרחים.

• תקיפת כפר יובל בטיל נ"ט – תקיפת כפר יובל בטיל נ"ט התרחשה בתאריך 12 באוגוסט 2024, כאשר פעילי חזבאללה שיגרו טיל נ"ט לעבר היישוב כפר יובל השוכן בצפון ישראל, בסמוך לגבול עם לבנון. הטיל פגע באיזור מגורים, גרם לנזק רב ולמספר גדול של נפגעים.

תקיפות ישראליות

במהלך תקופת המגננה, ביצע צה"ל כ-7,000 תקיפות בלבנון, בעיקר בדרום המדינה.  צה"ל התמקד בפגיעה בפעילי חזבאללה, בתשתיות ובמשגרי טילים. במהלך תקופה זו, ישראל חיסלה כ-12 מחבלים בכירים בחזבאללה. הבולטים שבהם היו וויסאם אלטוויל ופואד שוכר, המפקד הצבאי הבכיר ביותר בארגון. על פי משרד הבריאות הלבנוני ופרסומי חזבאללה, נהרגו כ-439 פעילי חזבאללה, בנוסף לעשרות מחבלים פלסטינים ולבנונים, אם כי אין אפשרות לאמת נתון זה באופן עצמאי.

תקיפות בולטות:

• 12 במרץ 2024: השמדת מחסני אמל"ח של חזבאללה

ישראל ביצעה מספר תקיפות אוויריות מדויקות כנגד מחסני אמל"ח של חזבאללה, אשר מוקמו בסמוך לעמק הבקאע. על פי דיווחים, מחסנים אלו הכילו טילים מתקדמים ואמל"ח נוסף שסופק לארגון על ידי איראן. השמדת מצבורי אמל"ח אלה נתפסה כמהלומה קשה ליכולות הצבאיות של חזבאללה וצמצמה את יכולתו לשגר מטחי טילים לישראל.

• 29 ביולי 2024, הפצצת מפקדות של חזבאללה

כפעולת תגמול על מתקפת הטילים הקטלנית שהביאה למותם של 12 ילדים במג'דל שמס, ישראל ביצעה תקיפה עוצמתית נגד מפקדות של חזבאללה בדרום לבנון. התקיפה כוונה נגד אנשי מפתח בהנהגת חזבאללה ומתחמים מבצעיים, במטרה לשבש את יכולות הפיקוד והשליטה של הארגון. התקיפות גרמו לנזק ניכר לתשתית המבצעית של חזבאללה.

• 22 בנובמבר 2023: חיסולו של מפקד בכיר בחזבאללה, עלי אלמוסאווי.

במבצע חשאי חיסלו סוכני מודיעין ישראליים בדרום לבנון מפקד בכיר בחזבאללה, עלי אלמוסאווי. אלמוסאווי היה דמות מפתח בכל הנוגע לתיאום מטחי הטילים של חזבאללה לישראל. הפעולה בוצעה בתקיפת כטב"מ מונחה מדויק, בשעה שאלמוסאווי נסע בשיירה בסמוך לעיר נבטיה. חיסולו היווה מכה קשה להנהגה האסטרטגית של חזבאללה.

• 5 בפברואר 2024: חיסול הממונה בחזבאללה על ענייני הלוגיסטיקה, מוסטפא שוכר.

ישראל הוצאה לפועל חיסול נוסף בפרופיל גבוה כנגד מוסטפא שוכר, הממונה מטעם חזבאללה על ענייני הלוגיסטיקה, אשר היה אחראי על הברחת כלי נשק מאיראן ללבנון. התקיפה בוצעה בסמוך לגבול בין לבנון לסוריה, בשעה ששוכר פיקח על משלוח של מערכות טילים מתקדמות. כטב"מים ישראליים תקפו את השיירה והרגו אותו וכמה מבני לווייתו. חיסול זה שיבש עוד יותר את שרשרת אספקת כלי הנשק של חזבאללה ללבנון.

• 20 ביוני 2024: תקיפה ממוקדת על מתחם צבאי של חזבאללה

במה שנחשב להסלמה משמעותית, חיל האוויר הישראלי הפציץ מתחם צבאי של חזבאללה בדרום לבנון, אשר שימש כמתקן אימונים ואחסון אמל"ח מתקדם. התקיפה בוצעה לאחר שמידע מודיעיני הצביע על נוכחותם במקום של מספר פעילים בכירים בחזבאללה, וכתוצאה ממנה חוסלו מספר דמויות מפתח, כולל ח'אלד אלספדי, אסטרטג צבאי בולט. תקיפה זו פגעה במידה רבה ביכולת של חזבאללה לתכנן פעולות עתידיות ולתאם מתקפות רחבות היקף נגד ישראל.

ספטמבר: מעבר למתקפה

תקיפות ישראליות

ב-17 בספטמבר 2024, ישראל יזמה את המהלך ההתקפי הראשון שלה – לפי דיווחים זרים – במבצע פיצוץ האיתוריות ומכשירי הקשר, במהלכו נפגעו למעלה מ-4,000 פעילי חזבאללה בכל רחבי לבנון, בסוריה ובעיראק. מבצע זה היה אחת התקיפות הממוקדות ביותר בהיסטוריה הצבאית, שכן כוון אך ורק נגד פעילים שנשאו עימם מכשירים מבצעיים. לפי הדיווחים, 12 אזרחים בלבד נהרגו, לעומת עשרות מפעילי הארגון, ובנוסף, למעלה מ-500 יצאו מכשירות מבצעית ו-3,500 נוספים נפצעו ואושפזו.

בשבוע שלאחר מכן, חיל האוויר הישראלי פתח במבצע "חיצי קיץ", ותקף אלפי מתקנים לאיחסון טילים ומשגרי רקטות של חזבאללה, בנוסף למאות מטרות נוספות בכל רחבי דרום לבנון ומרכזה. לפי אחת ההערכות, בתוך שני ימי לחימה הצליח חיל האוויר הישראלי לנטרל קרוב למחצית יכולות האש של חזבאללה. מספר ההרוגים בלבנון זינק מ-439 לפני ה-17 בספטמבר ליותר מ-2,100 ב-13 באוקטובר, פחות מחודש לאחר שצה"ל עבר למתקפה. לפי ההערכות, רוב רובם של ההרוגים הם פעילי חזבאללה.

ב-28 בספטמבר, ספג חזבאללה מהלומה אדירה נוספת, כאשר חסן נסראללה ויותר מתריסר בכירים נוספים חוסלו בבונקר בביירות. קצין משה"מ בכיר, עבאס נילפורושאן, שהה בבונקר באותו זמן וחוסל אף הוא. חמישה ימים בלבד לאחר מכן, בערב ה-3 באוקטובר, ישראל ככל הנראה חיסלה את בן דודו של נסראללה, יורשו בתפקיד ובכיר הארגון לאורך שנים ארוכות, האשם סאפי אלדין.

ב-1 באוקטובר 2024, החלה ישראל בפעולה קרקעית בדרום לבנון במטרה להסיר את האיום שהציב כח רדואן על צפון ישראל. כאמור, כח רדואן תכנן לבצע בצפון ישראל טבח "7 באוקטובר" משלו, ואף היו לו תוכניות לכבוש את הגליל.  חזבאללה השקיע למעלה מ-18 שנים בהכנות ואימונים לתקיפת צפון ישראל עם יותר מ-9,000 לוחמים שאומנו להשתלט על חלקים גדולים מהגליל. היעד היה להשתלט על טריטוריה שתהפוך לשדה הקרב, במקום ששדה הקרב יהיה בדרום לבנון, תוך לקיחת מאות – ואף אלפי – בני ערובה, על מנת לגרום לזעזוע עמוק בישראל. צה"ל חשף כי ערך עשרות מבצעי טיהור בדרום לבנון, שלא פורסמו קודם לכן.

במקביל לכך, צה"ל השקיע מאמצים כבירים בניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים בלתי מעורבים וזאת באמצעות מספר צעדים, שכללו פינוי 46 כפרים בדרום לבנון, שליחת אזהרות על ידי הצנחת מסרים כתובים, שליחת הודעות טקסט והשתלטות על הרדיו הלאומי. לפי דיווחים, יותר מ-1.2 מיליון לבנונים התפנו צפונה.

מאז הפלישה הקרקעית, ארבע אוגדות צה"ליות נכנסו לדרום לבנון ומאז הן עוסקות בטיהור הכפרים הסמוכים לגבול עם ישראל. הכוחות חשפו מגוון רחב של כלי נשק ששימש את חזבאללה ואוחסן על ידו. בין הפריטים הנפוצים ביותר שנמצאו:

1. טילי נ"ט: חזבאללה אחסן והשתמש בטילי נ"ט מונחים מתקדמים כגון טילי קורנט, אשר היוו איום רציני על כלי הרכב המשוריינים של צה"ל.
2. רקטות ומשגרי רקטות: כוחות צה"ל חשפו משגרי רקטות, כולל כמה שהוסתרו בבתי אזרחים כשהם מוטענים ומוכנים לשיגור לעבר יישובי צפון ישראל. חזבאללה שיגר אלפי רקטות במהלך העימות, כולל דגמים לטווח בינוני וארוך.
3. כטב"מים: חזבאללה הגביר לאורך העימות את השימוש בכטב"מי איסוף ותקיפה. צה"ל נתקל בכטב"מים ובאתרי שיגור כטב"מים במסגרת הרחבת יכולות לוחמת הכטב"מים של חזבאללה.
4. נשק קל ותחמושת: מצבורים גדולים של רובי קלצ'ניקוב, רימונים וסוגים נוספים של נשק קל נמצאו במתחמי חזבאללה ובבונקרים של הארגון, כאשר חלקם הוסתרו במנהרות ובבונקרים תת קרקעיים שמוקמו מתחת לאיזורי מגורים.
5. מנהרות: בנוסף לכלי הנשק, צה"ל חשף מנהרות תת קרקעיות ששימשו את חזבאללה להברחת כוחות וניודם. המנהרות שאותרו היו מצוידות היטב בקווי תקשורת, חדרי אחסנת ציוד, שירותים ואמצעים ללחימה ממושכת, כמו גם תחמושת בשפע. חלק מהמנהרות אף חצו לתוך שטח ישראל, דבר המדגיש אף יותר את חשיבותה של התשתית התת קרקעית של חזבאללה.
6. רכבי תקיפה: צה"ל איתר במנהרות ג'יפים ואופנועים מזוודים באמל"ח ומוכנים ליום פקודה לפלוש לישראל, באופן המזכיר את הטכניקה ששימשה את חמאס ב-7 באוקטובר.

התקפות חזבאללה

המענה של חזבאללה למתקפת האיתוריות והתקיפות האוויריות הנרחבות של ישראל ברחבי לבנון התעכב בתחילה. יחד עם זאת, בתוך מספר שבועות החל חזבאללה לשגר מטחים לעבר צפון ישראל, ובפרט לחיפה, יקנעם ועמק יזרעאל, ואלו התקדמו בהדרגה דרומה, לעבר מרכז הארץ. במהלך ארבעה שבועות אלה, שהתאפיינו בלחימה עזה, חזבאללה שיגר למעלה מ-2,000 טילים, כטב"מים ורקטות לישראל. מספר האבידות בנפש בצפון ישראל עלה מ-42 ל-68 הרוגים. בספטמבר ואוקטובר בלבד הופעלו יותר מ-5,400 אזעקות בשל תקיפות על צפון ישראל, וזאת בהשוואה לכ-4,000 אזעקות שהופעלו ב-11 החודשים שקדמו לכך גם יחד.

התקפות בולטות:

• טיווח בלתי פוסק של הצפון, כולל ירי מתמשך לאיזור חיפה והקריות וכן ירי שגרם לשריפות בשטחים פתוחים. חזבאללה גם הגביר את כמות התקיפות לעבר איזור תל אביב, על ידי מספר מטחים לעבר מרכז הארץ, דבר ממנו נמנע לאורך 11 החודשים הראשונים של המלחמה.

• תקיפת כטב"מ על הרצליה: ב-12 באוקטובר, יום כיפור, בוצעה תקיפת כטב"מ מלבנון על הרצליה, דבר שהיווה הסלמה משמעותית. הכטב"מ ששוגר על ידי חזבאללה חדר למרחב האווירי של ישראל ופגע בבניין בהרצליה. תקיפה זו בוצעה במהלך אחד הימים הקדושים ביותר בישראל, דבר שהעצים אף יותר את האפקט של התקרית. הגם שלא דווח על נפגעים, התקיפה מסמנת את האיום הגובר הנשקף מכלי טיס בלתי מאוישים.

• תקיפת כטב"מ על בסיס גולני: כטב"מ של חזבאללה פגע בחדר האוכל בבסיס של חטיבת גולני בשעת ארוחת הערב, והביא למותם של ארבעה חיילים ישראלים ולפציעתם של 58 נוספים, ביניהם שבעה באורח קשה. במסגרת התקיפה שוגרו שני כטב"מים מלבנון, כאשר אחד מהם הצליח לחמוק ממערך ההגנה האווירית של ישראל לפני שפגע בבסיס. התקרית עוררה חששות בנוגע ליעילות ההגנה האווירית של ישראל למול השימוש הגובר שעושה חזבאללה בכטב"מים. חקירת התקרית עדיין נמשכת במטרה לקבוע מדוע התקיפה לא זוהתה בזמן מספיק כדי להפעיל אזעקות וליירט את הכטב"מ.

• בעיית הכטב"מים: יירוט תקיפות הכטב"מים מהווה אתגר משמעותי בעימות בין ישראל ללבנון, במידה רבה בדומה למלחמה המתמשכת באוקראינה. התרחבות השימוש של חזבאללה בכטב"מים מסבכת את אסטרטגיות ההגנה המסורתיות, מכיוון שאלו יכולים לחמוק מערכות המכ"מ, לחדור עמוק לתוך שטח האויב, ולבצע תקיפות מדויקות על תשתיות חיוניות. ישראל, בדומה לאוקראינה, חייבת להתמודד עם הקושי הגלום באיתור ויירוט כטב"מים קטנים וזריזים, אשר ביכולתם להתגבר על מערכות הגנה אווירית וליצור נקודות תורפה חדשות, במיוחד כאשר תקיפות אלה משולבות עם מטחי טילים קונבנציונליים.

הפוסט נקודת מפנה בצפון: כיצד ישראל תנצח את חזבאללה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בירת הטרור החדשה?

גזרת טול כרם אינה נמנית באופן מסורתי עם הגזרות המאתגרות והעוינות ביותר ביהודה ושומרון. מבין השטחים בשליטת הרשות הפלסטינית, אזורים כמו ג'נין או שכם נחשבו לאורך השנים לזירות רותחות המאופיינות בהקצנה ובלאומנות שמולידות התארגנויות טרור ופיגועים על בסיס קבוע. בכל רחבי יהודה ושומרון, כוחות הביטחון פועלים זה שנים לסכל תשתיות טרור והתארגנויות לפעילות חבלנית בעקבות התרעות מודיעיניות, מה שבא לידי ביטוי במבצע "חומת מגן", המבצע המתמשך "שובר גלים" ואלפי עצורים בעשור האחרון בלבד. רק מאז ה-7 באוקטובר, למעלה מ-4,000 מחבלים נעצרו על ידי צה"ל, השב"כ ויחידות מיוחדות של המשטרה ברחבי יהודה ושומרון. מתוכם, 314 בטול כרם והסביבה.

טול כרם וסביבתה – הכוללת את מחנות הפליטים ונור א-שמס – עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות סרטוני טלגרם, שבהם צעירים פלסטינים חמושים ורעולי פנים מתעדים את עצמם יורים לעבר יישובי עמק חפר בצד השני של הקו הירוק, ומאיימים על תושבי ישראל. לאורך חודשי מלחמת "חרבות ברזל", הפעילות המבצעית בטול כרם והסביבה עלתה מדרגה לרמה של זירה שמאתגרת את כוחות הביטחון ושואבת משאבים רבים מהקשב המבצעי של מערכת הביטחון.

כמעט בכל שבוע במהלך המלחמה מתפרסמות ידיעות על מעצרים בטול כרם, פיגועים שיצאו מתוכה, התגבשות של התארגנויות טרור ואף חיסולים מהאוויר של חוליות טרור. מתוך כ-600 מחוסלים ביהודה ושומרון מתחילת המלחמה, 125 חוסלו בטול כרם והסביבה – אחוז משמעותי ביותר.[1]

מה גרם לעליית קרנה של זירת טול כרם, וכיצד ישראל מתמודדת איתה?

מבצע "מחנות קיץ", אוגוסט 2024: מבצע נרחב וחסר תקדים בטול כרם

ב-27 באוגוסט 2024 החל מבצע רחב היקף בצפון יהודה ושומרון תוך התמקדות בג'נין, טול כרם ומחנה הפליטים נור א-שמס. על פי צה"ל, מטרות המבצע הן סיכול הטרור תוך השמדת אמצעים שונים, כל זאת על מנת לאפשר ולשפר את מרחב חופש הפעולה של כוחות הביטחון ואת מיגור הטרור באיזור יהודה ושומרון. במהלך המבצע נעשו פעולות לחישוף מטענים, חוסלו מספר מחבלים מהאוויר והוחרמו אמצעי לחימה שונים, ביניהם מספר נשקים קלים. במבצע נעשה שימוש גם בגיבוי אווירי של רחפנים. כלי טיס של חיל האוויר משתתפים בתקיפות.

על פי הדיווחים, במבצע חוסלו עד כה 15 מחבלים, ביניהם מפקד גדוד טול כרם בזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, מחמד ג'אבר המכונה "אבו שג'אע", ראש ההתארגנות בנור א-שמס שהיה מעורב בפיגועים רבים, ביניהם ברצח הישראלי אמנון מוכתר ז"ל ביוני 2024; עדנאן גאבר, שהיה מעורב בפעולות הכנת מטענים; וגבריל גסאן אסמאעיל גבריל, שהיה מעורב בפעולות טרור במרחב טול כרם-קלקיליה, ושוחרר במסגרת עסקת חילופין החטופים והמחבלים בין ישראל לחמאס בנובמבר 2023.

צרורות ירי לעבר בת חפר

טבח ה-7 באוקטובר מהווה השראה לגורמי הטרור ביהודה ושומרון. טול כרם ומחנות הפליטים שסביבה, כגון מחנה נור א-שמס, הפכו לקיני טרור המאיימים על יישובי השרון. התארגנויות אלה מצליחות לערער את המצב הביטחוני גם באזור השרון במרכז הארץ, כפי שעולה מטענות תושבי בת חפר על כך שהם שומעים בלילות קולות חפירה מתחת לבתיהם. מדי פעם יורים חמושים מטול כרם וממחנה הפליטים נור א-שמס צרורות לעבר היישוב. נראה כי ארגוני המחבלים ביהודה ושומרון בוחנים את תגובתה של ישראל. כך היה גם לפני ה-7 באוקטובר, כאשר חמאס ארגן את ההפגנות על הגדר בעזה כדי לבחון את תגובתה של ישראל ולהסיט את הקשב של מערכת הביטחון.

למרות כניסתם התכופה של כוחות הביטחון לטול כרם, כדי לסכל את פעילות הטרור הצומחת באזור, שבמהלכה נהרגו כ-125 פעילי טרור ונעצרו למעלה מ-300, המחבלים ממשיכים להפעיל מטענים כנגדם. השימוש במטענים ובנשק חם הולך וצובר תאוצה ביהודה ושומרון, ומאתגר את מערכת הביטחון לצד האיום על התושבים. בחודשים ינואר עד יולי 2023 דווח על הפעלת 314 מטענים ו-120 פיגועי ירי, לעומת 344 מטענים ו-124 פיגועי ירי בתקופה המקבילה ב-2024.

נוסף על כך, ארגוני הטרור מפעילים מכונת הסתה משומנת המגייסת עוד ועוד תומכים ופעילים לקבוצות חמושות שמתארגנות באזור, בין אם בטול כרם או בקלקיליה, ומאיימים על תושבי אזור השרון.

לאחר מבצע חומת מגן בשנת 2002 התבצעו מעצרים רבים בשטח על בסיס יום-יומי, עד שנת 2007, שבה נכנס לתוקף הסכם המבוקשים עם הרשות הפלסטינית ובעקבותיו חלה ירידה משמעותית בכמות המעצרים לצד כמות הפיגועים. צה"ל ומערכת הביטחון שלטו על גובה הלהבות של הטרור מיהודה ושומרון לתקופת זמן קצרה.

לשם ההדגמה, בשנת 2015 נעצרו 2,575 פעילי טרור ביהודה ושומרון[2] בעוד בשנת 2023 מספרם הגיע ל-5,100 עצורים[3]. מספרים אלו כוללים את המחבלים והמבוקשים בגין פעולות טרור קלות וקשות ונוסף לכך בגין קשירת קשר לארגוני טרור. נכון לחודש יוני 24', כשבעה חודשים לאחר תחילת הלחימה נעצרו באיו"ש 4,150 מחבלים, יותר מ-530 מחבלים חוסלו, התבצעו למעלה מ- 5,600 פיגועים ונרצחו 27 ישראלים.[4]

עוטף השומרון

איומי הטרור על השרון נמשכים, ורק עשרות מטרים מפרידים בין גדר ההפרדה של טול כרם לבתים המזרחיים של בת חפר. גם יישובים נוספים באזור אינם רחוקים מן הגדר. יישובים אלו, כמו כפר יונה למשל, הפכו ל"עוטף השומרון". התרבות התקריות מערי השומרון והקריאות החוזרות ונשנות לבצע תקיפות על יישובים יהודיים מצריכות היערכות מיוחדת לפשיטה נוסח ה-7 באוקטובר מקיני הטרור, וזו אכן מתבצעת.

אין זה סוד שארגוני הטרור, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי, המתבססים בשומרון, פועלים במסגרות אזוריות חוצות ארגונים ובמסגרות ארגוניות. הכסף הזורם מאיראן משמש לחימוש חוליות הטרור ההולכות ומתרבות שם, יורות לעבר היישובים באזור ומתעדות את פעילותן במצלמות אישיות (כפי שעשו המחבלים בטבח ה-7 באוקטובר כאשר השתמשו במצלמות גו פרו), נמלטות מהמקום ומעלות סרטונים של פעילותן לרשתות החברתיות. כך פרסמו "גדודי חללי אל-אקצא – נוער נקמה ושחרור" בטול כרם את הפוסט המטריד ברשתות החברתיות, בסוף מאי האחרון:

"חדרנו קבוצה של שלושה אנשים מיחידת העילית של גדודי טול כרם להתנחלות בת חפר במסווה של מנקים, מטרת המבצע הייתה התנקשות באחד משוטרי השב"כ המתגוררים בבית היעד. יחידת האיתור והניטור עקבו אחרי היעד במשך 10 ימים, וידעו את שעת כניסתו ויציאתו מהבית. הלוחמים שלנו הצליחו לחדור ולהגיע למרכז הבית, אבל שם הייתה תינוקת שהוא נשא ועוד שני ילדים בסביבתו. לוחמינו נסוגו מביצוע ההתנקשות, בהתאם לתורת דתנו האסלאמית האמיתית. זהו מסר לסמוטריץ', המאיים על טול כרם. עליו לראות קודם כול איך הלוחמים שלנו נכנסים לביתו מבלי שידע".

בסוף הפוסט הוסיפו גדודי אל-אקצא את האיום:

"זו הודעת אזהרה לאויב אם תתמודדו עם טול כרם כפי שמצהירים מנהיגיכם, נחזור על התרחיש של 7 באוקטובר בבת חפר, אבני חפץ וביישובים נוספים, ונראה מי מטיל מצור על מי".

הפוסט הזה הוא אחד מני רבים ומשקף את מטרתם של גורמי הטרור ביהודה ושומרון – ויש לקחת את דבריהם ברצינות. הדבר אף מטריד יותר אם חוליה שכזאת הצליחה אכן לחדור ליישוב יהודי – לאחר טבח ה-7 באוקטובר ולאחר שכביכול ישראל התעוררה מן הקונספציה שאפפה אותה והביאה אותה למצב הזה.

משיחות עם תושבים מהיישוב בת חפר עולה כי הקרבה שלהם לעיר השכנה טול כרם גורמת לתחושת חוסר ביטחון. בעבר ידעו התושבים בהישמע קול יריות כי המשמעות היא ככל הנראה חגיגות חתונה, אך כעת, נוכח המלחמה, המשמעות היא אחרת ועלולה להיות ירי לכיוון בתיהם. אחת התושבות מספרת כי "למדנו לזהות ולהבדיל בין ירי למטרת חגיגה – אז הוא מבוצע כלפי האוויר – לבין ירי המשמש להפחדה או שהוא מכוון כלפי הבתים שלנו. בעבר הלא רחוק הייתה תחושה של קיבוץ ביישוב אבל עכשיו אנחנו מפחדים אפילו לצאת מהבית בשעות החושך". תושבת נוספת בבת חפר מספרת כי המצב ביישובם לא סימפטי ושלמרות הגדר המקיפה את היישוב ומגינה עליהם לכאורה מפני טול כרם, הם עדיין מרגישים תחושות חוסר נוחות ופחד במשך תקופה ארוכה. רעשי הפיצוצים, היריות והמטענים הנשמעים ברחבי בת חפר והאזור, יחד עם הצפת הרשתות השונות בסרטונים של צעירים ערבים היורים לכיוונם, תורמים לתחושות אלו.

אין ספק שיהודה ושומרון היא חבית של חומר נפץ ומהווה זירת מלחמה משמעותית. ההתקפות החוזרות על יישובים צמודי גדר עשויה להזכיר את ההיערכות של חמאס וארגוני הטרור בעזה לטבח ה-7 באוקטובר בעוטף עזה. תחושת הביטחון של התושבים התערערה משמעותית, מה שדורש שינוי מגמה וריכוז מאמץ ממוקד בזירה מתחממת זו.

הקשר בין בת חפר לטהרן

באמצע מאי 2024 נערך מפגש פסגה של צמרת טרור הפרוקסי האיראני בטהרן. בין הנוכחים היו אסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס באותה עת, מפקד משמרות המהפכה, חסיין סלאמי ומפקד "כוח קדס", אסמאעיל קא'אני, סגן מזכ"ל חזבאללה, נעים קאסם, בכירי הג'יהאד האסלאמי ונציגי החות'ים. בפגישה הזאת סיכמו האיראנים ונציגי שלוחותיהם כי יש לחתור להסלמה נוספת נגד ישראל, ולהפעיל עליה לחץ שיביא לסיום הלחימה בעזה, מבלי לנהל משא ומתן על עסקת חטופים. סביר להניח שתקריות כמו הירי לעבר היישוב בת חפר, שבהן קבוצות מחבלים המזוהים עם חמאס בטול כרם מבצעות תקיפות כדי לאתגר את התגובה הישראלית, הן חלק ממאמץ זה.

לנוכח פעילות קיני הטרור בשומרון נוצר מעין "מאחז איראני" באזור זה, שבו פועלות קבוצות המורכבות ממחבלים מארגוני טרור שונים, ובעיקר מהג'יהאד האסלאמי וחמאס, שני ארגוני פרוקסי איראניים מובהקים. שיתוף הפעולה בין תאי מחבלים שונים הפך כבר מזמן לתופעה מוכרת ביהודה ושומרון. כך למשל פועל ארגון "גוב האריות" בשכם, שמורכב מצעירים פלסטינים שזוהו בעיקר עם חמאס והג'יהאד האסלאמי, אך גם עם גדודי חללי אל-אקצא. פעילות טרור זו, שמחברת בין אינטרסים פלסטיניים לאינטרסים איראניים, מאיימת על יישובי השרון, שמוצאים את עצמם בקו האש.

האיראנים, כמו גורמים אחרים במזרח התיכון, ראו בתקיפת ה-7 באוקטובר הישג שמסמן מבחינתם את תחילת סופה של המדינה היהודית. אירועי הטבח הנוראים רק דרבנו אותם, את חמאס ואת יתר חברי "ציר ההתנגדות" לתכנן ולהוציא לפועל תקיפה נוספת נוסח ה-7 באוקטובר. הפעם, כך סבורים גורמי הטרור, התקיפה תצא מיהודה ושומרון כדי לפגוע בבטן הרכה של ישראל. ייתכן, אף שאין לכך בשלב זה בסיס שנתמך במידע, שחמאס אף סבור כי כך יוכל לחצות את מרכזה של ישראל, באזור הצר שבין טול כרם לנתניה.

רעיון זה עלול להיות חלק מתוכנית "איחוד הזירות" האיראנית, שמי שהיה אמון עליה בחמאס הוא צאלח אל-עארורי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון, שחוסל בינואר האחרון בביירות. מי שהחליף את אל-עארורי הוא זאהר אל-ג'בארין, שרמז בהתבטאות שלו במאי האחרון כי "לתנועת חמאס יש הרבה קלפים שבהם היא עדיין לא השתמשה…"

אל-ג'בארין הוסיף ש"הגדה המערבית תפתיע את האויב בקרוב, ונראה פרקים חדשים ביצירתיות הפלסטינית הלוחמת". בהמשך דבריו רמז אל-ג'בארין כי טבח ה-7 באוקטובר עשוי לחזור על עצמו מיהודה ושומרון:

"ההתנגדות נמשכת עד סיום הכיבוש ושחרור פלסטין. ה-7 באוקטובר היה פרק מכובד בין הפרקים האלה. ההתנגדות תגלה יצירתיות בכלים שלה ובאמצעים שברשותה ותביך את האויב במקום שבו הוא איננו מצפה ואינו לוקח בחשבון".

קבוצות צעירים שמקבלות השראה מה-7 באוקטובר

קבוצות הטרור החדשות מבוססות בעיקרן על מחבלים צעירים מטול כרם, מחנה פליטים נור שמס, קלקיליה וטובאס. מחבלים אלה גדלו על ברכי ההסתה הגורפת של הרשות הפלסטינית, חמאס, הג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, מיליציות אלה רואות בטבח ה-7 באוקטובר השראה למתקפה נוספת.

כך לדוגמה קמה קבוצת "גדודי חללי אל-אקצא – נוער הנקמה והשחרור". הקבוצה הזאת מפוצלת בין קיני הטרור ברחבי השומרון, בטול כרם, טובאס ועוד. במהלך חודש יוני האחרון, גדודי חללי אל-אקצא – "נוער הנקמה והשחרור", בשיתוף עם קבוצת הטרור החדשה "אבירי לילה" של הפת"ח, פרסמו תיעוד ונטלו על עצמם אחריות לפיגועי הירי לעבר היישוב בת חפר בשרון, מחסום ענב בשומרון ומוצב צבאי סמוך לשער שוויכה בנפת טול כרם.

האיום ממחנות הפליטים

למרות פעילות מנע ענפה של צה"ל בחודשים האחרונים, שכללה אלפי מחבלים שנעצרו, חומרי הסתה רבים שהוחרמו וחיסול בכירים מבוקשים ומפקדי גדודי טרור, ההישגים הכבירים הללו הביאו רק להרתעה קצרת טווח ונראה כי במהלך החודשים האחרונים ההתארגנות של קיני הטרור במחנות הפליטים כגון נור א-שמס וטול כרם ממשיכה להיות משמעותית. מדובר, כאמור, במחנות פליטים שנמצאים מרחק קצר ביותר מערים מרכזיות בשרון, ושעלולים להוות סכנה לאזרחי ישראל.

מאז תחילת המלחמה נעשים מאמצים רבים לסיכול הטרור באזור טול כרם ומחנה הפליטים בנור א-שמס, שכוללים בעיקר הריסת תשתיות כגון אמצעי לחימה שונים ומעבדות לייצור מטענים, וניקוי הצירים כדי לייצר חופש תנועה לכוחות הביטחון.

• ב- 30.6, לאחר פעילות מודיעינית ומבצע של כוחות צה"ל, חוסלו המחבלים שהיו מעורבים בפיגוע שבו נרצח אמנון מוכתר הי"ד בקלקיליה.
• ב-23.7 חוסל מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בטול כרם לאחר מבצע של כוחות הביטחון.
• ב-22.8 פעלו כוחות צה"ל במרחב טול כרם במטרה לסכל טרור תוך השמדת אמצעים שונים. בין האמצעים הושמדו אמצעי לחימה שונים, מעבדות לייצור מטענים, ואף חוסלו מספר מחבלים. המבצע ארך כ-14 שעות. בין מטרות המבצע היו ניקיון הצירים ממטענים שונים, בכדי לאפשר את חופש התנועה של כוחות הביטחון במרחב.[5] אלו רק מספר דוגמאות מפעילותו הרבה של צה"ל, הפועל בשטחים במטרה לסכל טרור.

ככל שהזמן עבר ומנגנוני ההסתה המשיכו לפעול, הצליחו גדודי הטרור במחנות לשקם את כוחם הצבאי, ולגייס מחבלים חדשים לשורותיהם. כל נער מגיל 15 עלול להוות סכנה לכוחותינו כמפגע פוטנציאלי.

למרות פעילות מבצעית בעצימות גבוהה מול "קן הצרעות" שנוצר בטול כרם, המחבלים שבשטח מצליחים לשדרג את דרכי הפעולה שלהם. אחד מקציני ההנדסה במילואים של אוגדת איו"ש מספר:

"משבוע לשבוע, למרות כמות המבצעים והמעצרים המתבצעים, ניכרת מגמת 'שיפור' ובכללה שדרוג אופי המטענים. אלה נהיו משוכללים וכבדים הרבה יותר ושיטת הפעולה משתכללת גם היא".

במהלך חודש יוני התרחשו שני פיגועים נגד חיילי צה"ל במהלך פעילות מבצעית של כוחות הביטחון. אחד מהם היה פיצוץ מטען גחון שהכיל עשרות ק"ג; לפי תחקיר ראשוני המטען לא עבר חשיפה ע"י D-9 בניגוד למקובל וכתוצאה מכך נהרג חייל ונפצע קשה מפקד צוות. בדומה לאירוע זה, בשבוע שלפני כן נהרג קצין נוסף כתוצאה ממטען שהוטמן מתחת לפני הקרקע בג'נין במהלך פעילות מבצעית. במקביל לשתי פעולות אלו התפוצץ מטען חבלה בסמוך לגדר המפרידה בין היישוב בת חפר לעיר טול כרם; מטרת הפיצוץ הייתה ניסיון למשוך חיילי צה"ל.

עומק בעיית הטרור באזור זה בא לידי ביטוי בכך שחלק מקבוצות הטרור החמושות כוללות התארגנויות טרור מקומיות קטנות המונות כמה מחבלים בודדים, או התארגנויות טרור משמעותיות בצפון השומרון שמונות כעשרות עד מאות מחבלים חמושים שפועלים תחת גדוד אחד. קבוצות טרור אלו עמוסות באמצעי לחימה, כלי נשק המוזרמים לאזור, ונוסף על כך גם ידע רב שמועבר על ידי גורמים איראניים. תשתיות הטרור הללו מתווספות להתארגנויות טרור לא חמושות המתמקדות בהתפרעויות ובניסיונות לינץ' במתיישבים יהודים.

רובם של אמצעי הלחימה מגיעים כנראה מירדן, בהכוונה איראנית, באמצעות הברחות. כלי הנשק מצליחים לעבור לאזור יהודה ושומרון עקב אי אבטחה מספיקה של הגבול. ירדן מצידה החלה ממעטת גם היא לפעול בהחזקת הגבול כך שהברחות הנשק נהיו עניין שבשגרה. כך, אם כן, נוצר מצב שבשטחי הרשות הפלסטינית יש כמויות נשק ומאגרי חומר נפץ גדולים.

בין ינואר לאפריל 22' הצליחה המשטרה לסכל 9 משלוחי נשק מגבולות ירדן ולבנון, שבהם נתפסו 171 כלי נשק.[6] בחודש נובמבר 23' סוכלה הברחת הנשק הגדולה ביותר עד אותה העת. בהברחה זו נעצרו ארבעה חשודים ונתפסו 137 כלי נשק ו-250 מחסניות בשווי של 6 מיליון שקלים[7]. בחודש יוני האחרון סוכלה הברחת נשק של 20 אקדחים שהוסלקו ברכב במעבר "רבין"[8] ובתחילת חודש יולי האחרון סוכלה הברחת נשק על ידי לוחמי מג"ב איו"ש וכוחות צה"ל; לאחר זיהוי של התצפיות במרחב אותרו שלושה תיקים ובהם למעלה מ-75 אקדחים. מטרתם של האיראנים היא להציף את הפלסטינים באמל"ח בכדי לייצר פיגועים. בתחילת אפריל פרסם דובר צה"ל כי סוכלה הברחת אמצעי לחימה מתקדמים אל תוך שטחי יהודה ושומרון אשר כל מטרתם כאמור היא לפגע נגד מטרות ישראליות שונות. על פי גורמי ביטחון בישראל, הגורם שעזר בהנחת התשתיות להקמת קבוצות הטרור החדשות בצפון השומרון היה השיח' בסאם א-סעדי מהעיר ג'נין[9]. סעדי הוא בכיר הג'יהאד האסלאמי ונגזרו עליו 22 חודשי מאסר בלבד.

לקראת סוף חודש דצמבר 2023, עוד בתחילת הלחימה ברצועת עזה, עצרו כוחות הביטחון כ-33 מבוקשים, החרימו עשרות כלי נשק והשמידו מעבדת מטענים שהכילה בתוכה עשרות מטענים מאולתרים שהיו מוכנים לשימוש כנגד מטרות ישראליות. כמה חודשים לאחר מכן, ב-5.6.2024, נעצר עמאר נצר אללה, תושב מחנה הפליטים נור א-שמס, בגין מעורבות בפיגועי הירי אל עבר היישוב בת חפר שהתרחשו לקראת סוף חודש מאי. בחקירתו הודה כי הוא חלק מחוליה גדולה יותר שתכננה להמשיך ולפגע כנגד היישובים צמודי הגדר בכלל ובת חפר בפרט[10]. אלו רק שתי דוגמאות מני רבות אשר מתארות את המצב שבשטח, וחרף כל המאמצים המתבצעים על ידי כוחות צה"ל מדי שבוע לא ניכר היפוך מגמה משמעותי בשטח.

דרכי פעולה – כיצד נמנע את ה-"7 באוקטובר של השרון"

המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון, שבה ארגוני טרור פועלים להקים מיליציות חמושות שיילחמו נגד ישראל וכך ייצרו עוד חזית פעילה בלב הארץ ולא הרחק מיישובי יהודה ושומרון ומערי גוש דן, השרון והשפלה, אינה מתקבלת על הדעת. לכן, יש למגר ולחסל את האיום הנשקף מקיני הטרור בערים ובמחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ולפרז את השטח מנשק ומאמצעי לחימה שונים.

1. תחילה על ישראל להפריד בין המיליציות ולשבור את אחדות הלחימה שלהן עם כלל גורמי הטרור, בעיקר בצפון השומרון.
2. נוסף על כך, על ישראל לשנות את הגישה ולהיפרד מהקונספציה שרווחה בנוגע לזירה זאת כי ישנו הבדל בין ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי לבין ארגוני הטרור המזוהים עם הפת"ח, כמו גדודי חללי אל-אקצא.
3. על ישראל גם לגבות מחירים מהרשות הפלסטינית, ולהצהיר כי היא אחראית לכל אירוע טרור שיוצא מיהודה ושומרון.
4. כמו כן, יש להגביר את פעולות המנע וסיכול הטרור ולהתחיל לתכנן מבצע צבאי רחב היקף כדי לשתק את תשתיות הטרור המתפתחות בזירה זו.
5. יש לפרושׂ כוחות נוספים על גבול ירדן כדי להחזיר את השליטה, ולייצב את מרחב ההחזקה על הגבול כדי למנוע כניסת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים, דהיינו סגירת צינור החמצן. במקביל, על ישראל לדרוש מירדן שתרחיב גם היא את פעולותיה לאורך הגבול כדי לעצור מבריחים.
6. לצד פעולות אלה, ישראל צריכה לגבות מחיר אזרחי ולהפוך את המעורבות בטרור ל"עסק לא משתלם": כל הנותן חסות ומגן על מחבל ומבצע טרור צריך להיענש גם הוא בחומרה.
7. באופן עקרוני, יש לשמר את חופש הפעולה בשטחי יהודה ושומרון בתור אמצעי חסר תחליף לסיכול טרור ולשמירה על ביטחון ישראל.

רבים גורסים כי אל לישראל לפתוח חזית נוספת כאשר אנו נלחמים עדיין בעזה, ובכך להיגרר למלחמה רב זירתית. אולם, ישראל כבר מצויה במלחמה רב זירתית. ללא אסטרטגיה כוללת ללוחמה בטרור ביהודה ושומרון, הוא ימשיך לפגוש את תושבי יהודה ושומרון, השרון וכלל הארץ.

נספח א': המספרים המלאים של הטרור מטול כרם

טול כרם: בירת הטרור החדשה?

כיצד מתחממת ביהודה ושומרון הגזרה שהייתה משנית, ומאתגרת את מערכת הביטחון:

נתונים ל-10 החודשים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל (7/10/2023–7/8/2024)

**נתונים לאזור טול כרם, מחנה הפליטים ונור א-שמס

הערות שוליים

[1] מידע שהתקבל ממערכת הביטחון
[2] שירות הביטחון הכללי, דו"ח שנתי לשנת 2015, https://www.shabak.gov.il/media/daofn2ys/סיכום-שנתי-2015.pdf
[3] שירות הביטחון הכללי, דו"ח שנתי לשנת 2023, https://www.shabak.gov.il/media/zpledoyg/דוח-חיצוני-סיכום-שנה-2023.pdf
[4] הביטחוניסטים, מחלקת המחקר – מאגר המידע של המלחמה, warinisrael.org
[5] https://www.kikar.co.il/security-news/simnbk
[6] הביטחוניסטים, מחלקת המחקר – הערכה אסטרטגית לישראל, המערכה השלובה כנגד הציונות, יוני 2022, https://staging.idsf.org.il/wp-content/uploads/2022/10/הערכה-אסטרטגית-לישראל-תקציר-מנהלים.pdf
[7] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001463894
[8] https://www.kikar.co.il/news/sfc3c1
[9] אתר צה"ל, https://www.idf.il/כתבות-ועדכונים/2023/פברואר/נגזר-דין-באסם-א-בעדי-פעל-לביסוס-פעילות-התאחדות-בלתי-מותרת
[10] https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/765965/
[xi] עמותת הביטחוניסטים, מאגר המידע של המלחמה warinisrael.org; דובר צה"ל
[xii] עמותת הביטחוניסטים, מאגר המידע של המלחמה warinisrael.org; דובר צה"ל
[xiii] עמותת הביטחוניסטים, מאגר המידע של המלחמה warinisrael.org; דובר צה"ל
[xiv] https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/767811/
[xv] עמותת הביטחוניסטים, מאגר המידע של המלחמה warinisrael.org; דובר צה"ל
[xvi] https://www.fdd.org/analysis/2022/12/14/mapping-west-bank-insurgency/
[xvii] הערכה על פי גורמי ביטחון. ב-4 ביוני 2024 ההערכה עמדה על 500 מחבלים, חדשות עכשיו 14 https://www.now14.co.il/מלחמה-ביוש-למעלה-מ-500-מחבלים-חוסלו-70-מהם-מ/
[xviii] נתונים שהושגו משירות הביטחון הכללי
[xix] עמותת הביטחוניסטים, מאגר המידע של המלחמה warinisrael.org; דובר צה"ל
[xx] נתונים שהושגו משירות הביטחון הכללי

הפוסט טול כרם: בירת הטרור החדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

היחסים הסבוכים בין ישראל ומצרים הולכים אחורה בזמן, עוד מלפני קום המדינה. בתחילה, השתיים היו אויבות מרות. בין הצדדים התנהלו חמש מלחמות, בכולן ישראל יצאה כשידה על העליונה, למרות אבידות גדולות וקרבות קשים. אולם, מאז יוזמת השלום ב-1977, אז ביקר נשיא מצרים סאדאת בישראל ואף נאם בכנסת, חלה התחממות ביחסים בין הצדדים, ששיאה חתימה על הסכם השלום בשנת 1979. מאז החתימה על הסכם השלום, מצרים וישראל משתפות פעולה בנושאים מגוונים, בהם כלכלה (עסקאות משותפות כמו יצוא גז מישראל למצרים) וביטחון (מלחמה נגד דאע"ש בסיני והשמדת מנהרות חמאס בין עזה למצרים). נוסף על כך, ישראל משתמשת במעמדה של מצרים ונעזרת בה כמתווכת מול חמאס במהלך סבבי הלחימה השונים בין הצדדים. כיום, המלחמה בין ישראל לחמאס מציבה אתגרים והזדמנויות ליחסים ביניהן. לצד זאת, מצרים עצמה עוברת תהליכים שיוצרים אתגרים והזדמנויות. אפשר לחלק אותם לשניים – אלה הנוגעים לטווח הזמן הקצר ואלה הנוגעים לטווח הזמן הארוך.

טווח הזמן הקצר – מלחמת "חרבות ברזל"

לנוכח האירועים במלחמה, מצרים היא בעלת ברית פוטנציאלית ושיתוף הפעולה איתה הוא חיוני והכרחי, למען עיצוב "היום שאחרי" בעזה והשגת מטרות המלחמה. אכן קיימים מתחים ביחסים איתה, בעיקר לאור המחויבות המצרית לתמוך בפלסטינים, הדאגה המצרית ממעבר אוכלוסייה פלסטינית מעזה לסיני והחשש שהמלחמה תיצור איומים על היציבות הפנימית במצרים (עד כה, בניגוד לירדן, המצב במצרים שקט יחסית), אולם באופן כללי מצרים היא אחת המדינות הערביות בעלות הפוטנציאל הרב ביותר לשיתוף פעולה, עקב קרבתה למערב ולארה"ב והיריבות עם תנועת האחים המוסלמים. במסגרת זאת, אלו האתגרים וההזדמנויות ביחסים עם מצרים בטווח הזמן הקצר:

• שיתוף פעולה עם מצרים בהשגת מטרות המלחמה – מצרים גובלת בחלקה הדרומי של רצועת עזה ושולטת על ציר פילדלפי, רצועה באורך 14 ק"מ וברוחב של מאה מטרים, שדרכה הוברח מרבית האמל"ח ששימש את חמאס ואת ארגוני הטרור ברצועה. כדי להשיג את מטרות המלחמה, השמדת חמאס ושחרור החטופים, מדינת ישראל צריכה להמשיך בתמרון הקרקעי ברפיח, לכבוש את ציר פילדלפי ולשלוט בו גם בסיום המלחמה. לאור ההתנגדות המצרית לתוכניות הישראליות והאיומים שהיא משמיעה, ישראל צריכה לחתור להסכמות עם מצרים לגבי פעולות ההמשך, תוך עמידה על מימוש מטרותיה ובה בעת גילוי רגישות ככל האפשר לאינטרסים ולרצונות המצריים. יתר על כן, דווקא נוכח המתח סביב הכניסה של צה"ל לרפיח, החרפת הטון המצרי וחוסר הרצון של מצרים בהישגים של חמאס, יש מקום למעורבות משמעותית של מצרים בתיווך להשגת עסקה לשחרור החטופים. ואכן, מצרים נטלה סוף סוף את שרביט הובלת המו"מ מקטר והיא פועלת ישירות מול סנואר ויוזמת הצעות פשרה חדשות, בתחילה בכדי למנוע קירובה של ישראל לרפיח וכעת בכדי להוביל לסיום הלחימה.
• מינוף היבטים כלכליים – עוד טרם המלחמה בעזה מצרים נמצאת במשבר כלכלי, המתבטא באינפלציה (כ-34% בשנת 2023) ובאחוזי עוני (כ-29.7% נכון לשנת 2019) גבוהים, פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר). לצד זאת, א-סיסי מוציא לפועל פרויקטים גרנדיוזיים שעולים עשרות מיליארדי דולרים. כמו הקמת "העיר המנהלית החדשה", אזור "נילוס דלתא" חדש ועיר חוף חדשה, ללא תועלת ממשית מיידית. במקביל, בניית "סכר התחייה" ע"י אתיופיה, שיושב על המקור העיקרי של נהר הנילוס שסביבו חיה מרבית האוכלוסייה במצרים, מעלה את הסיכון להחרפת הבעיות הקיימות, לצד בעיות נוספות, כמו עלייה באחוז האבטלה, במחירי המזון ובמחירי האנרגיה נוסף לירידה בתפוקה החקלאית. ישראל יכולה להשתמש במנופים כלכליים – יצוא הגז למדינה, קשריה עם ארה"ב והיחסים הדיפלומטיים של ישראל עם אתיופיה – כדי לסייע למצרים להתמודד עם מצוקותיה ובתמורה לקדם השגת אינטרסים ישראליים במלחמה ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, עד כדי נכונות לאפשר מעבר פליטים מעזה דרך מצרים.
• רתימת פעולות החות'ים לאינטרסים הישראליים – תקיפות החות'ים נגד כלי שיט בכניסה לים האדום גרמו לירידה נרחבת של כ-40% בהכנסות המצריות מתעלת סואץ. לאור זאת, צריך לנסות ואף אפשרי לרתום את מצרים לתמיכה בפעילות הצבאית נגד החות'ים שמבצעות מדינות המערב להשגת יעדים משותפים כמו פגיעה ביכולות החות'ים ואיראן, שמממנת ומכווינה אותם.
• גיוס המערב – במקביל ליכולת הישראלית, גם לארה"ב ולאיחוד האירופי יכולת להשפיע על מצרים – סיוע אמריקאי של מעל ל-1.3 מיליארד דולר בשנה (מצרים ביקשה סיוע של 1.44 מיליארד דולר לשנת 2024), הלוואות והשקעות מצד האיחוד האירופי ועסקאות אמל"ח נרחבות. במידה שהרצון להשתמש בהם יהיה קיים, הן תוכלנה להשפיע על מצרים במטרה להוביל לשינוי במדיניות המצרית בכל הנוגע לסוגיות הקשורות למלחמה בעזה. הדבר מחייב שינוי מדיניות מצד הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי. חשוב להדגיש כי הפעלת לחץ שכזאת צריכה להיעשות בזהירות ובמתינות מחשש שתדחף את קהיר להחלפת התמיכה הכלכלית המערבית בכזאת סינית, שבעשור האחרון היקף המסחר בינה לבין מצרים גבר.

הסתכלות ארוכת טווח

גם בטווח הזמן הארוך, סביר שהמחויבות המצרית למדיניות הפרגמטית המאפיינת אותה כיום, למחנה המדינות המתונות בעולם הערבי-סוני ולמערכת היחסים עם ארה"ב והמערב תתקיים לאורך זמן, וכנגזרת מכך תישמר גם המחויבות להסכם השלום עם ישראל ולהתנגדות לאחים המוסלמים, תוך כדי המשך התמיכה בפלסטינים.

עם זאת, אי אפשר לקחת את השותפות עם מצרים כמובנת מאליה. כיום מצרים עוברת כמה תהליכים ומגמות (התעצמות צבאית, מתחים עם ארה"ב, קריצות לרוסיה ולסין) שמעלים חשש לגבי עתיד היחסים עימה. עקב זאת, מדינת ישראל צריכה לשמר עין פקוחה ולהחזיק תוכניות מגירה גם לאפשרות שהמציאות תשתנה, כולל תמונת מודיעין חזקה ובניין כוח צבאי כמענה מתאים לנסיבות. במסגרת זאת, להלן האתגרים וההזדמנויות ביחסים עם מצרים בטווח הזמן הארוך:

• שיפור היחסים עם הגורמים הבעייתיים באזור ("ציר הרשע") – לאור הירידה בתמיכה האמריקאית בשנים האחרונות, והתעוררות הספק במחויבות ארה"ב להגן על בעלות בריתה, מצרים העמיקה את מדיניות גיוון מקורות ההצטיידות הצבאית שלה והיא רוכשת נשק ואמל"ח בהיקף של מיליארדי דולרים ממגוון מדינות, ביניהן רוסיה וסין, שהגדילו את היקף ההשקעות שלהן במדינה. המשך הירידה בתמיכה האמריקאית והמערבית, לצד ההתקרבות הכלכלית בין המדינות והקו המתרפס וההססני שאותו מובילות מדינות המערב למול "ציר הרשע", עשויים לדחוף את מצרים יותר ויותר לעבר הסכמים עם מדינות אלו. נוסף על כך ניכרת הפשרה ביחסים עם איראן ועם המדינות המזוהות עם האחים המוסלמים, קרי קטר ותורכיה, שעד לאחרונה היחסים עימן היו מתוחים. התקרבות זו נראית בשלב זה כמהלך טקטי המיועד לשפר את כושר המיקוח של קהיר ולחזק את מעמדה האזורי ואת יכולתה להתמודד עם האתגרים הכלכליים, אבל אם יתרחב ויהפוך לשינוי אסטרטגי תהיינה לכך השלכות מדאיגות על ביטחונה של מדינת ישראל, לצד פגיעה במרחב ההשפעה של העולם המערבי. במידה ששינוי שכזה אכן יקרה, הסיכוי לתקיפות מצד הצבא המצרי יעלו בצורה משמעותית וידרשו ממדינת ישראל שינוי ממשי בהרכב צה"ל. לאור זאת, על מדינת ישראל להכין תוכניות בניין כוח לתרחיש שכזה (למשל, הגדלת היקף כוחות השריון וחיל הרגלים של צה"ל).
• התעצמות צבאית מצרית – זה שנים רבות, תוך כדי דבקות בהסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, הצבא המצרי עובר תהליכי מודרניזציה ובניין כוח, כולל התחמשות באמצעי לחימה רבים ומתקדמים, שדרוג תשתיות ושיפור ההכשרות. תהליכים אלו יוצרים פוטנציאל איום למדינת ישראל ולביטחונה, במיוחד מכיוון שהיא לא מתכוננת לאפשרות שמצרים תהפוך מאיום אפשרי לאיום מוחשי. הממשלה ומערכת הביטחון הישראלית צריכות בתום המלחמה לקיים דיון אסטרטגי בנושא מצרים ולבחון כיצד יש להיערך מול אפשרות זו, ובפרט מה נדרש לעשות כעת. למשל, שיפור ההיכרות המודיעינית של צבא מצרים ושל יכולותיו.
• הסכם השלום בין המדינות – כאמור, כיום לא נראה כי עומדת סכנה ממשית להקפאת או לביטול הסכם השלום בין המדינות, למרות חילוקי הדעות באשר לפעולה ברפיח. אך למרות זאת צריך לקחת בחשבון כי המשך המשבר הכלכלי במצרים ואף החרפה שלו, במיוחד בהיבטים הנוגעים לדור הצעיר ולמעמד המשכיל, לצד תחושות מצד הציבור (שמביע רגשות אנטי-ישראליים) כי הממשלה המצרית לא תומכת בתושבי עזה במידה מספקת, עלולים להוביל למחאות. מחאות אלו עלולות להתפתח ולהגיע להיקף נרחב מספיק שיקשה על הממשלה להשתלט עליהן, וישפיע על תהליך קבלת ההחלטות המצרי בכלל הנושאים, ביניהם נושאים הנוגעים למלחמה, ליחסים בין המדינות ולהמשך הסכם השלום. בתרחיש קיצון, המחאות אף עלולות להוביל למהפכה בשלטון במדינה ולעליית שלטון שאינו תומך בהמשך הסכם השלום עם ישראל. במקביל לאפשרות זאת, מדינת ישראל צריכה לנסות ולהוביל להתחממות ביחסים בין המדינות ואף לתלות מצרית בישראל, תוך שימוש במנופי ההשפעה הכלכליים והמדיניים של ישראל, כך שתרחיש של הפרת הסכם השלום לא יתאפשר מבחינה ריאלית לכל ממשלה מצרית שלא תהיה, כפי שגם ממשלת האחים המוסלמים, בהובלת מוחמד מורסי, נשארה מחויבת אליו.

מצרים – מלחמת חרבות ברזל

פתיחה – מצרים וישראל

היחסים הסבוכים בין ישראל ומצרים הולכים אחורה בזמן, עוד מלפני קום המדינה. בתחילה, השתיים היו אויבות מרות. בין הצדדים התנהלו חמש מלחמות, בכולן ישראל יצאה כשידה על העליונה. נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, ששלט במדינה ביד רמה בשנים 1954–1970, הוביל מדיניות לעומתית לישראל ששאפה לאחד את העולם הערבי כולו תחת אזור השפעה מצרי מתוך תפישה נאצריסטית פאן-ערבית, ואף מימש שאיפה זו באמצעות איחוד זמני עם סוריה (הרפובליקה הערבית המאוחדת) וערעור המשטרים בעיראק ובירדן. מדיניות חוץ תוקפנית זו של נאצר הובילה למשבר סואץ ששיאו במבצע קדש ב-1956; להכנות למלחמת ששת הימים ב-1967; ולהשפעה משמעותית על דוקטרינת אייזנהאואר במזרח התיכון שדגלה בפייסנות מול מצרים לטובת משיכתה לציר המערבי, בין היתר על ידי הימנעות מרטוריקה חריפה מולה, לחץ על בריטניה בעניין תעלת סואץ, ואף לחץ משמעותי על ישראל לוויתורים מדיניים ולאיפוק צבאי. נאצר התקרב לבריה"מ ולציר המדינות הבלתי-מעורבות תוך שהוא משמר את המערב בתור נכס מדיני לטובת מצרים. התנהגות זו אופיינית למגלמוניה המצרית ההיסטורית, שרואה את מצרים בתור המובילה הצודקת והאחראית של העולם הערבי. כך גם מטה הליגה הערבית שוכן בקהיר.[i]

אולם, מאז שנת 1977, אז ביקר נשיא מצרים סאדאת בישראל ואף נאם בכנסת, חלה התחממות ביחסים בין הצדדים, ששיאה חתימה על הסכם השלום בשנת 1979. מאז החתימה על הסכם השלום, מצרים וישראל משתפות פעולה בנושאים שונים, ביניהם נושאים כלכליים (עסקאות משותפות כמו יצוא גז מישראל למצרים) וביטחוניים (מלחמה נגד דאע"ש בסיני והשמדת מנהרות חמאס בין עזה למצרים). נוסף על כך, ישראל משתמשת במעמדה של מצרים ונעזרת בה כמתווכת עם חמאס במהלך סבבי הלחימה השונים בין הצדדים. כיום, המלחמה בין ישראל לחמאס מציבה אתגרים והזדמנויות ליחסים ביניהן.

מצרים – סקירה כללית של מצבה כיום

אזורי – מעמד אזורי, סכסוך עם אתיופיה וגבולות לא יציבים עם לוב וסודאן

באמצע המאה ה-20 מצרים נתפסה כאחת המנהיגות העיקריות בעיני העולם הערבי. לאחר מבצע קדש ומלחמת יום כיפור, מצרים נתפסה כמנצחת וכמי שהביסה את ישראל, מה שזיכה אותה בכבוד וביוקרה ברחבי המזרח התיכון והעולם הערבי. לאחר החתימה על הסכם השלום עם ישראל ב-1979,נתפסה מצרים כ"בוגדת" בעיני העולם הערבי וחל שינוי ביחסו אליה. בשנים האחרונות חלה ירידה נוספת במעמדה האזורי של מצרים, עקב איבוד ה"ייחודיות" שאפיינה אותה במערכת היחסים עם ישראל. זאת, בעקבות החתימה של מדינות ערביות נוספות על "הסכמי אברהם", לצד הדיווחים על נכונות סעודית לחתימה על נורמליזציה עם ישראל. יש לציין כי למרות החתימה על הסכמי אברהם, מצרים עדיין מהווה עבור ישראל שכנה חשובה ומדינה כבדת משקל במערך האינטרסים הישראלי. במקביל, מעמדן והשפעתן של שחקניות אחרות במזרח התיכון כמו סעודיה, איראן ותורכיה עלה והן לוקחות חלק מרכזי יותר ויותר בגיאופוליטיקה המזרח-תיכונית, על חשבון מעמדה האזורי הקלאסי של מצרים ששיאו בתקופת הנשיא גמאל עבד אל-נאצר.

למרות זאת, מצרים לא אמרה נואש והיא מנסה למצב עצמה כאחת מהשחקניות המובילות באזור. ניסיונות אלה מתבטאים במיזמים ובפיתוחים כלכליים במטרה לשפר את מצבה הכלכלי, בתהליכי מודרניזציה של הצבא (כפי שיורחב בהמשך) ובניסיונות להעצים את השפעתה המדינית.

מעבר לקשיים בהיבט הגיאופוליטי הרחב, מצרים מתמודדת גם עם קשיים למול המדינות הסובבות אותה. במזרח היא גובלת עם ישראל ורצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן (הגבול הצפוני של מצרים הוא עם הים התיכון). בשנים האחרונות היא חווה אתגרים מלוב ומסודאן, לצד סכסוך שהולך ומחריף עם אתיופיה, הנמצאת גם היא מדרום למדינה, ומאבק כוחות עם תורכיה. כל אלה יוצרים סביבה של אי יציבות בשכנות הקרובה למצרים:

סכסוך פנימי בלוב – בשנת 2011 כחלק מ"האביב הערבי", התרחשה התקוממות אזרחית נגד משטרו של הדיקטטור מועמר קדאפי, שבסופה הוא הודח ונהרג. מאז הדחתו של קדאפי ידעה המדינה מלחמת אזרחים נוספת בין 2014 ל-2020[ii]. במהלך המלחמה, תורכיה, שבראשה עומד איש האחים המוסלמים הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, העבירה כוחות צבאיים ללוב וכיום היא מנסה להגביר את דריסת הרגל שלה במדינה לצורך האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלה[iii]. גם כיום לוב נתונה בסכסוכים פנימיים בין ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) בטריפולי במערב המדינה לבין הכוחות היריבים במזרח המדינה ובראשם כוחות הצבא הלאומי (LNA), וישנו חשש גובר והולך כי המצב במדינה יסלים לכדי סיבוב נוסף במלחמת האזרחים במדינה. מצרים אינה מעוניינת במלחמה נוספת בלוב לאור ההשפעות הכלכליות של מלחמה כזאת ולצד הסיכון הביטחוני שהיא תציב לה, במיוחד לאור המעורבות התורכית הגוברת בלוב.

מלחמת אזרחים בסודאן – גם מדרום למדינה ניצב אתגר לשלטון המצרי. בסודאן, שידעה בעבר מלחמות אזרחים עקובות מדם, מתנהלת בשנה האחרונה מלחמת אזרחים[iv] בין הצבא בפיקודו של עבד אל-פתאח אל-בורהאן לבין מיליציה בשם "כוחות התמיכה המהירה", בפיקוד סגנו של אל-בורהאן בעבר, מוחמד חמדאן דגאלו. מאז פרוץ המלחמה נהרגו אלפי אזרחים סודאנים ומיליונים נוספים נעקרו מבתיהם. הדבר מהווה אתגר למצרים, שבעבר כבר קלטה עשרות אלפי פליטים מסודאן ומאז פרוץ המלחמה קלטה עשרות אלפים נוספים – גם לאור האתגר הכלכלי שמהווים מאות אלפי הפליטים במדינה וגם לאור הצורך בתמיכה סודאנית בסכסוך המתמשך עם אתיופיה.

סכנה למלחמה עם אתיופיה – אתגר נוסף הנשקף למצרים מדרום למדינה הוא "סכר הרנסנס האתיופי הגדול" המוכר גם כ"סכר התחייה" (GERD), הפרויקט השאפתני של אתיופיה להקמת סכר חדש ואדיר על "הנילוס הכחול", אחד ממקורותיו של נהר הנילוס הזורם במצרים[v]. הסכסוך, שהחל עוד בתחילת המאה ה-20, התעצם מאז 2011 לאור החלטת אתיופיה על הקמת הסכר. מטרת הפרויקט היא לאפשר הפקת חשמל לאספקה לתושבי אתיופיה, הסובלים ממחסור חמור באנרגיה, ואף לייצא חשמל למדינות נוספות באפריקה. מצד שני, הפרויקט עלול לפגוע באספקת המים של מצרים ולהוביל אותה להפסדים כלכליים נרחבים, בגלל חלקו של ענף החקלאות בכלכלה המצרית ופגיעה באספקת החשמל במדינה, תרחיש שמעלה חששות רבים בקרב מקבלי ההחלטות במצרים. עקב זאת, בין המדינות ישנם מתחים הגוברים מיום ליום וישנו חשש אמיתי לתקיפה צבאית מצרית באתיופיה, מהלך שיוביל למלחמה בין המדינות ואף למלחמה אזורית. במסגרת הסכסוך, מצרים ביקשה מישראל לשמש מתווכת בינה לבין אתיופיה, לאור היחסים בין המדינות. בעוד שבממשלה ה-36 דווח על נכונות ישראלית לכך, כיום לא ידוע על מהלכי תיווך שכאלה.

יחסים מורכבים עם תורכיה – תורכיה מהווה יריבה של מצרים בעניין ההשפעה במזרח התיכון ובאזור, בין היתר מכיוון שהיא רואה את עצמה כשחקן אזורי חזק ובעל השפעה עם צבא גדול וחזק. לאחר ההפיכה הצבאית של א-סיסי, שהדיח את מוחמד מורסי איש האחים המוסלמים, היחסים בין המדינות התקררו ואף הפכו לעוינים כשהמדינות נמצאות משני צידי המתרס בסוגיות שונות. לדוגמה, כל אחת מהמדינות תמכה בצד שונה בסכסוך בלוב, בעוד תורכיה מנסה להגדיל את אחיזת הרגל הכלכלית והמדינית שלה בה. מאז 2021 חלה התחממות מסוימת ביחסים ביניהן, כשהיקף היצוא ממצרים לתורכיה גדל מ-3 מיליארד דולר ב-2021 ל-4 מיליארד ב-2022[vi]. נוסף על כך, שר המסחר המצרי הצהיר באוגוסט 2023 כי הוא מקווה להגדיל את היקף המסחר הבילטרלי ל-10 עד 15 מיליארד דולר בחמש השנים הבאות. במקביל, תורכיה גם מעוניינת לייבא גז ממצרים, בשביל לספק את צורכי האנרגיה שלה. למרות זאת, בין המדינות עדיין קיים חיכוך, כשהן מתחרות זו בזו, בין היתר במאמצים לחיפוש אחר גז בשטח הים התיכון. מצרים (יחד עם יוון) התנגדה להסכם לתיחום גבולות ימיים שחתמה תורכיה עם לוב והכריזה כי הוא לא חוקי[vii]. נראה כי היחסים בין המדינות מורכבים ולמרות התחממות מסוימת בהם עדיין קיים חיכוך במספר נושאים. מציאת גז באזור המחלוקת בין מצרים לתורכיה ככל הנראה יגביר את המתיחות ביניהן אף יותר.

כלכלי – מדינה במשבר לצד פרויקטים כלכליים שאפתניים

מצרים, המונה כיום כ-113 מיליון תושבים ואוכלוסייתה צפויה לגדול בעשורים הקרובים (צפי ל-160 מיליון תושבים בשנת 2050), נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, המתבטא במספר דרכים – אינפלציה גבוהה (כ-34% בשנת 2023), אחוזי עוני גבוהים (29.7% בשנת 2019), פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני שלה עומד על מעל 165 מיליארד דולר).

בניית הסכר האתיופי עשוי להוביל לפגיעה בזרימת המים מ"הנילוס הכחול", מה שמגביר את החשש לעלייה ניכרת באחוזי האבטלה במדינה (כ-20% מתושבי מצרים מועסקים בענף החקלאות), לירידה ביכולת ייצור המזון המצרית, לפגיעה ביכולת אספקת החשמל ולירידה של מיליארדי דולרים בתמ"ג המצרי. מצב זה יצריך רכש של מוצרים ממדינות זרות, יגדיל את החוב של מצרים ויעמיק את המשבר הכלכלי שבו היא נתונה. יצוין כי עד המלחמה באוקראינה, מצרים ייבאה את כמעט את כל החיטה שלה מאוקראינה ומרוסיה, אך לאור המלחמה ביניהן והפגיעה בגידול זה חלה עלייה במחירים העולמיים ועלה הצורך להרחיב את המדינות שמהן היא מייבאת חיטה[viii].

פרויקטים כלכליים

במקביל, א-סיסי החליט על מספר פרויקטים גרנדיוזיים שיבוצעו בשנים הקרובות, שעולים מיליארדי דולרים לאזרחים ודורשים ממצרים ללוות כסף נוסף ולהגדיל את החובות שבהם היא נתונה. אחד הגדולים שבהם הוא הקמת אזור "נילוס דלתא" חדש, שמטרתו להרחיב את השטח החקלאי במצרים לאור קצב גידול האוכלוסייה הגבוה במדינה, שכבר היום עומדת על כ-113 מיליון תושבים. במסגרת הפרויקט יונחו צינורות להובלת מים באורך של 22 ק"מ, לצד כרייה של נהר מלאכותי באורך 92 ק"מ, שיובילו מים מנהר הנילוס לאזור המיועד, שם יוכלו להשתמש בהם להשקיה ולגידולים חקלאיים[ix]. כיום מצרים היא אחת מיבואניות המזון הגדולות בעולם – מקום ראשון ביבוא חיטה ושנייה ביבוא תירס, נוסף ליבוא נרחב של מוצרים נוספים כמו עדשים, סוכר, שמן ועוד. מצרים מקווה שלאחר השלמת הרחבת אזור ה"נילוס דלתא" היא תוכל לייצר כמויות גדולות יותר של מזון בעצמה ולהפחית את היקף התשלום עבורן, לצד יצירת מקומות תעסוקה חדשים למיליוני אזרחים.

פרויקט נוסף הוא "העיר המנהלית החדשה" (The New Administrative City), הקמת עיר בירה חדשה ומתקדמת, שתתפרס על שטח של כ-725 קמ"ר[x] ואמורה לאכלס מיליוני תושבים. העיר, שלצידה נבנות עוד כ-14 ערים חדשות ברחבי מצרים, נבנית בין קהיר, הבירה הנוכחית, לסואץ. עלות הקמתה מוערכת בכ-58 מיליארד דולר, סכום גבוה במיוחד[xi], ולאור מצבה הכלכלי של מצרים והחוב שבו היא נתונה, אנשים רבים תוהים אם הפרויקט הזה נצרך ואם לא כדאי להשקיע את הכסף במקומות אחרים. אחד ההסברים לכך הוא הרצון של א-סיסי לבדל את עצמו ואת הממשלה מההמונים ובכך להיות חסין למהומות ולניסיונות הפיכה, כהפקת לקחים מההפיכה שהתרחשה ב-2011. נוסף על כך, למרות השלמת חלקים נרחבים מהפרויקט, הוא אינו מאוכלס, והצפי הוא כי עד סוף שנת 2024 יעברו להתגורר בעיר כעשרת אלפים משפחות[xii].

במקביל לעיר הבירה החדשה, מצרים פועלת להקמת עיר חוף חדשה בגודל של 170 קמ"ר[xiii]. העיר אמורה להכיל מבני מגורים חדשים, מלונות, אטרקציות תיירותיות, בתי חולים, אוניברסיטאות ומבנים נוספים במטרה למשוך תיירות, השקעות ומטבע חוץ לכלכלת המדינה. לצורך הקמת העיר חתמה מצרים על הסכם (פברואר 2024) עם איחוד האמירויות על מימון של 35 מיליארד דולר עבור הפרויקט[xiv]. קרן העושר של אבו-דאבי "Abu Dhabi Developmental Holding Company" (ADQ) היא זאת שתהיה אחראית על מימון לפרויקט. 24 מיליארד דולר יגיעו באמצעות רכישת חלק מהזכויות על הפרויקט, היבט המעלה תהיות לגבי הריבונות המצרית באזור, ו-11 מיליארד יגיעו בדמות השקעות מהכסף של איחוד האמירויות שמופקד בבנק המרכזי המצרי[xv]. מצרים מצפה כי כלל ההשקעות שיגיעו מהפרויקט יעמדו על לפחות 150 מיליארד דולר.

חשוב להדגיש כי על אף הפרויקטים, אחוז האבטלה בקרב צעירים, ובפרט צעירים בעלי השכלה[xvi], נשאר גבוה[xvii] ולא נראה כי מיוצרים מספיק מקומות עבודה לדור הצעיר המצרי[xviii]. לאור המצב הכלכלי הקשה של הצעירים, ובפרט אלה המשכילים, א-סיסי מבין כי הם מציבים את אחת הסכנות הגדולות ביותר ליציבות השלטון שלו וכי התקוממות מצידם, בדומה להפגנות ב-2011 שנערכו בכיכר תחריר, שם הם לקחו חלק מרכזי, היא זאת שיכולה להוביל להדחתו. עקב זאת, הוא מנסה מצד אחד לדאוג לשיפור מצבם הכלכלי ומצד שני "המאסרים הממושכים, העינויים והמעצרים ללא משפט הפכו לחוויה המכוננת של דור צעירי המהפכה"[xix].

משבר החוב

כפי שנכתב קודם, מצרים נתונה במשבר חוב, שבמסגרתו החוב החיצוני שלה עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר. בשנה הפיסקלית 2023/2024 כ-56% מההוצאות בתקציב מיועדות להחזרת הלוואות עבר וריביות וכ-49% מהכנסות הממשלה הצפויות מגיעות מהלוואות[xx]. המצב שנוצר הוא שמצרים לוקחת הלוואות בהיקפים נרחבים בשביל להחזיר הלוואות עבר ובעצם רק מעמיקה את המשבר שבו היא נמצאת. לאור משבר זה, מצרים הגיעה להסכם בדצמבר 2022 עם קרן המטבע העולמית[xxi] (IMF), שבמסגרתו היא תקבל הלוואה בשווי 3 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות לביצוע תוכנית הכוללת רפורמות ושינויים בכלכלה. למרות בעיות בביצוע ההסכם מהצד המצרי, במרץ 2024 הסכימה ה-IMF להרחיב את ההלוואה ב-5 מיליארד דולר נוספים[xxii], תוך הגעה לפשרה בנוגע לביצוע התוכנית, שכוללת ארבע נקודות עיקריות[xxiii]: החלפה למערכת גמישה לקביעת שער החליפין, הידוק המדיניות המוניטרית והפיסקלית, הגנה על התקציב שמיועד לשמירה על משקי בית פגיעים ואיזון היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי.

היחסים הכלכליים עם ישראל

מנקודת מבט "כחול לבן", היחסים הכלכליים בין המדינות מתבטאים במספר דרכים – תיירים רבים מישראל שמגיעים למצרים (בעיקר לסיני), מסחר בין המדינות ויצוא גז מישראל למצרים. בשנת 2021 עמד המסחר בין המדינות, ללא יצוא הגז, על כ-330 מיליון דולר[xxiv] – ישראל ייצאה למצרים סחורות בשווי 120 מיליון דולר וייבאה סחורות בשווי 210 מיליון דולר. בשנת 2022 התבצעו ביקורים של משלחות ואישים כלכליים משתי המדינות, התקיים שיח על הרחבת הסכם ה-QIZ[xxv], נערכו פגישות על הקמת קו תעופה בין תל אביב לשרם א-שיח' וממשלת ישראל העבירה תוכנית להרחבת היחסים הכלכליים בין המדינות, שאחד מיעדיה הוא הרחבת היקף הסחר בין המדינות ל-700 מיליון דולר בתוך שלוש שנים[xxvi].

ההיבט המרכזי ביותר ביחסים הכלכליים בין המדינות הוא הסכם הגז בין ישראל למצרים, שבמסגרתו מיוצא גז מהמאגרים "לווייתן" ו"תמר" למצרים. ההסכם הראשון ליצוא גז מהמאגרים למצרים נחתם בפברואר 2018, ועל פיו היו אמורים לספק גז בהיקף של כ-15 מיליארד דולר למשך 10 שנים[xxvii]. הגז מיועד ברובו לשימוש פנימי, אך חלקו מועבר במתקני ההנזלה המצריים ומיוצא מחדש לאירופה[xxviii]. בשנת 2023 לחצה מצרים על ישראל להרחיב את היקף הגז המיוצא למדינה, לאחר שב-2022 נחתם הסכם נוסף להרחבת היקף הגז המיוצא. בפברואר 2024 הודיעו השותפות במאגר "תמר" כי החל מיולי 2025 יוגדל יצוא הגז למצרים[xxix].

החתימה על ההסכם בין המדינות לא עברה בצורה חלקה במצרים וביקורות נשמעו מצד ארגונים אסלאמיים שהתרעמו על שיתוף הפעולה עם ישראל והגז שהיא גזלה לטענתם ממצרים, וכן מגופי אופוזיציה שהביעו את החשש מהישענות על ישראל, והביעו ביקורת על התועלת הכלכלית שהדבר יביא לציבור המצרי ועל השקיפות שבתהליך החתימה על ההסכם[xxx]. למרות הביקורות מבית, הממשלה המצרית סוברת שהדבר חיזק את מעמדה ומייצב אותה כמרכז אנרגטי אזורי.

בסוף אוקטובר 2023 יצוא הגז מישראל למצרים נעצר[xxxi], בגלל השבתת הפעילות של מאגר "תמר" בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". עצירת האספקה הובילה לעלייה בהיקף הפסקות חשמל במדינה ולפגיעה בהכנסות מיצוא LNG[xxxii]. לאחר זמן קצר חזרה האספקה למצרים אולם בהיקף נמוך מהרגיל[xxxiii]. אפשר לראות כי מצרים תלויה בישראל באספקת צורכי האנרגיה שלה, וכי הרחבת היצוא על פי ההסכמים האחרונים אף מגבירה זאת.

יחסים כלכליים עם המדינות השונות

ארה"ב – בשנת 2023 ייצאה המדינה סחורות בשווי של כ-4.5 מיליארד דולר, ירידה של כ-30 אחוז משנת 2022. לצד זאת ייבאה ארה"ב סחורות בשווי של כ-2.4 מיליארד דולר, ירידה של כ-14 אחוז משנת 2022, שבה ייבאה ארה"ב סחורות בשווי של כ-2.8 מיליארד דולר. במקביל למסחר בין המדינות, ההשקעות האמריקאיות במצרים עמדו על כ-12.7 מיליארד דולר בשנת [xxxiv]2022. נוסף על כך, מצרים מקבלת סיוע מארה"ב משני מקורות עיקריים[xxxv]: כסף מ-Foreign Military Financing (FMF) המיועד לסיוע צבאי ומ-Economic Support Funds (ESF) המיועד לסיוע שאינו צבאי. בשנת 2023 קיבלה מצרים 1.3 מיליארד דולר מה-FMF ו-125 מיליון דולר מה-ESF. מאז 1978 סיפקה לה ארה"ב סיוע צבאי בהיקף של 50 מיליארד דולר לצד סיוע שאינו צבאי בהיקף של 30 מיליארד דולר.

האיחוד האירופי – שותפת הסחר הגדולה ביותר של מצרים, בהיקף מסחר של כ-33.6 מיליארד דולר בשנת 2023. בשנה זו ייבאו מדינות האיחוד האירופי (א"א) סחורות בשווי של כ-12.7 מיליארד דולר ממצרים. נוסף על כך ייבאה המדינה סחורות בשווי של כ-20.9 מיליארד דולר ממדינות הא"א[xxxvi]. מדובר בירידה לעומת היקפי המסחר בשנת 2022, אך עדיין בהיקף המסחר הגבוה ביותר עם שותפה כלשהי. נוסף לזאת, הא"א משקיעה עשרות מיליארדי דולרים במצרים – על פי נתוני האיחוד בשנת 2021 עמדו ההשקעות במדינה על כ-38.8 מיליארד יורו[xxxvii]. לצד זאת הא"א מקצה מאות מיליוני יורו לצורך היחסים עם מצרים ואף העביר לה מענקים בשווי של מאות מיליוני יורו לאורך השנים[xxxviii]. במרץ 2024 דווח כי הא"א יעניק למצרים 7.4 מיליארד יורו עד שנת 2027, במטרה לסייע לה בתחומים השונים[xxxix]: יחסים פוליטיים; יציבות כלכלית; מסחר והשקעות; הגירה; ביטחון; ואנשים וכישורים. במסגרת ההסכם מצרים תקבל הלוואות בהיקף של 5 מיליארד יורו, 1.8 מיליארד יורו נוספים כהשקעות ו-600 מיליון דולר כמענקים.

סין – מצרים וסין מנהלות יחסים טובים לאורך שנים רבות, עוד מאז הקמתה של "הרפובליקה העממית של סין" ב-1956. בשנים האחרונות היקף הסחר בין המדינות נמצא במגמת עלייה[xl] – היצוא לסין עלה מכ-0.33 מיליארד דולר בשנת 2014 לכ-0.9 מיליארד דולר בשנת 2023. בתקופת הזמן המקבילה היבוא עלה מ-10.1 מיליארד דולר לכ-14.9 מיליארד דולר, וסין היא הספקית הגדולה ביותר של מצרים (כמדינה בודדת). נוסף על כך, סין מעניקה הלוואות למצרים ומשקיעה במדינה בהיקף של מיליארדי דולרים[xli] – לדוגמה בשנת 2016, הבנק הסיני CDB העניק הלוואה בגובה 1.4 מיליארד דולר למוסדות פיננסים במצרים, כש-900 מיליון דולר מתוכם מיועדים לבנק המרכזי[xlii]. כמו כן, באותה שנה 21 חברות סיניות הסכימו להשקיע 15 מיליארד דולר[xliii] בפרויקטים במדינה, בהמשך להסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי שנחתם בין המדינות ב-2014. אפשר לראות כי היקף היחסים הכלכליים בין השתיים הולך וגדל – עלייה בהיקף המסחר, והשקעות גדולות מצד סין לצד הענקת הלוואות בהיקפים נרחבים. חשוב לציין כי לא מוכר לנו סיוע סיני למצרים בדמות העברת כסף ונשק, בדומה לסיוע האמריקאי למדינה (שעליו יפורט בהמשך).

רוסיה – בדומה ליחסיה עם סין, גם עם רוסיה מנהלת מצרים יחסים טובים לאורך מרבית השנים, עם התקררות חלקית בתקופות מסוימות, כמו בזמן שלטונו של מוחמד מורסי. מבחינת היקפי המסחר בין המדינות, היצוא המצרי לרוסיה ירד מעט בשנים האחרונות – ב-2014 הוא עמד על כ-540 מיליון דולר וב-2023 על כ-520 מיליון דולר[xliv]. במקביל, היקף היבוא מרוסיה עלה בעשר השנים האחרונות – מיבוא בהיקף של כ-4.1 מיליארד דולר ב-2014, ליבוא בהיקף של כ-5 מיליארד דולר ב-2023. בשנת 2018 חתמו המדינות על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי, שנועד לחזק בין היתר את הקשרים הכלכליים שלהן[xlv]. במסגרת ההסכם נחתם חוזה שבמסגרתו מצרים תקים כורי כוח גרעיניים בעלות של 30 מיליארד דולר, בהלוואה רוסית של 85% מהסכום, נוסף לפרויקטים נוספים כמו הקמת אזורי תעשייה במרחב תעלת סואץ. מבחינת היקף ההשקעות הרוסיות במצרים, נראה כי מדובר בסכום נמוך יחסית, כ-150 מיליון דולר בשנה הפיסקלית 2022/2023, לעומת היקף ההשקעות הסיניות. בדומה לסין, לא מוכר לנו סיוע רוסי בדמות העברת כסף ללא תמורה, אך רוסיה מוכרת נשק למצרים בסכומים של מיליארדי דולרים.

אפשר לראות כי במהלך העשור האחרון היקף היבוא המצרי מסין נמצא במגמת עלייה. לצד זאת, היקף היבוא מהאיחוד האירופי ומרוסיה נותר דומה, עם עליות וירידות מסוימות לאורך השנים. בניגוד לזאת, היקף היבוא מארה"ב נמצא במגמת ירידה בעשור האחרון.

אפשר לראות כי במהלך העשור האחרון היקף היצוא המצרי לאיחוד האירופי ולארה"ב נמצא במגמת עלייה. לצד זאת, חלה עלייה מסוימת בהיקף היצוא לסין, אולם מדובר בעלייה בהיקף נמוך מהעלייה ביצוא לאיחוד האירופי ולארה"ב. במקביל, היקף היצוא לרוסיה נותר דומה.

בינואר 2024 הופעלה באופן רשמי[xlvi] חברותה של מצרים בארגון "BRICS"[xlvii], המונה עשר מדינות[xlviii] (ביניהן רוסיה, סין ואיראן). הארגון הוקם, בין היתר, במטרה ליצור שיתוף פעולה בין המדינות השונות בארגון, להוות אלטרנטיבה לארגון ה-G7[xlix], לתמוך בשיתוף פעולה כלכלי בין המדינות וכיום אחת ממטרותיו היא להפחית מהדומיננטיות של הדולר במערכת הפיננסית. ההצטרפות של מצרים לארגון מעידה על התקרבות נוספת לגוש המדינות הלא מערביות ועל הניסיונות להפחית את יכולת ההשפעה האמריקאית על המדינה.

צבא וביטחון – מודרניזציה והתחמשות צבאית לצד שיפור תשתיות והכשרות

צבא מצרים הוא אחד הצבאות החזקים בעולם. בצבא משרתים כ-440 אלף חיילים, נוסף לכ-480 אלף חיילי מילואים, והוא מדורג במקום ה-15 בעולם בעוצמתו[l]. מבחינת יחידות, בצבא דיוויזיות משוריינות, דיוויזיות ממוכנות, חטיבות ארטילריה, חטיבות מוטסות, כוחות מיוחדים ועוד. הצבא נהנה ממעורבות נרחבת בכלכלה המצרית והוא זוכה להטבות כמו דלק מסובסד, גישה מועדפת לחוזי מדינה וכו'. אולם, תקציבו של הצבא המצרי אינו ידוע, ולא ברור מהו חלקו בסך התקציב המצרי[li] – לדוגמה, בשנת 2015 הוערך תקציבו של הצבא בכ-5.5 מיליארד דולר, אך הרכישות שביצע באותה שנה מצרפת בלבד עמדו על כ-6.2 מיליארד דולר. למרות שהתשלומים על הרכש מתפרסים על פני כמה שנים, מדובר על רכש ממדינה אחת בלבד וקשה להאמין כי תקציב הרכש נכלל בתקציב הביטחון המצרי. השערה נוספת לפער זה היא כי רכיב השכר אינו נכלל תחת תקציב הביטחון המצרי והוא מחושב תחת הוצאות של משרדים אחרים[lii].

התעצמות צבאית

בשנים האחרונות עובר הצבא תהליכי מודרניזציה והתחמשות בהיקף נרחב, והוא מבצע רכש בעשרות מיליארדי דולרים: כ-500 טנקים T-90 מודרניים, מטוסי מיג וסוחוי, מסוקי תקיפה, מל"טים, מערכות נ"מ וטילי נ"ט מתקדמים מרוסיה; 24 מטוסי רפאלה, משחתת, צוללות, ספינות קרב וטילים מצרפת; צוללות מגרמניה[liii]; משאיות ממוגנות-מוקשים (MRAP) מארה"ב ועוד. כל אלו יהפכו את הצבא המצרי למתקדם וחזק בהרבה ממה שהוא היום ויעניקו לו יכולות מודרניות בשדה הקרב. לשם המחשה, לאחר השלמת הרכש תחזיק מצרים בחיל אוויר מודרני מהגדולים במזרח התיכון והצי הימי שלה יהיה השני בגודלו במזרח התיכון (אחרי תורכיה).

אחת הנקודות המרכזיות שחשוב לשים לב אליהן בתהליך ההתעצמות היא גיוון מקורות הרכש ומספר המדינות שאיתן מצרים חתמה על חוזים. תחת ממשל אובמה, ארה"ב הקפיאה מכירות נשק למצרים (שלבסוף הועברו) והקפיאה את הסיוע הצבאי באופן זמני[liv] עקב התנגדותה לאירועים שבהם הודח מורסי[lv] ומאז 2008 היא מתנה לפחות חלק מהסיוע ברפורמה פוליטית וברפורמה הנוגעת לזכויות אדם[lvi]. מצב זה בעייתי למצרים מכיוון שמאז החתימה על הסכם השלום עם ישראל היא הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נשק אמריקאי וזכתה מארה"ב למענקים בגובה 1.3 מיליארד דולר בשנה בממוצע, המיועדים לצרכים צבאיים. לאור ההבנה כי הסתמכות בלעדית על הסיוע האמריקאי יוצרת מצב בעייתי, פנתה מצרים להרחבת המקורות שמהם היא רוכשת נשק: רוסיה וצרפת הפכו לספקיות מרכזיות של הצבא, לצד רכש מסין, גרמניה, איטליה ועוד. בעוד מצרים המשיכה לרכוש נשק ממספר רב של מדינות, גם בשנת 2022 המשיכה ארה"ב לתמוך בה, אך היא קיצצה חלק מהסיוע הצבאי למדינה[lvii].

נקודה נוספת שחשוב לשים אליה לב היא מה יאפשרו היכולות החדשות לצבא המצרי. למרות טענותיה שהרכש מיועד להגנה על שדות גז וללחימה בטרור, לפי התפיסות הצבאיות המקובלות חלק נרחב מהרכש מתאים יותר לפריסת כוחות ללחימה נגד כוח צבאי סדור, כמו פריסת כוחות מהירה באזור המפרץ או הנחתה של מאות חיילים על חופי אויב, נוסף לכך שהצבא בנוי בעיקר לתמרון יבשתי ולא למבצע נגד כוחות לא-סדורים.

תהליכים נוספים בהיבט הביטחוני

במקביל לתהליך הרכש, מצרים שמה דגש על פיתוח התשתיות במדינה, שיסייעו גם לצבא, לצד שיפור ההכשרות והמוכנות הצבאית. בין התוכניות שיוזמת מצרים אפשר למנות את שילוש הקיבולות של הנמלים במצרים; שיפור תשתיות הכבישים והרכבות בכל המדינה; והקמת שבע מנהרות נוספות מתחת לתעלת סואץ. נוסף על כך, על פי תצלומי לוויין, אפשר לראות כי מאז 2013 הקימה מצרים עשרות גשרים צפים (מרביתם צבאיים)[lviii] נוסף להקמת גשר מסילת ברזל, גדילה של פי שלושה בכמות המעברים המאפשרים צליחה של התעלה[lix] ושיאפשרו למצרים העברת כוחות צבאיים לסיני במהירות גבוהה מבעבר. התוכנית העיקרית שבאחריות הצבא היא התוכנית לפיתוח סיני, שבמסגרתה נסללים כבישים מהירים בסיני, ומתוכננת העברת תושבים לאזור והוצאה לפועל של תוכניות לפיתוח כלכלי.

לצד זאת נעשים פיתוחים נוספים ברחבי המדינה, שנדמים כצבאיים: פיתוח שדות התעופה אל-מליז[lx] ואל-עריש בסיני, שחלק מהבנייה בהן נראית צבאית; בניית מאגרי דלק עצומים, חלקם מוסווים וחלקם בסדר גודל שיכול לשרת ארמייה; הגדלת כל הבסיסים בסיני ובניית בונקרים חדשים; בניית מחסנים במרחב קהיר–סואץ, שעל פי צילומי לוויין נראים כאתרים צבאיים; ובניית מחנות על חטיבתיים חדשים במקומות שונים במדינה. לצד זאת מצרים עושה מאמץ לשיפור ההכשרות והמוכנות הצבאית – היא מבצעת תרגילים צבאיים נרחבים לצד תרגילים משותפים בין כוחות שונים בצבא, המצביעים על היערכות ללחימה סדורה.

המשמעות המרכזית שעולה מהתהליכים שעובר הצבא המצרי היא שלאחר כל השיפורים והרכש שהוא עשה, הצבא המצרי ערוך לפריסת כוחות מהירה בכיוון סיני אך פחות ערוך לפריסת כוחות מהירה בכיוון לוב או סודאן. משמעות זאת מעלה שאלות מטרידות לגבי המוכנות הישראלית למתקפת פתע מצד מצרים – האם יש לישראל יכולת אמיתית להגיב למתקפה שכזאת? האם מדינת ישראל ערוכה לכך?

אוקטגון – המטה החדש של משרד הביטחון המצרי

במקביל לפיתוחים ולרכש הצבאי, מצרים בונה את ה"אוקטגון", המטה הצבאי החדש של משרד הביטחון. המטה ממוקם בעיר הבירה החדשה של מצרים כחלק ממהלך נרחב יותר של מצרים להעברת כל משרדי הממשלה ומוסדות נוספים לעיר החדשה. בנייתו החלה בשנת 2016 ושטחו אמור להשתרע על שטח של 89 קמ"ר, מה שיהפוך אותו למטה הצבאי הגדול בעולם[lxi]. הוא מורכב משמונה מבנים בחלק החיצוני ומעוד שני מבנים בפנים, עם מה שנראה כמו מקום לשני מבנים נוספים, שבהם יוכלו לשבת המפקדים של ארבע זרועות הביטחון של מצרים – יבשה, ים, אוויר והגנה אווירית. בניית המטה, שצפויה לעלות עשרות עד מאות מיליוני דולרים, מבטאת את השינוי הביטחוני שעוברת מצרים בעשור האחרון – התחדשות, מודרניזציה והקרנת עוצמה צבאית. נוסף על כך, החשיבות שמיוחסת לו לעומת שאר המבנים של משרדי הממשלה השונים מדגישה את ההשקעה המצרית בביטחון ואת המקום הגבוה שהיא נותנת לו בסדר העדיפויות של המדינה.

"מוחמד נג'יב" – הבסיס הצבאי הגדול במזרח התיכון

במהלך יולי 2017 חנכה מצרים את הבסיס "מוחמד נג'יב", הנחשב לגדול ביותר במזרח התיכון, ולפי דובר הצבא המצרי אף הגדול ביותר באפריקה[lxii]. הבסיס, ששוכן מערבית לאלכסנדריה ועל שפת הים התיכון, נבנה כבר ב-1993 ועבר שדרוגים רבים לאורך השנים. מהבסיס מופעלות יחידות שונות – יבשה, אוויר וים – לצד שירותים רבים שהמקום מספק, כמו חווה חקלאית שמספקת אוכל ומערכת סולארית שמספקת חשמל לבסיס. ההערכות אומרות כי בבניית הבסיס, שבו כ-1,155 מבנים ו-72 ק"מ של כבישים ודרכים סלולות, הושקעו מעל למיליארד דולר ואחוז גבוה מתוכם הגיע מסעודיה.

מתקני כליאה

נוסף לפיתוחים הצבאיים, מספר מתקני הכליאה במדינה והמקומות בהם גדל כבר מעל לעשר שנים. על פי חלק מהערכות (מצרים אינה מפרסמת מידע אמין בנושא), בשנת 2010 קיבולת בתי הכלא במצרים עמדה על כ-150 אלף אסירים. אולם נכון לסוף שנת 2021, הערכות מדברות על כך שנבנו כ-15 בתי כלא נוספים[lxiii] בהשקעה כספית נרחבת, שהגדילו את הקיבולת לכ-360 אלף אסירים, עלייה של מעל למאה אחוז[lxiv]. הגדלת הקיבולת, שהחלה עוד בימיו של מובארק, צברה תאוצה לאחר ההפיכה הצבאית של א-סיסי, שבנה בתי כלא נוספים, שיפץ אחרים והגדיל את הקיבולת הכללית שלהם. מתקנים אלו ככל הנראה מיועדים לכליאה של מתנגדי משטר, עקב החשש של א-סיסי מהפיכה שלטונית.

סיני – מלחמה בטרור בחצי האי תוך שת"פ עם שבטים בדואיים מקומיים

מאז נסיגת ישראל מסיני לאחר חתימת הסכם השלום בינה לבין למצרים נמצא האזור באחריותה של האחרונה. אך למרות התפיסה המצרית כי סיני היא חלק בלתי נפרד מהמדינה, היקף ההשקעות והמשאבים המוקצים לאזור נשאר נמוך, על אף קיומן של תוכניות חדשות לפיתוח חצי האי (כפי שנכתב קודם). כיום גרים בחצי האי כמה מאות אלפי אנשים, פחות מאחוז מאזרחי המדינה, שרובם שייכים לשבטים הבדואיים באזור. אזרחים אלו היו שותפים למחאות נגד הנשיא מובארק ב-2011, לאור טענות וביקורות מתמשכות נגדו ונגד המדיניות שהוביל.

לאחר מכן החלו המחאות בחצי האי לקבל אלמנטים ג'יהאדיסטיים קיצוניים והממשלה המצרית, כעת בהנהגתו של הנשיא מורסי, פתחה במבצעים למיגור המרידות והאלימות. מאז ולאורך העשור האחרון נערכו פעולות צבאיות בשביל לחסל את הארגונים האסלאמיים בסיני, ורק בשנת 2023 הכריז נשיא מצרים א-סיסי כי "הבסנו את הטרור".

כוחות צבאיים בסיני

במסגרת המלחמה בטרור וחוסר היציבות בסיני העבירה מצרים לסיני כוחות צבאיים, בניגוד למה שנכתב בהסכם השלום בין המדינות. על פי ההסכמים, למצרים אסור להחזיק טנקים ומטוסי קרב בשטחי C ו-[lxv]D, נוסף לאיסור על הצבת חיילים באזור. אולם באוגוסט 2011 העבירה מצרים לצפון סיני כאלפיים חיילים, המלווים בטנקים ובנגמ"שים, לצורך השלטת סדר באזור לאחר שקיבלה אישור על כך מישראל[lxvi]. כמה חודשים לפני כן העניקה ישראל אישור להעברת שני גדודים לאותה מטרה. נוסף על כך, בשנת 2012 הועברו כוחות וטנקים לאזור לצורך המלחמה בטרור, מהלך שישראל אישרה רק בדיעבד[lxvii]. בהמשך לכך, בספטמבר 2021 ביקש א-סיסי מראש הממשלה דאז לפתוח את הסכמי השלום ולהכניס כוחות גדולים יותר לצפון סיני לצורך המלחמה בטרור.[lxviii], לאחר שבשנת 2018 הרמטכ"ל המצרי אמר כי בחצי האי מוצבים כ-42 אלף חיילים לצורך מטרה זאת[lxix]. יודגש כי במסגרת המאבק בטרור בסיני עלו דיווחים כי מצרים וישראל שיתפו פעולה גם בתחום המודיעיני והטכנולוגי, שבמסגרתו העבירה ישראל טכנולוגיות מבצעיות ומידע מודיעיני מבצעי לצבא המצרי, במטרה לחסל את קיני הטרור. לפי דיווחים ישראל אף ביצעה כמאה תקיפות בתוך שנתיים באזור[lxx].

שת"פ עם שבטים בדואיים בסיני

אחת התוצאות של המלחמה בטרור היא שיתוף הפעולה בין הצבא לשבטים המקומיים בסיני. בשנת 2017 החל הצבא המצרי לשתף פעולה עם קואליציה של שבטים בדואיים בצפון מזרח סיני לצורך המלחמה בטרור[lxxii]. הקואליציה נהנית מתיאום עם הצבא המצרי ומתמיכתו הלוגיסטית, שבמסגרתה הצבא מעניק לשבטים נשק והם מספקים בתמורה מודיעין, מסגירים אנשים, חוסמים נתיבי הברחה ואף מסייעים בלחימה עצמה. שיתוף פעולה זה מעלה חששות לגבי העתיד – האם הנשק שיימצא ברשותם יופנה למקומות אחרים, כמו סכסוך פנימי (ברקע לכך הצעדים שמבצע א-סיסי – עלייה במספר בתי הכלא והמקומות בהם), נגד הצבא המצרי ואולי אפילו נגד מדינת ישראל?

עזה – ציר פילדלפי, הברחות מהגבול ומאבק במנהרות

במסגרת תוכנית ההתנתקות ב-2005 ביצעה ישראל נסיגה חד צדדית מרצועת עזה. כחלק מהמהלך, ישראל נסוגה גם מהגבול בין עזה למצרים ומ"ציר פילדלפי"[lxxiii], שנשאר תחת שליטה מצרית והממשל ברצועת עזה. אזור זה הוא האזור היחיד בעזה שאינו גובל בשטח ישראל או שהיא אינה שולטת במה שנכנס ויוצא ממנו. מאז בחירתו של חמאס לשלטון ברצועה ב-2007, הוא החל להגדיל את כמות המנהרות בין מצרים לרצועה, שנכרו לראשונה עוד לאחר הסכם השלום בין ישראל מצרים ב-1979, ולהבריח סחורות ונשק באמצעותן.

הברחות אלו סייעו לחמאס להתחמש ולהתחזק לאורך השנים, וההערכות הן שמרבית האמל"ח ברצועה הגיע באמצעות ההברחות במנהרות אלו, ולצד זאת ליהנות מרווח כלכלי שעמד על מאות מיליוני דולרים, עקב גביית מס ממעבר במנהרות. מבחינתה של מצרים, למנהרות הייתה השפעה כלכלית מנוגדת[lxxiv] – מצד אחד, הממשלה המצרית התנגדה למנהרות מכיוון שהן פגעו בהכנסות ממיסים שנגבו מסחורות שמועברות ברפיח, אך מצד שני חלק מהפקידים המצרים שהוצבו במקום קיבלו שוחד במטרה לאפשר את ההברחות, בניגוד לאינטרס המצרי-מדינתי[lxxv].

מאבק במנהרות

תחת משטר מובארק ניסתה מצרים להשמיד את המנהרות, אולם המהפכה במצרים ועלייתו של מוחמד מורסי לשלטון ב-2012 גרמו לקטיעת המהלך ואף לפריחה מחודשת של פרויקט חפירת המנהרות, תוך אישור מצרי לכך. ההפיכה הצבאית בשנת 2013 ועליית א-סיסי לשלטון השיבו את המאמצים המצריים למאבק במנהרות.

מאז עלייתו של א-סיסי מנהלת מצרים מאבק במנהרות, שבמסגרתו השמידה כ-1,900 מנהרות באמצעים שונים[lxxvi] – הפצצות מהאוויר, הצפת המנהרות במי ים (לטענת גורמים מסוים אף במי שופכין) והפצצות מבוקרות מהקרקע. לאורך השנים שבה מצרים וגילתה מנהרות חדשות, לאחר שסברה שסיימה להשמיד את המנהרות הקיימות. לדוגמה, בשנת 2018 החלה מצרים במבצע נרחב להשמדת מנהרות חמאס, לאחר שגילתה מנהרות חדשות באזור רפיח במהלך המאבק בטרור בחצי האי סיני. לאחר המבצע נגד המנהרות טענה מצרים כי היא הצליחה להשמיד את המנהרות בגבול עם עזה.

הצהרה זאת התבררה כמוטלת בספק לאחר שבמלחמת "חרבות ברזל" טענו גורמים ישראליים כי ישראל גילתה מספר מנהרות נוספות בין סיני לרצועת עזה, כחלק ממערך מנהרות בכל הרצועה העומד על מאות קילומטרים. חשיפה זאת הביכה ככל הנראה את מצרים, לאחר שהיא ניהלה מאבק מתמשך נגדן והשקיעה משאבים רבים בניסיון להשמדתן. מספר גורמים אף טענו כי מצרים העלימה עין במכוון מהמנהרות, אך זאת הגיבה שמדובר בתירוצים ישראליים שמטרתם הצדקת כיבוש רפיח וציר פילדלפי.

ההערכות כי מרבית האמל"ח של חמאס הגיע מההברחות בגבול סיני מדגיש את הכישלון המצרי במניעת ההתחמשות של חמאס ובשמירה על הגבול בין רצועת עזה לסיני. האפשרות כי חלק מהנשקים הוברחו בידיעת הצבא המצרי ותוך העלמת עין מצידה מעלה חששות ותהיות בקרב הצד הישראלי למה יקרה ביום שאחרי המלחמה, ומדגישה את החשיבות של המעורבות הישראלית בפיקוח על הגבול המצרי של עזה.

יחסי ישראל–מצרים במסגרת מלחמת "חרבות ברזל"

תגובות ראשונות במצרים למלחמה

את תגובתה של מצרים לאירועי 7 באוקטובר צריך לחלק לשניים – תגובת העם המצרי ותגובת הממשלה המצרית ובעלי התפקידים בה. הגם ששתי התגובות הביעו קו שאינו תומך בישראל, תגובת האזרחים הייתה אנטי-ישראלית במובהק.

תגובת האזרחים והציבור

במהלך הימים שלאחר 7 באוקטובר, נערכו הפגנות ברחובות מצרים לתמיכה בעזתים והתקיימו מחאות נרחבות נגד הפעולה הצבאית של ישראל בעזה. במחאות השתתפו המוני אנשים, ביניהם השר לשעבר כמאל אבו-איטה שכיהן כשר תחת א-סיסי בין 2013 ל-2014, והן היו מלוות בכעס ברחוב המצרי.

שורה של אנשי תרבות, פוליטיקאים, עיתונאים ואומנים הביעו תמיכה והיללו את מעשי חמאס ואמרו כי הוא חלק לגיטימי מההתקוממות הפלסטינית. עיתונאים רבים, חלקם מקורבים לממשל ואנשי ציבור בעבר, פרסמו טורים המצדיקים את המעשים וכתבו כי חודש אוקטובר הוא חודש של ניצחונות והנחלת מפלות לאויב הישראלי. הם הוסיפו כי הצבא הישראלי נתפס שוב לא מוכן וכי תדמית "הבלתי מנוצח" שלו נסדקה פעם נוספת. נוסף על כך, אוניברסיטת "אל-אזהר", המוסד המוביל ללימודי דת וסמכות עיקרית בעולם הסוני, הראתה רוח פרו-חמאסית וקבעה כי "כל כיבוש בסופו של דבר ייגמר, לא משנה כמה ארוך או קצר הוא יהיה"[lxxvii].

מעבר לכל אלו, במהלך היום השני לאירועים (8 באוקטובר) התרחש פיגוע טרור באלכסנדריה שבו נרצחו שני ישראלים. הפיגוע נעשה על ידי מפגע בודד, אך הוא משקף הלך רוח בחברה המצרית – תמיכה בפלסטינים ובמעשיהם ורצון לפגיעה בישראל. נוסף לפיגוע זה, איש עסקים ישראלי נרצח (7 במאי) באלכסנדריה. במצרים טענו כי מדובר באירוע על רקע פלילי, אולם ארגון הטרור החדש "חלוצי השחרור – קבוצת השהיד מוחמד סלאח" לקח אחריות על הפיגוע ופרסם סרטון שבו לטענתו הוא מתעד את הרצח. הארגון קרוי על שם המחבל המצרי מוחמד סלאח[lxxviii], שביצע פיגוע ביוני 2023 ובו רצח שלושה חיילים.

חשוב להדגיש כי המלחמה באה על רקע משבר כלכלי במצרים ותחושות קשות בקרב האוכלוסייה המצרית, שמזדהה מאוד עם הציבור בעזה. בשל כך, השלטון המצרי רוצה לתת לתושבים את היכולת להתבטא, למחות ולפרוק את זעמו, אולם מצד שני הוא אינו יכול לאפשר מחאות רחבות מדי בשל הסכנה כי הן יציתו מרד נגדו.

תגובת הממשלה

בעוד הציבור המצרי הביע תמיכה בלתי מסויגת במעשי חמאס ובתושבי עזה, הממשלה המצרית הביעה עמדות מתונות יותר, אולם עדיין התנגדה לפעולה הישראלית ונמנעה מגינוי מעשי חמאס. נשיא מצרים א-סיסי אמר כי "מעשיה של ישראל הם עונש קולקטיבי"[lxxix] וקיים שיחה עם עבדאללה מלך ירדן, שבה דיברו על הסוגיה ועל הצורך למנוע הסלמה[lxxx]. שר החוץ המצרי התנגד "לכל ניסיון לחיסול הסיבה הפלסטינית באמצעים צבאיים או באמצעות עקירה". מאז הוא הביע התנגדות לאידיאולוגיה של חמאס ואמר כי כל קבוצת טרור היא מחוץ לקונצנזוס הפלסטיני^[lxxxi]. נוסף על כך, משרד החוץ שבראשו הוא עומד הוציא הצהרה שבה הוא מאשים את ישראל בפרוץ האירועים, בלי התייחסות לברוטליות ולאכזריות של חמאס.

תיווך במו"מ על עסקת חטופים והפסקת אש לצד מאבק עם קטר על תפקיד המתווכת

בדומה לסבבי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, גם במלחמה זאת מצרים מנסה לשמש מתווכת – גם בסוגיית החטופים וגם בתיווך להפסקת אש. בתחילה, תפקידה של מצרים כמתווכת הצטמצם, בגלל היקף המלחמה ותמיכת הרחוב המצרי בעזה ובגלל יריבתה במאבק על הובלת מאמצי התיווך – קטר^[lxxxii], זאת בניגוד לפעמים קודמות. אולם, כיום גברה מעורבותה של מצרים במגעי התיווך והשיח על עסקאות והיא משמשת מתווכת ומגשרת באופן נרחב יותר, בדומה למצב בעבר.

במסגרת המאבק, מאז תחילת המלחמה מנסה מצרים להביא לעסקת שחרור חטופים והפסקת אש בין הצדדים והיא מנהלת צירי קשר גם ישראל וגם עם חמאס. אך למרות זאת, בעסקת החטופים הראשונה ובשחרורי אסירים שהיו לפניה[lxxxiii] נזקפו מרבית הנקודות לזכותה של קטר, ששימשה המתווכת העיקרית. אולם כעת משלבות המדינות מאמצים ומציעות יוזמות משותפות בשביל להביא לעסקה נוספת – מצרים מארחת שיחות רבות בקהיר במטרה להגיע להסכמות בנושאים השונים. לדוגמה, בפברואר נערך מפגש של בכירים ישראלים בקהיר בנוגע לסוגיית החטופים ובתאריך 20 בפברואר הגיע אסמאעיל הנייה מלווה במשלחת למצרים, במטרה לדון במצב בעזה לאור המלחמה, בניסיון להוביל להפסקת אש ולעזור לתושבי הרצועה[lxxxiv].

ברקע מאבקן של מצרים וקטר להוביל את מאמצי התיווך עומדים האינטרסים של כל מדינה – קטר מנסה "להלבין" מעט את פרצופה לאור תמיכתה בחמאס והיותה אחד ממקורות המימון העיקריים שלו, ומצרים מנסה לייצב את מעמדה האזורי שנחלש בשנים האחרונות ולמצב את עצמה כאחת ממובילות מדינות ערב וכשומרת של תושבי עזה.

הומניטרי – דחיפה מצרית להכנסת סיוע הומניטרי לעזה

בתחילת המלחמה מצרים לא הכניסה סיוע הומניטרי לרצועת עזה לאור סירוב ישראל להעברת סיוע שאינו מתואם עימה, אך במקביל היא ריכזה המון ציוד לסיוע הומניטרי בסיני במטרה להעביר אותו לרצועה כשהדבר יתאפשר. במטרה להפעיל לחץ על ישראל לאשר הכנסת סיוע הומניטרי, מצרים הקשתה על יציאת אזרחים זרים מעזה בשבועות הראשונים של המלחמה, במקביל לקריאות חוזרות ונשנות להכנסת הסיוע, תוך הדגשה כי אי הכנסת סיוע הומניטרי מגבירה את הסיכון לרעב ולהפצת מחלות.

בסוף אוקטובר הלחץ המצרי יחד עם לחץ ממדינות נוספות עבד ו-20 משאיות הנושאות עליהן סיוע הומניטרי נכנסו לרצועת עזה ממעבר רפיח. הכנסת המשאיות נמשכה גם לאחר מכן, ונכון ל-17 באפריל 2024 נכנסו לרצועה למעלה מ-24 אלף משאיות הנושאות למעלה מ-453 אלף טון סיוע הומניטרי[lxxxv] ממעבר כרם שלום (הצד הישראלי) וממעבר רפיח (הצד מצרי), זאת לצד הצנחות סיוע אווירי. למרות הכנסת הסיוע, המצב ההומניטרי ברצועה ממשיך להתדרדר ובדומה לירדן, איחוד האמירויות וארה"ב, מצרים החליטה על פעולה להצנחת סיוע הומניטרי ברצועת עזה. על פי דובר צה"ל, בתחילת מרץ 2024 תואמו כ-21 מבצעי הצנחת סיוע הומניטרי בצפון הרצועה בסה"כ[lxxxvi], כך שלפחות חלק מסיוע זה נעשה בתיאום עם ישראל.

גם בסוגיה זאת אפשר לראות את תמיכת הציבור המצרי בתושבי רצועת עזה ואת הסולידריות שהוא חש עם המאבק הפלסטיני – ארגונים מצריים פרטיים ארגנו יוזמות עבור תושבי עזה, כמו חשבונות בנק שאליהם אפשר להעביר כסף לתרומה, תרומות דם וציוד שמיועד לעזה[lxxxvii].

תמרון בעזה, רפיח וציר פילדלפי – התגובה המצרית והחששות

מאז תחילת המלחמה, וביתר שאת מתחילת 2024, ישראל מצהירה שפעולה צבאית ברפיח היא מבחינתה בלתי נמנעת על מנת לנצח במלחמה ולהשמיד את יתרת גדודי החמאס. הדבר כולל גם את כיבושו מחדש של ציר פילדלפי, "ציר החמצן" של הטרור ברצועה, על מנת למנוע הברחות אמל"ח לתוך הרצועה ואת התעצמותה מחדש של עזה. מטרתה ארוכת-הטווח של ישראל היא חופש פעולה ביטחוני מלא ברצועת עזה, ולשם כך אזור "הסוגר הדרומי" בגבול מצרים הוא קריטי מבחינתה.

לטענת מספר גורמים, ביניהם שר הביטחון גלנט, ברפיח עדיין קיימות מנהרות, שאותן צריך להשמיד. מנהרות אלו מציבות בעיה כפולה – הן מאפשרות הברחת אמל"ח לתוך שטח הרצועה והן יכולות לאפשר למנהיגי חמאס לברוח לסיני תוך לקיחת החטופים הישראלים איתם.

מצרים, שאיננה מאמינה במוצהר במטרת העל של ישראל במלחמה, השמדת חמאס, סוברת כי מהלך כזה אינו אפשרי ובוודאי שלא רק באמצעות הפעלת כוח, ומתנגדת לפעולה ישראלית ברפיח ולכיבוש ציר פילדלפי. לאור צעד זה, שמבחינת ישראל הוא בלתי נמנע, גורמים בכירים במצרים, בראשם א-סיסי, הביעו את עמדתם מספר פעמים ואמרו כי הם לא ייתנו לצעד זה לקרות[lxxxviii]. בראייתם, מהלך שכזה פוגע בהסכם השלום בין המדינות ואף עלול להוביל להשעייתו ולביטולו, אמירה שחזרו בהם ממנה מאז (גם א-סיסי חזרו בו מאמירה זאת). אולם, יצוין כי מאז תחילת הלחימה ברפיח נשמעים קולות מצד אנשי תקשורת וגורמים נוספים המקורבים למשטר המצרי, הטוענים כי המבצע פוגע ביחסי המדינות עד כדי השעייתו או ביטולו של ההסכם.

החשש העיקרי הוא כי במקרה של פעולה קרקעית ברפיח, עשרות ומאות אלפי פליטים עזתים יעברו לשטח סיני בכוח, בין אם לאור הרצון לברוח משדה הקרב ובין אם לאור המשבר ההומניטרי ברצועה שיחמיר בעקבות פעולה שכזאת, עקב חסימת נתיבי המעבר למשלוחים ההומניטריים. פליטים אלו יתמקמו בסיני מבלי רצון לחזור לעזה גם בסיום המלחמה. צעד זה יתברר כבלתי הפיך ויסתום את הגולל על מדינה פלסטינית.

נוסף לסיבות אלו, מצרים רואה בכל פעולה לכיבוש ציר פילדלפי על ידי ישראל פגיעה בריבונות המצרית, מכיוון שעל פי ההסכמים בין המדינות היא האחראית על השליטה בציר. מתוך השקפה זאת, היא גם מתנגדת להצבת מערכות התרעה והפעלת כטב"מים באזור הציר והיא מתעקשת כי לפני המלחמה ביצעה את עבודתה כמו שצריך והשמידה את כל המנהרות בין עזה לסיני. נוסף להתבטאות המצריות, גם שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, הזהיר מתוצאותיה של פעולה זו – קטסטרופה הומניטרית ומתחים גוברים עם מצרים.

אולם למרות ההתנגדות העיקשת לפעולה ישראלית חד צדדית ברפיח, ייתכן שפנייה לשיתוף פעולה עם המצרים תשנה את דעתם ותרכך את עמדתם בנושא. שיתוף פעולה שכזה, שיכול להתבטא רק ביידוע על הפעולות המתבצעות תוך שמירה על האינטרסים המצריים והבטחה למתווה של שליטה מצרית בציר פילדלפי ביום שאחרי המבצע, עשוי להוביל להעלמת עין מצד המצרים ואף תמיכה מסוימת.

בכל מצב, האינטרסים הישראליים הם אלו שאמורים להוביל את הדרג המדיני בקבלת ההחלטות ולעמוד בראש סדר העדיפויות, אך הפעולות הישראליות עשויות להתבצע תוך מענה גם על האינטרסים המצריים.

פליטים – התנגדות עזה לקליטת פליטים ואיום על המשך הסכם השלום

מאז פתיחת המלחמה נעו מאות אלפי פליטים מכל שטח הרצועה לאזור רפיח וכיום על פי ההערכות נמצאים שם כ-1.4 מיליון תושבים[lxxxix]. בתחילת המלחמה הפעילה ישראל לחץ חוזר ונשנה על מצרים לקלוט פליטים מרצועת עזה, וגורמים בממשלה הישראלית אף הביעו נכונות לדחוף אותם לצד המצרי. בתגובה, מצרים התנגדה לכך בתוקף וגינתה את הרעיון לדחיקת הפליטים לשטחה. בין הסיבות לכך אפשר למנות שלוש עיקריות:

1. העובדה כי בשנים האחרונות מצרים ניהלה מלחמה קשה נגד דעא"ש וארגוני טרור אחרים בחצי האי סיני, מלחמה שעלתה לה בחיים ובכסף רב, והיא חוששת שהעברת פליטים עזתים תלבה מחדש את פעילות הטרור בחצי האי[xc].
2. סיבה נוספת היא החשש של מצרים שבזמן העברת הפליטים יעברו גם אנשי חמאס לסיני, ובעתיד יבצעו אלו תקיפות נגד ישראל ויגבירו את ההשפעה של חמאס במדינה. בתגובה לכך תצטרך ישראל לתקוף בסיני, מצב שאותו מצרים לא יכולה להרשות לעצמה ושלטענתה מסכן את הסכם השלום ביניהן.
3. חשש נוסף הוא זליגה של הפליטים לעומק מצרים, מהלך שיחזק תנועות אופוזיציה כמו האחים המוסלמים, שבהן המשטר המצרי נאבק.

למרות ההתנגדות הנחרצת של מצרים לקליטת פליטים היא עדיין מתכוננת לתרחיש שכזה, והיא הכינה תוכנית הכוללת הקמת עיר אוהלים בגבול המצרי עם עזה (ליד העיר שיח' זוויד). נוסף להגברת השמירה באזור, היא גם הקימה אזור חיץ ברוחב 5 ק"מ והציבה חומות בטון לאורך הגבול, כמעין מובלעת בתוך שטחה לגידור זרם הפליטים האפשרי ומניעת זליגתו לעומק סיני ומצרים. במידה שהיא אכן תיאלץ לקלוט פליטים, הם יוכלו להיכנס עד 14 ק"מ לתוך מצרים. יצוין כי מאז תחילת המלחמה קלטה מצרים כ-1,700 פצועים מרצועת עזה ונתנה להם להתאשפז במדינה.

כפי שנכתב קודם, במרץ 2024 דווח כי האיחוד האירופי יעניק למצרים 7.4 מיליארד יורו עד שנת 2027. זאת, במטרה לסייע למצרים לחיזוק כלכלתה[xci], בין היתר לאור החשש שהיא תצטרך לקלוט פליטים מעזה בעקבות המלחמה. ברקע למהלך נמצאת העובדה כי בשנים האחרונות מצרים קלטה מאות אלפי פליטים מסוריה, סודאן ודרום סודאן. חוסר יציבות כלכלית במדינה מעלה את החשש של מדינות אירופה כי הפליטים ינסו להגר אליהן, ובכל רחבי היבשת מתמודדים עם משבר הגירה ופליטים.

לאור העובדות כי מצרים כבר קלטה מספר רב של פליטים, הסיוע הכלכלי שהאיחוד האירופי יעניק לה והמצב ההומניטרי ברצועה עולות מספר תהיות ושאלות: האם אי אפשר לקלוט מספר מסוים של פליטים מרצועת עזה ולנסות לשלבם במדינה, בדומה לפליטים ממדינות אחרות שכבר נקלטו במדינה, באופן שלא יפגע באינטרסים המצריים ולא יוביל לתרחישים שמהם מצרים חוששת? האם אי אפשר לסייע לחלק מהפליטים להגר למדינות נוספות לאור המצב ההומניטרי ברצועה? מדוע הפליטים שכבר הגיעו למדינה לא הדאיגו את מצרים כמו הגעה של פליטים מרצועת עזה? האם הטענה כי הדבר יפגע במאמצים הפלסטיניים להקמת מדינה מצדיקה משבר הומניטרי שכזה ואת המצב שבו הפליטים נתונים כעת?

צבא בסיני – העברת כוחות וחיזוק ביצורים מחשש למעבר פליטים

מאז היום השביעי למלחמה החלה מצרים להגביר את כמות הכוחות בגבול עם עזה וליד רפיח, נוסף להצבת מחסומי בטון, במטרה לחסום מעבר של עזתים לשטחי סיני[xcii], כפי שצוין לעיל. לטענת גורמים אמריקאיים אמרה מצרים כי במידת הצורך היא תעביר עוד כוחות לגבול, כולל טנקים. ואכן, לאור החשש המצרי ממעבר פליטים לסיני וברקע הדיווחים על כניסה ישראלית מתוכננת לרפיח החלה מצרים לתגבר את הגבול בטנקים, בנגמ"שים ובחיילים נוספים. במהלך סוף ינואר–תחילת פברואר העבירה מצרים כ-40 טנקים ונגמ"שים לצפון מזרח סיני[xciii], במטרה להתכונן לתרחיש שכזה. יצוין כי בינואר האחרון הכריזה מצרים על שני מבצעים נגד הברחות סמים בצפון מזרח סיני, ככה"נ בכדי להראות שהיא עדיין שולטת באזור ושישראל אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. חשוב להדגיש, כפי שנכתב בחלק הראשון של הסקירה, כי בשנים האחרונות העבירה מצרים כוחות צבא רבים לאזור צפון-מזרח סיני לצורך מאבק בטרור.

הצבעות באו"ם – הצבעות באו"ם לטובת הפסקת אש, ללא הכרה מספקת בצורך המבצעי של הפעולה

בשתי ההצבעות שנערכו באו"ם מתחילת המלחמה[xciv] הצביעה מצרים בצורה שלא תואמת את האינטרסים הישראליים באופן מלא. בהצבעה שנערכה באו"ם ב-27 באוקטובר הצביעה מצרים בעד קריאה להפסקת אש וקראה בין היתר לגינוי לפעולות ישראל במלחמת חרבות ברזל^[xcv]. במקביל הצביעה נגד הוספת פסקה שמגנה את מעשי חמאס במפורש. בהצבעה נוספת שנערכה באו"ם ב-12 בדצמבר הצביעה מצרים בעד אימוץ קריאה להפסקת אש הומניטרית מיידית בעזה, נוסף לקריאה לשחרור כל השבויים ללא תנאים^[xcvi]. קריאות אלו מתעלמות מהזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ומהצורך של ישראל להשמיד את חמאס ולדאוג לכך שאף ארגון טרור או גורמים שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים ישלטו ברצועה, במטרה לשמור על הצורך הבסיסי של כל מדינה – ביטחון לתושביה והגנה על הגבולות.

נוסף על כך, מצרים גינתה את החלטת ארה"ב (20/2/24) להטיל וטו במועצת הביטחון של האו"ם נגד החלטה הקוראת להפסקת אש מיידית בעזה^[xcvii]. אולם, בהצבעה נוספת במועצת הביטחון של האו"ם, שנערכה בסוף חודש מרץ (25/3/24), ארה"ב החליטה לא להטיל וטו על קריאה להפסקת אש בחודש הרמד'אן, שאינה כוללת את גינוי חמאס וקריאה לשחרור החטופים. מדובר בשינוי הקו האמריקאי מההצבעה שנערכה בחודש פברואר, שסביר כי מצרים תומכת בו.

במקביל להצבעות באו"ם, מצרים הודיעה (ב-12 במאי) כי היא תצטרף לתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג, זאת בטענה כי המבצע הישראלי ברפיח פוגע באזרחים בעזה וכי הוא גורם הרס רב לתשתיות ברצועה.

פגיעה כלכלית – תעלת סואץ

המתקפות של ארגון הטרור של החות'ים בתימן, פרוקסי איראני, על כלי שיט באזור מיצר באב אל-מנדב, מאיימות על חופש השיט הבינ"ל בציר קריטי זה. איום זה משפיע ישירות על התנועה הימית החופשית אל תוך תעלת סואץ, מה שפוגע קשות בהכנסות המצריות מהתעלה, שעמדו בשנה הפיסקלית 2022/2023 על כ-9 מיליארד דולר[xcviii]. על פי נתונים שפורסמו, בתחילת 2024 צנח היקף ההכנסות מתעלת סואץ ב-40% והיקף האוניות העוברות בה ירד ב-30% בהשוואה לאותו פרק זמן בשנה שלפני[xcix]. אם נעריך על פי חסימת תעלת סואץ בידי האונייה "Ever Given" ב-2021, כל יום שבו התעלה חסומה לגמרי יוביל לפגיעה בהכנסות בסכום של בין 12 ל-15 מיליון דולר.

מבט לעתיד – הרצועה והפלסטינים בעתיד בראי מצרים

ביום שאחרי המלחמה, מצרים רוצה לבסס הנהגה חדשה (שאינה חמאס או הרשות הפלסטינית) לציבור הפלסטיני[c], בין היתר לאור העליות והמורדות שהיא ידעה עם הרשות הפלסטינית, ההנהגה הנוכחית של הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון. אבל למרות הרצון להנהגה חדשה ברצועה, מצרים חוששת שבבחירות דמוקרטיות נוספות, כפי שהיה ב-2006, חמאס או גורם דומה יזכו, נוסף לחשש מתהליכי רדיקליזציה בציבור הפלסטיני. למרות הרצון להחלפת הנהגת חמאס, ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה מגיע לפסגות מדיניות במצרים ומשוחח עם ראש המודיעין המצרי בנושאים שונים (גם לפני המלחמה).

במסגרת זאת, מצרים מנסה לקדם הקמה של ממשל עצמאי בעזה, כשישנן שתי אפשרויות עיקריות – האפשרות הראשונה היא ממשלת טכנוקרטים עזתים עצמאיים, שאינם תלויים בפת"ח, חמאס או בגא"פ. האפשרות השנייה היא ממשלה מאוחדת המורכבת מהסיעות השונות, בתמיכה של אש"ף[ci].

מבחינת הסדרים ביטחוניים, לטענת בכירים מצריים, מצרים אינה מוכנה לקחת חלק בניהול הביטחון ברצועה לאחר סיום המלחמה[cii]. מקורות מסוימים מדווחים כי מצרים שוקלת לתת לישראל חלק בשליטה והאבטחה בציר פילדלפי ביום שאחרי המלחמה, אולם התקשורת הממשלתית במצרים מכחישה דיווחים על רעיון שכזה, בין היתר לאור דעת הקהל במדינה.

בנוגע להקמת מדינה פלסטינית, כמה מדינות אירופיות טענו כי יש אפשרות שיכירו במדינה פלסטינית, גם אם זה אומר הכרה חד צדדית ללא הסכם עם ישראל. מצרים, לצד מדינות ערביות נוספות, מצפה שיינקטו צעדים אמיתיים מעבר להכרזות ולאמירות בתקשורת של המדינות ושאכן יתבצעו מהלכים בכיוון זה.

המלצות

משמעויות

כיום, המלחמה בין ישראל לחמאס מציבה אתגרים והזדמנויות ליחסי ישראל–מצרים. לצד זאת, מצרים עצמה עוברת תהליכים שיוצרים אתגרים והזדמנויות. אפשר לחלק אותם לשניים – אלה הנוגעים לטווח הזמן הקצר ואלה הנוגעים לטווח הזמן הארוך.

טווח הזמן הקצר – מלחמת "חרבות ברזל"

לנוכח האירועים במלחמה, מצרים היא בעלת ברית פוטנציאלית ושיתוף הפעולה איתה הוא חיוני והכרחי, למען עיצוב "היום שאחרי" בעזה והשגת מטרות המלחמה. אכן קיימים מתחים ביחסים איתה, בעיקר לאור המחויבות המצרית לתמוך בפלסטינים, הדאגה המצרית ממעבר אוכלוסייה פלסטינית מעזה לסיני והחשש שהמלחמה תיצור איומים על היציבות הפנימית במצרים (עד כה, בניגוד לירדן, המצב במצרים שקט יחסית), אולם באופן כללי מצרים היא אחת המדינות הערביות בעלות הפוטנציאל הגדול ביותר לשיתוף פעולה, עקב קרבתה למערב ולארה"ב והיריבות עם תנועת האחים המוסלמים. במסגרת זאת, אלו האתגרים וההזדמנויות ביחסים עם מצרים בטווח הזמן הקצר:

שיתוף פעולה עם מצרים בהשגת מטרות המלחמה – מצרים גובלת בחלקה הדרומי של רצועת עזה ושולטת על ציר פילדלפי, רצועה באורך 14 ק"מ וברוחב של מאה מטרים, שדרכה הוברח מרבית האמל"ח ששימש את חמאס ואת ארגוני הטרור ברצועה. כדי להשיג את מטרות המלחמה, השמדת חמאס ושחרור החטופים, מדינת ישראל צריכה להמשיך בתמרון הקרקעי ברפיח, לכבוש את ציר פילדלפי ולשלוט בו גם בסיום המלחמה. לאור ההתנגדות המצרית לתוכניות הישראליות והאיומים שהיא משמיעה, ישראל צריכה לחתור להסכמות עם מצרים לגבי פעולות ההמשך, תוך עמידה על מימוש מטרותיה ובה בעת גילוי רגישות ככל האפשר לאינטרסים ולרצונות המצריים. יתר על כן, דווקא נוכח המתח סביב הכניסה של צה"ל לרפיח, החרפת הטון המצרי וחוסר הרצון של מצרים בהישגים של חמאס, יש מקום למעורבות משמעותית של מצרים בתיווך להשגת עסקה לשחרור החטופים. ואכן, מצרים נטלה סוף סוף את שרביט הובלת המו"מ מקטר והיא פועלת ישירות מול סנואר ויוזמת הצעות פשרה חדשות, בתחילה כדי למנוע כניסה של ישראל לרפיח וכעת כדי להוביל לסיום הלחימה.

מינוף היבטים כלכליים – עוד טרם המלחמה בעזה מצרים נמצאת במשבר כלכלי, המתבטא באינפלציה (כ-34% בשנת 2023) ובאחוזי עוני (כ-29.7% נכון לשנת 2019) גבוהים, בפיחות נרחב בערך הלירה המצרית ובמשבר חוב (החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר). לצד זאת, א-סיסי מוציא לפועל פרויקטים גרנדיוזיים שעולים עשרות מיליארדי דולרים. כמו הקמת "העיר המנהלית החדשה", אזור "נילוס דלתא" חדש ועיר חוף חדשה, ללא תועלת ממשית מיידית. במקביל, בניית "סכר התחייה" ע"י אתיופיה, שיושב על המקור העיקרי של נהר הנילוס שסביבו חיה מרבית האוכלוסייה במצרים, מעלה את הסיכון להחרפת הבעיות הקיימות, לצד בעיות נוספות, כמו עלייה באחוז האבטלה, במחירי המזון ובמחירי האנרגיה נוסף לירידה בתפוקה החקלאית. ישראל יכולה להשתמש במנופים כלכליים – יצוא הגז למדינה, קשריה עם ארה"ב והיחסים הדיפלומטיים של ישראל עם אתיופיה, כדי לסייע למצרים להתמודד עם מצוקותיה ובתמורה לקדם השגת אינטרסים ישראליים במלחמה ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, עד כדי נכונות לאפשר מעבר פליטים מעזה דרך מצרים.

רתימת פעולות החות'ים לאינטרסים הישראליים – תקיפות החות'ים נגד כלי שיט בכניסה לים האדום גרמו לירידה נרחבת של כ-40% בהכנסות המצריות מתעלת סואץ. לאור זאת, צריך לנסות ואף אפשרי לרתום את מצרים לתמיכה בפעילות הצבאית נגד החות'ים שמבצעות מדינות המערב להשגת יעדים משותפים כמו פגיעה ביכולות החות'ים ואיראן, שמממנת ומכווינה אותם.

גיוס המערב – במקביל, ליכולת הישראלית, גם לארה"ב ולאיחוד האירופי יכולת להשפיע על מצרים – סיוע אמריקאי של מעל ל-1.3 מיליארד דולר בשנה (מצרים ביקשה סיוע של 1.44 מיליארד דולר לשנת 2024), הלוואות והשקעות מצד האיחוד האירופי ועסקאות אמל"ח נרחבות. במידה שהרצון להשתמש בהם יהיה קיים, הן תוכלנה להשפיע על מצרים במטרה להוביל לשינוי במדיניות המצרית בכל הנוגע לסוגיות הקשורות למלחמה בעזה. הדבר מחייב שינוי מדיניות מצד הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי. חשוב להדגיש כי הפעלת לחץ שכזאת צריכה להיעשות בזהירות ובמתינות מחשש שתדחף את קהיר להחלפת התמיכה הכלכלית המערבית בכזאת מטעם סין, שבעשור האחרון היקף המסחר בינה לבין מצרים גבר.

הסתכלות ארוכת טווח

גם בטווח הזמן הארוך, סביר שהמחויבות המצרית למדיניות הפרגמטית המאפיינת אותה כיום, למחנה המדינות המתונות בעולם הערבי-סוני ולמערכת היחסים עם ארה"ב והמערב תתקיים לאורך זמן, וכנגזרת מכך תישמר גם המחויבות להסכם השלום עם ישראל ולהתנגדות לאחים המוסלמים, תוך כדי המשך התמיכה בפלסטינים.

עם זאת, אי אפשר לקחת את השותפות עם מצרים כמובנת מאליה. כיום מצרים עוברת כמה תהליכים ומגמות (התעצמות צבאית, מתחים עם ארה"ב, קריצות לרוסיה וסין) שמעלים חשש לגבי עתיד היחסים עימה. עקב זאת, מדינת ישראל צריכה לשמר עין פקוחה ולהחזיק תוכניות מגירה גם לאפשרות שהמציאות תשתנה. במסגרת זאת, להלן האתגרים וההזדמנויות ביחסים עם מצרים בטווח הזמן הארוך:

שיפור היחסים עם הגורמים הבעייתיים באזור ("ציר הרשע") – לאור הירידה בתמיכה האמריקאית בשנים האחרונות, והתעוררות הספק במחויבות ארה"ב להגן על בעלות בריתה, מצרים העמיקה את מדיניות גיוון מקורות ההצטיידות הצבאית שלה והיא רוכשת נשק ואמל"ח בהיקף של מיליארדי דולרים ממגוון מדינות, ביניהן רוסיה וסין, שהגדילו את היקף ההשקעות שלהן במדינה. המשך הירידה בתמיכה האמריקאית והמערבית, לצד ההתקרבות הכלכלית בין המדינות והקו המתרפס וההססני שאותו מובילות מדינות המערב למול "ציר הרשע", עשויות לדחוף את מצרים יותר ויותר לעבר הסכמים עם מדינות אלו. נוסף על כך ניכרת הפשרה ביחסים עם איראן ועם המדינות המזוהות עם האחים המוסלמים, קרי קטר ותורכיה, שעד לאחרונה היחסים עימן היו מתוחים. התקרבות זו נראית בשלב זה כמהלך טקטי המיועד לשפר את כושר המיקוח של קהיר ולחזק את מעמדה האזורי ואת יכולתה להתמודד עם האתגרים הכלכליים, אבל אם יתרחב המהלך ויהפוך לשינוי אסטרטגי תהיינה לכך השלכות מדאיגות על ביטחונה של מדינת ישראל, לצד פגיעה במרחב ההשפעה של העולם המערבי. במידה ששינוי כזה אכן יקרה, הסיכוי לתקיפות מצד הצבא המצרי יעלו בצורה משמעותית ויידרש ממדינת ישראל שינוי ממשי בהרכב צה"ל. לאור זאת, על מדינת ישראל להכין תוכניות בניין כוח לתרחיש שכזה (למשל, הגדלת היקף כוחות השריון וחיל הרגלים של צה"ל).

התעצמות צבאית מצרית – זה שנים רבות, תוך כדי דבקות בהסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, הצבא המצרי עובר תהליכי מודרניזציה ובניין כוח, כולל התחמשות באמצעי לחימה רבים ומתקדמים, שדרוג תשתיות ושיפור ההכשרות. תהליכים אלו יוצרים פוטנציאל איום למדינת ישראל ולביטחונה, במיוחד מכיוון שהיא לא מתכוננת לאפשרות שמצרים תהפוך מאיום אפשרי לאיום מוחשי. הממשלה ומערכת הביטחון הישראלית צריכות בתום המלחמה לקיים דיון אסטרטגי בנושא מצרים ולבחון כיצד יש להיערך מול אפשרות זו, ובפרט מה נדרש לעשות כעת. למשל, שיפור ההיכרות המודיעינית של צבא מצרים ויכולותיו.

הסכם השלום בין המדינות – כאמור, כיום לא נראה כי עומדת סכנה ממשית להקפאת או לביטול הסכם השלום בין המדינות, למרות חילוקי הדעות באשר לפעולה ברפיח. אך למרות זאת צריך לקחת בחשבון כי המשך המשבר הכלכלי במצרים ואף החרפה שלו, במיוחד בהיבטים הנוגעים לדור הצעיר ולמעמד המשכיל, לצד תחושות מצד הציבור (שמביע רגשות אנטי-ישראליים) כי הממשלה המצרית לא תומכת בתושבי עזה במידה מספקת, עלולים להוביל למחאות. מחאות אלו עלולות להתפתח ולהגיע להיקף נרחב מספיק שיקשה על הממשלה להשתלט עליהן, וישפיע על תהליך קבלת ההחלטות המצרי בכלל הנושאים, ביניהם נושאים הנוגעים למלחמה, ליחסים בין המדינות ולהמשך הסכם השלום. בתרחיש קיצון, המחאות אף עלולות להוביל למהפכה בשלטון במדינה ולעליית שלטון שאינו תומך בהמשך הסכם השלום עם ישראל. במקביל לאפשרות זאת, מדינת ישראל צריכה לנסות ולהוביל להתחממות ביחסים בין המדינות ואף לתלות מצרית בישראל, תוך שימוש במנופי ההשפעה הכלכליים והמדיניים של ישראל, כך שתרחיש של הפרת הסכם השלום לא יתאפשר מבחינה ריאלית לכל ממשלה מצרית שלא תהיה, כפי שגם ממשלת האחים המוסלמים, בהובלת מוחמד מורסי, נשארה מחויבת אליו.

[i] להרחבה בנושא – Michael Doran, “Ike’s Gamble”, Simon and Schuster, 2016 // מייקל דוראן, "צומת סואץ", הוצאת סלע מאיר, 2022
[ii] https://www.cfr.org/global-conflict-tracker/conflict/civil-war-libya
[iii] https://mida.org.il/2020/02/06/%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%9A-%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%93-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%90-%D7%91%D7%9E%D7%96%D7%A8/
[iv] https://www.makorrishon.co.il/international/610449/, https://www.haaretz.co.il/news/world/africa/2023-12-25/ty-article-magazine/.premium/0000018c-9d8c-ddc3-a1bf-bfeeea6c0000 , https://news.walla.co.il/item/3623215
[v] https://staging.idsf.org.il/interviews/let-my-people-know-2/
[vi] https://www.aljazeera.com/news/2024/2/14/turkey-and-egypt-seal-diplomatic-thaw-at-cairo-summit
[vii] https://www.intellinews.com/turkish-gas-deal-in-libyan-waters-illegal-charge-egypt-and-greece-258833/
[viii] https://www.aljazeera.com/news/2023/9/5/egypt-reliant-on-imports-buys-more-russian-wheat
[ix] https://economymiddleeast.com/news/new-delta-the-largest-in-the-history-of-egyptian-agricultural-projects/
[x] https://www.bbc.com/news/business-31874886
[xi] https://edition.cnn.com/world/egypt-new-administrative-capital-spc-intl/index.html
[xii] נכון למרץ 2024 גרות בעיר כ-1,500 משפחות. https://edition.cnn.com/world/egypt-new-administrative-capital-spc-intl/index.html. נוסף על כך, על פי צילומי לוויין אפשר לראות כי העיר כמעט אינה מאוכלסת.
[xiii] https://english.news.cn/20240224/f61b56774c344ad482b49217a1d74ae4/c.html
[xiv] https://www.investmentmonitor.ai/news/egypt-uae-to-develop-ras-el-hekma-area-fdi/?cf-view
[xv] https://financialpost.com/pmn/business-pmn/egypt-clinches-biggest-deal-ever-with-uae-investing-35-billion
[xvi] אחוז האבטלה בקרב צעירים שסיימו תיכון או בעלי השכלה גבוהה יותר עומד על 34 אחוזים, לעומת אחוז האבטלה של כאלה שלא זכו להשכלה כלל, שעומד על 13 אחוזים. https://www.unicef.org/egypt/media/10841/file/Youth%20Unemployment%20in%20Egypt%20(English).pdf
[xvii] אחוז האבטלה בקרב צעירים בגילאי 20 עד 24 בשנת 2021 עמד על 19.7 אחוז, בעוד אחוז האבטלה בקרב כלל האוכלוסייה בגילאי 15 עד 64 בשנת 2021 עמד על 7.4 אחוז .
[xviii] אחוז האבטלה בקרב כלל האוכלוסיה כן ירד מ-13.3 אחוז אבטלה ב-2014 לפחות מ-7 אחוזי אבטלה ב-2023. https://www.egypttoday.com/Article/1/127386/Egypt%E2%80%99s-Ministry-of-Labour-facilitates-7M-employment-opportunities-over-Decade, https://mped.gov.eg/singlenews?id=5162&lang=en
[xix] ד"ר מירה צורף, https://dayan.org/he/content/5116
[xx] https://www.madamasr.com/en/2023/05/11/news/u/fy-2023-24-draft-budget-new-debt-to-pay-old-debt/
[xxi] International Monetary Fund
[xxii] https://www.reuters.com/markets/egypt-signs-expanded-8-billion-loan-deal-with-imf-2024-03-06/#:~:text=March%206%20(Reuters)%20%2D%20The,the%20currency%20to%20trade%20freely.
[xxiii] https://www.imf.org/en/Countries/EGY/Egypt-qandas#Q1
[xxiv] https://www.gov.il/he/departments/news/economy-news-290522
[xxv] Qualified Industrial Zone, הסכם אזורי סחר מועדפים שנחתם בין ישראל מצרים וארה"ב בשנת 2004, המאפשר יצוא של מוצרים פטורים ממכס ממצרים לארה"ב, כל עוד המוצר כולל תשומות בשיעור של 10.5% שמקורן בישראל.
[xxvi] https://israel-trade.net/%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%97%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/
[xxvii] ההסכם נחתם בין חברת האחזקות המצרית "דולפינוס" עם הבעלים של מאגרי תמר ולווייתן. הממשלה הישראלית ככה"נ לקחה חלק בתהליך התיווך בהסכם. כחלק מההסכם רצתה מצרים להסדיר את החוב של חברות הגז המצריות לחברת החשמל הישראלית, העומד על כ-1.76 מיליארד דולר.
[xxviii] הגז מוזרם למתקני הזיקוק המצרים "דמייטה" ו"אידקו" ומיוצא אחר כך לאירופה. היקף ההכנסות מיצוא זה מוערך בכ-22 מיליארד דולר בעשר שנים.
[xxix] היצוא יגדל מ-2 BCM (Billion Cubic Meters) בשנה לכ-6 BCM בשנה, עלייה של פי שלושה בהיקף היצוא. ראו https://www.calcalist.co.il/market/article/hjltxxaia ו- https://www.calcalist.co.il/local_news/article/skifvjy2p
[xxx] https://www.inss.org.il/publication/gas-deal-egypt-israel-deepens-anchor-eastern-mediterranean/
[xxxi] https://www.calcalist.co.il/world_news/article/b1fmcbpfa
[xxxii] Liquified Natural Gas, גז טבעי נוזלי. מדובר בגז טבעי שעבר תהליכי הנזלה בשביל הקלה על אחסונו ושינועו.
[xxxiii] בתחילת נובמבר 2023 דווח על ירידה בהיקף היצוא בעשרות אחוזים, אך בסוף החודש נאמר כי ישראל הזרימה גז בהיקף של 80% מההסכם. אפשר להניח כי נכון לעכשיו לא קיימות בעיות באספקת הגז לפי החוזה. ראו https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001463541 ו- https://www.calcalist.co.il/local_news/article/bkjhqlgx6
[xxxiv] https://ustr.gov/countries-regions/europe-middle-east/middle-east/north-africa/egypt, https://ustr.gov/sites/default/files/files/reports/2015/NTE/2015%20NTE%20Egypt.pdf, https://www.amcham.org.eg/information-resources/trade-resources/egypt-us-relations/trade-investment-relations-profile
[xxxv] https://www.amcham.org.eg/information-resources/trade-resources/egypt-us-relations/us-foreign-assistance-to-egypt
[xxxvi] https://www.businesstodayegypt.com/Article/1/4257/Trade-between-Egypt-and-EU-drops-19-in-2023 , https://webgate.ec.europa.eu/isdb_results/factsheets/country/details_egypt_en.pdf
[xxxvii] https://www.eeas.europa.eu/egypt/european-union-and-egypt_en?s=95
[xxxviii] https://neighbourhood-enlargement.ec.europa.eu/european-neighbourhood-policy/countries-region/egypt_en
[xxxix] הסיוע מתבסס על הסכם לשיתוף פעולה שחתמו הצדדים בשנת 2004. ההסכם יכלול בין היתר תמיכה בענף האנרגיה המצרי, סיוע בהתמודדות עם הפליטים שכבר הגיעו למדינה מסודאן וסיוע בחיזוק הגבול עם לוב, שממנה מגיעים רוב המהגרים לאירופה באמצעות שיט בים התיכון.
[xl] https://tradingeconomics.com/egypt/exports/china
[xli] https://www.agbi.com/economy/2023/11/china-956m-egypts-central-bank/
[xlii] https://www.china-briefing.com/news/china-egypt-bilateral-trade-and-investment-prospects-are-bright/
[xliii] https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/growth-chinese-influence-egypt-signs-and-consequences
[xliv] https://www.dailynewsegypt.com/2023/07/26/trade-exchange-between-egypt-russia-reaches-4-7bn-in-2022-capmas/, https://www.egypttoday.com/Article/3/43044/Trade-exchange-between-Egypt-Russia-registers-6-7B-in-2017, https://www.egypttoday.com/Article/3/130006/Egypt-Russia-trade-exchange-increases-by-14-during-2023 , https://tradingeconomics.com/egypt/exports/russia, https://tradingeconomics.com/russia/exports/egypt, https://www.zawya.com/en/economy/north-africa/egyptian-russian-trade-exchange-up-14-yoy-in-11-months-q8zirb15, https://www.sis.gov.eg/Story/183890/CAPMAS-21.6%25-rise-in-Egyptian-exports-to-Russia-in-2022?lang=en-us
[xlv] https://www.runi.ac.il/research-institutes/government/ips/activities/newsletter/albo-har-zvi-2-5-22/
[xlvi] https://www.newarab.com/news/egypts-brics-membership-officially-activated
[xlvii] ראשי תיבות של ברזיל, רוסיה, איראן, סין ודרום אפריקה באנגלית.
[xlviii] כלל החברות בארגון הן: רוסיה, סין, הודו, דרום אפריקה, איראן, סעודיה, איחוד האמירויות, ברזיל, אתיופיה ומצרים.
[xlix] ארגון המדינות המתועשות המורכב מארה"ב, גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה, קנדה, יפן. האיחוד האירופי נכלל גם כן בארגון, אך בסטטוס שונה משבע המדינות.
[l] https://www.globalfirepower.com/country-military-strength-detail.php?country_id=egypt
[li] חלקים נרחבים מהפרק מתבססים על מחקר שנעשה במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ועל בסיס כתבה שפורסמה ב-Forbes Israel. למחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ראו https://jiss.org.il/he/henkin-egypt-military/ . לכתבה ב-Forbes ראו https://forbes.co.il/ten-years-of-arming-what-threat-is-egypt-preparing-for/ .
[lii] https://www.sipri.org/sites/default/files/2020-10/bp_2010_egyptian_military_spending_2.pdf
[liii] מדובר בצוללות מתקדמות מתוצרת Thyssenkrupp. הצוללות מאפשרות יכולת פעולה חשאית בטווחים ובמשכי זמן ארוכים, ולנהל באמצעותן מבצעים לאיסוף מודיעין נוסף ליכולת לשלוח כוחות מיוחדים למשימות. אישור העסקה גרר ביקורות רבות בישראל, עקב הטענות כי האישור ניתן ללא התייעצות או יידוע גורמי מקצוע, שהביעו ביקורת על העסקה בדיעבד. https://www.timesofisrael.com/egypt-receives-third-german-submarine-of-four-promised-in-deal/
[liv] https://www.nytimes.com/2013/10/10/world/middleeast/obama-military-aid-to-egypt.html
[lv] https://www.aljazeera.com/news/2015/4/1/us-lifts-arms-embargo-on-egypt
[lvi] https://pomed.org/publication/fact-sheet-u-s-military-assistance-to-egypt-separating-fact-from-fiction/
[lvii] בשנת 2022 ארה"ב הקפיאה העברה של 130 מיליון לסיוע למצרים ו-85 מיליון דולר נוספים קוצצו מהסיוע האמריקאי למצרים והועברו לטייוואן וללבנון. https://www.washingtonpost.com/national-security/2023/09/14/egypt-taiwan-military-aid/
[lviii] להרחבה ראו https://www.dekelegypt.co.il/230205, https://www.dekelegypt.co.il/200507, https://www.dekelegypt.co.il/211205.
[lix] 50 גשרים צפים, גשר מיתרים אחד, שני גשרי מסילות ברזל ושש מנהרות. בסך הכול 59 מעברים, 39 הוקמו מאז 2013. https://www.dekelegypt.co.il/230205
[lx] שדה התעופה נמצא באזור B לפי הסכם השלום.
[lxi] https://www.twz.com/29762/egypts-new-octagon-ministry-of-defense-complex-looks-like-an-alien-base-from-space , https://www.toolify.ai/ai-news/egypts-mega-project-new-capital-octagon-in-the-desert-186681,
[lxii] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001199046
[lxiii] ייתכן כי מדובר במספר גבוה יותר של בתי כלא. https://dayan.org/he/content/5116
[lxiv] https://www.dekelegypt.co.il/211123
[lxv] על פי הסכם השלום בין המדינות שטחה של מצרים מחולק לארבעה אזורים – אזורים A, B  ו-C, הנמצאים תחת שליטה מצרית ואזור D, שנמצא תחת שליטה ישראלית. אזור A נמצא במערב סיני וגובל בתעלת סואץ ובו מותר למצרים להחזיק בין היתר עד 230 טנקים, 480 רכבים משוריינים ועד 22 אלף חיילים. מזרחית אליו נמצא אזור B, שבו מותר למצרים להחזיק ארבעה גדודים חמושים בנשקים קלים. ממזרח נמצא אזור C, שמגיע עד לגבול עם ישראל. באזור C רק כוחות או"ם ומשטרה מצרית (חמושה בנשקים קלים) יכולים להיות מוצבים. באזור D מותר לישראל להציב ארבעה גדודים. https://peacemaker.un.org/sites/peacemaker.un.org/files/EG%20IL_790326_Egypt%20and%20Israel%20Treaty%20of%20Peace.pdf
[lxvi] https://www.haaretz.co.il/news/politics/2011-08-14/ty-article/0000017f-db8a-d3ff-a7ff-fbaa80860000
[lxvii] https://www.haaretz.co.il/news/politics/2012-08-16/ty-article/0000017f-ed83-d639-af7f-edd75af10000
[lxviii] https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/4535588
[lxix] https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/234488/
[lxx] https://news.walla.co.il/item/3132389
[lxxi] https://www.fdd.org/analysis/2020/12/15/defending-forward-avoiding-a-self-inflicted-wound-in-the-sinai/
[lxxii] https://www.inss.org.il/he/publication/%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%98/
[lxxiii] רצועת אדמה באורך 14 ק"מ וברוחב של 100 מטר בקצה הדרומי של רצועת עזה.
[lxxiv] https://www.now14.co.il/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8/
[lxxv] לטענת ראש המל"ל לשעבר גיורא איילנד חלק מההברחות נעשו תוך שיחוד הפקידים המצרים. https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/15158770
[lxxvi] https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/middle-east/article/14736372
[lxxvii] https://www.memri.org/reports/egyptian-media-blame-israel-escalation-express-support-hamas-attack-second-october-victory
[lxxviii] מוחמד סלאח היה שוטר מצרי שחדר לשטח ישראל ורצח שלושה חיילי צה"ל – שני לוחמים ולוחמת.
[lxxix] https://www.fdd.org/analysis/2023/10/23/egypt-and-jordan-condemn-israeli-response-to-hamas-massacre
[lxxx] https://www.newarab.com/news/egyptians-express-palestine-support-officials-urge-calm
^[lxxxi] https://www.timesofisrael.com/us-signals-veto-in-security-council-gaza-vote-as-egypt-braces-for-idf-rafah-operation/
^[lxxxii] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001463225
[lxxxiii] ב-20 באוקטובר שוחררו החטופות יהודית ונטלי רענן משבי החמאס ללא תמורה.
[lxxxiv] https://www.dailynewsegypt.com/2024/02/20/egypt-condemns-us-veto-of-gaza-ceasefire-resolution/
[lxxxv] https://www.warinisrael.org/
[lxxxvi] https://www.ynet.co.il/news/article/b1h8gt1166
[lxxxvii] https://ict.org.il/egypt-between-al-aqsa-flood-and-the-sword-of-irons/
[lxxxviii] https://www.cnbc.com/2024/02/11/egypt-threatens-to-suspend-key-peace-treaty-if-israel-pushes-into-rafah-on-its-border-officials-say.html , https://www.politico.eu/article/invasion-rafah-threaten-key-isreal-egypt-peace-treaty-report-gaza-hamas/
[lxxxix] https://apnews.com/article/israel-hamas-war-news-02-11-2014-785309c668e15728c6aac9905f290b4d
[xc] https://www.nytimes.com/2024/02/10/world/middleeast/egypt-gaza-israel-war.html, https://apnews.com/article/palestinian-jordan-egypt-israel-refugee-502c06d004767d4b64848d878b66bd3d
[xci] ההסכם יכלול תמיכה בענף האנרגיה המצרי, סיוע בהתמודדות עם הפליטים שכבר הגיעו למדינה מסודאן וסיוע בחיזוק הגבול עם לוב, שממנה מגיעים רוב המהגרים לאירופה באמצעות שיט בים התיכון. https://www.ynet.co.il/economy/article/hyszlp0aa
[xcii] https://ict.org.il/egypt-between-al-aqsa-flood-and-the-sword-of-irons/
[xciii] https://www.timesofisrael.com/egypt-deploys-tanks-to-beef-up-border-with-gaza-as-rafah-offensive-looms/
[xciv] לא כולל ההצבעות שנערכות במועצת הביטחון של האו"ם, שכוללת מספר מצומצם של מדינות.
^[xcv] https://www.un.org/unispal/wp-content/uploads/2023/11/N2332702.pdf
^[xcvi] https://news.un.org/en/story/2023/12/1144717
^[xcvii] https://www.dailynewsegypt.com/2024/02/20/egypt-condemns-us-veto-of-gaza-ceasefire-resolution/
[xcviii] https://www.al-monitor.com/originals/2024/01/houthi-attacks-idle-suez-canal-deepen-egypts-economic-woes, https://aps.aucegypt.edu/en/articles/1349/suez-canal-losses-and-low-real-estate-financing-rates
[xcix] https://www.reuters.com/markets/commodities/egypts-suez-canal-revenues-down-40-due-houthi-attacks-2024-01-11/, https://www.maariv.co.il/news/world/Article-1071924, https://english.aawsat.com/business/4832561-suez-canal-revenues-drop-46-january
[c] https://www.usip.org/publications/2024/01/six-dilemmas-facing-egypt
[ci] https://carnegieendowment.org/2024/02/16/governing-gaza-after-war-regional-perspectives-pub-91663, https://www.thejc.com/news/world/egypt-hosts-secret-talks-on-who-will-run-gaza-after-war-la4codk5
[cii] https://www.wsj.com/livecoverage/israel-hamas-war-gaza-strip-2023-11-08/card/egypt-opposes-helping-manage-security-in-gaza-8aY2OKToSjLA25Yd3TWP

הפוסט מצרים מתעצמת: כיצד ייראו יחסי ישראל עם השכנה מדרום? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המסמך עודכן בנובמבר 2024

תקציר מנהלים

• ב-28 לאוקטובר 2024 העבירה כנסת ישראל שני חוקים האוסרים על קיום מגע עם אונר"א (United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees) או עם גורמים מטעמה לכל "רשות מרשויות המדינה, לרבות גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין"[i]; ואוסרים על כל פעילות של אונר"א, כולל הפעלת נציגויות ואספקת שירותים, באופן ישיר או בעקיפין, בשטח הריבוני של מדינת ישראל[ii]. החקיקה אינה פוסלת הליכים פליליים למול עובדי אונר"א, כולל הליכים הנוגעים לאירועי ה-7 באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל או כל הליך אחר כפי שרשום בחוק המאבק בטרור.
• ברקע להעברת החוקים על ידי הכנסת עמדו חשיפת מעורבותם של אונר"א ועובדיה במאורעות השביעי באוקטובר ובטרור, מעורבותה בהנצחת הסכסוך ומעמד הפליטות של הפלסטינים והעובדה כי היא פועלת תחת הגדרות ותנאים שונים מסוכנות הסעד לפליטים של האו"ם – UNHCR. במסגרת זאת, נחשף כי עובדי אונר"א לקחו חלק בפשיטה לשטח ישראל, בטבח ובמעשי הזוועות בשביעי באוקטובר, כולל חטיפתם של ישראלים; הסתירו אמל"ח בבתיהם ובמבנים השייכים לארגון (בתי ספר וכו') והיוו חלק ממערך המנהרות של חמאס.
• במידה וברצונה של המערכת הבינ"ל לקדם הסדר הפותר באופן ארוך טווח ואמיתי את הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, על ארה"ב והאיחוד האירופי להתנער בהקדם מאונר"א ופעילותה. בהמשך לכך, יש צורך במציאת חלופות הולמות לסוכנות. קונקרטית, ניתן להעביר את האחריות על הפליטים הפלסטינים לארגונים הבינ"ל האחרים שעוסקים בפליטים ברחבי העולם ולא בסוכנות משלהם, בראשם UNCHR (United Nations High Commissioner for Refugees), סוכנות האו"ם העוסקת בשמירת זכויותיהם וביטחונם של פליטים. ברצועת עזה, על ישראל עצמה לקחת אחריות על הסיוע ההומינטרי החיוני מידיה של אונר"א, שבפועל פעמים רבות מגיע לידיו של חמאס ומשמר את שלטונו. זאת, כדי לתפעל את מערך הסיוע בשלב הביניים ועד סיכומו של הסדר ארוך-טווח ברצועה.

רקע כללי

• אונר"א (UNRWA) פועלת בנפרד מנציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR – United Nations High Commissioner for Refugees). כך, הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שמטופלת בסוכנות מובחנת משלהם.
• אונר"א מדווחת על פעילותה בשני מישורים עיקריים –

1. המישור החינוכי, שכ-60% מתקציבה מושקע בו, ובמסגרתו היא מפעילה למעלה מ-700 בתי ספר במחנות פליטים פלסטיניים בעולם ובמקומות כמו מזרח ירושלים. את ספרי הלימוד מאשרת הרשות הפלסטינית והם בפיקוח של האו"ם.
2. המישור ההומניטרי, שבמסגרתו היא מסייעת לפליטים פלסטינים ב-59 מחנות פליטים במזרח התיכון, שבהם גרים כשליש מסך הפליטים הרשומים בארגון.

• מימון: ב-2022 תקציב הארגון עמד על קרוב ל-1.055 מיליארד דולר, שנתרמו על ידי 20 מדינות שונות. המדינות שבאופן מסורתי תורמות את סכומי הכסף הגבוהים ביותר הן ארה"ב (344 מיליון דולר), גרמניה (202 מיליון דולר), האיחוד האירופי (114 מיליון דולר); ושוודיה (61 מיליון דולר).
  • לפי נתוני UN WATCH, 18 מדינות השעו את תרומותיהן לאונר"א בעקבות הדיווח על מעורבותם של כמה מעובדי הסוכנות בטבח ב-7 באוקטובר. לעומת זאת, יש ספר מדינות אשר ממשיכות להעניק תרומות.
  • ככל הנראה לרוב המדינות התורמות אין מנגנוני פיקוח הדוקים שמטרתם לבחון לאיזו מטרה משמשים כספי הסיוע.

ממצאים בנוגע למעורבות אונר"א בטרור

• ועד העובדים: בבחירות לוועד העובדים של אונר"א שהתקיימו ב-2012, מועמדים של הרשימה המזוהה עם ארגון הטרור חמאס זכו ב-25 מקומות מתוך 27. בין השנים 2012 ל-2017, עמד בראש ועד העובדים של אונר"א סהיל אלהנדי, בכיר חמאס שמכהן כחבר בלשכה המדינית שלו.
• שימוש ארגוני טרור בתשתיות אונר"א: זה שנים שדו"חות של האו"ם חושפים שימוש צבאי של חמאס והג'האד האסלאמי בנכסי אונר"א ברצועה. בין הממצאים שנמצאו על ידי כוחות צה"ל במלחמת "חרבות ברזל" היו ציוד חמאס שנמצא בשקי אונר"א; ציוד או"ם שנמצא בבתים שמהם חמאס ירה על כוחות צה"ל; תיעוד של ירי על כוחות צה"ל מתוך מבני או"ם; וגולת הכותרת, מנהרת הטרור העצומה שנחפרה מתחת למטה המרכזי של אונר"א בעיר עזה, שפיר הכניסה אליה היה מבית ספר של הארגון.
• עובדי אונר"א לקחו חלק בטבח ה-7 באוקטובר וסייעו לחמאס לאחר מכן במלחמה:
  • עפ"י מערכת הביטחון, לפחות 440 מחבלי הזרוע הצבאית של חמאס מועסקים במקביל גם באונר"א; כ-2,000 נוספים הם פעילי חמאס שאינם בזרוע הצבאית; ולכ-7,000 יש קרוב משפחה מדרגה ראשונה שהוא מחבל חמאס. בסה"כ, 9,500 מתוך 12,000 עובדי אונר"א קשורים לחמאס.
  • עפ"י שר הביטחון, לפחות 30 מעובדי אונר"א ברצועה לקחו חלק בטבח;
  • עפ"י הוול סטריט ג'ורנל, לכ-23% מהגברים עובדי אונר"א קשר עם חמאס, ול-49% מכלל העובדים בארגון יש קרובי משפחה הקשורים לארגוני טרור ברצועה;
  • לפחות שני מורי אונר"א החזיקו חטופים בביתם.

חינוך לטרור שמתבצע על ידי אונר"א

• דו"ח רחב ביותר של מכון Impact-se פורט את החינוך לאנטישמיות ולאלימות נגד יהודים, האדרת עקרון הג'האד והילול השהידים ומחיקת ישראל. הדו"ח מכיל פרטים על 118 פעילי חמאס אשר התחנכו בבתי ספר של אונר"א; צילומים מתוך ספרי הלימוד של אונר"א בבתי הספר ברצועת עזה וביהודה ושומרון, אשר מלמדים את הילדים כי היהודים שולטים בכסף, בתקשורת ובפוליטיקה העולמית; מחבלים מתאבדים מוצגים בהם כגיבורים; ונאמר כי סופם של היהודים שחיים במדינת ישראל הוא להימחק מעל פני האדמה.

הנצחת הסכסוך

• מטרתה של אונר"א היא הנצחת הסכסוך ולא פתירתו. בניגוד ליתר הפליטים בעולם, מעמד הפליטות של פלסטיני לא מבוטל גם כאשר הוא משתקע במדינה אחרת ומקבל אזרחות. בצורה זו, מספר הפליטים של אונר"א גדל פי 6 מהמספר המוערך ב-750,000 בתום מלחמת העצמאות ל-6 מיליון פליטים פלסטינים, ביניהם כ-2.4 מיליון בירדן, 1.6 מיליון ברצועת עזה, כ-900,000 ביו"ש ועוד.

המלצות לממשלת ישראל

1. אימוץ גישה שדוגלת בפירוק כללי ומיידי של אונר"א והפסקת ההכרה בה, ברצועת עזה וביהודה ושומרון, כולל מניעת פעולותיה שם.
2. העברת האחריות על כלל בתי הספר, המרפאות ומוסדות אונר"א ברצועה לידי נציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR).
3. החלפת מנגנון חלוקת הסיוע ההומניטרי של אונר"א ברצועת עזה במנגנון אחר של צה"ל במסגרת ממשל צבאי זמני ברצועה.
4. סגירה מיידית של כל מוסדות אונר"א שנמצאים בתוך ישראל, והעברת האחריות על התחומים שעסקו בהם למשרדי הממשלה.
5. ביטול כל הטבות המס לאונר"א ולפעילותה בישראל.
6. הוצאת דו"ח ממשלתי רשמי על מעורבות ארגון אונר"א בטרור – המידע הרשמי היום במדינת ישראל מבוזר לשברי ידיעות ומסתכם בהצהרות ובידיעות חלקיות שמפורסמות על ידי צה"ל, במקום במדיניות ממשלתית מוסדרת שאפשר להציע לעיון מדינות העולם.

רקע כללי

UNRWA, בשמה המלא United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East, היא סוכנות מטעם ארגון האו"ם, אשר הוקמה ב-8.12.1949, לאחר מלחמת העצמאות, על פי החלטת העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה [1]302, במטרה לספק סעד וסיוע לפליטים הפלסטינים. היא פועלת בכל מקום במזרח התיכון שבו יש מחנות פליטים פלסטינים – רצועת עזה, יהודה ושומרון, ירדן, סוריה, לבנון ועוד. תחילה, בסוף 1948 הוקם ארגון ה-UNRPR שהחל לפעול לסייע לפליטים הנזקקים, ושנה לאחר מכן פורק ארגון זה והוחלף באונר"א.

אונר"א פועלת בכפוף לעצרת הכללית של האו"ם, ובנפרד מנציבות הפליטים הכללית של האו"ם United Nations High Commissioner for Refugees – UNHCR אשר מוסמכת לטפל בפליטים מכל שאר העולם. ההחלטה להקים את אונר"א בנפרד, כסוכנות שתטפל בפלסטינים בלבד, התקבלה בעקבות לחץ של מדינות ערב, שהבינו כי הציפייה היא שהן יקלטו את הפליטים הפלסטינים, דבר שהן אינן מעוניינות בו, ופעלו כדי להכניס את המילה "פלסטין" לתוך הסוכנות המוצעת ולפעול למען ביסוס זכות השיבה, על מנת למנוע התיישבות קבע של הפלסטינים בשטחן.

בשיטה זו, הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שמטופלת בסוכנות מובחנת משלהם. את זכות השיבה מבססים הפלסטינים על החלטה [2]194 של האו"ם וספציפית מסעיף 11 בה, אשר מדבר על השבת הפליטים הפלסטינים, אך בתנאים מסוימים. סעיף זה נתון לפרשנות ועל בסיסו התקיימו לאורך השנים ויכוחים רבים באשר לפתרון שהוא מציע לבעיית הפליטים. בכל מקרה, לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה [3]242 אשר קראה למצוא "פתרון צודק" לבעיית הפליטים הפלסטינית, מבלי להזכיר את החלטה 194.

אונר"א לא מחזיקה במעמד משפטי ברור, שכן היא נחשבת טכנית לארגון זמני, שאמור היה להתפרק מספר שנים לאחר הקמתו ולאחר שיפור איכות חייהם של הפליטים. מאחר שזה לא קרה, ההמלצות לאורך השנים מצד נציבי אונר"א לאו"ם היו להאריך את המנדט להפעלתה, ובכל 3 שנים מתחדש המנדט של אונר"א. הדבר לא התממש בין היתר מכיוון שכפי שיומחש בנייר זה, אונר"א מתוכננת באופן מובנה להנציח את הסכסוך במקום לשאוף לסיימו.

נכון לשנת 2023, את שירותי הארגון מעניקים כ-30,000 עובדים. הבחירות האחרונות לאיגוד העובדים של אונר"א התקיימו ב-2012, ומועמדים של הרשימה המזוהה עם ארגון הטרור חמאס זכו[4] ב-25 מתוך 27 מקומות. בין השנים 2012 ל-2017 עמד בראש ועד העובדים של אונר"א סהיל אלהנדי[5], בכיר חמאס שב-2017 נבחר לחבר בלשכה המדינית של חמאס.

אונר"א פועלת, לפי דיווחיה, בשני מישורים עיקריים –

3. המישור החינוכי, שכ-60% מתקציבה מושקע בו, ובמסגרתו היא מפעילה למעלה מ-700 בתי ספר במחנות פליטים פלסטיניים. את ספרי הלימוד מאשרת הרשות הפלסטינית.

4. המישור ההומניטרי, שבמסגרתו היא מסייעת לפליטים פלסטינים ב-59 מחנות פליטים במזרח התיכון, שבהם גרים כשליש מסך הפליטים הרשומים בארגון. בעיתות משבר ומלחמות מספקת הסוכנות מזון לנזקקים.

מעבר לכך, פועלת אונר"א לסייע לבעלי עסקים פלסטינים באמצעות "מיקרו מימון" – מתן שירותי בנקאות למעוטי יכולת, שמתמקד בהלוואות ובהשקעות לטווח הקצר לתושבים במחנות הפליטים.

ממצאים בנוגע למעורבות אונר"א בטרור

פרק זה בוחן את קשריו של ארגון אונר"א לתשתיות טרור, בפרט של ארגון הטרור חמאס. נתמקד בשימוש בתשתיות אונר"א למטרות טרור; בעובדי אונר"א שלקחו חלק באירועי ה-7 באוקטובר וסייעו לחמאס לאחר מכן; ובחינוך לטרור שמתבצע במוסדות אונר"א.

נושא השימוש של ארגוני הטרור הפלסטיניים במתקני ובתשתיות אונר"א אינו מידע חדש, על אף שנושא זה הוצף בעקבות המלחמה, בעקבות הממצאים הרבים שכוחות צה"ל מוצאים וחושפים בשטחי הרצועה.

שימוש ארגוני טרור בתשתיות אונר"א

במשך השנים הצטברו ראיות רבות לכך שמתקני אונר"א משמשים את ארגוני הטרור ברצועת עזה, בפרט חמאס השולט ברצועה. המתקנים מנוצלים למטרות טרור תוך ידיעתם, שתיקתם ואף מעורבותם של גורמים רשמיים באונר"א. שיטה זו מהווה חלק מאסטרטגיית חמאס ללוחמה מתוך מתקנים אזרחיים, בידיעה כפולה: מתקנים אזרחיים, בפרט מתקני סיוע בינ"ל, זוכים לחסינות מסוימת מפני תקיפה צבאית על פני מתקנים צבאיים גרידא; ותקיפה שלהם על ידי צה"ל, הגם שהדבר נעשה בהתאם לדיני המלחמה, תצייר את ישראל באור שלילי בדעת הקהל העולמית ותגביר את נרטיב הקורבנות הפלסטיני.[6]

כבר ב-2009, דיווחה[7] אונר"א על השתלטות אלימה של משטרת חמאס ברצועה על ציוד הומניטרי שהגיע לרצועה במטרה לסייע לפליטים.

היועץ המשפטי לשעבר של אונר"א, ג'יימס לינדזי, חשף בדו"ח[8] בשנת 2009 כי "אונר"א לא נקטה צעדים כדי לזהות ולדחות מחבלים משורות הסגל שלה או ממקבלי השירות שלה, ולא צעדים כדי למנוע מחברי ארגונים כגון חמאס מלהצטרף אל הצוות שלה. לאונר"א אין שום בדיקות ביטחוניות לפני העסקת עובדים והיא אינה מפקחת על ההתנהגות של עובדיה מחוץ לזמן העבודה כדי להבטיח תאימות עם החוקים נגד טרור של הארגון".

באפריל 2015, לאחר מבצע "צוק איתן", דו"ח[9] של האו"ם, הארגון שתחת חסותו עובדת אונר"א, חשף שימוש של החמאס והג'האד האסלאמי בבתי ספר של אונר"א ברצועה, וציין שהשתמשו בהם במהלך מבצע צוק איתן והחביאו בהם אמל"ח בשעה שהיו בהם ילדים.

ביוני 2017 ובאוקטובר 2018, דובר אונר"א חשף[10] כי עובדי הארגון מצאו קטעי מנהרות שנחפרו על ידי חמאס ועברו מתחת לבתי ספר של הארגון ובקרבתם. דובר אונר"א גינה את השימוש במתקני אונר"א למטרות לחימה, וציין כי עובדי הארגון ניסו לאטום את המנהרות שנמצאו.

מתחילת התמרון הקרקעי בעזה במסגרת מלחמת "חרבות ברזל" (שהחלה ב-7 באוקטובר 2023), צה"ל חושף[11] כמות בלתי נתפסת של ציוד, נכסים ואמצעים של אונר"א בשירות חמאס – לפני המלחמה ובמהלכה. מצורפות מספר דוגמאות לממצאים שנמצאו על ידי כוחות צה"ל במלחמת "חרבות ברזל":

• מקרים רבים של ציוד חמאס שנמצא בשקי אונר"א[12].
• ציוד או"ם שנמצא בבתים שמהם ירה חמאס על כוחות צה"ל[13].
• תיעוד של ירי על כוחות צה"ל מתוך מבני או"ם[14].

גולת הכותרת היא כמובן מנהרת הטרור[15] העצומה שנחפרה מתחת למטה המרכזי של אונר"א בעיר עזה, שפיר הכניסה אליה היה מבית ספר של הארגון. במנהרה הייתה חוות שרתים, שנותקו כולם לפני הגעת כוחות צה"ל. במטה עצמו של הארגון מצאו כוחות צה"ל חיבור חשמל אל תוך המנהרה, אמצעי לחימה רבים ומסמכים מודיעיניים ששימשו את חמאס.

לסיכום, יש הוכחות חותכות לכך שחמאס והג'האד האסלאמי משתמשים זה שנים רבות בתשתיות אונר"א ובציוד שאונר"א מקבל ברצועה. כל זה, תחת ניצול ציני של הסיוע ההומניטרי הבינ"ל.

עובדי אונר"א שלקחו חלק ב-7 באוקטובר וסייעו לחמאס לאחר מכן במלחמה

• רבים מעובדי אונר"א עצמם הם בעלי קשרים לארגוני הטרור, וחלק מהם אף לקחו חלק באירועי ה-7 באוקטובר:עפ"י מערכת הביטחון, לפחות 440 מחבלי הזרוע הצבאית של חמאס מועסקים במקביל גם באונר"א; כ-2,000 נוספים הם פעילי חמאס שאינם בזרוע הצבאית; ולכ-7,000 יש קרוב משפחה מדרגה ראשונה שהוא מחבל חמאס. בסה"כ, 9,500 מתוך 12,000 עובדי אונר"א קשורים לחמאס. [16]
• לפחות 12 מעובדי אונר"א ברצועה לקחו חלק באירועי ה-7 באוקטובר. שר הביטחון הישראלי חשף [17] את פרטיהם המלאים, וטען [18] כי לישראל יש מידע שלפחות 30 מעובדי אונר"א לקחו חלק בטבח.
• מדיווח של הוול סטריט ג'ורנל [19], כ-23% מהגברים עובדי אונר"א בעלי קשר עם חמאס, ול-49% מכלל העובדים בארגון יש קרובי משפחה בעלי קשר לארגוני הטרור ברצועה.
• בנספח ג' מצורפת הקלטה שחשף דובר צה"ל של מורה אונר"א מתגאה במעשי הטבח ב-7 באוקטובר

נוסף על כך, שימוע שנעשה בארה"ב חשף[20] קבוצת טלגרם ובה 3,000 מורים ומחנכים בבתי הספר של אונר"א, אשר חגגו ושמחו על רקע אירועי ה-7 באוקטובר של טבח המוני באזרחים חפים מפשע. 130 מורים מהקבוצה היללו את הטבח בפומבי.

שני מורים שמועסקים באונר"א החזיקו חטופים בביתם לאחר ה-7 באוקטובר[21].

חינוך לטרור שמתבצע על ידי אונר"א

אונר"א לוקחת חלק בחינוך לטרור בחברה הפלסטינית. דו"ח רחב ביותר[22] של מכון Impact-se פורט לאורך 123 עמודים את החינוך לאנטישמיות ולאלימות נגד יהודים, האדרת עקרון הג'האד והילול השהידים ומחיקת ישראל.

הדו"ח מציג שמות ופרטים על 118 פעילי חמאס אשר התחנכו בבתי ספר של אונר"א, ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

במזרח ירושלים, אונר"א מפעילה[23] כ-7 בתי ספר שמספקים שירותי חינוך לכ-3,000 פלסטינים ממזרח ירושלים, בשטחים שנמצאים תחת אחריות עיריית ירושלים.

בדו"ח ישנם צילומים מתוך ספרי הלימוד של אונר"א בבתי הספר ברצועה ובגדה המערבית, אשר מלמדים את הילדים כי היהודים שולטים בכסף, בתקשורת ובפוליטיקה העולמית. מחבלים מתאבדים מוצגים כגיבורים, ונאמר בהם כי סופם של היהודים שחיים במדינת ישראל הוא להימחק מעל פני האדמה.

בנספח א', מצורפות דוגמאות לדברי הסתה בספרי הלימוד, מצד מורים באונר"א ובראיונות עם תלמידי אונר"א.

הנצחת הסכסוך

פרק זה יתמקד בפן בעייתי, מרכזי ושורשי מאוד באונר"א: בניגוד למטרת נציבות האו"ם הכללית לענייני פליטים, שהיא פתרון בעיית הפליטות דרך יישוב מחדש של פליטים וסיום מעמד הפליטות שלהם או שיפור התנאים במדינות המוצא שלהם כדי לאפשר להם לחזור לבתיהם, ההתנהלות של אונר"א וההגדרות הייחודיות שהיא אימצה מלמדות דבר אחד: מטרתה של אונר"א היא הנצחת הסכסוך. משמעות הדבר, אונר"א לא עושה דבר כדי לצמצם את מספר הפליטים הפלסטינים משנה לשנה; ההפך הוא הנכון.

הפרק יבחן את אימוץ הנרטיב הפלסטיני על ידי אונר"א; את ההבדל בין הגדרת הפליט הפלסטיני להגדרת הפליט בשאר מקומות העולם; ואת תפקידה של אונר"א בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ראשית, נחזור על עצם היותה של אונר"א סוכנות הסעד היחידה של האו"ם שנועדה לפליטים ממוצא מסוים. הפליטים הפלסטינים הם היחידים בעולם שהטיפול בהם מתבצע על ידי סוכנות מיוחדת ולא על ידי נציבות הפליטים הכללית של האו"ם.

עם הקמת מדינת ישראל, תועדו נתונים שונים בנוגע למספר הערבים שעזבו את שטח ישראל בעקבות הקמתה ומלחמת העצמאות, אך המספר הרשמי שנקבע על ידי אונר"א עם הקמתה הוא כ-750,000 נפשות. כיום, לפי אונר"א, יש כ-6 מיליון פליטים פלסטינים ברחבי העולם, ביניהם כ-2.4 מיליון בירדן, כ-1.6 מיליון ברצועת עזה, כ-900,000 ביהודה ושומרון ועוד. ראו נספח ב', להסבר על מספר הפליטים בעולם לפי נתוני אונר"א וחלוקתם שאינה מתיישבת עם סטטוס הפליט הבינ"ל.

מספרים אלו שנויים במחלוקת, וישנם עדויות ומחקרים רבים[24] ממדינות המזרח התיכון שמציגים מספרים אחרים לחלוטין ומעידים על ניפוח אפשרי של המספרים על ידי אונר"א. למשל, אונר"א מדווחים על כ-480,000 פליטים פלסטינים שחיים בלבנון, בעוד מרשם האוכלוסין הלבנוני הרשמי משנת 2017 דיווח על כ-172,000 בלבד.

מעמד הפליט של אונר"א[25] שונה ממעמד שאר הפליטים בעולם במספר קריטריונים עיקריים:

• הפליט הפלסטיני הוא היחיד שזכאותו לפליטות עוברת דורות קדימה, ללא הגבלה. צאצאיהם של הפליטים הפלסטינים ה"מקוריים" מ-1948 לנצח יהיו פליטים פלסטינים, לפי הגדרה זו.
• מעמד הפליט נשמר גם במידה שהפליט השתכן במדינה אחרת, קיבל בה אזרחות ומחזיק בה במגורי קבע. למשל בירדן, שם רק כ-360,000 אלף מתוך למעלה מ-2 מיליון פלסטינים שחיים במדינה חיים במחנות פליטים. השאר חיים במגורי קבע. גם מחנות הפליטים עצמם, בשטחי יהודה ושומרון, בעזה ובמדינות ערב הפכו להיות ממגורים ארעיים וזמניים למגורי קבע. יש דוגמאות רבות לפלסטינים שהשתקעו באירופה, בארה"ב ובמדינות דרום אמריקה, התאזרחו ובעלי הכנסה גבוהה ועמדת השפעה במדינותיהם, כמו חברת הקונגרס רשידה טאליב, איל הנדל"ן האמיד מחמד חדיד ובנותיו המשפיעניות בלה וג'יג'י חדיד, וייתכן שאף מלכת ירדן ראנייה שנולדה בכווית להורים ממוצא פלסטיני.
• מעמד הפליט הפלסטיני יישאר גם עבור אלו שביצעו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות. זאת, לעומת פליט שאינו פלסטיני, שפשעי מלחמה ישללו ממנו את מעמד הפליט[26].
• מעמד הפליט של אונר"א נקבע כ"מי שמקום מגוריו הרגיל בין השנים 1946 ל-1948 היה פלשתינה – ארץ ישראל". הגדרה זו נועדה כדי להחיל את מעמד הפליטות גם על המוני מהגרי עבודה ערבים מהמזרח התיכון, שהגיעו בשנים אלו לעבוד בישראל אך זהו לא מקום מגורם הטבעי.

זאת, לעומת מעמד והגדרת הפליט[27] לשאר הפליטים בעולם, שבו מגורי קבע במדינה אחרת, קבלת אזרחות, חילופי דורות, ביצוע פשעי מלחמה וכו' מבטלים את הזכאות למעמד הפליט, מתוך רצון לפתור את הבעיה ולא להנציחה ולשמור את המצב כמו שהוא.

מימון

לפי נתוני אונר"א ב-2022[28], תקציב הארגון עמד על קרוב ל-1.055 מיליארד דולר, שנתרמו על ידי 20 מדינות שונות. המדינות שבאופן מסורתי תורמות את סכומי הכסף הגבוהים ביותר הן ארה"ב, שתרמה 344 מיליון דולר בשנת 2022; גרמניה – 202 מיליון דולר; האיחוד האירופי – 114 מיליון דולר; שוודיה – 61 מיליון דולר ועוד.

לפי נתוני UN WATCH[29], 18 מדינות השעו את תרומותיהן לאונר"א בעקבות הדיווח על מעורבותם של כמה מעובדי הסוכנות בטבח ב-7 באוקטובר, וביניהן ארה"ב, גרמניה, קנדה, צרפת ואחרות, לצד האיחוד האירופי. לעומת זאת, ישנן מספר מדינות כגון בלגיה, ספרד, ערב הסעודית, נורווגיה, טורקיה, אירלנד ועוד, אשר ממשיכות להעניק תרומות.

במכתב[30] מ-16.02.2024 ששלחו חברי ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים האמריקני (Committee on Oversight and Accountability) למזכיר המדינה אנתוני בלינקן בנוגע להחלטת ממשל ביידן ב-2021 לחדש את המימון האמריקני לאונר"א לאחר החלטת ממשל טראמפ להקפיאו, הם ביקשו לקבל את כל המידע והמסמכים שנוגעים למנגנוני הפיקוח וההגנה של הממשל שנועדו למנוע מעבר כספי סיוע אמריקני מאונר"א לחמאס ולפעולות טרור.

בשורה התחתונה, נראה שלרוב המדינות התורמות אין מנגנוני פיקוח הדוקים מספיק שמטרתם לבחון לאן הולכים כספי הסיוע שתרמו, מהרגע שהגיעו לידי אונר"א.
ללא כספי הסיוע מארה"ב, שמהווים כשליש מסך תקציבה, אונר"א לא תוכל להמשיך ולהתקיים זמן רב. עם זאת, יצוין שעל אף שהאמריקנים הודיעו על הפסקת הסיוע, יש לכך רק משמעות הצהרתית ומדינית משום שארה"ב העבירה את כל הסיוע ל-2024 לפני שהודיעה על הפסקת הסיוע.

המלצות

המלצות לממשלת ישראל

1. ימוץ גישה שדוגלת בפירוק כללי ומיידי של אונר"א והפסקת ההכרה בה, ברצועת עזה וביהודה ושומרון – מניעת פעולות של אונר"א ברצועה; מניעת כל ניסיון ארגון מחדש של אונר"א ברצועה, כולל מרפאות, בתי ספר וכיוצא בזה. ביהודה ושומרון – מניעת מתן היתרי עבודה, יבוא סחורות וכיוצא בזה על ידי אונר"א.
2. העברת האחריות לכלל בתי הספר, המרפאות ומוסדות אונר"א ברצועה לידי נציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR). זאת, תוך עבודה מול הגורמים המוסמכים בנציבות זו בנוגע לנושאי הרפואה, החינוך וכדומה. יש להדגיש: מעמד הפליטות של תושבי הרצועה חייב לפוג במסגרת הגדרתם מחדש של פליטים פלסטינים תחת ההגדרה העולמית הכללית, לצד מעמדם של "מחנות הפליטים" שחייב להשתנות ליישובי קבע.
3. החלפת מנגנון חלוקת הסיוע ההומניטרי של אונר"א ברצועת עזה במנגנון אחר של צה"ל במסגרת ממשל צבאי זמני ברצועה, בידיעה שהסיוע של אונר"א מגיע גם לידי חמאס ולא רק לאוכלוסייה האזרחית.
4. סגירה מיידית של כל מוסדות אונר"א שנמצאים בתוך ישראל, והעברת האחריות על התחומים שעסקו בהם למשרדי הממשלה, אם יש בכך צורך. למשל, מטה אונר"א בשכונת גבעת דפנה בירושלים; משרדי אונר"א בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים ועוד.
5. רגולטורית – ביטול כל הטבות המס לאונר"א ולפעילותה בישראל.
6. המשך פעילות דיפלומטית-הסברתית עצימה ואפקטיבית במטרה להפסיק לחלוטין את העברת כספי התרומה מכמה שיותר מדינות לאונר"א.
7. הוצאת דו"ח ממשלתי רשמי על מעורבות ארגון אונר"א בטרור, שכולל דוגמאות לשימוש במתקני אונר"א, מעורבות עובדיה בטרור, החינוך לאנטישמיות ולאנטי-ציונות במוסדות אונר"א והשיטה של הארגון להנצחת הסכסוך. המידע הרשמי היום במדינת ישראל מבוזר לשברי ידיעות ומסתכם בהצהרות ובידיעות חלקיות שמפורסמות על ידי צה"ל, במקום במדיניות ממשלתית מוסדרת שאפשר להציע לעיון מדינות העולם.

המלצות לקהילה הבינ"ל

1. הפסקת המימון והכרזה על פירוק כולל של אונר"א.
2. מתן התרעה למדינות המארחות להיערך לסגירת הארגון ולמשמעויות הכרוכות בכך.
3. העברת הסמכויות ותחומי האחריות מאונר"א לנציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR).
4. בעתיד – שינוי הגדרת הפליט הפלסטיני והשוואתו להגדרת הפליט הכללית, ויישוב הפליטים שנשארו על מנת להביא לסיום בעיית הפליטים הפלסטינים, ובכך להשיג הגדלה משמעותית של הסיכויים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נספחים

נספח א': קטעים מספרי לימוד של אונר"א

מקור: UNRWA Education: Textbooks and Terror, מכון Impact-se, נובמבר 2023, https://www.impact-se.org/wp-content/uploads/UNRWA-Education-Textbooks-and-Terror-Nov-2023.pdf

כתבה ובה סרטון של תלמידי בית ספר של אונר"א במזרח ירושלים מדברים על מה שלומדים בבית הספר על יהודים, ומצהירים שהם מוכנים להיות שהידים, שהם יביסו את ישראל במלחמה וכי דקירה ודריסה של יהודים עושה כבוד לפלסטינים: https://www.cfnepr.com/תלמידים-בבי-ס-של-אונר-א-במזרח-ירושלים-מדברים-דקירת-יהודים-כבוד-לפלסטינים.html

מחנות הקיץ של אונר"א מנוהלים על ידי חמאס ומשמשים חממה לייצור דור צעיר חדש המתחנך על אנטישמיות וג'יהאד כנגד ישראל. במחנה "חלוצי השחרור – חרב ירושלים" (השם הערבי של מבצע "שומר החומות") בקיץ 2021, שחלקו נערך בתוך בסיסי חמאס וגא"פ, התחנכו הילדים "למות כשהידים למען אללה" ו"ולבצע פיגועים כדי לשחרר את המולדת" ו"לשחרר את פלסטין ולטהר אותה מיהודים". במסגרת האימון למדו על הפעלת נשק ואמל"ח, תרגלו חטיפת חיילים ולוחמה בשטח בנוי, ושרפו דגלי ישראל. חמאס פרש את חסותו על מחנות הקיץ האלה ובכיריו מגיעים אליהם כדי לשדר מסר של שליטה בדור הצעיר ובתכניות אונר"א.[31]

נספח ב': הנצחת הסכסוך במספרים של אונר"א

טבלה[32] מאתר אונר"א ובה נתונים על אודות מספר הפליטים הרשומים וסיווגם לקטגוריות. כפי שאפשר לראות, כ-600,000 פליטים רשומים אינם פליטים גם לפי אונר"א, אלא נחשבים ל"נשואים לפליטים", "צאצאים של פליטים" ו"מאומצים של פליטים". נוסף על כך, אין נתונים על מספר ה"פליטים המקוריים", שכאמור היו כ-750,000 מהם במלחמת העצמאות. מספר הפליטים הכפיל עצמו פי 8, מ-750,000 ל-6,000,000, על אף שרוב מוחץ של הפליטים המקוריים כבר אינם בין החיים.

נספח ג': ראיות לשימוש במתקני אונר"א על ידי חמאס בעבר

נספח ד': ראיות למעורבות אונר"א ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל"

מטה אונר"א בעזה, בו נמצאה מנהרת טרור של חמאס. שרתי חמאס במקום היו מחוברים גם לרשת השרתים של אונר"א | מקור: https://t.me/newsil_tme

משרד הביטחון חשף את פרטיהם של 12 עובדי אונר"א שהיו מעורבים בטבח ה-7 באוקטובר. להלן מספר שקופיות נבחרות | מקור: משרד הביטחון, פורסם: https://img.mako.co.il/2024/02/16/FFFFFFFFFFFFFFFFF.pdf

מחבר: סרן במיל' תמיר ברהום

ייעוץ מקצועי: סא"ל במיל' מוריס הירש, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר

עריכה: אור יששכר

עיצוב אינפוגרפיקה: אודליה יגודייב

פורסם: 6 במרץ 2024 / כ"ו באדר ה'תשפ"ד

עודכן: נובמבר 2024

[i] 25_lsr_5106948.pdf
[ii] 25_lsr_5106937.pdf
[1] https://www.unrwa.org/content/general-assembly-resolution-302
[2] https://web.archive.org/web/20070828175019/http://domino.un.org/UNISPAL.NSF/0/c758572b78d1cd0085256bcf0077e51a?OpenDocument
[3]https://he.wikisource.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%94_242_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F  %D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%90%D7%95%22%D7%9D
[4] https://www.timesofisrael.com/pro-hamas-bloc-wins-control-of-unrwa-in-gaza/
[5] https://www.terrorism-info.org.il/en/21160/
[6] לפירוט נוסף על שיטת חמאס לשימוש במתקנים אזרחיים כמו בתי ספר, בתי חולים ומסגדים ר' הביטחוניסטים, מחלקת המחקר, "הערכה אסטרטגית לישראל 2022"
[7] https://www.nytimes.com/2009/02/04/world/africa/04iht-mideast.4.19933553.html
[8] https://drive.google.com/file/d/0B__vpNpiu4cUM2QzNjI3MjctODMwMy00ODdlLTk0MWEtZmRhODZhZjcwMjhm/view?hl=en&resourcekey=0-hfqLM3SPRurm0wJd4vngdg
[9] https://unwatch.org/confirmed-un-admits-palestinians-stored-rockets-in-unrwa-schools-and-highly-likely-used-school-premises-to-launch-attacks/
[10] https://www.unrwa.org/newsroom/press-releases/unrwa-condemns-neutrality-violation-gaza-strongest-possible-terms
[11] https://www.idf.il/en/mini-sites/hamas-israel-war-24/war-on-hamas-2023-resources/ammunition-found-inside-unrwa-bags/, https://www.idf.il/en/mini-sites/idf-press-releases-regarding-the-hamas-israel-war/january-24-pr/weapons-and-explosives-located-in-unrwa-bags/, https://www.idf.il/en/mini-sites/idf-press-releases-regarding-the-hamas-israel-war/december-23-pr/terrorist-fires-from-a-school-explosive-devices-located-in-unrwa-bags-the-operations-of-the-nahal-brigade-in-northern-gaza/
[12] https://www.idf.il/en/mini-sites/idf-press-releases-regarding-the-hamas-israel-war/february-24-pr/inside-unrwa-facilities-weapons-and-underground-hamas-intelligence-asset, https://www.idf.il/en/mini-sites/idf-press-releases-regarding-the-hamas-israel-war/january-24-pr/weapons-and-explosives-located-in-unrwa-bags/
[13] https://www.idf.il/en/mini-sites/idf-press-releases-regarding-the-hamas-israel-war/february-24-pr/un-vest-and-weapons-located-in-a-bedroom-by-commando-forces/
[14] https://www.idf.il/en/mini-sites/hamas-israel-war-24/war-on-hamas-2023-resources/hamas-shot-at-idf-troops-from-an-unrwa-school/
[15] https://www.idf.il/en/mini-sites/idf-press-releases-regarding-the-hamas-israel-war/february-24-pr/inside-unrwa-facilities-weapons-and-underground-hamas-intelligence-asset/
[16] https://www.maariv.co.il/news/military/Article-1078388
[17] https://img.mako.co.il/2024/02/16/FFFFFFFFFFFFFFFFF.pdf?Partner=interlink
[18] https://www.mako.co.il/news-military/2024_q1/Article-ee5d793eca2bd81027.htm
[19] https://www.wsj.com/world/middle-east/at-least-12-u-n-agency-employees-involved-in-oct-7-attacks-intelligence-reports-say-a7de8f36
[20] https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15187643
[21] https://www.inn.co.il/news/621803
[22] https://www.impact-se.org/wp-content/uploads/UNRWA-Education-Textbooks-and-Terror-Nov-2023.pdf
[23] https://www.timesofisrael.com/report-israel-to-shut-unrwa-schools-in-east-jerusalem/
[24] https://www.jordantimes.com/news/region/lebanon-conducts-first-ever-census-palestinian-refugees, https://www.inss.org.il/publication/palestinian-refugees-facts-figures-significance/
[25] https://www.unrwa.org/palestine-refugees
[26] https://freemovement.org.uk/briefing-can-criminals-be-denied-refugee-status/
[27] https://www.unhcr.org/about-unhcr/who-we-protect/refugees
[28] https://www.unrwa.org/sites/default/files/top_20_donors_2022_overall_ranking.pdf
[29] https://unwatch.org/updated-list-of-countries-suspending-unwra-funding/
[30] https://oversight.house.gov/wp-content/uploads/2024/02/State-UNRWA-Renewal-Doc-Request.pdf
[31] מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון, UNRWA’s Child Soldiers, https://www.cfnepr.com/205640/סרטים
[32] https://www.unrwa.org/what-we-do/relief-and-social-services/unrwa-registered-population-dashboard
[33] https://www.gov.il/en/Departments/General/terrorists-fire-mortars-from-unrwa-boys-school-in-gaza
[34] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4555365,00.html
[35] https://www.terrorism-info.org.il/Data/articles/Art_20680/E_120_14_384339231.pdf

הפוסט אונר"א: ארגון סיוע, לחמאס? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במסגרת מתווה עסקאות החילופים שוחררו משבי חמאס 80 ישראלים, חלקם בעלי אזרחות כפולה.[8] בין המשוחררים היתה אביגיל עידן בת הארבע, בעלת אזרחות ישראלית-אמריקנית, אשר שוחררה ב-26 בנובמבר. אביגיל ראתה את הוריה נרצחים בידי מחבלי חמאס ביום חטיפתה.[9] המשוחררים כללו גם את דורון כץ אשר, בת 34, בעלת אזרחות ישראלית וגרמנית, ושתי בנותיה, רז בת הארבע ואביב בת השנתיים, אשר נחטפו מבית סבתן בקיבוץ ניר עוז.[10] הסבתא, אפרת כץ, נרצחה בידי חמאס. דורון, רז ואביב שוחררו על ידי חמאס ב-24 בנובמבר.[11]

משרד המשפטים הישראלי פרסם תחילה רשימה של 300 נשים ובני נוער פלסטיניים שעשויים היו להשתחרר במסגרת העסקה, והוסיף 50 שמות לרשימה ככל שהתקדמו החילופים[12] [13] (רשימה מלאה ראה בנספח א'). לפי תנאי ההסכם, אשר סוכמו לאחר שבועות של משא ומתן, שחררה ישראל שלושה אסירים פלסטינים תמורת כל חטוף ישראלי, אשר שוחרר מעזה על ידי חמאס.

בסיכומו של דבר שחררה ישראל 240 אסירים פלסטינים במהלך הפסקת האש בת השבוע, אשר החלה ב-24 בנובמבר, לפי מפתח של שלושה אסירים תמורות כל אישה או ילד חטופים.[14] [15] [16] בין 240 האסירים הפלסטינים היו 83 נשים ו-157 קטינים.[17] [18]

נכון לינואר 2024 מחזיק חמאס ב-108 חטופים חיים ובכ-25 גופות.[19] לפי גרסתה של ישראל נהרגו 27 חטופים ישראלים בשבי חמאס,[20] [21] [22] שלושה חטופים נהרגו מאש צה"ל,[23] וגופותיהם של 9 חטופים הושבו באמצעות פעולה צבאית.[24][25] ככל הנראה, לא כל החטופים הנותרים מוחזקים בידי חמאס. ההנחה היא, שרבים מבין יתר החטופים מוחזקים בידי ארגוני הטרור הג'האד האסלאמי הפלסטיני והחזית העממית, וכן בידי אזרחים עזתים אשר אינם משתייכים לארגון כלשהו.

אפיון המחבלים הפלסטינים המשוחררים: משוייכים לחמאס ו"זאבים בודדים"; קטינים ובגירים; נאשמים בעבירות הנעות מיידוי אבנים, דרך הנחת מטעני חבלה ועד ניסיונות לרצח.

על מנת לאמוד את מספרי האסירים ונתוניהם הדמוגרפיים, הניו יורק טיימס השווה בין הנתונים הישראליים לרשימות שפורסמו בכל יום ע"י הנציבות לענייני אסירים ברש"פ. מבין 240 האסירים הפלסטינים אשר שוחררו במסגרת החילופים, 107 היו בני 14 ל-17; 104 גברים, מתוכם חמישה בני 14, ושלוש נשים, כולן בנות 16 ו-17.[26] יתר 133 האסירים היו בגירים; 65 גברים, כולם בגילאי 18, למעט אחד אשר מלאו לו 19 בכלא, ו-68 נשים. מאה ושבעה מבין 240 האסירים המשוחררים היו מתחת לגיל 18.[27] מרבית המשוחררים, 155 במספר, היו מיהודה ושומרון ("הגדה המערבית"); 72 היו מן השכונות המזרחיות של ירושלים ואחד מרצועת עזה. הרשימות אשר פורסמו בימים רביעי וחמישי, 29 ו-30 בנובמבר, כללו גם מספר אזרחים ערבים ישראלים, אשר אינם נכללים בדרך כלל בעסקאות חילופים.[28] עובדה זו עוררה את דאגתם של מספר משקיפים, אשר חששו כי הכללתם בעסקה עלולה לקשור בינם לבין חמאס או לשמש כעילה לשלילת אזרחותם.

בניגוד לשבי הבלתי חוקי של אזרחים וחיילים בידי חמאס, תוך הפרת החוק הבינלאומי, ישראל כלאה את כל הפלסטינים, אשר נכללו ברשימה של הממשלה, בגין עבירות הקשורות לביטחון ישראל: מיידוי אבנים ועד לתמיכה בטרור וניסיון רצח. מאסרם בא בעקבות הליכים משפטיים, במסגרתם ניתנה לעצורים גם הזכות לייצוג על ידי עורך דין. יותר ממחצית הנאשמים נשפטו בבתי דין צבאיים ישראליים.[29] בנוסף, רבים מהאסירים הפלסטינים, ששוחררו על ידי ישראל, נעצרו בגין פשעים כגון: איום על ביטחון המדינה, כניסה בלתי חוקית לישראל ללא היתר, יידוי אבנים, תמיכה בטרור, השתייכות לארגונים עוינים או בלתי מוכרים.[30]

רוב האסירים הפלסטיניים נעצרו בין 2021-2023. הנתונים הישראליים מראים כי שלושה רבעים מקרב הפלסטינים המשוחררים שהו בכלא במשך פחות משנה; 37 נעצרו במהלך התגובה הצבאית הישראלית למתקפת חמאס כנגד ישראל ב-7 באוקטובר.[31] עם זאת, האסירה המשוחררת שורוק דוויאת נעצרה ב-2015 וריצתה 9 מתוך 16 שנות המאסר שנגזרו עליה. היא היתה בת 18 כאשר נעצרה ונכלאה בבית הכלא דמון בחיפה, לאחר שהואשמה בדקירת אזרח ישראלי בסכין.[32]

לפי נתונים שנמסרו ע"י שב"ס וצה"ל, לפחות 55 אחוזים מתוך 117 האסירים הפלסטינים אשר שוחררו במהלך שלושת הימים הראשונים לעסקה היו כלואים עקב פשעים אלימים, ביניהם 10 בגין ניסיון לרצח, 13 בגין גרימת חבלה גופנית חמורה, 19 בגין הנחת מטען חבלה או השלכת מטען נפץ, שבעה בגין ירי על בני אדם וחמישה בגין תקיפה.[33] הפשע האלים החמור ביותר בו הואשמו עשרה מבין האסירים המשוחררים היה יידוי אבנים.[34] עשרים ואחד אחוזים מן האסירים המשוחררים נכללו ברשימות של מקושרים לארגוני טרור, ביניהם חמאס, הג'האד האסלאמי הפלסטיני והחזית העממית לשחרור פלסטין.[35]

להלן מספר דוגמאות בולטות של אסירים משוחררים הקשורים לעבירות טרור:

• חנאן אל-ברגותי, ורודה מוסא עבד אל-קאדר אבו אגמייה.[36] העצורה, רודא אל-ברגותי, היא אחותם של נאא'ל אל-ברגותי, אשר היה כלוא בבתי כלא בישראל במשך יותר מ-43 שנים, ועומאר אל-ברגותי. משפחת אל-ברגותי היא אחת המשפחות הפלסטיניות הבולטות ביותר, שהינן מעורבות בפעולות טרור נגד ישראל.[37] האסירה המשוחררת רודה מוסא עבד אל-קאדר אבו אגמייה צולמה עם שחרורה כאשר היא שרה שירי תמיכה בחמאס ובאלימות של הארגון כנגד ישראלים. "כולנו החרב של (מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם) מוחמד דף", היא הכריזה בסרטון. רודה אבו אגמייה שוחררה לאחר שבילתה ששה חודשים בכלא הישראלי באשמת מגע עם ארגון עוין, שהייה בלתי חוקית, הפרת הוראה חוקית, ביטחון המדינה, התאגדות או השתייכות, והפרה של חוק הכניסה לישראל (ראה סרטון כאן).
• רג'א אבו קיאס, המקושר לפת"ח, נעצר בגיל 16 ביולי 2021 לאחר שפתח באש על יהודים. כקטין, הוא נידון לעונש מאסר מופחת של חמש שנים וחודשיים, אבל זכה לשחרור מוקדם כששמו התווסף לרשימת האסירים המשוחררים בעסקה.[38] סעדי אבו עדי, המקושר לחמאס, נעצר בגיל 17 באפריל 2023. גם הוא נעצר בגין פתיחה באש על יהודים.[39] נאפז חמאד היה האסיר הפלסטיני הצעיר ביותר ששוחרר. בשנת 2021, בהיותו בן 14, דקר ופצע באופן קריטי אם יהודייה צעירה, שהיתה שכנתו בירושלים. הוא ריצה פחות משנתיים מתוך 12 שנות המאסר שנגזרו עליו בטרם שוחרר, והקורבן שלו עדיין מתגוררת בקרבת מקום.[40] עם שחרורו הגיעה המשטרה למסיבה שנערכה לכבודו, והורתה על פיזורה.
• מראח בשיר, המקושרת לחמאס, נעצרה באוקטובר 2015 בגיל 16, לאחר שדקרה קצין במשמר הגבול. היא נידונה ל-8.5 שנות מאסר.
• פאטמה שאהין, בת 33, נעצרה בגין ניסיון רצח של אזרח ישראלי ביהודה ושומרון.
• מלאק סלמאן, חברה בג'יהאד האסלאמי, היתה בת 16 כאשר נעצרה בגין ניסיון לדקור קצין במשמר הגבול בשער שכם בירושלים בפברואר 2016.[41]
• רוואן נאפז מוחמד אבו מטר, בת 29, נכלאה בגין דקירה של חייל ישראלי ב-2015.[42]
• שורוק דוויאת, בת 26, דקרה מספר פעמים גבר ישראלי בן 35 ב-2015 ונידונה ל-16 שנות מאסר בגין ניסיון לרצח. הגבר הצליח לדרוך את אקדחו ולירות בדוויאת, אשר נפצעה קשה.[43] קודם לכן כתבה ברשתות חברתיות על רצונה להפוך לשהידית. כולם שוחררו במסגרת עסקת חילופי האסירים. אחמד מרזוק, בן 18, נעצר ארבעה חודשים טרם שחרורו בגין תקיפת שוטר, הצתה ואחזקת כלי נשק.[44]
• אמאני האשם, בת 37, נעצרה בדצמבר 2016 והואשמה בגרימת חבלה גופנית חמורה ובאחזקת נשק.[45]
• וולאא' ח'אלד פאוזי טנג'י, בת 26, נעצרה באוגוסט 2022 והואשמה בניסיון לרצח ובאחזקת נשק וחומרי נפץ.[46]
• אסראא ג'עבאס, בת 31, ניסתה לבצע פיגוע עם מכונית תופת ליד מעלה אדומים ב-2015, וגרמה לפציעתו של שוטר.[47]
• מאג'ד פריחאת נעצר ב-21 במרץ 2023 ונידון ל-18 חודשי מאסר בגין אישומים חמורים של שימוש בנשק וקשרים לגא"פ.[48] נורהאן עוואד היתה בת 17 כאשר נידונה ל-13.5 שנות מאסר ב-2016 בגין ניסיון לדקור חייל ישראלי במספריים.[49] [50]

  

• מייסון מוסא אל-ג'לי נידונה ב-2015 ל-15 שנות מאסר בגין ניסיון רצח, לאחר שדקרה חיילת בת 20 במחסום בבית לחם ופצעה אותה קשה.
• עאישה אפגאני הורשעה ב-2016 בניסיון דקירה של ישראלים בעיר העתיקה בירושלים באותה שנה.[51] [52]
• אחמד אבו נעים בן ה-17 ריצה תקופת מאסר של 12 חודשים וחצי בגין יידוי אבנים במהלך התנגשויות עם כוחות הביטחון הישראלים. לאחר מכן הואשם גם בהשלכת פצצה או מטען חבלה. היה זה מעצרו השלישי תוך שנה אחת.[53]
• ישראל שיחררה גם את אחמד אל-סלאימה בן ה-14, אשר התאחד מחדש עם משפחתו. אל-סלאימה נעצר במאי 2023 בגין יידוי אבנים לעבר יהודים בירושלים.[54]
• נוח בסיסו, בן 17, נעצר ב-2023 בגין יידוי אבנים והשלכת מטעני נפץ לעבר חיילים ישראלים. הוא השתתף בהפגנה בעיסאוויה כאשר כוחות ישראלים נכנסו לשכונה.[55]

עשרים ואחד אחוזים מן האסירים המשוחררים נכללו ברשימות של מקושרים לארגוני טרור, כאשר הנפוץ מביניהם הוא חמאס, ולאחריו הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.[56] שתיים מתוכם הן:

• הפעילה הפלסטינית הידועה עהד תמימי, בת 22, נעצרה לפני שלושה שבועות לאחר שפרסמה לכאורה פוסט ברשתות חברתיות בו הבטיחה "לטבוח במתנחלים ישראלים". בגיל 16 נכלאה תמימי בכלא ישראלי למשך שמונה חודשים באשמת תקיפה והסתה, לאחר שסטרה לשני חיילים ישראלים ובעטה בהם במהלך הפגנה. הסרטון שתעיד את האירוע הפך לוויראלי ואמה, אשר צילמה את הסרטון, נעצרה בגין הסתה והיתה כלואה עימה (ראה סרטון כאן).[57] [58]
• מרוות אל-עזה, עיתונאית עצמאית בת 45, נעצרה בנובמבר 2023 בגין הסתה לטרור באינטרנט והזדהות עם ארגון טרור. אל-עזה עבדה קודם לכן עבור רשת השידור האמריקנית NBC. הרשת ניתקה את קשריה עמה בעקבות מעצרה.[59]

הדוגמאות שהובאו לעיל ממחישות את המחיר הכבד אותו נדרש הציבור הישראלי לשלם, ומשקפות את הדילמה הניצבת בפני ההנהגה הישראלית טרם שחרור אסירים פלסטינים, עקב מסוכנותם לחברה, כחלק ממערך נרחב יותר של שיקולים הכרוכים בעסקאות חילופים. בין שיקולים אלה ניתן למנות את הלחץ הציבורי, ערך החיים והמחויבות להשיב את החטופים הביתה, לצד מרכיבים ביטחוניים כבדי משקל.

נספחים

הרשימה המלאה של האסירים הפלסטינים המשוחררים זמינה בגירסת ה-PDF של המחקר.

[1] https://www.washingtonpost.com/world/2023/11/30/hamas-hostages-list-names-tracker-israel-gaza/

[2] https://web.archive.org/web/20231124061507/https://www.theguardian.com/world/2023/nov/24/israel-hamas-war-gaza-ceasefire-begins-hostage-release-palestinian

[3] https://edition.cnn.com/interactive/2023/12/world/hostage-israel-hamas-deal-dg/

[5] https://www.washingtonpost.com/world/2023/11/30/hamas-hostages-list-names-tracker-israel-gaza/

[6] https://www.aljazeera.com/gallery/2023/12/1/photos-palestinians-celebrate-release-of-another-batch-of-prisoners

[8] https://edition.cnn.com/interactive/2023/12/world/hostage-israel-hamas-deal-dg/

[9] https://www.ajc.org/news/debunking-the-false-equivalency-between-israeli-hostages-and-palestinian-prisoners

[12] https://www.nytimes.com/2023/12/01/world/middleeast/palestinian-prisoners-released-gaza.html#:~:text=The%20Israeli%20government%20initially%20posted,against%20them%20and%20other%20information.

[13] https://www.timesofisrael.com/liveblog-november-22-2023/

[14] https://www.timesofisrael.com/israel-said-open-to-weighing-further-hostage-deal-once-all-children-and-women-freed/

[15] https://www.aljazeera.com/gallery/2023/12/1/photos-palestinians-celebrate-release-of-another-batch-of-prisoners

[16] https://www.seattletimes.com/nation-world/world/freed-palestinians-were-mostly-young-and-not-convicted-of-crimes/

[17] https://www.usatoday.com/story/graphics/2023/11/28/israel-hamas-exchange-hostages-prisoners-graphics-explainer/71720120007/#:~:text=Israel%20released%20240%20Palestinian%20prisoners,Israelis%20and%2011%20foreign%20nationals.

[18] https://www.washingtonpost.com/world/2023/11/30/hamas-hostages-list-names-tracker-israel-gaza/

[19] https://edition.cnn.com/middleeast/live-news/israel-hamas-war-gaza-news-01-04-24/index.html

[20] https://www.kan.org.il/lobby/kidnapped/

[21] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-12-01/ty-article/six-israeli-hostages-held-by-hamas-confirmed-killed-in-captivity/0000018c-251a-dc03-a9ec-3d7baab00000

[22] https://www.timesofisrael.com/10-israeli-and-2-thai-hostages-arrive-back-in-israel-after-53-days-in-gaza-captivity/

[23] https://www.nbcnews.com/news/world/live-blog/israel-hamas-war-live-updates-rcna129901

[24] https://www.nytimes.com/2023/11/16/world/middleeast/yehudit-weiss-hamas-hostage-israel.html

[25] https://www.ndtv.com/world-news/israel-army-says-bodies-of-2-hostages-recovered-in-gaza-operation-4662113

[26] https://www.nytimes.com/2023/12/01/world/middleeast/palestinian-prisoners-released-gaza.html

[27] שם

[28] שם

[29] https://www.nytimes.com/2023/12/01/world/middleeast/palestinian-prisoners-released-gaza.html#:~:text=More%20than%20half%20of%20the,Israeli%20settlers%20who%20live%20there.

[30] https://www.aljazeera.com/news/2023/11/24/who-were-the-palestinian-prisoners-israel-released-on-friday

[31] https://www.nytimes.com/2023/12/01/world/middleeast/palestinian-prisoners-released-gaza.html

[32] https://www.jewishvoiceforlabour.org.uk/article/palestinian-prisoners-israel-an-explainer/

[33] https://www.timesofisrael.com/attempted-murder-shootings-bombings-most-freed-palestinians-were-held-for-attacks/

[35] https://www.ajc.org/news/debunking-the-false-equivalency-between-israeli-hostages-and-palestinian-prisoners

[36] https://www.algemeiner.com/2023/12/08/cnns-nima-elbagir-parachutes-into-israel-to-whitewash-palestinian-prisoners/

[37] https://www.alquds.com/en/posts/87962?language=ar

[38] https://www.jpost.com/arab-israeli-conflict/gaza-news/article-775250

[40] https://aijac.org.au/fresh-air/news-reports-whitewash-the-crimes-of-palestinian-prisoners-being-released/

[41] https://www.middleeastmonitor.com/20170426-israel-sentences-palestinian-minor-to-10-years-in-prison/

[42] https://www.timesofisrael.com/attempted-murder-shootings-bombings-most-freed-palestinians-were-held-for-attacks/

[43] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-11-26/ty-article/.premium/8-of-the-39-palestinian-prisoners-released-in-hamas-deal-convicted-of-attempted-murder/0000018c-0ce4-d2ae-afcf-3df66a2a0000

[44] https://www.jpost.com/arab-israeli-conflict/gaza-news/article-775250

[45] https://www.jpost.com/breaking-news/article-774496

[46] https://www.jpost.com/arab-israeli-conflict/gaza-news/article-775250

[47] https://aijac.org.au/fresh-air/news-reports-whitewash-the-crimes-of-palestinian-prisoners-being-released/

[48] https://aijac.org.au/fresh-air/news-reports-whitewash-the-crimes-of-palestinian-prisoners-being-released/

[49] https://www.ajc.org/news/debunking-the-false-equivalency-between-israeli-hostages-and-palestinian-prisoners

[50] https://www.cbsnews.com/news/israel-hamas-palestinian-prisoners-describe-imprisonment-hopes-for-future/

[51] https://www.wsj.com/articles/israel-releasing-palestinian-prisoners-hamas-gaza-4d21a9b4

[52] https://aijac.org.au/fresh-air/news-reports-whitewash-the-crimes-of-palestinian-prisoners-being-released/

[53] https://www.cbsnews.com/news/israel-hamas-palestinian-prisoners-describe-imprisonment-hopes-for-future/

[54] https://www.middleeastmonitor.com/20231129-youngest-palestine-prisoner-reunited-with-family/

[55] https://www.washingtonpost.com/world/2023/12/04/palestinian-prisoners-released-hostages-exchange/

[56] https://www.timesofisrael.com/attempted-murder-shootings-bombings-most-freed-palestinians-were-held-for-attacks/

[57] https://arabcenterdc.org/resource/criminal-injustice-in-the-court-of-occupation-palestinian-prisoners-in-israeli-jails/

[58] https://www.washingtonpost.com/world/2023/11/30/palestine-ahed-tamimi-released-israel-hostages/

[59] https://www.bbc.com/news/world-middle-east-67561603

הפוסט מיהם האסירים הפלסטינים, שישראל שחררה בנובמבר 2023? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כלומר, הציבור ברובו אינו יודע שמדינת ישראל במודע, ומתוך קונספציה שלא תיאמן, הכניסה לתוך יו"ש ועזה עשרות אלפי פלסטינים, רבים מאוד מהם מחבלים בעברם. לא בכדי תיאר פייצל חוסייני בריאיון בשנת 2001 את הסכמי אוסלו כ"סוס טרויאני פלסטיני" [1], או בלשונו: "כולנו נכנסנו לבטן הסוס והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת, הגיעה השעה שנאמר: רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד". ה"שעה" שעליה מדבר פייצל חוסייני היא פרוץ האינתיפאדה השנייה, ורק נזכיר שפייצל חוסייני נחשב לאחד ה"מתונים" בהנהגה הפלסטינית.

תשאלו מייד, כיצד אתה יודע שנכנסו עשרות אלפים? להלן העובדות.

היתרים רשמיים במסגרת הסכמי אוסלו

הסכם מרכזי מתוך סדרת ההסכמים המכונה "הסכמי אוסלו" הוא הסכם קהיר מתאריך 4 במאי 1994. הסכם זה, המכונה גם "הסכם עזה ויריחו תחילה", קבע את עקרונות הנסיגה הישראלית מעזה (ובהמשך גם מיו"ש) ואת הסדרי הביטחון שיחולו מאותה נקודה ואילך בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בנספח הראשון להסכם קהיר,[2] נספח שעוסק בשלבי הנסיגה של הכוחות הישראליים ובסידורי הבטחון מכאן ואילך, מופיע סעיף 3 העוסק ב"מִנהלת המשטרה הפלסטינית". הסעיף מגדיר את מבנה המשטרה ואת תפקידיה. סעיף 3.3.3 מגדיר כי המשטרה תמנה עד 9,000 שוטרים, בכל ענפיה השונים. הסעיף הבא, 3.4.1, קובע כי לא יותר מ–7,000 אנשים מתוכה יגיעו מחו"ל. כלומר, מהפזורה הפלסטינית. מייד לאחר מכן, סעיף 3.4.3 קובע כי הבאים מחו"ל רשאים להיות מלווים בבנות זוג ובילדים.

נוסח הסכמי קהיר שמתיר כניסה של 7,000 אנשי אש"ף מחו"ל נוסף על נשותיהם וילדיהם

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם אוסלו ב', או בשמו הרשמי "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה". שוב, הנספח הראשון להסכם עוסק בהסדרי הביטחון.[3] סעיף 4 עוסק במשטרה הפלסטינית, המבנה שלה, תפקידיה וגיוס השוטרים. סעיף 4.3 מציין שיהיו לא יותר מ-30,000 שוטרים. עד 12,000 ביו"ש ועד 18,000 ברצועת עזה. ושוב, סעיף 4.4 קובע כי לא יותר מ–12,000 אנשים מתוכה יגיעו מחו"ל, וגם הם רשאים להיות מלווים בבנות זוג ובילדים. מצוין שם גם שמאותם 12,000 המגיעים מחו"ל, 7,000 יוצבו ברצועת עזה ו-5,000 ביו"ש.

לפי המשתמע מסעיף 14.2 בפרק הראשון לגוף הסכם הביניים,[4] מדובר ב-12,000 שבים נוסף על 7,000 שכבר צוינו בהסכם קהיר. סעיף זה קובע כי "כוח המשטרה הפלסטיני שהוקם במסגרת הסכם עזה-יריחו ישולב במלואו במשטרה הפלסטינית ויהיה כפוף להוראות הסכם זה"[5].

נוסח הסכמי אוסלו ב' שמתיר כניסה של 12,000 אנשי אש"ף מחו"ל נוסף על נשותיהם וילדיהם

גם אם ניקח רק את מספרי הנכנסים כפי שהם מופיעים בשני ההסכמים האלו, ישראל אפשרה להכניס באופן רשמי אל תוך הסוס הטרויאני 19,000 פלסטינים + בנות זוג + ילדים. מכיוון שמדובר באנשים מבוגרים יחסית בני 30 ומעלה (על כך מייד), סביר מאוד להניח שלרובם המוחלט היו בנות זוג וכמה ילדים. כלומר, בהערכה שמרנית מאוד, וגם מבלי שנניח שהפלסטינים הכניסו יותר אנשים ממה שהותר להם בהסכמים, מדובר לפחות ב-60,000 איש וככל הנראה מדובר בהרבה יותר.

ראיות נוספות

חיזוק לדברים אפשר למצוא כאשר בוחנים את ההיסטוריה של המנגנונים הפלסטיניים. לדוגמה, בספר "נקודות כניסה לרפורמה במגזר הביטחון הפלסטיני"[6] מתוארת ההיסטוריה של הקמת המנגנונים האלו על ידי ערפאת. בעמוד 19 בספר מופיעים הדברים הבאים: "זמן קצר מאוד לאחר הקמתה, היו לרשות הפלסטינית עשרה ארגוני ביטחון שונים: משטרה אזרחית, הגנה אזרחית, ביטחון מסכל, כוחות ביטחון לאומי, משטרת חופים, משטרה אווירית, תיאום וקישור צבאי, מודיעין צבאי, ביטחון נשיאותי (כוח 17) ומודיעין כללי. פרט לביטחון המסכל, ארגונים אלו התבססו ברובם על יחידות צבאיות של אש"ף מהתפוצות". ובעמוד הבא: "עד 1996, לרשות הפלסטינית היו יותר מ-35,000 אנשי ביטחון בשכר, למרות שאוסלו ב' הגביל את כוח המשטרה הפלסטינית ל-30,000". תעשו בעצמכם את החשבון.

עדות נוספת לכך אפשר למצוא במאמר בשם "האבולוציה והרפורמה של כוחות הביטחון הפלסטיניים 1993–2013"[7], שבו מופיעים הדברים הבאים: "עשרה ימים לאחר חתימת הסכם קהיר, חיילי צבא השחרור הפלסטיני (PLA) והשבים החלו לחזור לעזה וליריחו כדי להקים את כוחות הביטחון והמוסדות של הרשות. אוסלו ב' ב-1995 הגדיל את מספר השוטרים ל-30,000 (12,000 לגדה המערבית ו-18,000 לעזה); אולם עד אז כבר הגיע כוח המשטרה הפלסטיני ל-22,000 איש בעזה וביריחו בלבד. […] בשנת 1998, מספר אנשי הביטחון הגיע בין 30,000 ל-40,000, גדל ל-50,000 עד 2000, ו-53,000 עד 2003".

שימו לב שעדויות אלה מדברות על 53,000 אנשי כוחות ביטחון פלסטינים בפועל, על אף שלפי הסכמי אוסלו הותר לפלסטינים להחזיק עד 30,000 איש.

ישראל ייבאה ביודעין עשרות אלפי מחבלים לשטחה

מיהם האנשים האלו שהבאנו אל תוכנו מחו"ל כדי שישרתו במשטרה הפלסטינית? מדובר באנשי צבא השחרור הפלסטיני (צש"פ), בשנות השלושים ומעלה של חייהם, שהלכו יחד עם רב המרצחים ערפאת שנים רבות. רבים מהם שהו בתוניס בעת חתימת הסכמי אוסלו. כזכור, לתוניס הם הגיעו לאחר שמדינת ישראל נאלצה לאפשר לכ-12,000 מחבלים לצאת מבירות באוגוסט 1982 לאוניות שלקחו אותם לתוניס ולמדינות נוספות[8]. רוב מגורשי בירות הגיעו לתוניס והתאחדו בהמשך עם משפחותיהם. למשל, כתבה של הניו יורק טיימס מ-1985 [9] מתארת ביקור באחד מבתי הספר של ילדים פלסטינים בתוניס, שבו לומדים 445 תלמידים. עשו בעצמכם את החשבון בכמה עוד אנשים מדובר, עשור לאחר מכן. לא זו אף זו, אפשר למצוא עדויות שונות לכך שגילם המתקדם של השבים והמנטליות השונה שלהם גרמו לחיכוכים רבים עם ערביי יו"ש ועזה טרום הסכמי אוסלו.

נדגיש שמדובר רק בניתוח כמות האנשים ששבו כדי לקחת חלק בכוחות המשטרה הפלסטינית. מעבר לכך, נכנסו יחד עם ערפאת גם בירוקרטים רבים. קשה לעמוד על מספרם, אבל ככל הנראה הוא לא מבוטל, כפי שאפשר להבין מהציטוט הבא: "הגוורדיה הוותיקה שואבת לגיטימציה ממורשת אש"ף וכן מהסכם אוסלו ותוצאותיו. כוחה נגזר גם משליטתה במשאבים הכספיים של אש"ף והרש"פ, מההכרה הדיפלומטית שניתנה לה על ידי הקהילה הבינלאומית, ומהשליטה שהיא מפעילה על הגופים והמוסדות העיקריים של אש"ף ושל הרש"פ, לרבות הבירוקרטיה ושירותי הביטחון"[10].

קפיצה משמעותית באוכלוסייה על פי נתונים דמוגרפיים

דרך אחרת לבחון את הדברים היא ניתוח נתונים דמוגרפיים בשנים הרלוונטיות.

לדוגמה, בדו"ח של האו"ם משנת 2012 [11] מובאים נתונים על תושבי עזה ויו"ש, כולל מזרח ירושלים [12]. אפשר לראות בגרף 1 עליה חדה בכמות התושבים, בנקודות הזמן של השנים 1995 ו-2000 שהתמתנה באופן מחשיד בשנים 2005 ו-2010.

תמונה דומה מופיעה גם כאשר מסתכלים על נתוני שיעור שנתי ממוצע של שינוי באוכלוסייה כפי שהם מופיעים בהמשך הדו"ח (גרף 2).

בדו"ח האו"ם מופיעה גם אינטרפולציה של נתונים שנתיים לתקופה 1990–1999 [15]. חישוב הפרשי גידול האוכלוסייה בהתבסס על נתונים אלו מוצגים בגרף 3. גם כאן אפשר לראות התמתנות לא מוסברת בגידול האוכלוסייה החל משנת 1998.

מקור נוסף לנתונים דמוגרפיים הוא הלשכה האמריקאית למפקד אוכלוסין.[16] מדובר בנתונים שנתיים של אומדן האוכלוסייה, ליו"ש ולרצועת עזה בנפרד. הבסיס לניתוח הוא מפקד אוכלוסין שנעשה על ידי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. גם בניתוח נתונים אלו (גרף 4 וטבלה 1 להלן), אפשר להבחין בגידול חד באוכלוסייה בין השנים 1995 ל-1997, שמתמתן משמעותית לאחר מכן.

סיכום

לסיכום, הנתונים מצביעים על גידול חד יחסית, מעבר לגידול הטבעי באוכלוסייה, בשנים הספורות שמייד לאחר הסכמי אוסלו. אי אפשר להסביר גידול שכזה, שמתמתן מספר שנים לאחר מכן, אלא בכניסה מסיבית של אוכלוסייה חדשה אל תוך השטח. כלומר, מדינת ישראל הכניסה ביודעין לכל הפחות עשרות אלפי פלסטינים מחו"ל כחלק מהסכמי אוסלו, ללא כותרות וללא מהומה. נותר רק לתהות מדוע הציבור הישראלי אינו מודע להכנסת כמות כזו של פלסטינים כחלק מההסכמים.

מדובר גם בנתון משמעותי לדיון שמתנהל כעת על תרומתם של הסכמי אוסלו לאירועי ה-7 באוקטובר. האם הכנסת עשרות אלפי אנשים מסתדרת עם הטענה שהסכמי אוסלו היו "הפיכים" בכל רגע, גם אם ייכשלו? האם באמת אפשר היה לגרש חזרה את האנשים האלו? שאלה זו מחזקת את הצורך בדיון ובביקורת ציבורית על החלטות מדיניות שמשפיעות על ישראל למשך דורות רבים.

טבלה 1: נתוני דמוגרפיה של אוכלוסייה ערבית ביו"ש וברצועת עזה. מקור: US Census Bureau

[1] https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?380 – פייצל חוסיני בריאיון אחרון לעיתון המצרי "אל-ערבי" במאי 2001: הסכם אוסלו היה "סוס טרויאני"; הריאיון התפרסם כחודש לאחר מותו של פייצל חוסייני מהתקף לב.

[2] https://www.gov.il/en/departments/general/gaza-jericho-agremeent-annex-1 –  Gaza-Jericho Agreement Annex I

[3] https://www.gov.il/en/Departments/General/the-israeli-palestinian-interim-agreement-annex-i – THE ISRAELI-PALESTINIAN INTERIM AGREEMENT-Annex I

[4] https://www.gov.il/en/Departments/General/the-israeli-palestinian-interim-agreement – THE ISRAELI-PALESTINIAN INTERIM AGREEMENT.

[5] נשים לב כי הסכם זה מוסיף עוד 9,000 שוטרים לעזה. ומכיוון שב-9,000 הקודמים היחס היה 7,000 שבים אל מול 2,000 מקומיים, כנראה כך גם הפעם.

[6] https://www.dcaf.ch/sites/default/files/publications/documents/Entry-Points%28EN%29.pdf – Entry-points to Palestinian Security Sector Reform. Roland Friedrich‏, Arnold Luethold‏

[7] https://stabilityjournal.org/articles/10.5334/sta.gi – The Evolution and Reform of Palestinian Security Forces 1993-2013. Authors: Alaa Tartir

[8] https://www.nytimes.com/1985/08/18/magazine/the-plo-in-exile.html – THE P.L.O. IN EXILE, By Judith Miller Aug. 18, 1985

[9] שם.

[10] https://www.pcpsr.org/en/node/267 – Old Guard, Young Guard: the Palestinian Authority and the Peace Process at Crossroads

[11] World Population Prospects: The 2012 Revision
https://population.un.org/wpp/publications/Files/WPP2012_Volume-I_Comprehensive-Tables.pdf

[12] שם, עמוד xi/13, הערה 12

[13] שם, עמוד 136/112, ההפרש חושב על סמך טבלת אוכלוסייה כללית בנקודת המפקד.

[14] שם, עמוד 166/142, הגרף מבטא את הנתונים המופיעים בטבלה כמות שהם.

[15] שם, עמוד 196/172, ההפרש חושב על סמך טבלת אוכלוסייה כללית בנקודת המפקד.

[16] חישוב עצמי של הפרש ושינוי באוכלוסייה מתוך נתוני US Census Bureau,
https://www.census.gov/data-tools/demo/idb/#/dashboard?COUNTRY_YEAR=2023&COUNTRY_YR_ANIM=2023&CCODE_SINGLE=XG&CCODE=XG&menu=countryViz,

https://www.census.gov/data-tools/demo/idb/#/dashboard?COUNTRY_YEAR=2023&COUNTRY_YR_ANIM=2023&CCODE_SINGLE=XW&CCODE=XW&menu=countryViz

הפוסט תחקיר: כמה פלסטינים נכנסו לשטח במסגרת אוסלו? כך מילאה ישראל את הסוס הטרויאני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על תנועת הביטחוניסטים

הביטחוניסטים הינה תנועה המונה למעלה מ-20,000 קצינים בכירים, מפקדים ולוחמים במילואים ואזרחים יוצאי כלל זרועות הביטחון שקמה על מנת להגן על צרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל באופן שיאפשר את קיומה ושגשוגה לדורי דורות.

הקו שלנו ברור: אנו דבקים בזכותה של מדינת ישראל לשכון בגבולותיה הבטוחים, הם גבולות ארץ ישראל; מאמינים כי צרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל נמצאים בראש סדר העדיפויות הלאומי; ומאמינים כי למדינת ישראל אין את הפריבילגיה להפסיד באף מלחמה. על צה"ל לפעול בחופשיות בכל מרחב בכדי לממש את אחריותו ולהגן על מדינת ישראל.

נבהיר כי התנועה איננה מפלגתית, אלא רואה לנגד עיניה את הערכים והחזון המגדירים אותה.

הנהלת התנועה: תא"ל במיל' אמיר אביבי (יו"ר ומייסד), סא"ל במיל' ירון בוסקילה (סמנכ"ל), אור יששכר, אסף ווהל, סא"ל במיל' יהונתן קונריקוס, ג'סיקה ברזני, דני סימן, משה דייויס, אלי פייפש, קרן בלילה, רונית פרקש, עמיחי שהואט

הועד המנהל של התנועה: אלוף במיל' גרשון הכהן, אלוף במיל' יצחק ג'רי גרשון, ניצב בדימ' שלמה קעטבי

בין חברי התנועה: אלוף במיל' יוסי בכר, אלוף במיל' כמיל אבו רוקון, אלוף במיל' יוסי משלב, ניצב בדימ' שלמה קעטבי, תא"ל במיל' חסון חסון, תא"ל במיל' הראל כנפו, תא"ל במיל' אביגדור קהלני, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, אל"מ במיל' טל בראון, פרופ' אלכסנדר בליי

הביטחוניסטים: ע"ר 580697472 idsf.org.il

מחבר: אל"מ במיל' רונן איציק

פורסם: 17 בדצמבר 2023 / ה' בטבת ה'תשפ"ד

על מחלקת המחקר

מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים שמה לנגד עיניה להיות קול מוביל, רלוונטי ודינמי בדיון הציבורי בישראל שדרך מחקר יישומי מספק לציבור ולמקבלי ההחלטות כלים נחוצים להתמודד עם המציאות המדינית-ביטחונית המתפתחת, תוך השרשת עקרונות וערכי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל על מנת שתשגשג לדורי דורות כמדינת הלאום של העם היהודי.

​אנו מקדמים שיח ענייני, מקצועי ומזמין הלוקח בבסיסו את עקרונות וערכי הציונות והביטחון הלאומי של ישראל בתור נקודת פתיחה מובנת מאליה. אלה כוללים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הישענותה על החזון הציוני, ביטחון לאומי שנבנה מבפנים כלפי חוץ ממנו נגזרים עקרונות משילות וריבונות, שליטה ביטחונית מלאה של צה"ל במרחב, עוצמה כמקור לשלום, טיפוח ההון האנושי ועיקרון האומה המתגייסת.

פעילות המחלקה סובבת סביב שני מישורים משלימים: מחקר ותיווכו. אנחנו מספקים דו"חות, מחקרים וניירות עמדה המתמקדים בנושאי הליבה שלנו, בשילוב המלצות מקצועיות. מחקר זה מונגש לציבור ולמקבלי ההחלטות באמצעים שונים, מפגישות עם מקבלי החלטות דרך הופעות בתקשורת ועד הרצאות פתוחות.

אנו רואים כנר לרגלינו את החינוך וההכשרה של הציבור ככלל והדור הצעיר בפרט.

ראש המחלקה: אור יששכר

מנחה המחלקה: תא"ל במיל' יוסי קופרווסר

צוות החוקרים: אלוף במיל' גרשון הכהן, תא"ל במיל' אורן סולומון, אל"מ במיל' רונן איציק, סא"ל במיל' מוריס הירש, סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, רס"ן במיל' לילך אשתר, ד"ר מרטין שרמן, ד"ר עומר דוסטרי, יפעה סגל, ערן להב, יורם אטינגר, דוד מ. וינברג, עו"ד אלי קירשנבאום, עתר פורת, אחיקם הימלפרב, בר שחרור, ידין עמיאל

על מחבר המסמך

אל"מ במיל' רונן איציק, חוקר ומרצה בתחום מדעי המדינה. בין תפקידיו בצה"ל נמנים מפקד מחלקה בגדוד 82, קצין אג"ם, מ"פ וסגן מפקד חטיבה 7; קצין אג"ם בעוצבת אדום; מפקד חטיבת הראל (בתקופתו זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מילואים וכן בפרס ראש אט"ל. שימש מפקד צוות ומדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה. בתפקידו האחרון שימש ראש מטה עוצבת עמוד האש.

עמית מחקר במרכז מורשת בגין, מורה לאזרחות, בעל תואר ראשון בכלכלה בהצטיינות מהמכללה למינהל, תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה, וכיום דוקטורנט. כיום מוביל את תכנית "אתגרים" להעצמת מורים מנהיגים.

מחבר הספר "האדם שבטנק" שתורגם גם לאנגלית, "פרישה – כיוון הכרחי" ו"כיוון ברור" העוסק בלחימת חטיבה 7 במלחמת לבנון השנייה.

1.מבוא

מלחמת "חרבות ברזל" שונה מהותית משאר המערכות אותם חווינו בעשורים האחרונים – זוהי מלחמה שפרצה בעקבות אירוע חמור של כשל בהגנה על ישובי הדרום, אשר הוביל להרג עצום בקרב תושבי עוטף עזה וכל מי ששהה במרחב במהלך ה-7 לאוקטובר 2023. מלחמה זו מתאפיינת בריבוי זירות – זירת הכרעה בדרום מול חמאס, ומגננה בצפון מול חזבאללה, בשילוב המשך הלחימה ביהודה ושומרון וירי ספוראדי של אמצעים רקטיים ואחרים מזירות נוספות, תימן וסוריה.

בנוסף, היקף גיוס המילואים למלחמה זו לא התרחש בסדרי גודל דומים בעשורים האחרונים, שעה שהממשלה הכריזה על גיוס של מעל 300 אלף משרתי מילואים אשר שותפים ללחימה ואף מובילים אותה בכלל הזירות. שירות המילואים של רובם עבר בשלב ביצוע המחקר תקופה של חודשיים לחימה, וגם בהקשר זה מדובר באירוע חסר תקדים בהיקפו בהשוואה לכל עימות אותו חוותה ישראל בעשורים האחרונים.

השילוב בין היקף המגוייסים, ריבוי הזירות, הכשל המבצעי בפתיחת המערכה, אורך המערכה, ואינטנסיביות הלחימה מהווים אתגר משמעותי בכל הקשור למערך המילואים, אשר בעבר התאפיין ברגישות בהיבטים של הארכות המערכה, איכות ציוד הלחימה וההישגים בשדה הקרב.

היקף גיוס המילואים והשותפות המלאה בלחימה מצביעים על כך שצה"ל תלוי באופן מוחלט בנחישות אנשי המילואים והמוכנות שלהם להמשיך את הלחימה לעוד תקופה משמעותית, הן במלחמה עצמה, והן באחזקת קווי הביטחון השוטף שככל הנראה תידרש בסופה. לסוגייה זו יש גם השלכות כלכליות, המשפיעות גם הן על הנכונות להמשיך ולשרת במילואים.

שאלת המחקר:

מהי רמת הנכונות של אנשי המילואים להמשיך ולשרת לאורך זמן במערכת "חרבות ברזל"?

שאלות משנה:

1. מהי רמת האמון של אנשי המילואים בהשגת מטרות המלחמה, וממה היא מושפעת?
2. איך משפיעים מרכיבי המחוייבות המשולשת (היחידה, המשפחה, המצב הכלכלי) על המוטיבציה להמשיך ולשרת במילואים במערכה הנוכחית?
3. האם יש שונות בהערכת ההישג המבצעי בין הזירות השונות בדגש זירות צפון ודרום?
4. מהם הגורמים המשפיעים על רמת המורל היחידתי במהלך המלחמה הנוכחית?

ממצאי המחקר מצביעים על כך שניתן להישען על מערך המילואים לעוד זמן רב במלחמה הזו, ובעיקר מהסיבה של בהירות מטרות והזדהות עימן, לרבות היכולת להשיגן. ממצאים אלו משמעותיים מאוד בנקודת זמן בה המלחמה מתארכת הרבה מעבר למלחמות העבר – אנשי המילואים מקבלים זאת בהבנה, ונכונים להיות חלק במאמץ ההכרעה. לתחושתם מאמץ זה נושא פרי והוא בר השגה בסבירות גבוהה.

ראוי להתעמק במספר היבטים שעולים באופן הדורש טיפול לצורך שימור רמת המוטיבציה הנוכחית:

1. המשך הדגשת ההישגים המבצעיים והצטברותם.
2. העמקה בתחום הסיוע הכלכלי לאנשי המילואים, בצירוף הסברה ותהודה.
3. שימור רמת הכשירות ולוגיסטיקת הטיפול באמצעי הלחימה.
4. יצירת אווירה מאוחדת יותר בשיח הפוליטי וצמצום השיח סביב היבטים משניים.

2.שיטת המחקר

המחקר מתבסס על שאלון חצי מובנה בו השתתפו 742 אנשי מילואים שגוייסו למערכת "חרבות ברזל" בכלל הזירות. השאלון הופץ ברשתות חברתיות תוך צבירת התשובות ב- GOOGLE FORMS, על בסיסו מתקיים ניתוח כמותני, וכן ניתוח איכותני (ספירת היגדים ומילים) מתוך שאלות חצי מובנות. שיטה זו איפשרה הגעה מהירה לגודל מדגם רחב, מגוון וללא מגבלות גאוגרפיות.

משתתפי המחקר התבקשו להשאיר פרטים לחזרה במידה והמחקר יתמשך. מעל ל-35% מהמשתתפים השאירו פרטים אישיים – נתון המעיד על רמת מהימנות גבוהה ונכונות של אנשי מילואים להיות חלק מתהליך מחקרי וכן פלטפורמת השתתפות המאפשרת את השמעת קולם דרך מסגרות שאינן פורמליות, ובעיקר חוץ-צבאיות.

3.פילוח משתתפי המחקר

גיל ממוצע: 32, ותק ממוצע 7 שנים במילואים

דרג: 65% חוגרים, 24% קצינים, 11% אחרים

תפקיד במילואים: לוחמים 63%, תומכי לחימה 22%, עורף 11%, 4% אחרים

אזור מגורים: מרכז 30%, פריפריה קרובה 39%, פריפריה רחוקה 23%, ספר ועימות 8%

עיסוק אזרחי: 69% שכירים, 15% עצמאיים, 13% סטודנטים, 3% מובטלים/אחרים

4.סטטיסטיקה תיאורית

5.המשתנים במחקר

GEO – אזור המגורים – מרכז פריפריה – ספר – אורדינלי

AGE – גיל המשרת

DUT-POS – תפקיד במילואים – עורף, תומך לחימה, לוחם

EXP – ותק במילואים – בשנים

CIV-DT – תעסוקה באזרחות – סטודנט, שכיר, עצמאי

OF_NC – קצין / חוגר

HMS – עמדה בהקשר הכרעת חמאס – אורדינלי סולם 1-5

HIZB – עמדה בהקשר שינוי מצב הביטחון בצפון מול חזבאללה– אורדינלי סולם 1-5

EXT_SVC – עמדה בהקשר הערכת משך המילואים לעוד 6 חודשים– אורדינלי סולם 1-5

MORAL – מורל היחידה– אורדינלי סולם 1-5

POL_CHNG – עמדה כלפי צורך בשינויים במערכת הפוליטית – אורדינלי סולם 1-5

EQUIP – הערכת איכות ציוד הלחימה של היחידה– אורדינלי סולם 1-5

GO_AID – עמדה בהקשר איכות סיוע הממשלה לאנשי המילואים– אורדינלי סולם 1-5

6.ניתוח מתאמים

מתאמים מובהקים בעלי השפעה מהותית:

1. איזור המגורים : קשר מובהק בין פריפריה ספר לצורך בסיוע ממשלתי
2. תפקיד המילואים : לוחמים מאמינים יותר ביכולת ההתמודדות עם חזבאללה ביחס לשאר, לוחמים רואים קשר מובהק בין איכות ציוד הלחימה ליכולת ההתמודדות עם חזבאללה.
3. קשר חיובי בין ותק במילואים ובין האמון ביכולת ההתמודדות עם חמאס וחזבאללה.
4. איכות ציוד הלחימה: הקצינים רגישים יותר לעניין זה מאשר החוגרים.
5. קשר מובהק וגבוה בין האמון ביכולת ההכרעה בזירות צפון ודרום (הצלחה בזירה אחת משליכה על האמון על ההצלחה בזירה האחרת).
6. המוטיבציה להמשיך בשירות: תלויה מאוד בסיוע הממשלתי לאנשי המילואים.
7. המתחים הפוליטיים: משפיעים מאוד על האמון ונחישות הלחימה של אנשי המילואים.
8. מורל ביחידה: מופשע מאוד מתמיכת הממשלה באנשי המילואים, ומאיכות ציוד הלחימה.

7.ניתוח לפי רגרסייה רבת משתנים

מודל הרגרסיה בוחן את המשתנים המשפיעים ביותר על המורל ביחידה מזווית המבט של איש המילואים, והנכונות שלהם להמשיך ולהלחם לאורך תקופה ארוכה. המודל נמצא כמובהק ברמה גבוהה מאוד, תוך הדגשת מספר היבטים:

1. מוטיבצייה בסיסית גבוהה ולא מותנית להמשיך ולשרת במלחמה הנוכחית (חותך מובהק וברמה של 3.5 מתוך 5).
2. השפעות מובהקות: אזור המגורים, ותק במילואים, איכות ציוד הלחימה, סיוע הממשלה.
3. דירוג המשתנים המשפיעים (מגבוה לנמוך): הסיוע הממשלתי, איכות הציוד, ותק השירות, אזור המגורים.

שונות בין עצמאיים ובין שכירים (ערך מקיסמלי 5):

נתונים אלו מצביעים על שונות נמוכה בין הסקטורים השונים: מורל ונכונות לשירות ברמות גבוהות, ושביעות רצון ברמה בינונית מהסיוע הממשלתי לאנשי המילואים.

רגרסייה רבת משתנים בהקשר שביעות רצון מהסיוע הממשלתי למילואים:

מודל הרגרסיה מובהק ברמה גבוהה מאוד,  משתנים המשפיעים על שביעות הרצון לפי סדר ממדי ההשפעה: עמדה כלפי שינוי פוליטי, איכות הציוד, מיקום מגורים.

8.ניתוח איכותני קטגוריאליות של מלל חופשי (היגדים בולטים)

מילים שאינן מופיעות בשיח: שמאל, ימין, נתניהו, הפסד, אמ"ן, רמטכ"ל, רשות פלסטינית.

9.דיון בממצאים

ממצאי המחקר מצביעים על כך שבסיום החודש שניה למלחמה (עיתוי איסוף הנתונים) רמת האמון של אנשי המילואים ביכולת להשיג את מטרות המלחמה היא גבוהה, ובדגש על זירת הדרום – ממצאים אלו נתמכים ברמת מורל גבוהה ביחידות עצמן, ובנכונות להמשיך ולשרת במילואים לאורך זמן רב במלחמה הנוכחית על-מנת להשיג יעדים אלו. הממצאים עשויים לנבוע בשלושה היבטים מרכזיים: בהירות מטרות המלחמה, הזדהות עם מטרות המלחמה, ותחושה של הישגים מבצעיים המצטברים לכדי תוצאה מוחלטת בסופה.

הממצאים מצביעים גם על השפעות השיח הפוליטי לפני הלחימה ובמהלכה – שונות רבה בהקשרי איזור המגורים של המשרתים, והשוני המובהק בין מרכז ובין פריפריה. בעוד תושבים החיים במרכז הארץ ובסמוך מצביעים על שביעות רצון נמוכה, וכן תלות בהיבטים פולטיים, דווקא תושבי הספר והעימות המשרתים במילואים מצויים ברמות גבוהות יותר של הזדהות, מוטיבציה, ואמון ביכולת ההכרעה. העמדה הפוליטית באופן עקבי למחקרים קודמים, בטרם המלחמה, משפיעה באופן רוחבי על פרמטרים רבים, אך ככל הקשור לראייה כוללת של אנשי המילואים, עפ"י משתתפי מחקר זה הנכונות היא גבוהה להמשיך ולשרת.

בכל הקשור לדילמות ה"כפולות" של המשרתים, קרי, היחידה מול המשפחה או ההיבט התעסוקתי/כלכלי – ניכר כי הן משפיעות פחות. ההיבט המשפחתי כמעט ואינו משפיע, אך השפעתו של ההיבט הכלכלי ניכרת, ושביעות רצון בינונית מהסיוע הכלכלי עולה אצל רובם של המשרתים.

תחום הציוד מצביע על רמת מוכנות בינונית של היחידות בראיית אנשי המילואים, ובולט לשלילה בקרב קצינים החשים שיחידתם הייתה פחות מוכנה מאשר החוגרים. במלחמות קודמות סוגיית הציוד והמוכנות הייתה בולטת מאוד בשיח במהלך המלחמה ובסופה, ועם זאת במלחמה הנוכחית, למרות תחושת הבינוניות, לאיכות הציוד יש השפעה מינורית על תחושת ההישג והאמון ביכולת ההכרעה.

ניתוח המלל החופשי תומך את הממצאים הכמותניים ונותן להם פרופורציות ברורות יותר – ראוי להדגיש בהקשר הזה כי רמת ההזדהות עם יכולת הכרעת החמאס והצורך בהשבת החטופים זוכים לשיח עצים בקרב אנשי המילואים, ובעיקר תחת הקשר של משימות ערכיות וברות ביצוע. גם היבט האחדות והלכידות עולים באופן ברור וחיובי. עם זאת, השיח הפוליטי והתקשורתי זוכה לביקורת שלילית מצד אנשי המילואים, ובעיקר בהקשרים של עיסוק בנושאים שאינם תורמים למאמצי הלחימה.

10.סיכום

ממצאי המחקר מצביעים על כך שניתן להישען על מערך המילואים לעוד זמן רב במלחמה הזו, ובעיקר מהסיבה של בהירות מטרות והזדהות עימן, לרבות היכולת להשיגן. ממצאים אלו משמעותיים מאוד בנקודת זמן בה המלחמה מתארכת הרבה מעבר למלחמות העבר – אנשי המילואים מקבלים זאת בהבנה, ונכונים להיות חלק במאמץ ההכרעה- לתחושתם מאמץ זה נושא פרי והוא בר השגה בסבירות גבוהה.

ראוי להתעמק במספר היבטים שעולים באופן הדורש טיפול לצורך שימור רמת המוטיבציה הנוכחית:

5. המשך הדגשת ההישגים המבצעיים והצטברותם.
6. העמקה בתחום הסיוע הכלכלי לאנשי המילואים, בצירוף הסברה ותהודה.
7. שימור רמת הכשירות ולוגיסטיקת הטיפול באמצעי הלחימה.
8. יצירת אווירה מאוחדת יותר בשיח הפוליטי וצמצום השיח סביב היבטים משניים.

סוגיות הראויות להעמקה בהמשך:

נכון לבחון את שונות הזירות ומה משפיע יותר בכל זירת לחימה, ובהקשר הזה, לבחון כיצד מבינים אנשי המילואים את ההישגים המבצעיים הנדרשים בכל זירה, וכיצד הם משפיעים. היבטים אלו יכולים להיבחן בראיונות עומק במסגרת מחקר המשך.

הפוסט חוסן המילואימניקים בשעת מלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בין היתר, מנותח תהליך קבלת ההחלטות בממשלת רבין שהוביל להסכמים, הליקויים הרב-מימדיים שנבעו מתיקון אופטי של המציאות בעיני הדרג המדיני – רה"מ, שר החוץ פרס, השר ביילין ואחרים – והלהיטות להביא להישג, המשך מדיניות סלילת הכבישים של ממשלת שמיר בהובלת השר שרון שהובילה לזינוק בהיקף המתיישבים, שינויים תפישתיים בציבור כפי שמתבטא בקבוצת מחקר ובסקר דעת קהל בלעדי כלפי ההתיישבות, המתיישבים, יהודה ושומרון והפלסטינים, עדות ממקור ראשון מאדריכל ההסכמים הפלסטיני אבו עלאא' כפי שלא נחשפה מעולם מיומניו האישיים שהותיר מאחוריו, וההתמודדות הביטחונית של צה"ל ומערכת הביטחון בערים הפלסטיניות על ציר הזמן, מהסכמי אוסלו ב-1993 דרך "חומת מגן" ועד מבצע "בית וגן" ב-2023.

לחצו על קובץ ה-PDF למסמך המלא.

מתוך הפרויקט:

הקדמה – מצעד האיוולת של אוסלו / תא"ל במיל' אמיר אביבי

"אוסלו זה לא רק סיפור של כמות נפגעים והיקפי טרור. אנחנו במו ידינו יצרנו מכונת הסתה משומנת ברמה גלובאלית שמקיימת את כל מאמץ הדה לגיטימציה דרך ה-BDS, ארגונים בינלאומיים, בית המשפט בהאג. רמת האנטישמיות סביב הנושא הפלסטיני משפיעה על כל יהודי העולם. ערביי ישראל מאז הקמת הרשות עוברים תהליך פלסטיניזציה מואץ, ערוץ הכספים האדיר שנפתח בעקבות אוסלו מאפשר לפלסטינים להשתלט באופן שיטתי על יו"ש כולה ולנהל מערך טרור. היקף ההסתה בלימודים ברשות מייצרת דורות של מחבלים פוטנציאליים ומרחיקה כל סיכויי לשלום"

שבר אוסלו ושקר אוסלו: כיצד הדרג המדיני התעלם מכל תמרורי האזהרה בדרך לנובל / אור יששכר

"הדרג המדיני והביטחוני בישראל לקה בתיקון אופטי סדרתי של המציאות לנגד עיניו, והעדיף להסתמך על אמירותיו של ערפאת… אף סימן מעיד לא עצר את ממשלת ישראל בדרך לכפות על עצמה אסון יזום. בתקופה שאחרי הסכמי אוסלו נהרגו ונפצעו בממוצע שנתי בפעולות איבה פי 9.3 ישראלים מאשר בכל השנים מאז קום המדינה ועד אוסלו"

סקר מיוחד – הציבור הישראלי במלאת 30 שנה להסכמי אוסלו / מחלקת המחקר

"64% מהישראלים סבורים שהסכמי אוסלו פגעו בביטחון המדינה. רק 11% מהישראלים סבורים שהסכמי אוסלו קירבו בין הפלסטינים לבין הישראלים. 53% מהישראלים סבורים שקיימים פתרונות ביניים שבין "שתי מדינות לשני עמים" ו"מדינה דו לאומית". 77% מהישראלים סבורים שהפסקת ההסתה נגד ישראל חייבת להיות תנאי מקדים לכל תהליך שלום מול הפלסטינים. רק 11% מהישראלים מוכנים לקבל מצב שבו אזרחים ישראלים ייפגעו בפעולות טרור במהלך ניסיון להגיע להסכם קבע מול הפלסטינים."

בדרך לאוסלו – על תהליך קבלת ההחלטות הלאומי / תא"ל במיל' אורן

"ראש הממשלה לא שיתף את אמ"ן בתהליך המו"מ, ואף מידר אותו. גם כאשר גובש ההסכם, וצה"ל ואמ"ן הציגו את הערכתם על יישום סעיפיו, דעתם לא התקבלה ומבלי לנמק, אלא בעיקר הפיכת משאלות לב הצמרת הישראלית למימוש וחתימת ההסכם."

תמורות ביחס החברה הישראלית לפלסטינים – מחקר איכותני על קבוצת מיקוד / אל"מ במיל' רונן איציק

"כיצד החברה הישראלית רואה את השפעותיו של תהליך אוסלו בפרספקטיבה של שלושה עשורים? לתהליך אוסלו הייתה השפעה תודעתית דרמטית ועמוקה על החברה הישראלית, שרובה רואה כיום באחיזה בשטחי יו"ש כצורך ביטחוני מובהק, ובמתיישבים כאוכלוסיה לגיטימית המהווה תשתית חשובה מבחינה ערכית וביטחונית. תפיסה זו מהווה שינוי משמעותי ביחס לעמדות כלפי תהליך שלום עם הפלסטינים בשנות ה-90."

זכרונותיו של אדריכל ההסכמים הפלסטיני – קטעים בלעדיים מיומנו האישי של אבו עלאא' / סא"ל במיל' ברוך ידיד

"אבו עלאא' התרשם שרבים מן המנהיגים הישראלים "רצו לגזור את הסרט" בסופו של תהליך אוסלו… היה צריך לעזוב את הישראלים והפלסטינים לנהל משא ומתן ישיר ללא תיווך אמריקאי… לדברי ערפאת, זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שהפלסטינים משנים כיוון"

ההתיישבות וגידול האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון / רס"ן במיל' לילך אשתר

"סלילת מערכת תחבורה מיהודה ושומרון למרכזי התעסוקה בארץ, הייתה הגורם המרכזי שאפשר את גידול האוכלוסייה, ומשמש עד היום כגורם המשמעותי ביותר להתפתחות ההגירה החיובית לאזורים אלו. יש אפילו שיאמרו, שהחיבור הפיזי למרכז הארץ של יהודה ושומרון, היה השלב הראשון בחדירה איטית של ההתיישבות ללב הקונצנזוס הישראלי."

ההתמודדות הביטחונית של ישראל נגד הטרור ביהודה ושומרון לאחר הסכמי אוסלו / ד"ר עומר דוסטרי

"למרות המשך הפיגועים, לא חל שינוי בדפוס-הפעולה של כוחות צה"ל. צה"ל ומערכת הביטחון התקשו להתמודד עם הטרור, ואף להגיע למצב בסיסי שבו יוכלו להיות עם ידם על העליונה מבחינה טקטית ומבצעית, מכיוון שלא הייתה להם נוכחות ואחיזה בשטח. ניתן לצמצם באופן משמעותי את הטרור רק באמצעות מבצע צבאי נרחב, מתמשך ורצוף, המכוון לעומק ולמרכז הכובד של האויב."

הפוסט 30 שנה להסכמי אוסלו: פרויקט מיוחד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

• מחקר זה בוחן את דעת הקהל והלכי הרוח בקרב הפלסטינים המשתמשים ברשתות החברתיות בהקשר היום שאחרי אבו מאזן. במסגרתו בדקנו סטטיסטיקות בפילוח לפי פלג פוליטי – פת"ח וחמאס, ובמקרים מסויימים גם ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, גוב האריות וקבוצות חמושות אחרות – לצד ניתוח תוכן איכותני מעמיק ברשתות החברתיות טיקטוק, טלגרם, טוויטר ופייסבוק.
• בנוסף, בדקנו את עמדות הפלגים הפוליטיים המרכזיים – פת"ח וחמאס – כפי שמשתקפות מהדוברים הרשמיים שלהן, העמודים שלהן ברשתות החברתיות, ונציגיהן בעימות באוניברסיטת ביר זית, שבה גם בדקנו מגמות בהצבעה לתאי הסטודנטים של פת"ח וחמאס, מתוך הבנה שהאוניברסיטאות משמשות חממה פוליטית לצעירים ובמה לבחירות הדמוקרטיות היחידות בשטחי הרשות. חמאס הצליחה לבצע מהפך ולגבור על פת"ח בכל סבבי הבחירות האחרונים.
• השאלה כיצד ייראה היום שאחרי מותו של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס – אבו מאזן, מנותחת פעמים רבות מנקודת מבט מקצועית ומקיפה, אך חיצונית. מטרת מחקר זה היא לתת את הבמה לפלסטינים עצמם, בפרט אלו שמשתמשים דרך קבע ברשתות החברתיות בתור "כיכר עיר" להבעת עמדות פוליטית וחברתיות. כיצד הם רואים את הזרמים הפוליטיים השונים ואת הארגונים החמושים, באיזו מידה הם תומכים בכל אחד מהם, והאם הם יקבעו את תמונת המצב בחברה הפלסטינית ביום שאחרי?
• שאלת מחקר זו הובילה אותנו לנתח את העמדות והלכי הרוח בקרב החברה הפלסטינית שמשתמשת ברשתות החברתיות בתור כלי אפקטיבי להבין דעת קהל. אמנם, זהו איננו כלי הרמטי, בהתחשב באוכלוסיה הצורכת את הרשתות החברתיות אשר מייצגת פלח מסויים בחברה הפלסטינית; אך הממצאים הראו הלימה מפתיעה וכמעט מדוייקת לתמונת המצב במציאות.
• בחינת העמדות של החברה הפלסטינית כלפי הפלגים הפלסטינים הדומיננטיים תניח את התשתית להבנה משופרת של הלכי הרוח ברחוב הפלסטיני ואת הסיכוי למהפך פוליטי או הפיכה עממית באיזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית, שיציב את ישראל בפני אתגר ביטחוני משמעותי.
• בטיקטוק מזוהה מגמה ברורה של העדפת חמאס על פני פת"ח, בפרט בקרב הדור הצעיר ביותר (18-24), הן בכמות הצפיות והן בכמות הפוסטים. לצד זאת, גוב האריות, ארגון חמוש בלתי-פורמלי וצעיר בהרבה מהפלגים הפוליטיים הפלסטינים הפורמליים, זוכה לפופולריות עצומה שאף גוברת על פת"ח, בפרט בהתחשב בותק הצעיר של הארגון. תאי הסטודנטים של פתח ("שביבה") ושל חמאס ("כתלה אסלאמיה") מקיימים שם פעילות ענפה. תכנים שמאדירים את פת"ח ואת חמאס, מבקרים קשות את אבו מאזן וקוראים למאבק מזויין נפוצים מאוד ברשת זו, עם מאות אלפי צפיות לכל פוסט במקרים מסויימים.
• בטלגרם מזוהה גם מגמה של רוב יחסי לחמאס בפילוח על פי כמות הקבוצות והערוצים ובפילוח על פי כמות העוקבים. הרשת משמשת גם פלטפורמה חתרנית עבור קבוצות חמושות שפעילותן ברשתות האחרות מוגבלת, כמו ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, גוב האריות ואחרות.
• בניגוד לזירה הפוליטית בישראל, רשת טוויטר איננה במה מרכזית לחילופי דעות בזירה הפלסטינית. בעוד הפעילות ברשתות הטיקטוק והטלגרם ענפה ותוססת, בטוויטר ישנה תהודה מצומצמת ביותר למסרים פוליטיים. על אף זאת, חשבונות חמאס פופולריים הרבה יותר מבחינת כמות עוקבים מאשר פת"ח.
• בפייסבוק מתקיימת פעילות ענפה הרבה יותר של פת"ח מאשר חמאס, עם אלפי לייקים, מאות תגובות ועשרות שיתופים; על אף שמספרים אלה מצומצמים לעומת רשת הטיקטוק. תכני תנועת חמאס מנוטרים ומוסרים ברוב המקרים מהפייסבוק, לכן ההשוואה מוגבלת. מחמד דחלאן זוכה למספר העוקבים הגבוה ביותר.

התפלחות כמות הערוצים והקבוצות ברשת הטלגרם על פי הזדהות

מבט השוואתי לצמיחה בצפיות בסרטונים עם האשטאג בודד #חמאס, #פתח ו-#גוב_האריות ב-50 הימים שבין ה-19 ביוני וה-9 באוגוסט 2023

הפוסט היום שאחרי אבו מאזן: עמדת הרשתות החברתיות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

או ריבונות מלאה או "כיבוש"? תקדימים מהעולם מוכיחים שאפשר ריבונות מיוחדת.

על אף הדיון הציבורי הער ביחס לעתיד השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, מבט מפוכח יותר מגלה כי הוויכוח הסוער הוא בעיקר סביב הפרטים הקטנים ולא סביב המהות. מצד אחד, האגף הימני של המפה הפוליטית לא מציע ריבונות מלאה בכל שטחי יהודה ושומרון – תוכניות של גורמים פוליטיים מהימין כוללות ישות פלסטינית בפורמט כלשהו (מדינה, אוטונומיה, שלטון עצמי וכו') בלפחות חלק מיהודה ושומרון. מצד שני, גם האגף השמאלי של המפה הפוליטית לא מאמין בנסיגה מלאה לקו שביתת האש של 1949 – רוב הפתרונות של גורמים מהשמאל מדברים לפחות על שליטה ישראלית בבקעת הירדן, ריבונות ישראלית בגושי התיישבות, ופירוז אפקטיבי של היישות הפלסטינית. כך או כך, ישנה הסכמה רחבה על כך שפתרון אמצע יצירתי הוא הדרך המעשית לגשת לסוגיה, פתרון אשר מבטיח את ביטחונה הלאומי של ישראל ומתחשב במצב הפלסטינים וצרכיהם במידת האפשר.

ברם, למיטב ידיעתנו עוד לא יצא מחקר מקיף ומסודר שסוקר תקדימים מהעולם של שטחים בעלי מעמד ריבוני מיוחד. הואיל וכל יישות פלסטינית שתקום (אם בכלל) תצטרך להיות בעלת מאפיינים ריבוניים מיוחדים (או מוגבלים), יהיה זה נבון ללמוד ממקרי בוחן אחרים שיישמו פתרון של ריבונות מיוחדת על מנת להתמודד עם מצב גאו-פוליטי ייחודי, הגם ברמה התיאורטית בלבד.

מחקר זה מציג למעלה מ-60 מודלים הקיימים בעולם לטריטוריות, שטחי חסות ואזורים בעלי ריבונות מיוחדת. סידורים מדיניים ייחודיים אלה מבטאים את רצונה של המדינה הריבונית להבטיח את האינטרסים שלה דרך שליטה מסוימת על ענייני החוץ, הביטחון וההגירה של הטריטוריות תוך מתן תופש אזרחי בהיקף נרחב לנהל את ענייניהן הפנימיים, תוך הסכמה מלאה מצד הקהילה הבינלאומית ותוך עמידה מלאה בחוק הבינלאומי.

אין לראות באף אחד מהמקרים שיתוארו להלן מודל שניתן להתאימו כפי שהוא או אפילו בשינויים קלים למקרה הישראלי-פלסטיני. כל מקרה הוא ייחודי ונוצר בהקשר מסוים שאליו הוא הותאם, ואי אפשר לנתקו מהקשר זה, ועם זאת, יתכן שהיכרות עם מקרים אלה תעודד חשיבה יצירתית בהקשר הייחודי והכל כך מסובך של הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים.

המחקר מתמקד בהרחבה בשלושה מהם: המודל ההולנדי, המודל האמריקאי והמודל הבריטי. כך למשל, הולנד מחזיקה בשש טריטוריות בקריביים בעלות מעמד משתנה, שתושביהן אינם נהנים מחופש לקבוע את עתידם בתחומי חוץ, ביטחון ואזרחות ולא מזכות הגירה אוטומטית להולנד האירופית, על אף שהם כפופים להחלטות הפרלמנט והכתר בעניינים אלה. ארה"ב מחזיקה בטריטוריות בלתי משולבות שאינן במעמד מדינה ותושביהן אינם זכאים להצביע בבחירות, ולא תמיד בעלי אזרחות אמריקאית, על אף שהם משלמים מיסים, מתגייסים לצבא וכפופים לסמכות הקונגרס והנשיא. בריטניה שולטת על טריטוריות וקולוניות אשר אינן חופשיות להצביע בבחירות ולקבוע על עתידן בתחומי חוץ, ביטחון ואזרחות על אף שהן כפופות לסמכות הפרלמנט והכתר. כפועל יוצא מזה ישנם 6 סוגים שונים של אזרחות בריטית, כולל "נתין", "בעל מוצא" ו"בעל חסות". כל זאת, כאמור, תוך עמידה מוחלטת בתנאי החוק הבינלאומי ובהסכמה מלאה של הקהילה הבינלאומית.

מדינת ישראל איננה הולנד, ארה"ב או בריטניה, והיא מקיימת צורה דמוקרטית ייחודית המהווה בבסיסה בית לאומי לעם היהודי אשר בחוקיו ובמהותו נועד לשרת מטרה ציונית זו. המודלים האחרים מתבססים ברובם גם על מציאות קולוניאליסטית אשר איננה משקפת את החיבור העמוק של העם היהודי לארצו, בניגוד לאמריקאים בסמואה או להולנדים בקורסאו; ואינם כוללים ישות אשר מטרתה המוצהרת לנהל מאבק מזויין עד חורמה בישות ה"מנהלת". אשר על כן, כאמור, לא מוצע לאמץ מודל מסוים על כל מרכיביו, אלא להיפתח לאפיקים נוספים שיוצאים מהקופסה על מנת להגיע לפתרון הולם שתואם את מצבנו הייחודי.

מחקר זה יוצא למסע מסביב לעולם מתוך שאלת גג מהותית – מהי ריבונות מיוחדת?

סקירת הריבונות המיוחדת – היכנסו למחקר המלא ב-PDF

• מסע בעולם: דוגמאות להסדרים טריטוריאליים ייחודיים
  • 66 טריטוריות מיוחדות ברחבי העולם: לא כל טריטוריה בעולם היא מדינה עצמאית
  • שטחי מחלוקת בעולם שאין דרישה להקים בהם מדינות עצמאיות
  • שטחים ללא רציפות טריטוריאלית – מדינות מובלעות, מובלעות חוץ, טריטוריות בלתי רציפות, טריטוריות מעבר לים: לא כל ישות מדינית מתקיימת בשטח יחיד ורציף
• שלושת המודלים המרכזיים: ההולנדי, האמריקאי והבריטי
  • המודל ההולנדי
  • המודל האמריקאי
  • המודל הבריטי

דוגמאות נבחרות:

הפוסט פחות ממדינה: תקדימים מהעולם לריבונות מיוחדת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סבב ההידברות הפוליטי המתנהל בעיצומו של המשבר החברתי, אולי המשמעותי ביותר אותו חוותה החברה הישראלית, מהווה פסק זמן ברמה הפרלמנטרית והמדינתית, אולם בתוך החברה הישראלית פנימה אנו מצויים בתהליך רתיחה חברתי מתמשך, וככל הנראה עוד לא הגענו לשיאו.

רבים בחברה הישראלית טוענים כי סבב ההידברות בבית הנשיא בהקשר הרפורמה המשפטית הינו תוצאה של המחאה החברתית, ועוצמתה, אך יש כבר המנתחים את נקודת השבירה, את אותו רגע בו החליט ראש הממשלה לעצור את החקיקה, ויש שטוענים שהוא גמל כבר בליבו להסירה מסדר היום – הרגע הזה על-פי דעת לא מעט אנשי דעה, רוח, וגם אנשי צבא, הוא הרגע בו קציני המילואים, המתנדבים, קרי המשרתים במילואים מעל גיל 45, הצהירו כי לא יתייצבו למילואים. התופעה הזו שזוכה לתיאורים שונים, מ"מרד המתנדבים", ועד "סרבנות", היא ללא ספק רגע מכונן, ומאוד מטריד בסביבתנו, שגם על-פי דיווחי המודיעין עודדו את ארגוני הטרור לפעול בערב חג הפסח, מתוך הבנה שהחברה הישראלית מתפוררת, ולא פחות מכך, נפגע כוחו המבצעי של צה"ל.

עוד לפני ליל הסדר התשפ"ג החלטנו במסגרת תנועת "הביטחוניסטים" לבחון את זרמי העומק של התופעה הזו והשפעתם הכללית ועל צה"ל בפרט, ויצאנו למחקר מקיף שכלל שאלונים ברשתות החברתיות, ובהמשכם ראיונות אישיים עם קבוצה מתוך משתתפי השאלונים. בתוך פחות מ-7 ימים יותר מ1000 משתתפים ענו לשאלונים אלו, שליש מהם היו נכונים להתראיין. מספר זה שהוא חסר תקדים בזמן ובהיקף בתהליך המחקרי אותו כותב שורות אלה חווה ב-8 השנים האחרונות מאז הוא עוסק במחקר אקדמי – מספיק דיו בכדי להבין את עוצמת הרגש המתפרצת מתוך התהליך החברתי. רק התגובות ברשתות על אותו שאלון, מספקות הן בפני עצמן כדי להבין את המצב המורכב.

48% מהמשתתפים במחקר תומכים ברפורמה המשפטית, 15% תומכים בה בהסתייגויות שונות, ו-37% מתנגדים לרפורמה המשפטית, אותה רובם מכנים כ"הפיכה".

נתוני המחקר הכמותני מצביעים על מספר תובנות משמעותיות (גרפים מפורטים בנספח):

1. 41% מהמשתתפים תומכים או תומכים מאוד במרד מתנדבי המילואים
2. מעל ל-75% מהמשתתפים במחקר סבורים כי מרד המתנדבים הוביל לעצירת החקיקה של הרפורמה המשפטית
3. מעל 50% סבורים כי תופעת מרד המתנדבים תפגע בנכונות החברה הישראלית להתגייס לצה"ל בעתיד.
4. 20% בקירוב טוענים כי אסור לשרת בצה"ל במידה והרפורמה המשפטית תעבור חקיקה
5. 25% מהנשאלים טוענים כי במידה והרפורמה המשפטית תעבור חקיקה הם "ירדו מהארץ"

ניתוח באמצעים סטטיסטיים הכוללים בחינת קשר ומתאם, וכן השפעה של משתנים מסויימים על תמיכה במרד הסרבנים נמצא כי:

1. קיים קשר חיובי ומובהק בין מקום המגורים ובין רמת התמיכה במרד המתנדבים – ככל שמקום המגורים מתקרב למרכז הגיאוגרפי רמת התמיכה בתופעה גבוהה יותר ולהיפך.
2. קיים קשר חיובי ומובהק בין שכבת הגיל ובין התמיכה במרד הסרבנים, ובייחוד בקרב קבוצת אנשי המילואים מעל גיל ה-40. ככל שהמשרת מבוגר יותר כך רמת תמיכתו במרד זה מובהקת יותר.
3. משרתים בקבע ובחובה מתנגדים באופן מובהק סטטיסטית לתופעת מרד המתנדבים.
4. בבחינת המשתנים המשפיעים על תמיכה במרד המתנדבים עולה כי:
   • א. באופן בסיסי – רמת ההתנגדות למרד המתנדבים למילואים היא גבוהה מאוד בחברה הישראלית
   • ב. 3 המשתנים המרכזיים המשפיעים לפי סדר: מקום מגורים (ביחס למרכז הגיאוגרפי), גיל המשתתפ/ת, ומגדר (נשים נוטות לתמוך יותר בתופעה)
5. לא קיים קשר בין השתייכות לחיל, או זרוע בצה"ל, ובין רצון לבטל התנדבות למילואים או לתמוך במרד המתנדבים.

מהראיונות שקיימנו עם 30 משתתפים אקראיים, עולה התמונה הבאה:

• רובם המוחלט רואה את סוגיית ההשפעה הדתית כמהותית ביותר בקונפליקט החברתי הנוכחי. בעיניהם מדובר במאבק בין אליטה ליברלית ובין הלך רוח שעיקרו דתי, הנשען על גורמים קיצוניים שרובם אינם משרתים בצה"ל. הם רואים השפעה זו כמסוכנת למדינה, ונוגדת לחלוטין את אופייה הדמוקרטי.
• בתוך קבוצת המתנגדים לרפורמה המשפטית, שגם תומכים במרד המתנדבים למילואים או הסרבנים, עולות אמירות בסגנון : "אם המדינה הולכת לכיוון הזה – אין לי מה לחפש פה", ועד כדי "אם זה הכיוון, מצידי שהכל יתפרק. אני הולכ/ת" – קבוצה זו המתאפיינת בממדים של 20-25 אחוזים רואה במרד הסרבנים כמעשה של גבורה, בממדים של "מרד גטו וורשה".
• רוב מוחלט מהמתראיינים רואים את ההקשר הפוליטי כמשני, ו"רוכב" על הקונפליקט הדתי.

המסקנות העולות מן המחקר:

1. רוב הציבור בישראל מזהה את הקונפליקט החברתי כקונפליקט זהותי, קונפליקט שמקורו בסוגייה של כפייה דתית, פגיעה בחופש, ולא מעט מהם אפילו מסתייגים מהמושג "יהודי", ומדברים על "ישראליות ליברלית" – חלקם אנטי דתיים מוצהרים. בהמשך לכך המסקנה היא כי הרפורמה המשפטית אינה מרכז האירוע אותו אנו חווים, אלא משהו הרבה יותר עמוק, שמהלכי השיח בבית הנשיא אינם עוסקים בו, ולכן בעתיד הקונלפיקט החברתי יסלים.
2. עוצמת הקונפליקט משפיעה על צה"ל באופן מובהק – אומנם היא מובלת על-ידי מיעוט שנתמך במיעוט – אך היא ניכרת, והשפעתה היא שלילית מובהקת. המחלוקת בתוך הצבא פנימה מייצרת בעיה, במקרה הזה חוסר אמון מובנה ומסוכן. ראוי לציין שבקרב המשרתים במילואים ויחידותיהם השיח הפוליטי מאוד עצים, ואילו ביחידות הסדירות ניכר פחות.
3. הקונפליקט רובו ככולו מתמקד בישובים ובאזרחים המתגוררים במרכז הגיאגרפי ובפריפריה הקרובה – בפריפריה הרחוקה ובישובי הספר והעימות יש תמיכה ברפורמה המשפטית באופן עקרוני, ובהמשך לכך התנגדות מובהקת לסרבנות לשירות צבאי מכל סוג שהוא.

תובנות מרכזיות:

החברה הישראלית מצויה בקונפליקט דתי-חילוני עמוק ומשמעותי, המשפיע על מוקדי כוח בביטחון הלאומי: בממסד הביטחוני, בצה"ל, ובלכידות החברה האזרחית. ההתנגדות לרפורמה המשפטית היא סימפטום לבעיה ואינה מהווה את מרכזה כלל ועיקר.

מכאן, שמאבק זה לא יסתיים בשל עצירת החקיקה או שינוי במאפייני הרפורמה המשפטית. הוא גם לא יסתיים במידה והממשלה תשנה את הרכבה ותתן ביטוי לגוון ליברלי יותר (למשל כניסה של "המחנה הממלכתי" לתוך הקואליציה). מדובר בסוגייה עמוקה שנוגעת בלב ההתפתחות הדמוגרפית הישראלית, בקשר שבין דת ומדינה, ובקשר שבין מרכז ופריפריה.

המגמה העולה כאן מציגה את החברה הישראלית מפולגת באופן עמוק ומהותי סביב שאלה של זהות ושל ציביון, ושחלקים בה, אמנם מיעוט אך בממדים ניכרים, מוכנים להקריב אבני יסוד בביטחון הלאומי, כגון חוסנו ולכידותו של צה"ל,  וללא פשרה  – אלו היבטים שמחייבים, הן את המנהיגות הפוליטית, הצבאית, ולא פחות מכך, את מנהיגות החברה האזרחית – מדובר בסדק ממשי ומסוכן.

המשתתפים בסקר

ממצאי הסקר

הפוסט נקודת רתיחה דמוקרטית: כמה גדולה התמיכה המטרידה בסרבנות? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

משטרת ישראל חווה מצוקה תדמיתית מזה עשור, אולי אפילו יותר מכך. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור האתגרים המורכבים איתם מתמודדת המשטרה ביתר שאת בדור האחרון: אתגרי הטרור, התגברות האלימות בחברה הישראלית, אתגרי החברה הערבית בישראל, המציאות הביטחונית כמכלול, וזאת בתוספת לתקופת הקורונה בה המשטרה מצאה את עצמה בין הפטיש ובין הסדן. אולם מבט עומק מגלה שההערכה לשוטרי ישראל, גם אם אינה נשמעת וכמעט שלא מקבלת ביטוי, קיימת, ולא בכדי.

השוטרים בישראל מצויים תחת זכוכית מגדלת תמידית, ומאז כניסת הרשתות החברתיות נדמה שעוצמת הביקורת כלפי האירגון רק הלכה והתעצמה. הקשיים של המשטרה, מלבד מצוקת כוח אדם מבנית ותדמית בעייתית, התגברו גם בשל השפעות פוליטיות – כמעט כל מפכ"ל שמונה נפסל על ידי ועדה, או שדבקה בו שחיתות, או שהוא נדרש להתפטר בגלל הליכים משפטיים, ראה כדוגמה דו"ח ועדת זיילר והמפכ"ל משה קרדי, מינויו של ניצב יעקב גנות שנפסל, כמו גם מינויים של משה (צ'יקו) אדרי, וגל הירש.

לא עזרו לה למשטרה גם הפרשיות השונות בגינן התפטרו מספר ניצבים שנשאו בתפקידי מפתח בגלל הסתבכויות אלו ואחרות, ניצב ניסו שחם, משה ארביב, יוסי פריינטי, ברונו שטיין, קובי כהן, ניסים מור, וחגי דותן. התפטרות 7 ניצבים בתפקידי מפתח בתקופה של 4 שנים, לצד 2 קדנציות ארוכות של ממלאי מקום, ניצב בנצאי סאו, וניצב מוטי כהן, שנדרשו לפקד על הארגון המאותגר הזה ללא סמכות של ממש לקבוע את עתידו, לא הוסיפה ליציבות הארגון, ואף טלטלה אותו מעבר למה שהיה במהלך העשור החולף.

משטרת ישראל סובלת אם כן ממספר קשיים משמעותיים, כל זאת במציאות חברתית מורכבת.

ממצאי המחקר הנוכחי על משטרת ישראל עשויים להפתיע – לצד הכשל בתדמית כלפי האזרח ובאפקטיביות השיטור הקלאסי, בבסיסם של דברים כמחצית מהנשאלים מעריכים את המשטרה ברמה בינונית עד גבוהה, ושליש מהם שקלו בעבר להצטרף אליה.

בנוסף, עולה כי משטרת ישראל נתפסת כאפקטיבית יותר בתחום הלחימה בטרור.

משמעותם של דברים אלו הינם כי למרות התדמית התקשורתית של המשטרה, יש בה נקודות חוזק המאפשרות מינוף, חיזוק רמת האמון ושיפור תדמיתי כולל.

משטרת ישראל אינה נתפסת בקרב הציבור הישראלי כגוף פסול, אלא כגוף שאינו מממש את ייעודו הקלאסי. אזרחי ישראל סומכים על שוטרים, יותר בהקשרי סכנת חיים, פחות בהקשרי טיפול בעבריינות. משמעותם של הדברים היא כי המשטרה אינה חבוטה כפי שרבים מתארים: יש בה נקודות חוזק עליהן היא יכולה להישען, אך הדרך לשיפור התדמית תלויה מאוד באפקטיביות השיטור הקלאסי – מיקוד בהקשר הזה עשוי להניב עבור המשטרה תוצאות של ממש, ולא לאורך זמן רב – ודאי לאור הנתונים דלעיל שהמשטרה העבירה לידנו.

בהתבוננות על האמירות לאחרונה סביב עניין הגיוס למשטרה, נדמה כי המוטיבציה לגיוס לארגון אינה נפגעת רק בשל שכר – בכדי לעודד גיוס למשטרה נדרשת עבודה פנימית ומשמעותית לשיפור תדמית הארגון. באם רנ"צ שבתאי שואף לגייס כוח אדם איכותי, ניכר על בסיס ממצאי המחקר כי הוא נדרש למקד את מאמציו כלפי פנים, לא פחות מאשר גיוס מקורות חיצוניים. משטרה בעלת תדמית אחרת תוביל אנשים איכותיים להצטרף אליה – כך לפחות לפי 750 אזרחים ישראלים בגילאים 25-40.

מעל כל אלו ראוי להבליט נתון משמעותי – כוחות מג"ב, המהווים גייס בפני עצמו במשטרת ישראל זוכים בשנים האחרונות לעלייה דרמתית במוניטין ובמוטיבציית הגיוס, "יהלום" של ממש. לא הרבה בחברה הישראלית מכירים את האיכויות האנושיות המגיעות היום למג"ב, עד כדי לוחמים בעלי פוטנציאל איכות של טייסים.

המפכ"ל דהיום, רנ"ץ שבתאי הוא איש מג"ב במקור – עד לא מזמן עמד בראש מג"ב. יש להניח שהוא מכיר היטב את התהליך בצמיחת מג"ב, והגעה למעמד של יחידת יוקרה אלפי מונים מהתדמית לו זכה בעבר. המפכ"ל יודע לגייס, הוא עשה זאת במג"ב שנים ארוכות, הוא מבין היטב מה נדרש – ובהמשך ללמצאי במחקר – ה"קטר" של משטרת ישראל הוא מג"ב. משם המשטרה יכולה למנף כוח אדם איכותי ומוטיבציית גיוס. מודל הגיוס למג"ב בהקשרו הערכי, הוא המודל אותו נדרש להכיל על כל המשטרה – מפה תבוא לה ישועה רבה.

הפוסט שוטרים במשימה בלתי אפשרית: תדמית המשטרה ודרכים לתיקונה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

העדפות המגורים של הדור הבא עשויים לייצג באופן ברור את כיווני ההתיישבות הנחוצים לישראל, על-מנת שתתפתח ותצא ממרחב "גדרה-חדרה". זאת מתוך ההבנה שגם אם המדינה תגדיר איזורי עדיפות חדשים – אין זה אומר שאזרחים ממישור החוף יעדיפו לחיות בהם.

בפועל, שיקולי החיים של זוגות צעירים ככלל תלויים בפוטנציאל התעסוקה ובמצב החינוך באזורים שונים. כך, אזורים כגון הנגב המערבי, הנגב בכללותו, בגעת הירדן ועוד, לא זוכים לביקוש גבוה. מטרתנו היא לבחון את ההעדפות ולייצר הלימה בינן ובין אסטרטגיית ההתיישבות הישראלית, כאמור מתוך ראיית הביטחון הלאומי, בהקשר דמוגרפי, וכן בהקשר של מיצוי המרחב הגיאוגרפי העומד לרשותנו בטווח הארוך של עשרות, אולי אפילו מאות שנים קדימה.

ממצאי המחקר מפתיעים ומספקים פתח לדיון:

• ממצאי המחקר מצביעים על רמת נכונות ניכרת של תושבי מרחב מישור החוף לגור באיזורי ספר, ובדגש על מרחב הגולן, שעל-פי נתוני הלמ"ס ניכר באיכלוס נמוך, צפיפות נמוכה, וללא אתגרים דמוגרפיים.
• יתרה מכך, הממצאים מצביעים על כך שאחוזים גבוהים מבין המשיבים נחשפו לאזורים אלו לראשונה בחייהם במהלך שירותם הצבאי בצה"ל. הסיבות בגינן הנשאלים לא ממשו את המגורים באזורים אלו כרוכים בעיקר בהקשרים של תעסוקה, ריחוק ומצב ביטחוני, ובדגש על עניין התעסוקה.
• מדברים אלו נובע כי בפני מעצבי מדיניות ההתיישבות נציבת הזדמנות לכרוך את נושא השירות הצבאי עם נושא ההתיישבות. ניכר כי אזרחים בגיל צעיר (25-30) עשויים להעדיף את האזורים האלה עקב העלויות הנמוכות המאפשרות ייצוב משפחתי בתנאים בעלי איכות חיים.
• כל שנדרש מצד הממשלה הוא לחזק את הקשר שבין צה"ל ובין מערך ההתיישבות, הגדרת אזורי עדיפות לאומי, ועידודם באמצעות תמריצים. במקביל לכך, מתחייבת העצמת הפעילות התעשייתית והעיסקית במרחבים אלו על מנת להעצים את התעסוקה, כמנוף צמיחה והתיישבות.
• בעבר, ממשלת ישראל יצרה הזדמנויות למשרתי צבא באזורים שונים בארץ, וההענות למגורים בהם הייתה גבוהה. ראוי לבחון מודלים דומים ולהתמקד בעניין הזה כמנוף משמעותי להתפתחות הדמוגרפית באזורים שאינם מישור החוף. התנהלות נכונה בהקשר הזה תייצר התיישבות יותר מאוזנת, תצמצם את הלחץ הדמוגרפי על מישור החוף, תחזק את הפירפריה, ותוביל לצמיחה משמעותית מהיבטים רבים. לעידוד הממשלתי ללא ספק יש משקל גבוה בהקשר הזה, וכאשר מחברים אותו לסוגיית השירות הצבאי – זוהי הזדמנות גדולה לתגמל לוחמים למשל, דבר בר משמעות ערכית בטח כאשר החברה הישראלית בוחנת את מודל צבא העם, מדיניות השירות הצבאי והתגמול.

העשור הקרוב במידה רבה הינו עשור מכריע בשאלת ההתיישבות בישראל – כאמור, המצב במישור החוף יחמיר, וספק אם התפתחות ערוצי התחבורה תוכל לתת מענה מתאים להתפתחות הדמוגרפית בקבועי הזמן הנתונים.

אנו חייבים להפנות את הדור הבא לאזורים אחרים, ולנצל לשם כך את מערכת החינוך, תנועות הנוער, והשירות הצבאי. פעולה זו היא חיונית, ובעלת משמעות מכרעת לביטחונה הלאומי של ישראל, הן בקשר שבין ביטחון והתיישבות, והן בקשר שבין ביטחון וכלכלה.

הפוסט מנוע ההתיישבות: שירות צבאי כמרכיב מרכזי בפריחת הפריפריה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תקציר מנהלים: הערכה אסטרטגית לישראל 2022

למסמך המלא: הערכה אסטרטגית לישראל 2022

תנועת הביטחוניסטים מניחה על השולחן את ההערכה האסטרטגית לישראל: המערכה השלובה נגד הציונות שסוקרת את מפת האיומים שניצבים מול המדינה, שואלת את השאלות המהותיות הנוגעות לביטחון הלאומי של ישראל לטווח הבינוני-קצר כמו גם הארוך, ומציגה המלצות רלוונטיות.

ההערכה הוצגה ומוצגת בימים אלה לבכירים במערכת הביטחון, המערכת הפוליטית והדרג המדיני. הקצינים והמפקדים של תנועת הביטחוניסטים מציגים בפגישות אלה תפישת עולם המתמקדת בביטחון לאומי ללא תלות מפלגתית, כאשר טובתה של מדינת ישראל והאינטרסים הלאומיים שלה בראש מעייניהם.

מול מדינת ישראל פועלים כיום ביתר שאת כוחות עוצמתיים ומתואמים הנעים במסלולים שונים אך חותרים למטרה משותפת: דרדורה, שחיקתה ובסופו של דבר הפלתה. מרכזי כובד אסטרטגיים אלה פרושים במעגלי איומים רב-זירתיים ההולכים ומתכנסים, בהפריה הדדית ובתנועה צרופה, לכדי מערכה שלובה אחת כנגד ישראל. אלו תהליכי בניין כוח רבי-עוצמה המובילים למהלומה אחודה, אשר בהיעדר פעולת נגד מתאימה עלולה להתרחש בטווח הבינוני-קצר.

ישראל לא תוכל יותר לפעול אל מול מפת איומים זו מתוך היגיון מבוזר, אלא מתוך החלטה של הדרג המדיני לאמץ אסטרטגיית התמודדות התואמת לאופיים השלוב של האיומים, לדרוך את מערכות המדינה ולהכניסן להיערכות חירום רב-שכבתית תחת עיקרון מסדר אחוד: בלימה ולאחריה היפוך מגמה רב-זירתי, על מנת לנטרל באופן שיטתי את מרכזי הכובד הפועלים נגדה. דרושה הלכה למעשה מערכה לשחרור המרחב.

במצב הנוכחי, ישראל מפסידה בקרב אחרי קרב עד כדי הפסד פוטנציאלי במלחמה, שאותו אין היא יכולה להרשות לעצמה. זו עלולה להיות נקודת האל-חזור של המפעל הציוני.

מול מדינת ישראל מתנהלים תהליכים רבי-שנים שמגיעים כעת לבשלות ומטרתם קעקוע הציונות מן היסוד.

• איראן קרובה מאי פעם לגרעין צבאי במטרה מוצהרת להשמיד את מדינת ישראל. זהו מעמד שגם יעניק לה "מטריה גרעינית" לשליחת זרועות התמנון ברחבי האיזור. איראן בנתה מערכת רב-זירתית מסביב לישראל ובתוכה הכוללת שליחים (תאי פרוקסי) בלבנון, סוריה, חמאס בעזה ומקומות נוספים. חזבאללה מצויד כיום ב-150 אלף רקטות, טילים מדוייקים, פצמ"רים ומל"טים תוקפים – מספרם של האחרונים עלה תוך עשור מ-50 ל-2,000.
• ארגון חמאס ממשיך להרים את ראשו ושואף למזג את זירת הפנים, יהודה ושומרון, עזה ואף לבנון, והשפעתו על ערביי ישראל והפלסטינים גוברת מאוד בשנים האחרונות על חשבון פת"ח. חמאס שואף להיות הגורם הקובע שעל פיו יישק דבר בירושלים, וקונה תמיכה הולכת ומעמיקה בקרב הפלסטינים, הערבים והבדואים כאחד. הארגון הראה יכולת רקטית מוגברת במהלך מבצע "שומר החומות" באופן ששיתק חלקים הולכים וגדלים בארץ.
• לכל רוחב ארץ ישראל, בשטחי יהודה ושומרון וביתר הארץ, מתלכדת המסגרת הרעיונית של הזדהות עם הלאומנות הפלסטינית ובפרט עם ארגון חמאס בקרב ערביי ישראל, הבדואים והפלסטינים כאחד. פרעות "שומר החומות", המהומות סביב הנטיעות בנגב, ההתפרעויות בהר הבית והפגנות בתעוזה גוברת ברחבי הארץ עם דגלי חמאס ואש"ף משקפים תהליכי עומק של התנתקות ובדלנות בקרב נתח רחב מאוד במגזר הערבי-בדואי.
• מדיניות "ניהול הסכסוך" מול הרשות הפלסטינית הגיעה למיצוי בעקבות התחזקות השחקנים בזירה, בפרט חמאס, האצת "הבנייה המדינית", העמקת ההעזה המדינית של הרשות בהגשת תביעות בביה"ד בהאג ובהתקבלות לפורומים בינ"ל, ההסתה הגוברת במערכת החינוך והמשך מדיניות ההשתתפות במאבק המזוין בישראל ובראשה מערך המשכורות למחבלים.
• "הבנייה המדינית" המסונכרנת והמתואמת בכלל הארץ – "תכנית פיאד" בשטחי C, בנייה בלתי חוקית של הבדואים בנגב ובנייה בלתי חוקית של הערבים במשולש, בירושלים ובצפון – מאיימת לבטל את אחיזתה של ישראל בעומק המרחב ולהציב עליה פוטנציאל לאיום קיומי מתפתח.
• ישנו קעקוע גובר של הביטחון האישי בצירים באמצעות זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, בלב הערים בפיגועי ירי ודקירה, הגברת פעולות חתרניות ג'יהאדיסטיות כגון גביית דמי חסות ("פרוטקשן"), ירי בצירים וביישובים, הצתת חורשים והשלטת נוכחות אסלאמיסטית בערים מעורבות תחת הסתה כבדה של מנהיגי ציבור ערבים, הפוגש חוסר הרתעה משפטית ומבצעית מצד ישראל.
• מערכת הדה-לגיטימציה משקפת מעגל סגור שמקיים סנכרון מלא בין ארגוני הפנים, ארגוני החוץ, אנרכיסטים, גורמי מימון והשפעה כמו האיחוד האירופי והאו"ם, המעטפת המשפטית שמספק בית הדין בהאג, ההד שמעניקה התקשורת העולמית ותנועת ה-BDS בהובלת הרשות הפלסטינית, חמאס וגורמי טרור אחרים.

יש צורך לאומי להחלטה ברמת הדרג המדיני לאסטרטגיית יציאה מהקיפאון אל מול צבר האיומים השלוב. אסטרטגיה מגלמת בחובה ראשית כל תחבולה. על מנת לייצר היפוך מגמה, ראשית יש להפנים ברמה מערכתית את מפת האיומים השלובה, לדרוך את מערכות המדינה לקראת האיומים, למקד אותן בהיערכות חירום ולבסוף ליזום פעולה פרו-אקטיבית ורב-זירתית מולם. תהליך זה דורש משאבים, הכנה ובניין כוח מערכתי, הן אזרחי, הן משפטי והן צבאי, אבל ראשית כל מצריך שינוי פרדיגמטי מהותי מתוך הבנת גודל השעה.

מול אתגרים קיומיים אלה, ישראל איננה על המגרש. עליה לבחור: ספיגת מהלומה משתקת או הסתערות לניצחון הציונות.

על ישראל לעבור מ"התנהלות" ליוזמה!

הפוסט הערכה אסטרטגית לישראל: המערכה השלובה נגד הציונות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדוע "הסכם דמה" עם איראן איננו מרחיק מלחמה, אלא מקרב אותה Ÿ מדוע דיפלומטיה איננה חלופה לאיום צבאי אמין Ÿ וכיצד מפת איראן האמיתית משקפת את מדיניות "העומק האסטרטגי" של המשטר

המשטר האיראני משקיע משאבים ותקציבים רבים בפיתוח גרעין צבאי, נשק שובר שוויון שעלול להעניק לו יתרון כפול: מחד – כלי הרתעתי, או "תעודת ביטוח" בדמות מטריה גרעינית מעל כוחות איראנים ופרו-איראנים שהולכים ומשתלטים על חלקים נרחבים באיזור, במטרה להשלים את חזונו למזרח התיכון כאיזור השפעה בלעדי של איראן השיעית. מאידך – כלי התקפי שעלול להציב איום קיומי עליון על מדינת ישראל כחלק מתכנית המשטר להשמידה.

גרעין איננו רק תכנית חימוש – הוא סמל סטטוס למדינה שנכנסת למועדון יוקרתי ומצומצם של מדינות גרעיניות. גרעין צבאי הוא "היהלום שבכתר" במאמצי המשטר האיראני להשיג מעמד מעצמתי שיתדלק עוד יותר את מכונת ייצוא המהפכה של המשטר ויסייע לו לבצר את מעמדו ועוצמתו גם בזירת הפנים להידוק השליטה בעם האיראני. נשק גרעיני איננו רק המטרה אלא אמצעי למימוש מטרות אסטרטגיות.

לישראל אסור לקבל בשום תרחיש את איראן כמדינה בעלת יכולת לייצר נשק גרעיני. מדינת ישראל נמצאת בשלב הכרעה אל מול ההאצה בתכנית הגרעין הצבאי האיראנית עד כדי קיצור משמעותי של מרחב הסף המפריד בין המצב הנוכחי לבין הצטיידות איראנית בחומר בקיע בכמות מספקת לייצור מתקן נפץ גרעיני ראשון. איראן צברה מספיק אורניום מועשר לרמה של 60% כדי לקצר את מרחב הסף ל"זמן פריצה אפס": 2-3 שבועות בלבד שנדרשים למשטר מרגע קבלת ההחלטה ועד העשרת מספיק אורניום מועשר לרמה של 90% לייצור נשק גרעיני ראשון. בנוסף, יתר האורניום המועשר לרמות של 20% ו-4.5% שברשותה יספיק לייצר 4 פצצות גרעין בתוך פחות מ-3 חודשים באם תחליט לפרוץ. איראן נמצאת גם בתהליך מחקר ופיתוח מתקדם לתהליך אימפלוזיה ולזיווד ראש קרב גרעיני על טיל קרקע-קרקע.

זהו האיום האסטרטגי מספר אחת על המפעל הציוני.

בתרחיש של חזרה להסכם הגרעין מ-2015, הערכת "הביטחוניסטים" היא שהדבר עלול להוביל למלחמה בין ישראל לאיראן בתוך שנה עד שנתיים:

• ההון העצום שיעמוד לרשות איראן בעקבות ההסכם יאפשר לה להאיץ בצורה משמעותית את חיזוק בני חסותה באיזור המאיימים על ישראל
• יתאפשר לה להמשיך ולפתח ביתר עוצמה את יכולותיה בתחום הטילים והכטב"מים ללא מגבלה
• הצלחתה לכפות את תנאיה על ארה"ב תחזק את מעמדה האיזורי
• ההסכם עצמו יאפשר לה בתוך זמן קצר לשוב ולהצטייד בצנטרפוגות מתקדמות ולהעשיר אורניום לרמות גבוהות בשל פקיעת התוקף של סעיפים קריטיים (sunset clauses) ופקיעת התוקף של ההסכם עצמו בשנת 2031
• ההסכם לא ייתן בידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) כלים לפקח באופן יעיל על הפעילות הגרעינית האיראנית, כאשר עדיין לא ניתנו תשובות על ידי איראן באשר לאתרים החשודים כחלק מתכנית הגרעין הצבאי שנחשפו בארכיון הגרעין
• יתר על כן, בעקבות ההסכם או על רקע ניסיון איראני להגיע לגרעין ללא הסכם, עלולות מדינות נוספות באיזור לנסות ולהצטייד בנשק גרעיני, דבר שיציב איום מהותי על עליונותה האיזורית הביטחונית של ישראל
• לאורך השיחות בלט מאוד הרושם שבכוונתו של ממשל ביידן לחתור לחזרה להסכם הגרעין כמעט בכל מחיר, גם במחיר של ויתור מוחלט על דרישות בסיסיות שיבטיחו שהמשטר האיראני לא יפרוץ לפצצה בטווח זמן קצר

מכל הסיבות לעיל, הסכם הגרעין רק יקרב תרחיש של מלחמה איזורית, ולא ירחיק אותו. כפועל יוצא, ובהיעדר הסכם בעל שיניים הכולל מנגנוני פיקוח משמעותיים, יעדים ללא מגבלת זמן והחזרת סנקציות מיידית במקרה של הפרה, על הדרג המדיני להציב בפני הדרג הצבאי יעד למוכנות כלל-מערכתית לבצע פעולה התקפית נגד תשתית הגרעין האיראנית באופן עצמאי. על ישראל להציב בפני איראן איום צבאי אמין שערכו האסטרטגי אל מול תכנית הגרעין של איראן עולה משמעותית על "קניית שקט" או "העלמת עין". במקביל, על ישראל לפעול לחיזוק האינטרסים המשותפים מול ירדן, מצרים ומדינות "הסכמי אברהם" והציר הערבי הפרגמטי בתור קואליציה איזורית של מדינות מזדהות, מערכת שיתוף פעולה אסטרטגית משמעותית מול איראן.

פעילות המב"מ, מוצלחת ככל שתהיה, איננה מונעת לחלוטין מאיראן לחזק את בעלות בריתה ולהעמיק את אחיזתה באיזור, ובפרט בסוריה. ישראל איננה משחקת על המגרש האיראני במישורים רבים, דבר העלול לכרסם בעליונותה ולהוות סיכון ממשי לביטחונה הלאומי.

בפן האיזורי, "התמנון האיראני" שולח זרועותיו להשתלטות על המרחב באמצעות ערעור יציבות מדינות שכנות ובניין כוח של שלוחותיו באיזור, ביניהן חזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, החות'ים בתימן ומליציות פרו-איראניות בעיראק, במטרה ליצור "עומק אסטרטגי" איראני ולבנות טבעת חנק סביב ישראל. רשת מנופי לחץ זו המקיפה את ישראל מצויידת בתשתית משמעותית של טילים, רקטות וכלי טיס בלתי מאויישים המיועדת לפגוע קשות בעורף הישראלי ומוסיפה למשוואת ההרתעה מול ישראל.

המסמך שלפניכם מציג הערכה אסטרטגית מקיפה של תנועת "הביטחוניסטים" לגבי תכנית הגרעין האיראנית והסכנה שהיא מציבה בפני קיומה של מדינת ישראל:

• מבוא לתכנית הגרעין האיראנית, הרציונל שבבסיסה ומצבה הנוכחי
• הסכם הגרעין מ-2015: להיטות המערב להביא להישג דיפלומטי הובילה להסכם חלקי בלבד ובלתי אפקטיבי, שבסופו של דבר סולל את דרכה של איראן להתגרען תחת לגיטימציה בינלאומית מלאה ותוך שהיא נהנית מעוצמה כלכלית
• סקירת אסטרטגיית הפייסנות וההכלה (appeasement and containment) של המערב המנוגדת לתפישת הביטחון הישראלית, הנשענת על סיכול ואיום אמין (foiling and credible threat)
• שלוש טבלאות מפורטות:
  • נקודות הקושי המרכזיות בהסכם הגרעין מ-2015
  • הפרות איראן את ההסכם בין 2016-2018 לפני יציאת ממשל טראמפ (קריסת הטענה שממשל טראמפ יצא מההסכם למרות שאיראן מילאה את התחייבויותיה)
  • נקודות הקושי המרכזיות בחזרה להסכם הגרעין המקורי כיום
• מפת איראן האמיתית – מדיניות "העומק האסטרטגי" של המשטר
• האיום הקונבנציונלי מצד איראן – טילים ארוכי-טווח ומל"טים תוקפים
• המלצות "הביטחוניסטים" להתמודדות עם תכנית הגרעין האיראני, מנקודת מבט אופרטיבית-התקפית, הרתעתית ואסטרטגית-איזורית

הפוסט גרעין במערכה הראשונה: התמודדות ישראל עם האיום האיראני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קרדיט לתמונה: Maciej Konrad / Shutterstock.com

למערכת החינוך תפקיד מכריע בעיצוב האתוס הלאומי, בתור המסגרת החינוכית של ילדי ישראל בתקופה הקריטית בחייהם. כפועל יוצא מכך, הנחלת ערכים לאומיים על פי זהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה ויציקת תוכן אל תוך ערכים אלה חייבים לקבל עדיפות עליונה במערכת החינוך על מנת ליצור תחושת שייכות, חוסן לאומי, זיקה ללאום, לסמליו ולהווייתו, ולהנחיל את ההיסטוריה הלאומית של העם היהודי ושל מדינת ישראל. זאת, מתוך הנחת יסוד שידיעת העבר ושליטה בפרטי אתוס הלאומי מהווים בסיס בלתי מעורער לעיצוב הזהות של הדור הצעיר בתוכו.

המאבק הלאומי המדמם של העם היהודי בארצו עם שכניו הפלסטינים הינו א-סימטרי הן תפיסתית והן תודעתית בין שתי החברות. בשעה שהפלסטינים חיים בתודעת מאבק תמידית על הארץ, תחת תפיסה היסטורית של "גנבתה" בידי יהודים, ניכר כי בקרב היהודים עצמם החיים בישראל קיים שסע עמוק בהקשרו של מאבק זה.

מחקרים וממצאים רבים מן השנים האחרונות מצביעים על כך שאתוס המאבק בתוך החברה הפלסטינית לא רק שאינו נשחק, הוא אפילו צומח ומבעבע. את תפיסת המאבק משרישים הפלסטינים בכל ממסד נורמטיבי – בחינוך, ברווחה, בכלכלה, ובכל ערוצי החיים, תוך הסתה מובהקת לשלילת הזיקה היהודית לישראל ולתגמול חיובי עבור טרור כנגדם. אתוס המאבק, אם כן, הינו מובהק ומושרש בחברה הפלסטינית.

אל מול מגמה זו נדמה שהחברה הישראלית מצויה בתהליך שחיקה של האתוס הלאומי במערכת החינוך. סממני המאבק הלאומי בתכני החינוך הולכים ונשחקים, שלא לומר נעלמים, הגיוס לשירות משמעותי בצה"ל כ"צבא העם" מוצב בסימן שאלה בחלק מהמקרים, וגם האמיתות ההיסטוריות המוחלטות באשר לוויתורים אותם הובילו מנהיגי ישראל בדורות האחרונים הפכו לפרשנויות מוטות אג'נדה. המחלוקת הפנים-יהודית העמוקה הן באשר לרצון האמיתי של הפלסטינים לשלום, הן באשר למחירים שנדרש לשם בעבור תהליך השלמה נוסף מולם, ובפרט באשר להצדקה של המשך המאבק, נוגע ברקמה הרגישה והחשובה ביותר ונדרש להתבסס על יסודות ידע מוצקים של היסטוריית מדינת ישראל המדינית, הצבאית והלאומית.

לעומת זאת, ניתן לומר באופן מוכלל – במדינת ישראל מערכת החינוך כמעט לא עוסקת במאבק הלאומי. התחושה היא שמערכת החינוך קרובה יותר לשיקוף תרבות תועלתנית של הצטיינות מקצועית, "מפעל ציונים" והשפעה ממגמת ה"תקינות-הפוליטית" הפוסט-מודרניסטית. בשל החשש מביקורת של הורים ולחץ תקשורתי, מערכת החינוך הרחיקה את עצמה מעיסוק של מהות במאבק הלאומי, ובהמשך לכך נמנעת מעיסוק עמוק ומשמעותי באירועים שהתרחשו בישראל בדור האחרון, ובמשמעויותיהם בהקשרים ערכיים של צדקת הדרך והצורך האמיתי בשירות בצה"ל כחלק מהקרבה אישית למען הקולקטיב. פער זה מודגש אף יותר לאור כך שנוכחותם של יהודים בארצם אינה מקובלת לחלוטין על הצד השני, ובדור האחרון ביתר שאת.

על מנת להצביע על הפער המדובר ערכה תנועת "הביטחוניסטים" שני מחקרים הבוחנים את רמת הידע והבקיאות של הנוער בישראל באשר למאבק הישראלי-פלסטיני ב-30 השנים האחרונות, לצד הקשיים שחווים המורים וחוסר האפקטיביות של המערכת בלימוד נושא זה.

הפוסט צרת החינוך: משבר האתוס הלאומי במערכת החינוך הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קרדיט לתמונה: Jose HERNANDEZ Camera 51 / Shutterstock.com

• "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2021", אשר פורסם לאחרונה מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה" וגרר תגובות רבות ועניין תקשורתי רב, שרטט המכון תמונה עגומה לגבי מידת האמון שרוכש הציבור במוסדות המדינה, ובכללם צה"ל. המדד קבע ש"לאחר חזרה למדדי האמון הגבוהים מאוד מהם נהנה צה"ל בעבר בקרב הציבורי היהודי ביוני (90%), חלה ירידה שוב באוקטובר ל-78%, והוא הנמוך ביותר מאז 2008."
• בניגוד גמור לנטען, הנתונים שלנו מראים שבעשור האחרון רמת האמון בצה"ל מצד הציבור לא ירדה. יתרה מכך, המגמה הכללית מאז תחילת שנות ה-2000 מציגה רמת אמון גבוהה ולרוב יציבה בצה"ל. השיטה המדויקת יותר למדוד אמון היא אבחנת מגמה, ולא הצבעה על תנודות מקומיות.
• יתרה מכן, רוב מוחלט מקרב התיכוניסטים, ומקרב משוחררי השירות הסדיר (גיל ממוצע 23) מאמינים ברמה גבוהה בצה"ל כצבא העם. בנוסף, המחקר שלנו מצא שילדיהם של משרתי מילואים מעידים על נכונות רבה להתנדב למען הקהילה, ובהמשך לשרת שירות משמעותי בצה"ל.
• ממצאים אלו, מצביעים גם כן על רמת אמון גבוהה, עקבית ויציבה בצה"ל ב-20 השנים האחרונות, ועל השפעות חברתיות מהותיות של מערך המילואים.
• נוכח ממצאים אלו, ובמסגרת האמון הרב אותו רוכשת תנועת "הביטחוניסטים" כלפי צה"ל, אנו מוצאים לנכון להגיש המלצות ממוקדות למשרד הביטחון ולצה"ל אשר יחזקו את עוצמתו של הצבא, ישמרו את רמת האמון בו, והחשוב מכל, יעצימו את מוכנותו למלחמה ולאתגרים שעל הפרק. ההמלצות מתמקדות בזרוע היבשה.
• חמש ההמלצות כוללות: הפעלת התמרון היבשתי בעת עימות, פיקוד מוכוון משימה, כשירות מערך המילואים, כשירות המערכים התומכים ביבשה, ובחינת התרבות היחידתית.

הפוסט הצעת אמון: חיזוק אמון הציבור בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

• ממדי תופעה זו אינם מותירים מקום להנחה שמדובר במפגעים בודדים, אלא מדובר בביטוי קצה למערכה של הסתה ממסדית לג'יהאד נגד ישראל מצד הרשות הפלסטינית כמו גם תנועות כגון חמאס.
• צורות טרור אלו הן הנפוצות ביותר, בין היתר בשל זמינות כלי הנשק, והחיכוך היומיומי בין האוכלוסיות שיוצר שפע הזדמנויות לביצוע, לצד היעדר הרתעה מבצעית ומשפטית.
  
• כיום יש ברחבי יו"ש כ-20 מוקדים ידועים של יידוי אבנים, על פי רוב לאורך צירי הנסיעה ובנקודות הפרות סדר סמוך לגדר המערכת. המיידים הם על פי רוב צעירים בני 10–20 הפועלים אל מול כוחות צה"ל, לעיתים בעידוד מסיתים מקומיים וארגוני שמאל קיצוני.

• בשנת 2020 דווח על 1,884 פיגועי יידוי אבנים ו-496 זריקות בקת"בים, שגרמו לפציעתם של 154 אזרחים וחיילים. בממוצע, בשנת 2021 חלה עלייה של 210% בפיגועי יידוי אבנים ושל 156% בזריקות בקת"בים לעומת השנה הקודמת.

• צה"ל והמשטרה פועלים מול איום זה דרך פיזור, מארבים ומעצרים. עיקרי האתגרים כוללים את צפיפות האזורים שמהם מבוצעים הפיגועים, סיוע פנימי להימלטות, ריבוי הזירות אל מול הסד"כ, וחוסר האפקטיביות המבצעית של האמצעים הצה"ליים אל מול התופעה, שחרור או אי המשך מעצר הנתפסים, הוראות פתיחה באש מכבידות והליך משפטי שמסתיים בעונש מקל.

• מבחינת כלל התיקים שנפתחו נגד מפגעי אבנים ובקת"בים בשנים 2019–2020 עלתה תמונה חמורה של הקלה משמעותית מצד בתי המשפט האזרחיים והצבאיים בעונשים בפועל לעומת העונשים הקבועים בחוק, עד כדי עונשי מאסר הקצרים ב-95% מהקבוע בחוק, לעיתים ימים ספורים או חודשים ספורים בלבד. ב-11% ממקרי יידוי האבנים לא נגזר עונש מאסר כלל, על אף שנסיבות אי גזירת עונש המאסר אינן ידועות ומצריכות בחינה אינדיבידואלית של התיקים.

• ממוצע העונשים עומד על 3 חודשי מאסר בלבד בגין יידוי אבנים ו-13 חודשי מאסר בלבד בגין זריקת בקת"בים, לעומת העונש המקסימלי הקבוע בחוק העומד על 10–25 שנה, בכפוף לנסיבות.

• נוסף על כך, בדיקה השוואתית גילתה שנתח משמעותי ממספר האירועים המדווחים אינו מסתיים בכתב אישום: במחצית הראשונה של שנת 2020 רק 21% מאירועי יידויי האבנים המדווחים ו-33% מאירועי זריקת הבקת"בים המדווחים הסתיימו בכתב אישום.
• פערי ההתמודדות כוללים חוסר תיאום בין היחידות, מחסור בסד"כ חוקרים ולוחמים, פערים מודיעיניים ו"מתחם ענישה מקובל" בבתי משפט לעומת העונשים שקבע המחוקק.

• ההמלצות כוללות הגדרת אזורים מסוימים כבעלי סיכון גבוה לפגיעה בנפש כתוצאה מיידוי אבנים וזריקת בקת"בים, המצדיקים בתור פיגוע מסכן חיים נקיטת פעולות הגנתיות כגון ירי על מנת לנטרל; ריכוז מאמץ למעצר מגייסי, מעודדי ומכוויני המפגעים; מערכת מחשוב עם מסד נתונים לצורך סנכרון; וגיבוש חקיקה שתאפשר ענישה ראויה ומחמירה עם מעורבים בביצוע פעולות טרור.

הפוסט "אבן בוחן": מיצוי דין עם יידוי אבנים וזריקות בקבוקי תבערה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

• הרשות הפלסטינית, שנהנית מתדמית של ממשלה פלסטינית אזרחית, בירוקרטית, מתונה ופרגמטית, ודאי בהשוואה לארגון הפלסטיני המתחרה חמאס, לוקחת חלק פעיל במאבק המזוין נגד ישראל בדרכים רבות, כולל דרך הפעלת מנגנון כלכלי משומן ועתיר תקציבים שמטרתו
  לתמרץ טרור עממי, מאורגן ומכל הסוגים בידי פלסטינים נגד ישראלים חפים מפשע. זהו מנגנון ה-Pay for Slay, "לפגוע בתור מקצוע".
• על פי החוק הפלסטיני, המגדיר את המחבלים כ"מגזר הלוחם של החברה הפלסטינית", מחבלים כלואים מתוגמלים בהתאם לשנת המאסר שהם מרצים, משכורות שבשנה ה-30 ומעלה למאסר מגיעות ל-12,000 ש"ח בחודש. זוהי רמת שכר שוות ערך לזו של נשיא בית המשפט העליון הפלסטיני וגבוהה פי 8 משכר המינימום הממוצע ביו"ש ובעזה, כמו גם פי 4 מההכנסה החודשית לנפש של הפלסטיני הממוצע.
• מחבלים כלואים שהשתחררו לאחר שריצו למעלה מ-5 שנות מאסר ממשיכים לקבל שכר גם לאחר השחרור, נוסף למענק שחרור חד פעמי הנע בין 5,000 ל-25,000 דולר.
• הרשות גם מחויבת לפי החוק להעסיק בשורותיה מחבלים משוחררים על מנת לזכות אותם בביטחון כלכלי ותעסוקתי לכל אורך חייהם, כולל ביטוח בריאות והשכלה בסבסוד מלא, כמו גם לתת להם עדיפות בשיבוצי משרות שנתיים בכל המוסדות הממשלתיים.
• נוסף על כך, הרשות מתגמלת דרך אש"ף את משפחותיהם של ה"שהידים" אשר נהרגו או נפצעו במהלך פעולת הטרור, באמצעות קצבה חודשית.
• הרשות מוציאה בממוצע למעלה ממיליארד ש"ח בשנה למטרה זו, סכום שווה ערך ברוב השנים שנסקרו לכ-7% מתקציבה, וכמעט למחצית מכלל סיוע החוץ שהיא מקבלת ממדינות ומתורמים אחרים.
• כ-5,000 אסירים וכ-7,200 אסירים משוחררים, כמו גם 37,500 משפחות "שהידים" ופצועים, נהנים מקצבאות ומתעסוקה כתוצאה ממדיניות זו.
• לשם השוואה, בשנת 2018 תקציב משרד הבריאות הפלסטיני, שמתקצב 5 מיליון תושבים, עמד על 1.787 מיליארד ש"ח (357.4 ש"ח לנפש/שנה), לעומת תקציב מנגנון הטרור, שמשרת 12,200 אסירים ואסירים משוחררים ו-37,500 משפחות "שהידים" ופצועים, חלק זעום מהאוכלוסייה – 1.237 מיליארד ש"ח (28,229.3 ש"ח לנפש/שנה).
• בין המחבלים המקבלים הטבות אלה נמצאים עומר אבו ג'לאל, שרצח את בני משפחת סלומון וצפוי לקבל כ-6.6 מיליון ש"ח במהלך חייו; עבד אלחכים עאסי, שרצח את הרב איתמר בן גל וצפוי לקבל סכום דומה; ואמג'ד וחכים עווד שרצחו את חמשת בני משפחת פוגל מהיישוב איתמר, כולל תינוקת בת 3 חודשים, ונדונו ל-5 מאסרי עולם ול-7 שנות מאסר נוספות, וצפויים לקבל כ-6.9 מיליון ש"ח במהלך חייהם כל אחד.
• טרור נחשב ככלי מרכזי ולגיטימי במימוש מטרת אש"ף והרשות להקים בסופה של דרך מדינה פלסטינית תוך חיסול מדינת ישראל. במסגרת זו, מנגנון המשכורות וההעסקה מהווה בעיני הרשות נדבך חשוב בשימור מנוע הטרור ובהפיכת המאבק המזוין הפלסטיני למדיניות ממוסדת.
• זוהי מדיניות מוצהרת וברורה של הרשות הפלסטינית, המפורסמת באמצעי התקשורת ובמקורות גלויים. כך למשל נשיא הרשות, מחמוד עבאס, שכינה את ה"שהידים" "כוכבים בשמי המאבק של העם הפלסטיני", הניצבים "בראש סדר העדיפויות הפלסטיני", הדגיש מספר פעמים כולל מעל במת האו"ם כי "גם לו היה נותר בידינו גרוש אחד בלבד, היינו משלמים אותו למשפחות השהידים והאסירים".

משמעויות

• בכך הרשות מייצרת כדאיות לבחור בטרור כאפיק פעולה שלא רק מזכה את מבצעיו בכבוד והערכה, אלא גם מתגמל אותם בנדיבות רבה הרבה יותר ממה שזוכה לה האזרח הממוצע. הדבר מהווה לא רק שידול לרצח, מאחר שהכסף מובטח מראש, כמו גם הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, אלא גם סטנדרטיזציה מערכתית של המאבק המזוין הפלסטיני.
• בפעולתה זו עונה הרשות על ההגדרה הישראלית והעולמית של ארגון טרור – לא זאת בלבד שהיא מתמרצת טרור ומממנת טרור דרך אסירים, אסירים משוחררים ומשפחות "שהידים" ופצועים, אלא היא גם מעסיקה רבים מהם כעובדי ציבור – כולל, למרבה האבסורד, בשורות מנגנוני הביטחון שלה האמורים להילחם בטרור.

היבט משפטי

• בארצות הברית ובישראל חוקקו חוקים נגד תופעה זו. בישראל זהו החוק להקפאת כספים שהרשות הפלסטינית מעבירה למחבלים מתוך כספי המיסים שנגבים עבורה על ידי ישראל, ובארה"ב אוסר החוק האמריקני על העברת סיוע כלכלי מסוים לרשות כל עוד מדיניות זו נמשכת.
• הקהילה הבינלאומית רובה ככולה מגיבה על תופעה זו בשפה רפה ומשלימה עם נרטיב הקורבן של הרשות, על אף שמדיניות הרשות עומדת בסתירה מוחלטת למאבק העולמי בטרור. העברת כספי המדינות התורמות למחבלים מנוגדת גם לחוקי המדינות התורמות עצמן, וכן לאמנות בינלאומיות הנוגעות למימון טרור. בעקיפין, כספי סיוע אלה מהווים זריקת חמצן משמעותית למנגנון הטרור של הרשות נגד ישראלים חפים מפשע בכסות של סיוע הומניטרי.

המלצות

• הגדרת הרשות הפלסטינית בתור ישות מממנת טרור, כולל הקפאת סיוע כלכלי, שיתוף פעולה מצד הקהילה הבינלאומית וסגירת נציגויות. הדבר נובע מההכרה שהרשות הפלסטינית לא צריכה לקבל הנחות מחוקים ומאמנות הנוגעים למימון ולתמרוץ טרור בעוד על ארגוני טרור אחרים מוטלות סנקציות. הפסקת סנקציה זו תותנה בחדילה מיידית ולצמיתות של מדיניות זו מצד הרשות, כולל ביטולם של חוקים הנוגעים למשכורות למחבלים ולמשפחות מחבלים הרוגים, כמו גם להעסקת מחבלים משוחררים.
• יש לאכוף כלשונו וללא דיחוי את "חוק הקיזוז" בישראל בתחילת כל שנה קלנדרית ואת חוק טיילור פורס בארה"ב, באופן שיאלץ את הרשות לבחור בין קריסה כלכלית מוחלטת לבין מנגנון המשכורות למחבלים והעסקתם.
• בהקשר זה אין מנוס מלציין שאין צורך להציב קו אדום לתרחיש שבו הרשות קורסת. קיימות שפע של אלטרנטיבות לרשות בהקשר של ניהול ענייני דיומא של הפלסטינים השוכנים בשטחי A ו-B, כגון ראשי ערים ונכבדים מקומיים כפי שהיה לפני החתימה על הסכמי אוסלו.
• יש לעודד מדינות תורמות נוספות לנקוט קו מדיניות זה.
• יש לאכוף כלשונה את תקנה 67 של החוק הפלילי-ביטחוני ביו"ש, ובכלל זה מעצר של הגורמים ברשות ובבנק הדואר הפלסטיני המעורבים במנגנון מימון הטרור, תפיסה והחרמה של הכספים המדוברים וסגירה של חשבונות בנק הנוגעים בדבר.
• על ישראל להבהיר לרשות הפלסטינית שהיא עלולה להיות חשופה לתביעות משפטיות אם מדיניות זו לא תיעצר. יש לעודד גם את ארצות הברית ויתר המדינות התורמות לאמץ קו מדיניות זה, במקרים מסוימים פשוט על ידי אכיפת החוקים הקיימים כנגד מימון טרור ביחס לרשות.
• על ישראל וצדדים מעורבים אחרים להזהיר את הקהילה הבינלאומית מפני ההשלכות של לקיחת חלק, במישרין או בעקיפין, בעידוד פיננסי של טרור כנגד ישראלים.
• במישור המדיני, יש להבהיר לרשות מצד ישראל, כמו גם מצד ארצות הברית, הקוורטט והמדינות התורמות, שזניחת הטרור הינה התחייבות של אש"ף והרשות מהסכמי אוסלו, ושכל התקדמות להסדר מדיני סופי תותנה בהפסקה מיידית ולצמיתות מצד הרשות של מדיניות זו. על ישראל להדגיש כי מנגנון זה – לצד ההסתה הפלסטינית והדה-לגיטימציה – הוא המכשול העיקרי לפתרון של שלום באמצעות משא ומתן, ושהוא יוצר תרבות של שנאה וטרור בקרב החברה הפלסטינית.
• ברמת המודעות הציבורית, יש לסלק את העמימות המוסרית הכרוכה בעצימת העין מול פעילות זו של הרשות. יש לעודד שיח מבוסס עובדות אשר שם במרכז את טיבה האמיתי של הרשות כארגון המפעיל טרור נגד ישראלים ללא קשר לעמדה הפוליטית בעניין מו"מ עימה או עם כל ישות פלסטינית אחרת.

הפוסט "רשות להרוג": מנגנון מימון הטרור של הרשות הפלסטינית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סבב זה היה גם שונה מקודמיו בכך שחמאס ביקש ליצור משוואה חדשה ולמזג בין זירת עזה ליהודה ושומרון דרך ירושלים. התעצמות הפופולריות שלו ברחוב הפלסטיני על חשבון הפת"ח כמו גם בקרב שכבה ניכרת מקרב ערביי ישראל נתקלה בדחיית הבחירות המתוכננות לפרלמנט ובניסיונות לדכא את השפעתו. מבצע "שומר החומות" התקיים אם כך על רקע התקוממות עממית מועצמת בקרב נתח משמעותי מקרב הפלסטינים ביו"ש ואזרחי ישראל הערבים, שהתבטאה בתמיכה פומבית של חמאס בעצרות המוניות על הר הבית כמו גם בערי ישראל ובמהומות אלימות כלפי אזרחים יהודים וכלפי כוחות הביטחון, מהומות שכבר נותחו על ידי בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה כעוצמתיות הרבה יותר ממהומות אוקטובר 2000.

השיח סביב בניין הכוח של חמאס ויתר ארגוני הטרור חייב אם כן להתקיים בתווך שמכיר בתהליך שהוביל למצב הנוכחי. ארגון חמאס התעצם מאוד בעקבות הסכמי אוסלו, שבעקבותיהם נסוגה ישראל מערים ברצועה וביו"ש, ובעקבות ההתנתקות והשתלטותו על הרצועה, שהשלימו את תהליך הפיכת עזה ל"חמאסטן" המחוברת למצרים דרך ציר פילדלפי. צה"ל נתקל באתגר רציני ומורכב מסוג חדש, אולי הרבה מעבר למבצע בסגנון "חומת מגן", שהשיב את השליטה הביטחונית לערי יו"ש ושיפר משמעותית את מאזן הכוחות לטובתו. המצב מדגיש אם כך את הסיכון הרב שביוזמות היפרדות רחבות-היקף נוספות, ואת ההכרח שלא לשחזר את המודל העזתי הכושל בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, אשר תהווה חממת טרור משופרת בתמיכה איראנית המטילה אימה על מדינת ישראל כולה, ובפרט על רצועת החוף הצרה שלה.

מכאן והלאה, במישור הטקטי על ישראל לראות ב"שומר החומות" מערכה עם סוף פתוח, ולהמשיך במדיניות הסיכולים והחיסולים גם ללא קשר להסלמה ביטחונית. מדיניות "אפס סובלנות" מול כל בלון, מרגמה ורקטה צריכה לחול ביחס של ישראל להתעצמות הארגונים החמושים בעזה ובראשם חמאס. אך לצד ההצלחה המבצעית, על ישראל לשרטט מציאות חדשה בתכלית ולקיים דיון עומק אסטרטגי לגבי עתיד הדינמיקה שלה מול רצועת עזה, ראשיה ותושביה, הכולל רגל בינלאומית חזקה בהיעדר כתובת מדינית ברצועה עצמה. הבטחת הדרג המדיני והצבאי כי "מה שהיה הוא לא מה שיהיה" וכי "לא תם ולא נשלם" מבקשת לייצר משוואה חדשה באי סבילת "טפטופי" מתקפות רקטיות מעזה, משוואה שהארגונים החמושים ודאי יבחנו את איתנותה במוקדם או במאוחר; אך התמקדותו החוזרת ונשנית במישור הטקטי לא תאפשר לייצר שינויי עומק במישור האסטרטגי, הכוללים הסרת הלחץ הבינלאומי מישראל ושיפור מאזן הכוחות הזירתי לטובתה.

נייר עמדה זה מבקש להביא רקע רלוונטי להגעת ישראל והפלסטינים לסבב הלחימה הנוכחי, ולהציע דרך פעולה חדשה אשר תנצל את המומנטום שנוצר על מנת לעבור מתגובתיות ליוזמה. מעתה, על ישראל גם לזנוח את המגננה שלה בפורומים בינלאומיים ומול ידידותיה האסטרטגיות ובראשן ארה"ב לטובת דרישה לתרגם את הלחץ מצידם למעשים, בכך שהקהילה הבינ"ל תיקח על עצמה את הטיפול בנושא רצועת עזה.

בין ההצעות המובאות ישנם אפיקים במישור המשפטי – דרישה לביטול "השליטה האפקטיבית" של ישראל על רצועת עזה; במישור ההומינטרי – התניית המשך סיוע מעבר למינימום הנדרש בהחזרת השבויים והנעדרים; ובמישור הזירתי – שימוש בקלף הסרת המצור הימי תמורת ניתוק מוגבר של החיכוך הישראלי עם רצועת עזה והעברה הדרגתית של האחריות לידי הקהילה הבינ"ל, בין אם באמצעות הקמת נמל סחורות בצפון סיני או אי מלאכותי מול חופי עזה, הקמת אזור תעשייה לתעסוקה של עזתים בצפון סיני, ולחץ מוגבר על המצרים מצד ארה"ב לאפשר מעבר חופשי יותר ברפיח. כל הצעדים הללו גם ימצבו את ישראל בעמדה משופרת מול הקהילה הבינלאומית בכך שתעביר את הכדור לידיה, וגם יוציאו את האוויר מהבלון של חמאס כאשר תלות האוכלוסייה האזרחית בו תרד.

ישראל איננה אשמה בכך שאויביה מבקשים להשמידה, אך באחריותה גם ליזום ולייצר מציאות משופרת אשר תשרת את האינטרסים ארוכי-הטווח שלה במקום להתחפר במגננה. אזרחי ישראל ומפקדיה מצפים לאותו מעבר מתגובתיות ליוזמה, אשר יהווה צעד חשוב בדרך לשמירה על נצח ישראל.

הפוסט "שומר החומות": היום שאחרי – מעבר מתגובתיות ליוזמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.