כפי שחווינו בימים שלפני עם-כלביא (יוני 2025) ובימים שלפני שאגת-הארי (פברואר 2026), כל ציוץ מהבית הלבן מקפיץ את כולנו ומעורר שוב את הדיון הציבורי, בניסיון להבין האם תהיה תקיפה ומתי בדיוק היא תקרה. שוב חזרנו לעסוק בחישובים פרטניים האם כדאי לטוס לחו"ל, האם נכון להזמין חופשה באילת או האם לבטל את ארוחת החג עם המשפחה המורחבת. ואכן, במערכה בה העורף הוא חזית לחימה לכל דבר, ומול אויב שאינו בוחל בשימוש בטילים עתירי משקל, כטב"מים ורחפני נפץ, אל מול מרכזי אוכלוסיה אזרחית – סימני השאלה מטרידים עוד יותר ואי הודאות הופכת נחלת הכלל, לא רק עבור מקבלי החלטות בדרג הצבאי והמדיני.

אז למה בעצם זה כל כך ארוך? למה זה כל כל מתעתע? ולאן בעצם כל זה הולך?

ראשית אומר, שמי שמחפש תשובות עם סימני קריאה – מוזמן להפסיק את הקריאה כאן… תשובות מוחלטות ודאי לא אוכל לתת, אבל אנסה לשפוך אור על המציאות המורכבת, ולנסות להסביר מעט ממאפייני המערכה הנוכחית אשר הופכים אותה שונה מאוד מקודמותיה.

חלק גדול מההסבר למורכבות ולאי הודאות שאנו חווים, טמון בעצם העובדה שמדינת ישראל, לראשונה בהיסטוריה הצבאית שלה, שותפה למערכה אותה מובילה מעצמה – המעצמה הגדולה בעולם, בת בריתנו ארה"ב. כניסתה של ארה"ב למערכה ישירה מול איראן מביאה עימה הרבה מאוד היבטים חיוביים לישראל, ובצידם גם השלכות, שלא תמיד נוחות או בהירות לנו. אם נבין את היתרונות בהצטרפותה של ארה"ב למערכה ואת המחירים הנגזרים ממנה, אולי נוכל להבין יותר מדוע הדברים קורים כך ולאן זה יכול ללכת מכאן.

לפני ניתוח מעצבי המערכה, אבקש להבהיר דבר אחד חשוב, אולי החשוב מכל: בחירתה של ארה"ב לפעול באופן אקטיבי להסרת האיום האיראני – חיובית ביותר מבחינתה של ישראל, ובעת הנוכחית היא מהווה מקפצה אסטרטגית עבור ביטחון מדינת ישראל ושגשוגה בעתיד. מול משטר אסלאמי רדיקאלי הנחוש לפעול להשמדת "המדינה הציונית", אשר פיתח יכולת קונבנציונאלית שיכלה להפוך איום קיומי על מדינת ישראל, והיה מרחק קצר מהשלמת יכולת גרעינית-צבאית – ההחלטה האמריקאית להוביל מערכה אקטיבית ונחושה להסרת האיום, היא קריטית עבור ביטחון ישראל. ישראל לבדה היתה מתקשה להתמודד עם היקף ועצמת האיום, ודאי מול תרחיש סביר של מערכה רב-זירתית נגד ישראל בהובלת איראן, קל וחומר במידה ואיראן היתה משלימה את פיתוח הנשק הגרעיני.

המערכה אולי לא תוכרע בפעולה צבאית, בהפעלת לחץ כלכלי או ביצירת מנוף השפעה מדיני – אבל השילוב ביניהם לאורך זמן ובעוצמה, הוא אולי המתכון המנצח להכריע את המשטר או לפחות את האיום הנשקף ממנו.

הפוסט המערכה מול איראן: האם אנו לפני סבב תקיפות נוסף? ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

יום חגו של עם ישראל על שחרור ירושלים מהכיבוש הערבי שפלש לארצנו עם ההכרזה על הקמת המדינה, התלכד עם "יום אסונם" של הערבים שלא תיכננו להפסיד במלחמה, אלא לשחוט את היהודים ולהשמיד את המדינה הצעירה שאך זה הוקמה.

מתוך הכישלון הערבי המפואר והאכזבה הקשה בגינו, צמח "יום הנכבה". מתוך האיוולת, הבורות, אבדן הדרך והפרוגרסיביות, ישנם ישראלים ויהודים המזדהים עם המסר ומאפשרים את ציון "הנכבה" ברחבי הארץ. לרבות במוסדות אקדמיים נאורים לכאורה, שלא למדו דבר מההיסטוריה ועודם אוחזים בקונספציה מסוכנת.

כמיטב המסורת של הפגנת האבל על עצם קיומה של מדינת ישראל וניצחונה על אויביה שקמו עליה לכלותה, קיימו גם השנה סטודנטים ערבים באוניברסיטאות הישראליות טקסים לציון התבוסה והאסון. הסטודנטים הפגינו תמיכה בערביי רצועת עזה, הניפו דגלים וקראו קריאות לאומניות שלא מותירות ספק בדבר כוונתם והזדהותם עם האויב הערבי. לצד האקטיביזם שהפגינו הסטודנטים הערבים, הופגנה גם השנה אדישותו ואזלת ידו של הממסד הישראלי ושל ראשי האוניברסיטאות בפרט. אלו שנתנו את הסכמתם, ולו רק בשתיקה, לקיומן של עצרות מתואבות אלו שנועדו לתמוך באויב, לחזק את רוחו ולחתור תחת המדינה.

כך לדוגמא, נערכו בימים האחרונים טקסים לאומניים, חלקם בהשתתפות מנהיגים ופוליטיקאים ערבים מוכרים, באוניברסיטה העברית שבהר הצופים, אשר אוחד עם ירושלים לפני 59 שנה, ובאוניברסיטת תל אביב היא אוניברסיטת שיח' מוניס, ככתוב בערבית. ביום רביעי, באוניברסיטת תל אביב שרו המשתתפים את המנון אש"ף באין מפריע במהלך הטקס לציון "יום הנכבה". למען אלו שאינם מכירים את מילות ההמנון של הארגון לשחרור פלסטין, שלא שינה את האמנה שלו או את סמליו הברורים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל, להלן המילים בגרסה מקוצרת:

"לוחם הקרבה ("פידאי"), הו ארצי, הו ארץ האבות.
לוחם הקרבה ("פידאי"), הו עמי, הו עם הנצח.

בנחישותי, באשי ובהר הגעש של נקמתי, ובכמיהת דמי לארצי ולביתי.
טיפסתי על ההרים וניהלתי את המאבק, הכנעתי את הבלתי אפשרי, ניפצתי את הכבלים.
…

בסערת הרוחות ובאש הנשק, ובעקשנות עמי לצאת אל המאבק.
פלסטין היא ביתי, פלסטין היא אשי, פלסטין היא נקמתי וארץ העמידה האיתנה.
…

בזכות השבועה תחת צל הדגל, בארצי, בעמי ובאש הכאב.
אחיה כלוחם הקרבה, אמשיך כלוחם הקרבה, ואמות כלוחם הקרבה עד אשר אשוב".

ביטויי הקונספציה

האם ישנו הסבר הגיוני אחד לכך שסטודנטים ערבים, שאינם תורמים למדינה בדבר ומביעים תמיכה פומבית באויב בעת מלחמה, ממשיכים לרכוש השכלה ודעת באוניברסיטאות ישראליות ברחבי המדינה, שהם חפצים בהשמדתה?

כיצד ניתן להסביר את העובדה שצעירים ערבים אלו נהנים מתנאי קבלה מועדפים, בעוד בנינו ובנותינו – המשרתים בצבא, יוצאים לפיקוד וקצונה ומתייצבים לכל סבבי המילואים כדי להגן על העם והארץ – נדחקים לאחור? מדוע מי שמגן על המדינה נתקל בחומות אקדמיות נוקשות, בעוד מי שמפגין נגד המדינה מקבל מקום ואף קדימות?

אין לטעות, חופש הביטוי וההזדהות עם האויב הם דבר אפשרי – כל עוד נעשים הם במדינות אויב, כשהסטודנטים הערבים מתבטאים שם תחת עינם הפקוחה של מנגנוני המודיעין ("המוח'אבראת") והמשטרים המוסלמים הנאורים והסובלנים לכאורה; לומדים במוסדות הערבים על חשבונם הפרטי, ללא זכות שיבה, ללמוד או לעבוד במדינת ישראל.

אל תנסו להסיט את הדיון בזחיחות אל עבר אוכלוסיות אחרות שאינן משרתות. כאן מדובר בציבור שלא רק שאינו משרת, מתנדב או תורם בשום דרך למען המדינה, אלא גם פועל ברובו נגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית. ציבור זה מעודד את אויבינו בגלוי ופועל למענו במישורם ודרכים שונות, כולל ממוסדות רשמיים ומבית הנבחרים… ואף על פי כן מיוצג בכנסת; צולח את ועדת הבחירות ובג"ץ למרות התנגדויות; זוכה להעדפה מתקנת במוסדות ציבור ובאוניברסיטאות; נענה לחיזורים פוליטיים ולחנפנות תקשורתית מאוסה; להתחשבות, העלמות עין וסלחנות של רשויות מדינה; להטבות ולתנועה חופשית בכל רחבי הארץ והמזרח התיכון … רק משום היותם ערבים עם תעודת זהות כחולה!

בידקו כמה ערבים ישראלים מסתובבים בשווקים של ג'נין, שכם וחברון בכל יום, ללא חשש מלינץ' ולמרות החוק והשילוט האוסרים על אזרחים ישראלים, ללא יוצאים מן הכלל, לחצות לשטחי רשות הטרור הפלסטינית. בידקו כמה אלפי ערבים ישראלים לומדים במוסדות אקדמיים של הרשות בכל שנת לימוד ותגלו עשרות אלפים מהם שנהנים מכל העולמות. בידקו היכן במזרח התיכון נופשים ערבים ישראלים בנחת, ללא חשש מפיגוע או התנכלות.

יתכבדו נא הסטודנטים שהביעו תמיכה בעזה, במסגרת ארועי "יום הנכבה", להצטרף לאחיהם ברפיח וג'בלייה, או בכל מדינה ערבית אחרת עמה הם מזדהים, לדוגמא – ירדן. הממלכה הרואה בהם חלק בלתי נפרד מהעם הירדני כפי שנשמע בעצרת לציון "יום הנכבה" שהתקיימה בעמאן ביום שישי האחרון.

יתכבדו נא ראשי האוניברסיטאות הציוניות, להרחיק לאלתר את עוכרי ישראל ממוסדותיהם, ולקבל תחתם את מיטב בנינו ובנותינו המשרתים ותורמים בצבא, בשירות לאומי ואזרחי. את אותם צעירים שהשתחררו אחרי שירות צבאי מלא, וממשיכים לשרת בסבבי המילואים במלחמת התקומה, בעודם נאבקים על מקומם באקדמיה במקביל למבחני הפסיכומטרי. מבחנים הגוזלים משאבים יקרים, "שותים" את מענקי השחרור והמילואים ומבזבזים את זמנם, בשעה שהמשתמטים ועוכרי ישראל זוכים להטבות ולקדימות בסדרי הקבלה ללימודים במדינה שאינם חפצים ביקרה, להבדיל מאותם אלו שחרפו נפשם למען הגנתה.

סיכום והמלצה

"אתם מטורפים? השתגעתם?", שאל פעם ראש ממשלה לשעבר בהקשר אחר, "אתם הורסים את החיים של מיליוני אזרחים… הורגים אותם מבפנים". כשרואים לוחמים וקצינים שנלחמו במלחמת התקומה נדחים מהאוניברסיטאות, על אף הישגים ומידת התאמה נאותה, בזמן שמשתמטים ותומכי עזה מקבלים עדיפות ומניפים דגלי אויב באזור הקמפוס – מבינים שהמערכת המוסדית פשוט השתגעה. המערכת הזו בועטת במיטב בניה ובנותיה, פוגעת במוטיבציה ומבריחה מכאן את המוחות הטובים ביותר.

המצב הזה חייב להיפסק. לקראת הבחירות הקרובות, הדרישה שלנו צריכה להיות ברורה: חקיקה שתעיף את עוכרי ישראל ותומכי הטרור מהאקדמיה ומהמשרות הציבוריות, ותעניק תעדוף מוחלט למי שמגן על המדינה בגופו. הנוסחה היחידה שתתקן את האיוולת הזו היא: תרמת – קיבלת. נקודה.

הפוסט "יום הנכבה" והקונספציה באקדמיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ממצאים אלו מעלים ספק מהותי האם מתקיימים תנאי סף של רצון ויכולת מערכתית לפירוק הטרור בתוך לבנון במבנה הכוחות הנוכחי.

האיום מלבנון אינו תוצר של כשל לבנוני בלבד, אלא נגזרת של אסטרטגיה איראנית רחבה השואפת להגמוניה אזורית ואף עולמית, שבמרכזה בניית כוח פרוקסי התקפי בדמות חיזבאללה. באמצעות מימון, הכוונה ובניית יכולות צבאיות מתקדמות, הפך הארגון לכלי מרכזי ביישום מדיניותה האזורית של איראן.
מאז אוקטובר 2023, מציאות זו באה לידי ביטוי בהפעלת כוח שיטתית משטח לבנון נגד ישראל, תוך פגיעה באוכלוסייה אזרחית, בתשתיות וביציבות האזורית.

בהתאם לעקרונות האחריות המדינתית, מדינה שאינה מונעת עשרות שנים שימוש בשטחה לפעילות טרור נגד מדינות ריבוניות – נושאת באחריות להשלכותיה.

בהקשר זה, המבנה הפוליטי הקיים בלבנון שמאפשר חלוקת חמישה תיקי ליבה בידי חיזבאללה ואמל, אינו מהווה גורם ממתן, אלא מגבלה מהותית המונעת כל אפשרות להסדרה ביטחונית אפקטיבית.

לפיכך, הסרת האיום אינה יכולה להתבסס על הסכמים בלבד, אלא מחייבת שינוי ביטחוני ממשי בשטח, לרבות מהלך צבאי מדורג ורחב שיביא לפירוק יכולותיו של חיזבאללה. במקביל, נדרשות התאמות במבנה הפוליטי המאפשר את פעילותו. ללא שינוי כזה, מהלכים מדיניים צפויים להיות מוגבלים ביעילותם לטווח הארוך.

האיום האיראני בלבנון: חיזבאללה כשלוחה אסטרטגית

מאז שנות ה-80 איראן מבססת בלבנון תשתית צבאית כחלק מתפיסת "טבעת האש" שהתווה קאסם סולימאני. במסגרת זו, לבנון מהווה אחד הצירים המרכזיים והמסוכנים ביותר, בשל הקרבה הגיאוגרפית והיקף היכולות הצבאיות-טרוריסטיות שנצברו לאורך השנים.

מאז ה-8 באוקטובר 2023, הצטרף חיזבאללה למתקפה רב-זירתית על ישראל, ללא התגרות מוקדמת, ובכך המחיש את תפקידו כחלק ממערך התקפי מתואם.

השלכות מתקפה זו גרמו לישראל נזק עצום בחיי אדם ורכוש, פינוי המוני של מאות אלפי אזרחים, ופגיעה רחבה במרקם החיים הכלכלי והחברתי. לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בדפוס פעולה מתמשך, מכוון ושיטתי שכחלק מטקטיקה איראנית ידועה, נועדה להסית את הזרקור מהאצת פרויקט הגרעין ותוכנית הטילים הבליסטיים, למלחמת התשה ומשיכת זמן.

גם במסגרת הפסקות אש עם לבנון, חיזבאללה ממשיך לפעול ולבצע תקיפות, תוך ניצול הסדרים מדיניים לצורך שימור ושיקום יכולותיו. בכך מתחדדת ההבנה כי מנגנונים מדיניים לבדם אינם מהווים מענה אפקטיבי לאיום ובטווח הארוך עשויים לשחוק הישגים צבאיים.

הכשל הפרלמנטרי בלבנון כמכשול להסדרה

המערכת הפוליטית בלבנון אינה מצליחה, ולעיתים אינה מעוניינת לבלום את פעילות חיזבאללה. בפועל, הארגון משולב בתוך מנגנוני המדינה ומשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות. מתן תיקים בממשלת לבנון לידי חיזבאללה ואמל: תיק האוצר, בריאות, עבודה, פיתוח אדמיניסטרטיבי ואיכות הסביבה – מאפשרים ניתוב משאבים מדינתיים לחיזוק כוחו של הארגון ולהעמקת תלות האוכלוסייה במנגנוניו האזרחיים ("דעווה"). כך, משאביה הפורמליים של לבנון, משמשים בפועל כתשתית מהותית לפעילותו.

גם תנועת אמל, המוצגת לעיתים כגורם ממתן, פועלת בפועל בתיאום עם חיזבאללה ואיראן כחלק ממערך שיעי רדיקלי משולב. שותפות זו מעניקה לארגון הגנה פוליטית ומונעת כל ניסיון ממשי לפירוקו מנשקו. חמור מכך, קיימות אינדיקציות לשיתוף פעולה צבאי בין אמל לחיזבאללה בשטח.

מציאות זו יוצרת פרדוקס מהותי: מחד, לבנון נהנית ממעמד ריבוני בזירה הבינלאומית לרבות הגנה משפטית והימנעות מסנקציות מחמירות. מאידך, היא אינה מפעילה ריבונות אפקטיבית מול גורמי טרור הפועלים בתוכה ומשטחה. כתוצאה מכך, כל הסדר הנשען על התחייבויות לבנוניות בלבד אינו ניתן במצב הקיים ליישום ואכיפה בפועל.

המשמעות האסטרטגית: מגבלות ההסדרה המדינית

ניסיון העבר מלמד כי הסכמים והבנות עם לבנון לא מנעו את התעצמות חיזבאללה והמשטר באיראן. להפך, פעמים רבות הם יצרו מרחב זמן שאפשר לארגון לשקם את יכולותיו ולהעמיק את אחיזתו.

מלחמת ההתשה בה פתח חיזבאללה באוקטובר 2023 נגד ישראל, הייתה חלק מטקטיקה אסטרטגית איראנית להסטת מיקוד הזירות: מזירת פרויקט הגרעין האיראני, לזירת מלחמה ממושכת בישראל שבחסותה האיצו את פרויקט הגרעין.

הישענות על תהליכים מדיניים בלבד עלולה להתפרש כחולשה מערבית ולהשפיע על דינמיקת ההסלמה עם אויבים נוספים. בהקשר האיראני, משא ומתן נתפס לעיתים ככלי טקטי להשגת עליונות צבאית שתנוצל בהמשך, ולא כבסיס אמיתי לפשרה והבנות.

קרב ח'ייבר, שעל שמו איראן וחיזבאללה פיתחו טילים, הוא מקרה מבחן ללמידה שמשמש את ארגוני הטרור עד היום: חתימה על הסכמים נתפסים בצד האויב זמניים בלבד, וזאת להשגת מטרות ארוכות-טווח, לצורכי שיקום ותקיפה בהפתעה בהמשך.

המחויבות הישראלית להכרעה בפועל

בתנאים הפרלמנטריים הנוכחיים, המערכת הלבנונית אינה מסוגלת למגר את האיום שנוצר בלבנון. המשמעות היא שכל פתרון עתידי לא יוכל להישען על הצהרות, הבנות או הסכמים בלבד כפי שנעשה עד כה. תחת הבנות קודמות, חיזבאללה שיקם את יכולותיו באמצעות איראן וההישגים הצבאיים של צה"ל נשחקו. לנוכח מציאות זו, ובהינתן אופיו של חיזבאללה כשלוחה איראנית חמושה, כל ניסיון מדיני להסרת האיום יחייב במקביל מהלך צבאי ומודל משולב שיוביל להכרעה בפועל ולפירוק חיזבאללה מנשקו, כאמצעי הכרחי ליצירת תנאים שבהם יהיה ניתן לייצר יציבות ביטחונית ארוכת-טווח.

המשך נוכחות קרקעית של צה"ל בדרום לבנון

משמעות ההכרעה בלבנון כוללת המשך נוכחות צבאית של צה"ל בחיץ בדרום לבנון היות והאיום של חיזבאללה שבריר וממשיך להוות איום מידי כנגד אוכלוסיית ישראל בצפון. בהתאם לכך עד להכרעה שעשויה להימשך זמן ממושך, צה"ל ימשיך לפעול בדרום לבנון בכדי למגר ולחצוץ בין חיזבאללה לבין איום הפשיטה הישיר לעבר ישראל ועל הישובים בגבול העימות הצפוני.

ברמה הכוללת, פירוק חיזבאללה כולל תשלובת של מגוון פעולות גם בצד הפוליטי-לבנוני, בפן הכלכלי ובשדה הצבאי של פירוק מנשק.

הפוסט האיום האיראני מלבנון והמחויבות הישראלית להכרעתו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צבא איננו אוסף של לוחמים אמיצים בלבד. כוחו של צבא נמדד ביכולתו לפעול כמערכת אחת, תחת נורמות ברורות, גבולות מוגדרים ותרבות ארגונית מחייבת. המשמעת איננה פרט שולי או אסתטי, אלא תנאי בסיסי ליכולת להילחם, לנצח ולשמור על חיי אדם. היא מתחילה בהופעה, בלבוש, באחידות ובשמירה על נהלים, אך מגיעה הרבה מעבר לכך. אותה משמעת בדיוק היא זו שמונעת רשלנות מבצעית, תאונות, טעויות בזיהוי, ירי דו-צדדי והתפרקות מקצועית וערכית בזמן לחימה.

במלחמות קצרות קל יחסית לשמור על מסגרת ברורה. במלחמות ארוכות המציאות מורכבת בהרבה. שחיקה, עייפות, עומס נפשי, חיבור עמוק של אנשי מילואים לחייהם האזרחיים ותחושת חופש טבעית יותר, יוצרים אתגר פיקודי עצום. דווקא במציאות כזו, האחריות של המפקדים איננה רק להוביל הסתערות קדימה, אלא גם לשמור על גבולות המסגרת. להחזיק את הסדר. להקפיד על הנורמות. למנוע מצב שבו כל כוח וכל לוחם מפתחים לעצמם סמלים, קודים וכללים פרטיים.

האירוע הזה איננו סיפור על דת, אלא סיפור על מנהיגות, משמעת וסדר בתוך צבא שנמצא במלחמה ארוכה, קשה ושוחקת

לכן אירוע הפאץ' איננו הבעיה עצמה, אלא סימפטום. הוא ביטוי רחב יותר לתהליך של התרופפות משמעתית שעלול להופיע בצורות שונות. זה יכול להתחיל בפאץ' לא תקני, לעבור דרך הופעה מרושלת או זלזול בנהלים, ולהסתיים באירועי בטיחות חמורים ובפגיעה ביכולת המבצעית. מי שמסתכל רק על הפאץ' מפספס את השאלה האמיתית: האם צה"ל מצליח לשמור לאורך זמן על תרבות צבאית אחידה, מקצועית וממושמעת בתוך מלחמה מתמשכת.

הטעות הגדולה ביותר תהיה להפוך את האירוע למאבק מגזרי או אידיאולוגי. אילו היה מדובר בסמל פוליטי, קבוצת כדורגל או כל ביטוי אישי אחר, הבעיה הייתה זהה. לא משום שהתוכן אסור בהכרח, אלא משום שצבא אינו יכול להתנהל על בסיס ביטויים פרטיים בלתי מוגבלים. ברגע שהגבולות מיטשטשים, נפגעת היכולת של המפקדים להוביל מערכת לוחמת אחת.

דווקא משום שצה"ל השיג הישגים אדירים בשנים האחרונות, אסור להתעלם מהאתגרים הפנימיים שמלחמה ממושכת מייצרת. האחריות של הרמטכ"ל והמפקדים איננה רק להוביל ניצחונות בשדה הקרב, אלא גם לשמור על דמותו של הצבא. להעביר מסר ברור שהמאבק איננו נגד אמונה, אלא בעד משמעת, סדר ואחריות פיקודית.

מנהיגות אמיתית בזמן מלחמה נבחנת לא רק ביכולת להפעיל אש, אלא גם ביכולת לשמר מסגרת. צבא שרוצה לנצח חייב לדעת להילחם באויביו, אך באותה מידה גם להקפיד על הסדר הפנימי שמאפשר לו להמשיך להילחם לאורך זמן.

הפוסט לא נגד אמונה – בעד משמעת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא איום הרחפנים. כבר היום ברור כי מדובר באתגר משמעותי מאוד, שצה״ל עדיין לא מצא לו מענה מספק. חיזבאללה עושה שימוש ברחפנים, אך חשוב להבין: אלו אינם בהכרח האמצעים המתקדמים ביותר שקיימים כיום. בעולם כבר מתפתחות יכולות של להקות רחפנים, שילוב בינה מלאכותית, ייצור המוני והפעלה מבוזרת של כלים זולים, קטנים וקשים מאוד לאיתור וליירוט.

כאשר מדינות כמו אוקראינה מייצרות מיליוני רחפנים בשנה, וכאשר אנו רואים בסין מופעי ענק של עשרות אלפי רחפנים הפועלים בתיאום מלא באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, ברור שכל אותה יכולת אזרחית יכולה להפוך במהירות ליכולת צבאית. הפוטנציאל ברור, והסכנה גדולה מאוד – גם לכוחות הלוחמים בשטח, וגם לעורף האזרחי.

איום טקטי עם השלכות אסטרטגיות

בשלב הזה, לפחות בלחימה בלבנון, אינני רואה ברחפנים בעיה אסטרטגית שמכריעה את המערכה כולה. מדובר קודם כול באיום טקטי משמעותי, כפי שבכל מלחמה מופיע איום חדש שמחייב את הכוחות ללמוד, להתאים ולהשתנות. בעבר אלו היו המטענים, אחר כך טילי הנ״ט, בהמשך המנהרות, וכעת הרחפנים.

אבל אסור לטעות: גם איום טקטי, אם אינו מקבל מענה מהיר, עלול להפוך לבעיה רחבה בהרבה. אם האויב מצליח לזהות ריכוזי כוחות, לעקוב אחר תנועת יחידות, לפגוע בכלים או לאיים על מתקנים אזרחיים, נדרש שינוי מהיר מאוד בתפיסת ההיערכות, בתנועה בשטח, בהגנה על כוחות ובפיתוח אמצעים טכנולוגיים מתאימים.

בשטח, הלוחמים והמפקדים לומדים מהר. צה״ל יודע לבצע התאמות תוך כדי לחימה. אבל הבעיה המרכזית נמצאת בקצב הפיתוח וההצטיידות. התעשיות הביטחוניות, משרד הביטחון וכל הגורמים העוסקים בפיתוח אמצעי לחימה חייבים לפעול בקצב אחר לגמרי. האיום מתקדם מהר, והתגובה הישראלית חייבת להיות מהירה ממנו.

ישראל חייבת לחזור לחשיבה פשוטה, זולה והמונית

יש כאן גם כשל תפיסתי. היתרון הישראלי לאורך השנים היה בחדשנות, בתחכום ובפיתוח מערכות מתקדמות מאוד. אלה יכולות חשובות, ואין להקל בהן ראש. אך לעיתים דווקא היתרון הזה הופך למגבלה. התעשיות הביטחוניות נוטות להשקיע בפיתוח מערכות יקרות, מורכבות ובעלות פוטנציאל עסקי גדול בעולם. לעומת זאת, האויבים שלנו, וגם מדינות הנמצאות במלחמה ממושכת כמו אוקראינה, נאלצים לפתח פתרונות זולים, פשוטים, מהירים והמוניים.

במלחמה החדשה צריך גם וגם. מדינת ישראל זקוקה למערכות הגנה מתקדמות, אך היא זקוקה גם ליכולת ייצור רחבה של פתרונות זולים ומהירים: רחפנים ישראליים, מערכות גילוי, אמצעי שיבוש, יירוטים זולים, ופתרונות הגנה לכוחות בשטח ולעורף. זה לא תמיד כלכלי לתעשיות הביטחוניות, ולכן משרד הביטחון חייב להוביל, לכוון, לתעדף, ואם צריך – גם לחייב את המערכת לספק פתרונות.

את הלקח הזה היינו צריכים ללמוד כבר מזמן. ראינו את התפתחות איום העפיפונים והבלונים בעוטף עזה. ראינו כיצד חמאס השתמש ברחפנים ב-7 באוקטובר כדי לפגוע בעמדות התצפית שלנו. ראינו שהאיום הזה אינו תיאורטי. הוא כבר כאן. לכן אסור להמתין לאסון הבא כדי להתעורר.

אי אפשר להילחם במלחמת המאה ה-21 עם תפיסות, חוקים ומנגנונים שנבנו למציאות אחרת. מדינת ישראל חייבת לפעול בקצב אחר: בטכנולוגיה, בחקיקה, בגיוס ובקבלת החלטות.

בלי כוח אדם אין יכולת הכרעה

לצד האיום הטכנולוגי, מדינת ישראל מתמודדת עם בעיה חמורה לא פחות: מחסור בכוח אדם לוחם. אנו נערכים לעוד שנים של מלחמה, אך ממשלת ישראל עדיין לא נתנה מענה מלא לצורכי כוח האדם של צה״ל.

הדבר הראשון שחייבים לעשות הוא להאריך את השירות הסדיר בחזרה לשלוש שנים. אם לא ייעשה מהלך חקיקתי ברור, השירות עלול להתקצר עוד יותר, והמשמעות היא פגיעה ישירה בכשירות ובסד״כ של הגדודים הלוחמים. במונחים פשוטים: כל גדוד עלול לאבד פלוגה. זו פגיעה שאסור למדינת ישראל להרשות לעצמה בזמן מלחמה.

גם מערך המילואים פועל כיום תחת מסגרת חוקית שאינה מתאימה למציאות. חוק המילואים נבנה למציאות אחרת לגמרי – מציאות שבה איש מילואים נקרא לתעסוקה אחת לכמה שנים. בפועל, מאז פרוץ המלחמה, אזרחים רבים עושים מאות ימי מילואים. אי אפשר לנהל מלחמה ארוכה באמצעות חריגים בלתי פוסקים, צווי 8 ואלתורים. חייבים להתאים את החוק למציאות הביטחונית החדשה, ולבנות מודל לאומי הוגן, ברור ובר-קיימא.

גיוס לאומי כולל – צו השעה

בסופו של דבר, הפתרון המרכזי למחסור בכוח האדם הוא הרחבת מעגל המתגייסים. לא מדובר רק בחרדים. מדובר בכל מי שאינו מתגייס ואינו מתייצב. מדינת ישראל זקוקה לגיוס לאומי רחב, אמיתי ומיידי.

כבר ב-7 באוקטובר היה ברור שאנו נכנסים למלחמה של שנים. באותו יום היה נכון להכריז על גיוס כללי של כל הצעירים במדינת ישראל. בתוך ההלם הלאומי, מתוך הבנה שכולנו באותה סירה, היה קל יותר לייצר מהלך היסטורי של נשיאה משותפת בנטל. ייתכן שגם ההתנגדויות היו נראות אחרת לגמרי.

אבל גם אם ההזדמנות ההיא הוחמצה, הצורך לא נעלם. צה״ל צריך לוחמים. מדינת ישראל צריכה כוח אדם. חברה חפצת חיים אינה יכולה להטיל את נטל ההגנה על קבוצה קטנה והולכת של משרתים, בזמן שחלקים אחרים נשארים מחוץ למאמץ הלאומי.

איראן מבינה רק שפה אחת

ובזמן שאנו מתמודדים עם אתגרי לבנון, עזה וכוח האדם, אסור לאבד את המבט הרחב: איראן נותרה ראש התמנון. להערכתי, אנו בדרך חזרה ללחימה משמעותית מול איראן. ייתכן שהעיתוי המדויק עוד לא ברור, ייתכן שהאופן עוד לא הוכרע, אך הכיוון ברור.

המשא ומתן מול האיראנים אינו מרסן אותם. להפך. כשהם מזהים חולשה, רצון להגיע להסכם בכל מחיר או היסוס מערבי, הם מקשיחים עמדות ומעלים דרישות. זו דרכה של טהראן. המשטר האיראני אינו מתרשם ממחוות, אינו נבהל מניסוחים דיפלומטיים ואינו משנה כיוון בגלל אזהרות רכות.

האיראנים מבינים כוח. הם מבינים נחישות. הם מבינים מחיר כבד וברור.

המסקנה: ביטחון ישראל דורש קצב אחר

המלחמה הנוכחית מלמדת אותנו שיעור יסודי: מדינת ישראל חייבת לפעול בקצב אחר. קצב אחר בטכנולוגיה. קצב אחר בייצור. קצב אחר בחקיקה. קצב אחר בגיוס. קצב אחר בקבלת החלטות.

אי אפשר להילחם במלחמת המאה ה-21 עם תפיסות, חוקים ומנגנונים שנבנו למציאות אחרת. האויב לומד אותנו, מחקה הצלחות, משתפר במהירות ומחפש כל נקודת תורפה. מול זה, ישראל חייבת לחזור ליסודות תפיסת הביטחון שלה: יוזמה, תחבולה, הכרעה, עצמאות ביטחונית ונשיאה לאומית משותפת בנטל.

זו אינה רק שאלה של עוד מערכת נשק או עוד החלטת ממשלה. זו שאלה של מוכנות לאומית. מדינת ישראל תנצח אם תדע לזהות את המציאות בזמן, להתאים את עצמה במהירות, ולפעול בעוצמה לפני שהאיום הטקטי הבא יהפוך למשבר אסטרטגי.

הפוסט איום הרחפנים, משבר כוח האדם והמערכה הבאה מול איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

דבריו של הרמטכ"ל בנושא השחיקה הערכית במהלך הלחימה הקפיצו מיד את כל אנשי התקשורת הרגילים להוציא את דיבת צה"ל, שקפצו על ההזדמנות הזאת כמוצאי שלל רב. הם טענו בהחלטיות: "צה"ל מתפרק מוסרית", וכן "הלחימה משחיתה, אנחנו בדרך לאסון".

הטענה כי צה"ל מתפרק מוסרית נשמעת דרמטית, והעדויות העולות מהשטח מטרידות, אך למעשה היא נשענת על קריאה שטחית של מציאות מורכבת בהרבה. דווקא מבט מעמיק יותר על אופי הלחימה, משכה והנסיבות שבהן פועלים הלוחמים והמפקדים, מוביל למסקנה הפוכה: לא התפרקות מוסרית מתרחשת כאן, אלא התעצמות מוסרית של לוחמים ומפקדים בסדיר ובמילואים, המוסרים את חייהם במאבק מתמשך בתוך תנאים קיצוניים.

ראשית, יש להבין את נקודת המוצא. לוחמי צה"ל ומפקדיו מצויים בלחימה מתמשכת כבר קרוב לשלוש שנים, במספר זירות במקביל. הם אינם שם מתוך רצון להילחם או לשפוך דם, אלא מתוך מחויבות עמוקה להגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה. כל פעולה מבצעית, בין אם בעזה, בלבנון, בסוריה או ביהודה ושומרון, היא בראש ובראשונה הכרעה מוסרית. הבחירה להיכנס לשטח אויב, להסתכן, לפעול תחת מגבלות משפטיות ומבצעיות מורכבות, כל אלו מעידים על עומק המחויבות הערכית, לא על קריסתה. הצטברות של אירועים חריגים אינה עדות להתפרקות מוסרית, אלא לעומס מתמשך ולצורך בהכוונה פיקודית מדויקת יותר בתנאי לחימה מאתגרים ולעיתים מבלבלים.

"לא התפרקות מוסרית מתרחשת כאן, אלא התעצמות מוסרית של לוחמים ומפקדים בסדיר ובמילואים, המוסרים את חייהם במאבק מתמשך בתוך תנאים קיצוניים."

שנית, מלחמות ארוכות יוצרות עומס נפשי, עייפות מצטברת ושחיקה של שיקול הדעת ברגעים מסוימים. לוחמים צעירים ומפקדים זוטרים נדרשים להתמודד עם דילמות פיקודיות מורכבות, לעיתים תוך שניות, יחד עם חיילים צעירים המביאים כל אחד את עולמו האישי, את ערכיו, את כעסיו וגם את טעויותיו. במצבים כאלה, גם צבא ערכי ומקצועי עלול לחוות חריגות. השאלה אינה האם אירועים כאלה מתרחשים, אלא כיצד המערכת מגיבה אליהם. עצם קיומו של שיח פיקודי פתוח, ביקורתי ונוקב, מעיד על מערכת חיה שמבקשת לתקן, לא על מערכת שמתפרקת.

באחד הימים שבהם שימשתי כמג"ד במילואים, ביצע הגדוד שלי תעסוקה מבצעית באחת מהגזרות ביו"ש. מפקד אחת הפלוגות התקשר אליי וביקש שאגיע למוצב. "החיילים מבקשים שאדיח מהפלוגה חייל טוב וותיק, שניסה לקחת ציוד אישי של ערבי שהגיע למחסום. אני מתלבט מה לעשות", אמר מפקד הפלוגה. מבחינתי, היה זה הסימן הטוב ביותר לכך שהגדוד שלנו בריא מבחינה משמעתית ומוסרית. אירועים חריגים יכולים להתרחש בשגרה ובקרב, אולם תגובת יתר החיילים לאירוע העידה בעיניי כי המנגנון התרבותי הפנימי בגדוד חזק ובריא מספיק כדי לתקן בעיות מוסריות מזדמנות.

סיבה נוספת לדיסוננס נעוצה בפער שבין זירת הלחימה לבין הזירה התקשורתית. אירועים בודדים, לעיתים ללא הקשר מלא, מקבלים תהודה רחבה ומייצרים תחושת הכללה. אך צבא אינו נמדד באירוע בודד, אלא בתרבות הארגונית הכוללת שלו, בהכשרה, בפיקוח וביכולת ללמוד ולהשתפר. במקרה של צה"ל, עצם העמידה של הרמטכ"ל מול המפקדים והתביעה הבלתי מתפשרת שלו לתיקון המעוות, מצביעות על המצפן המוסרי של צה"ל ועל עמוד השדרה הערכי שלו. מנגנוני התחקור, הבקרה והאכיפה ממשיכים לפעול גם תחת אש, וזהו סימן לחוסן מוסרי, לא להיעדרו.

עם זאת, יש מקום לביקורת עניינית. כאשר מופיעים אירועים חוזרים, גם אם אינם מייצגים, הדבר עשוי להצביע על בעיה מקומית במצפן הפיקודי ברמות מסוימות. האחריות כאן היא בראש ובראשונה של המפקדים: לחדד גבולות, להיות נוכחים יותר בשטח ולהשקיע בהסברה ערכית לצד ההכשרה המבצעית. פיקוד אינו רק ניהול משימה, אלא גם עיצוב התנהגות.

הפתרונות אינם סיסמאות אלא פעולות: חיזוק הנוכחות הפיקודית בדרגי השטח, קיום שיח ערכי מתמשך ולא רק בתגובה לאירועים, הטמעת כלים להתמודדות עם שחיקה נפשית והקפדה על אכיפה עקבית וברורה. בנוסף, יש לחזק את תחושת המשמעות בקרב הלוחמים, להזכיר להם מדוע הם נלחמים ומה מייחד את צה"ל כצבא הפועל באופן מוסרי גם מול אויב אכזר.

בסופו של דבר, צה"ל אינו מתפרק מוסרית. כללי המוסר אינם מגבלה אלא מסילה. צה"ל פועל בתוך מציאות מורכבת שבה המתח בין צורך מבצעי לערכים הוא יומיומי. עצם קיומו של המתח הזה, והמאמץ המתמיד להתמודד איתו, הם ההוכחה לכך שהמצפן חי וקיים, גם אם הוא דורש כיול מחודש.

הפוסט מבחן הפאצ׳ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחריות לאומית מול עליית האנטישמיות: הפיגוע בלונדון

הפיגוע הקשה שהתרחש אמש בשכונת גולדרס גרין בלונדון, במסגרתו נדקרו יהודים על ידי מחבל חמוש, אינו אירוע מבודד, אלא עדות מטרידה להתרחבותה של המגמה האנטישמית ברחבי העולם. מול מציאות מאיימת זו, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד מנגד כמשקיפה. מחובתנו האסטרטגית לקחת אחריות היסטורית ולפעול באקטיביות רבה הרבה יותר כדי להגן על קהילות יהודיות בתפוצות. בעוד שמדינת ישראל צועדת לקראת יציאה מחוזקת מהמלחמה הנוכחית ותחילתה של תקופה חדשה, מצבו של העולם היהודי מחוץ לגבולותינו ממשיך להידרדר. עלינו להפנים את שינוי המגמה, לחזק את הקהילות בניכר, ולהיערך בצורה אקטיבית לקליטתם של גלי עלייה המוניים ארצה.

שקיעת ההגמוניה האיראנית וטבעת החנק

במבט רחב אל עבר הזירה המזרח־תיכונית, אנו עדים לתחילת תהליך השקיעה של ההגמוניה האיראנית האזורית. זהו תהליך ממושך הדורש סבלנות אסטרטגית ותיאום ציפיות, שכן איראן עדיין מחזיקה בעוצמה משמעותית. הדרך הנכונה להתמודד עם איום זה אינה עוברת בפלישה קרקעית של כוחות יבשה, אלא במערכה מדורגת: פגיעה עמוקה ביכולותיה הצבאיות של איראן בשלב הראשון, והמשך בקריסה כלכלית שפוגעת אנושות ביכולת ההישרדות של המשטר.

במסגרת מתווה זה, ארצות הברית מהדקת כעת את המצור הימי על משטר האייתוללות באופן הרמטי, עד כדי עצירה מוחלטת של תנועת ספינות אל תוך איראן וממנה. מצור זה תופס נפח גלובלי, כאשר כוחות אמריקאיים פועלים ליירוט "ספינות צללים" איראניות גם במרחבי אינדונזיה ומלזיה, מהלכים המגובים בריכוז אדיר של כוחות צבא אמריקאיים במזרח התיכון. איראן ניצבת כעת בפני דילמה בינארית וברורה: כניעה מוחלטת הכוללת את מסירת האורניום, פירוק יכולות ההעשרה, עצירת פרויקט הטילים הבליסטיים וגדיעת המימון לארגוני הפרוקסי – או ספיגת מהלומה צבאית אמריקאית קשה. בסופו של תהליך מתמשך זה, המטרה היא להביא לחילופי שלטון באיראן ולכונן מציאות חדשה של הגמוניה אמריקאית-ישראלית, המשולבת בברית עם המדינות הסוניות המתונות.

שעת ההכרעה של לבנון

במקביל, בזירה הצפונית, ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות של הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד חיזבאללה. לבנון מתקרבת בצעדי ענק לנקודת הכרעה: חזרה ללחימה עצימה ולמצור כלכלי הרסני, או קבלת החלטה אסטרטגית היסטורית מצד ממשלת ביירות. ההכרעה הנדרשת מלבנון היא כינון שלום עם ישראל, הצטרפות להסכמי אברהם ופירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו, מהלך המחייב מעורבות וסיוע אמריקאיים מסיביים. חלף התייחסות צינית לשיחות אלו, עלינו לדרוש מוושינגטון לפקח מקרוב ולוודא כי ממשלת לבנון אכן ממשת את ריבונותה בשטח. בינתיים, צה"ל מנצל באופן אקטיבי את ההפוגה כדי להעמיק את אחיזתו המבצעית, לטהר את השטח הלבנוני ולבצע סיכולים ממוקדים, מתוך מטרה עליונה שלא השתנתה: פירוקו של חיזבאללה.

אתגר הרחפנים והמעבר לכלים מבוססי כבל אופטי

סוגיה טקטית ואסטרטגית נוספת שנעדרה עד כה מהשיח, אך גובה מחיר כבד מנשוא מכוחותינו, היא איום רחפני הנפץ (FPV). האתגר, שהופעל נגדנו הן על ידי חמאס והן על ידי חיזבאללה, הופך למורכב וקטלני אף יותר לאחרונה עם כניסתם לזירה של רחפנים מבוססי כבל אופטי. בניגוד לרחפנים המופעלים בתקשורת רדיו (RF), כלים אלו מחוברים פיזית למפעיל באמצעות סיב אופטי דקיק, מה שהופך אותם לחסינים לחלוטין מפני מערכות לוחמה אלקטרונית (ל"א) ושיבושי GPS הקיימים כיום. היעדר חתימת שידור רדיו והמעוף הנמוך שלהם הופכים את גילוים ויירוטם לקשים עד בלתי אפשריים באמצעים המסורתיים. מול מציאות שבה האויב משתכלל ומסב אבדות באמצעות נשק חסין-שיבושים זה, מדינת ישראל חייבת לפעול במהירות ובגמישות כדי לייצר פתרונות טכנולוגיים וקינטיים חדשים בשטח. התאמת הפעילות של התעשיות הביטחוניות למציאות משתנה זו היא הכרח קיומי שחובה לקדמו באופן מיידי למען ביטחון חיילינו.

משילות, הרתעה ומערכת המשפט

החזית הנוספת, והמדאיגה לא פחות, מתנהלת מבית. התערבותו של בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בדרישה לספק תוספות מזון למחבלים כלואים בזמן מלחמה, היא תופעה מקוממת המנותקת מצורכי הביטחון. המשמעות ההרסנית של פסיקה זו היא שכל מחבל רשאי כעת לדרוש ולקבל תוספות מזון עד שישבע. החלטות מסוג זה פוגעות באופן אנוש בהרתעה של מדינת ישראל, ובד בבד מרסקות את מעמדו של בית המשפט העליון בעיני הציבור הישראלי.

הישענות של בתי המשפט על הדין הבינלאומי תוך התערבות בוטה בשיקולים ביטחוניים טהורים, כובלת את ידיהם של כוחות הביטחון. חובה לשים קץ להתערבות המשפטית הזו, ולהעניק לצה"ל, לשירות הביטחון הכללי ולמשטרת ישראל את מלוא הגיבוי והכלים המשפטיים הנדרשים כדי לפעול בנחישות, הן מבית והן מחוץ. למרות האתגרים העצומים בשלל החזיתות, התחושה הציבורית כיום היא שמדינת ישראל פועלת בעצמאות רבה הרבה יותר מאשר לפני שנתיים וחצי, אז הוכתבו לנו תנאים רדיקליים על ידי ארצות הברית. אנו צועדים בנתיב הנכון, אך השלמת המשימות ההיסטוריות שלפנינו תדרוש עוד נחישות רבה.

הפוסט מערכה עולמית, הכרעה אזורית וריבונות פנימית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד הסימנים המובהקים לבריאות ארגונית הוא היכולת לזהות בעיות ולהציף אותן. בצה"ל של התקופה הנוכחית, ניכר שחריגות אינן מושתקות ואינן נדחקות לשוליים. הן מגיעות לשולחן הדיונים הפיקודי עד רמת המטה הכללי, ובהמשך זוכות להתייחסות פומבית ולעיתים גם לביקורת פנימית חריפה. כאשר הרמטכ"ל והדרג הבכיר עוסקים באופן ישיר בתופעות הללו, אין זה סימן לכך שהמערכת מאבדת שליטה, אלא לכך שמנגנוני הבקרה שלה פועלים. ארגון מתפרק הוא כזה שמכחיש ומטשטש, וכאן קורה ההפך: עצם העיסוק הגלוי הוא חלק מתהליך של תיקון.

גם היקף התופעות מחייב פרופורציה. צה"ל פועל בתקופה יוצאת דופן מבחינת עומס מבצעי, עם פעילות אינטנסיבית בזירות מרובות ועם שחיקה מצטברת של כוח אדם לאורך זמן. בתוך מציאות כזו, לא ניתן לצפות להיעדר מוחלט של תקלות או חריגות. השאלה אינה האם מתרחשים אירועים כאלה, אלא מה היקפם ומה מעמדם ביחס לכלל הפעילות. בפועל, מדובר במספר מצומצם של מקרים ביחס להיקף העצום של פעילות מבצעית יומיומית. דווקא משום שצה"ל הוא "צבא העם", כמעט כל אירוע חריג זוכה לחשיפה רחבה, לעיתים מיידית, מה שמעצים את תחושת הריבוי גם כאשר מדובר באירועים בודדים.

כאשר הרמטכ"ל והדרג הבכיר עוסקים באופן ישיר בתופעות הללו, אין זה סימן לכך שהמערכת מאבדת שליטה, אלא לכך שמנגנוני הבקרה שלה פועלים. ארגון מתפרק הוא כזה שמכחיש ומטשטש, וכאן קורה ההפך: עצם העיסוק הגלוי הוא חלק מתהליך של תיקון.

 

יתרה מכך, אופן הטיפול באירועים הללו מעיד על סטנדרט נורמטיבי גבוה. תחקירים מבוצעים, אחריות נקבעת, ולעיתים מוטלות סנקציות שיש הרואים בהן מחמירות במיוחד. יש בכך מסר כפול: הן כלפי פנים, לחיזוק גבולות המותר והאסור, והן כלפי חוץ, לשימור אמון הציבור. כאשר כל חריגה נבחנת בזכוכית מגדלת וזוכה למענה פיקודי, קשה לטעון שמדובר במערכת שאיבדה את דרכה. להפך, מדובר במערכת שמודעת לכך שהלגיטימציה שלה נשענת גם על שמירה קפדנית על נורמות.

הדיון במשמעת ובמוסר נוטה לעיתים להתעלם מהשאלה העמוקה יותר של לכידות ואמונה בצדקת הדרך. היסטורית, מסגרות צבאיות אינן מתפרקות בגלל תקלות משמעתיות, גם אם הן חמורות. פירוק מתרחש כאשר משרתים מפסיקים להאמין במשימה או בלגיטימיות שלה. בהקשר הישראלי, ניתן לזהות רגע כזה לא בעבר הרחוק, אלא ממש בשנים האחרונות. בשנת 2023 התמודדה המערכת הצבאית עם תופעות של סרבנות והפסקת התנדבות, שנבעו ממחלוקת ציבורית עמוקה. מדובר היה באתגר מסוג אחר לחלוטין: לא חריגה נקודתית, אלא ערעור על עצם החובה לשרת ועל הנכונות לקחת חלק במשימה. ההשפעה על הכשירות ועל הלכידות הייתה ממשית, והדיון הציבורי סביבו היה טעון במיוחד, ואילו בצה"ל התגובה הייתה אדישה, כמעט היה נראה כאילו הארגון "זורם" עם הסרבנות.

בהשוואה לכך, התופעות שמעסיקות כיום את השיח שונות באופיין. הן אינן מבטאות דחייה של המשימה או של המערכת, אלא חריגות בתוך מסגרת שממשיכה לתפקד, להילחם ולשמור על רמת מחויבות גבוהה. חיילים ומפקדים אינם מפנים עורף, אלא פועלים בתוך תנאים מורכבים ולעיתים קשים מאוד. כאשר מתרחשת חריגה, היא לא הופכת לנורמה חלופית אלא נתפסת כבעיה שיש לטפל בה. זהו הבדל מהותי בין מערכת שמתערערת מבפנים לבין מערכת שמתמודדת עם חיכוכים בלתי נמנעים.

הציבור נחשף לרצף של אירועים שליליים מבלי לראות את הרקע הרחב – אלפי פעולות תקינות, משמעת יומיומית, ומערכת פיקודית שעובדת באופן רציף. התוצאה אינה רק אי-דיוק אנליטי, אלא גם פגיעה ממשית: שחיקה באמון הציבור, פגיעה במוטיבציה של המשרתים והעצמה של תחושת משבר שאינה בהכרח תואמת את המציאות

המרחב התקשורתי, מטבעו, נוטה להבליט חריגות. כותרות חדות, סיפורים חריגים ודימויים קיצוניים מייצרים עניין ותשומת לב. אך כאשר הדפוס הזה מתורגם להכללות רחבות על "התפרקות", נוצרת תמונת מציאות מעוותת. הציבור נחשף לרצף של אירועים שליליים מבלי לראות את הרקע הרחב – אלפי פעולות תקינות, משמעת יומיומית, ומערכת פיקודית שעובדת באופן רציף. התוצאה אינה רק אי-דיוק אנליטי, אלא גם פגיעה ממשית: שחיקה באמון הציבור, פגיעה במוטיבציה של המשרתים והעצמה של תחושת משבר שאינה בהכרח תואמת את המציאות.

חשוב להדגיש כי ביקורת אינה הבעיה, להפך, ביקורת היא מרכיב חיוני בשמירה על סטנדרטים. השאלה היא כיצד היא מנוסחת ומהן המסקנות הנגזרות ממנה. כאשר ביקורת נקודתית מתורגמת לטענה כוללת על קריסה, היא מאבדת את דיוקה ואת תרומתה. היא אינה מסייעת לתיקון, אלא מטשטשת את ההבחנה בין כשל לבין מערכת.

לו היינו עדים למצב שבו חריגות אינן מטופלות, שבו הדרג הפיקודי מתעלם או מצדיק התנהגות פסולה, ניתן היה לדבר על סימני אזהרה עמוקים יותר. אך המציאות הנוכחית מצביעה על תהליך הפוך: זיהוי, טיפול וניסיון לשמר גבולות ברורים גם בתנאי לחץ. דווקא בתנאים כאלה נבחנת עמידות ארגונית, והיכולת להמשיך לפעול תוך תיקון עצמי היא עדות לחוסן.

הפוסט זה לא הצבא שמאבד כיוון, אלא השיח שאיבד איזון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ככל שארצות הברית תתמיד במדיניות הסגר הימי הנוקשה שלה – עובדה המגובה בבלימתן של למעלה מ-29 ספינות בימים האחרונים בלבד ומניעת כניסתן או יציאתן מנמלי איראן – כך תואץ קריסתה של הכלכלה המקומית. במקביל, הולכות ומתרבות העדויות המודיעיניות על כך שכוחות שונים במערך האיראני הפסיקו לקבל את שכרם. תהליך זה משרת באופן ישיר את היעדים האסטרטגיים העליונים: דחיקת משטר האייתוללות לכניעה לדרישות המערב, וייצור תנאי רקע פנימיים שעשויים לקדם חילופי שלטון.

עיבוי סד"כ והיערכות צבאית אמריקאית חסרת תקדים

אף שהמאמץ המרכזי בשלב הנוכחי הוא מבוסס-כלכלה, ניכר כי ארצות הברית מרכזת בשבועיים האחרונים סדר כוחות (סד"כ) צבאי חסר תקדים בהיקפו, הגדול משמעותית מזה שראינו בראשית מבצע "שאגת הארי". בימים הקרובים צפויה הנוכחות האמריקאית בזירה להתייצב על שלוש קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים, מגובות בכוחות מארינס הנמצאים בתנועה מתמדת לעבר המזרח התיכון. מדובר בהפגנת עוצמה אדירה, שנועדה להכין את הקרקע לאופציה של מכה צבאית קינטית וקשה נגד המשטר. תקיפה כזו, בסבירות גבוהה, לא תוגבל למטרות צבאיות קלאסיות אלא תכלול פגיעה אנושה בתשתיות אנרגיה לאומיות, במרכזי תקשורת ופיקוד, ובבכירי המשטר, במטרה להאיץ את קריסתו.

האסטרטגיה האמריקאית פועלת כעת במעין תנועת מלקחיים. מחד גיסא, וושינגטון מנסה למצות את אפיק המשא ומתן, מתוך זיהוי של חולשה תפקודית וקרעים פנימיים בצמרת האיראנית. חילופי הגברי והדמויות החדשות במערכת השלטונית יצרו ואקום, שאליו מנסים להיכנס משמרות המהפכה בתהליך המזכיר הפיכה צבאית שקטה, בעוד הדרג הפוליטי מאבד מדומיננטיות. מאידך גיסא, ארה"ב מנהלת משא ומתן זה תחת אקט מלחמתי מובהק של מצור ימי.

מבחינת מדינת ישראל, קיימת עמימות מסוימת באשר להמשך מעורבותה הישירה במעגל הלחימה מול טהראן. התרחישים האפשריים נעים בין תקיפה משותפת ישראלית-אמריקאית, דרך פעולה אמריקאית עצמאית, ועד לחזרתה של ישראל למוקד המערכה – הכוללת תקיפות עומק באיראן לצד ספיגת מהלומות אש בעורף הישראלי. נכון לעת הזו, לא ברור לחלוטין האם המערכה הישראלית הישירה תמה ופינתה את מקומה למערכה באמריקאית הבלעדית.

הזירה הלבנונית: החזרה ללחימה כצו קטגורי

בניגוד לערפל הקרב המאפיין את הסוגיה האיראנית, תמונת המצב בזירה הלבנונית צלולה ומובהקת: האופציה הרלוונטית והאסטרטגית היחידה היא חזרה ללחימה עצימה. יש להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכך שהפסקת האש הנוכחית היא זמנית וטקטית באופייה, ואינה בת-קיימא לאורך זמן. החזרה לעימות חזיתי מול ארגון חיזבאללה אינה שאלה של "האם", אלא של "מתי".

כל קונספציה הנשענת על נורמליזציה או על הסדרה מדינית עם מדינת לבנון, מחייבת בראש ובראשונה את פירוקו של חיזבאללה מנשקו. מבחינת ישראל, הדרך היחידה להבטיח פירוז זה עוברת בהפעלת כוח צבאי אגרסיבי ושיטתי, כאשר שאיפת העל היא להניע תהליך שבסופו גם ממשלת לבנון הריבונית תיאלץ לפעול באופן פרואקטיבי נגד הארגון.

צה"ל השכיל למנף את ההפוגה המבצעית לטובת שיפור האחיזה הטקטית בדרום לבנון, טיהור המרחבים שבשליטתו, ואף הרחבת רצועת האבטחה. עם זאת, ניכר כי בחיזבאללה מזהים את התבססות הכוחות הישראליים ומתחילים לאתגר מחדש את צה"ל בשטח. מציאות זו לא תותיר ברירה אלא לחדש את הלחימה בגזרה עד להשגת היעדים המלאים. מרכיב קריטי במערכה זו יהיה בידוד הזירה הלבנונית מפטרוניה באיראן, וגדיעת צינורות החמצן הלוגיסטיים המאפשרים סיוע והתעצמות. מהלך זה יעמיק את החלשתו של חיזבאללה, ייבש את מקורותיו הפיננסיים וישתק את יכולתו לחדש את מלאי החימושים שלו.

הזירה העזתית: שיקום והתארגנות של פעילי חמאס

במקביל למיקוד הקשב האסטרטגי צפונה ומזרחה, נמשכת ברצועת עזה פעילות מגננה קפדנית, הכוללת סיכולים ממוקדים, פגיעה בתשתיות טרור על בסיס מודיעין מדויק, וסיכול שיטתי של ניסיונות להוצאת פיגועים במרחב.

עם זאת, חובה להציג את התמונה נכוחה: ארגון חמאס נמצא בתהליכי שיקום והתארגנות מחדש. למרות המכות הקשות שספג, התשתיות שלו עדיין קיימות והוא מנצל את המיקוד הישראלי בזירות האחרות כדי להתעצם. בסדר העדיפויות הלאומי, לאחר סיום הטיפול האסטרטגי באיום האיראני והכרעת חיזבאללה בלבנון, תידרש מדינת ישראל לחזור לזירה הדרומית ולהשלים את המלאכה המורכבת של פירוק חמאס עד היסוד.

הפוסט בין המצור על איראן להכרעה בלבנון: תמונת מצב אסטרטגית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חשוב שנזכור שהנופלים הגיבורים אינם עומדים בפני עצמם. הם חוליה בשרשרת ארוכה של לוחמים, מהדורות הקודמים ועד ימינו. זוהי שרשרת של אחריות ושל שליחות. המלחמות שלנו מעולם לא היו מלחמות שאנו בחרנו בהן מרצון, אלא מלחמות שאנו נקראים אליהן מכורח קדושת החיים. ההבנה הזו מחייבת אותנו להביט על הנופלים לא רק דרך כאב האובדן, אלא גם דרך מקומם בתוך סיפור רחב יותר – סיפור של עם שמגן על עצם קיומו.

במהלך המלחמה, בזמן ששהיתי בבית בצפון רצועת עזה, חזרתי במחשבותיי אל הפואמה "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב. הפואמה מתארת בלשון לא קלה את הטבח ביהודים. פתחתי במכשיר הסלולרי שלי את השיר; הדמיון בין מילות הפואמה לבין מראות השבעה באוקטובר היה מצמרר. מאה ועשרים שנה בדיוק חלפו מאז, חשבתי לעצמי – אז מה בעצם השתנה? כיצד ייתכן ששוב נטבחים יהודים בצורה כה דומה?

בתוך השאלה הזו ובתוך מילות הפואמה מצאתי גם את התשובה. יש שורה אחת בפואמה שמתארת את הגברים היהודים המתחבאים מאחורי חביות, בעוד בני משפחתם נטבחים. הגברים חסרי האונים מתפללים מאחורי החביות וכל שיש בידם לעשות מול המראות המזוויעים הוא להתפלל בליבם "ריבונו של עולם עשה ואלי הרעה לא תבוא".

"אנו איננו היהודים הללו עוד. אנו יהודים שקמים, נלחמים, יוצאים מהבתים ומגינים על עצמנו כפי שקרה במהלך השבעה באוקטובר ומאז ועד רגע זה. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו גם צרות – אולם אלה צרות של עם בארצו. צרות של עם שיש לו את היכולת והחובה להבטיח את ביטחונו."

הפרספקטיבה הזו אינה מבטלת את הכאב, היא מחדדת אותו והיא בעיקר מטילה עלינו את האחריות שלא להסתפק בהכלה, לא להישען על תקוות שווא, אלא לפעול באופן שמבטיח כי המציאות הביטחונית שלנו תהיה בטוחה יותר, המאפשרת צמיחה ועצמאות.

יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו את המחיר, המשמעות והחובה להבטיח שהקורבן לא היה לשווא, שהמדינה שאנו חוגגים את עצמאותה תהיה מדינה חזקה, בטוחה ונחושה. מדינה שמבינה כי חירות אינה מובנת מאליה, אלא תוצאה של בחירה מתמדת לעמוד, להילחם ולנצח.

הפוסט עם מחפש משמעות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מהצד האמריקאי, דונלד טראמפ לא יתקפל מול איראן. הוא גם לא יכול. למרות הפוסטים, הכותרות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הכלכליים, ולמרות התחדשות השיחות הצפויה, ישנן שתי הנחות יסוד שמונעות מהמשא ומתן להצליח בשלב הזה. הראשונה: ארה"ב לא תפקיר את מצר הורמוז לידיים איראניות, מחשש שסין תיכנס לוואקום כערבה לביטחון האזורי ותאפשר למערכה להסתיים כשסין יוצאת ממנה מחוזקת.

שנית, טראמפ לא יכול להרשות לעצמו לצאת מהסבב הזה כשתוכנית הגרעין האיראנית על כנה. אם טראמפ יעשה זאת הוא יודה בעצם שהפרישה מהסכם אובמה הייתה הטעות האסטרטגית, ושהאסקלציה מול איראן רק ערערה את המצב במזרח התיכון במקום לשפר אותו.

"איראן אינה מדינה 'רגילה' במובן המערבי של המילה. היא תיאוקרטיה המונעת מתפיסה דתית שיעית מיסודה. עבור המשטר בטהרן, ובמיוחד עבור משמרות המהפכה שמהדקים את אחיזתם, פשרה שמציירת אותם כמפסידים היא לא רק השפלה פוליטית, היא חטא דתי ובגידה בערכי המהפכה."

אז למה בכל זאת שני הצדדים זקוקים להפסקת אש? התשובה המיידית היא אורך נשימה. שני הצדדים צריכים זמן. ארה"ב זקוקה לריענון מלאי חימושים קריטיים כמו טילי טומהוק ומיירטי פטריוט, ולעיבוד מודיעיני שייצר מטרות איכות להמשך. איראן, מצידה, נמצאת במלחמת התשה. עבורה, הזמן הוא נכס. היא זקוקה לשבועיים האלו כדי למלא מחדש את מחסני הטילים שלה בדלק מוצק סיני, לחזק את אחיזתה ברחוב כדי לשמור על שליטה שתמנע התקוממות אזרחית, וכך גם לתת לכוחותיה להתארגן מחדש אחרי המכות שספגו.

מעבר לאינטרסים הצבאיים והפוליטיים, כמו הצורך של טראמפ לפייס את האגף הבדלני במפלגתו ולהראות שהוא "ניסה הכל" לפני שהוא חוזר ללחימה, קיימת תהום עמוקה הרבה יותר. הכישלון המובנה בשיחות הללו נובע מפער תרבותי אידיאולוגי תהומי. איראן אינה מדינה "רגילה" במובן המערבי של המילה; היא תיאוקרטיה המונעת מתפיסה דתית שיעית מיסודה. עבור המשטר בטהרן, ובמיוחד עבור משמרות המהפכה שמהדקים את אחיזתם, פשרה שמציירת אותם כמפסידים היא לא רק השפלה פוליטית, היא חטא דתי ובגידה בערכי המהפכה. הם מאמינים ביכולתם לספוג סבל כדי להתיש את "השטן הגדול".

מנגד, ארה"ב פועלת מתוך תפיסה של מעצמה עולמית הגמונית. עבור וושינגטון, ובמיוחד בממשל טראמפ, הניצחון חייב להיות מוחלט, ברור ומהדהד. זהו אינטרס שחורג מהביטחון, זהו ערך כלכלי וסימבולי. ארה"ב חייבת להוכיח שהסדר העולמי נשמר תחת חסותה, ושכל קריאת תיגר על חופש השיט או על מאזן הכוחות הגרעיני תיענה בריסוק המערכת היריבה. "איראן מעולם לא ניצחה במלחמה אך גם מעולם לא הפסידה במשא ומתן", התבטא טראמפ השבוע.

כאשר אחד הצדדים לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמתפשר מטעמי אמונה דתית, והצד השני לא יכול להתפשר מטעמי מעמד מעצמתי, המשא ומתן הופך לדיאלוג של חירשים. בשורה התחתונה הפסקת האש הזו היא בסך הכל הצגה פוליטית שנועדה ללכד את הקואליציה הפנימית בארה"ב ולהכין את הקרקע לשלב הבא. ארה"ב חייבת להכריע באופן מהיר ומוחלט שלא מאפשר לאיראן להגיע חזקה יותר למשא ומתן הבא, ושלא מאפשר לסין להפוך לגורם דומיננטי יותר באזור תוך שהיא צופה בארה"ב נשחקת במלחמת התשה ממושכת.

הבנות אלו מלמדות כי המלחמה הזו תהפוך בשלב הבא לעצימה יותר וממוקדת יותר באופן שבו כל מהלך יתוכנן ויופעל: מצד אחד איראן תשאף להשפיע על השוק העולמי, ומצד שני ארה"ב תשאף להשפיע על הכיס של כל אזרח וסוחר בטהרן. מי שבנה על יציבות בעקבות השיחות האחרונות עלול לגלות בקרוב מאוד שהמציאות במזרח התיכון לא מתכופפת בקלות, מחיר הנפט עוד יחזור לעלות, והמלחמה על מיצר הורמוז רק מתחילה.

הפוסט מיצרי הכישלון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נוכח הודעת הממשל האמריקאי וראש הממשלה על הפסקת אש של עשרה ימים במטרה לקדם שיחות שלום עם ממשלת לבנון, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: תנועת "הביטחוניסטים" קוראת לעמידה איתנה על מטרת העל – פירוק תשתיות הטרור של חיזבאללה והסרת האיום על תושבי הצפון. פירוק חיזבאללה מחייב אותנו להמשיך להכות בארגון עד להכרעתו המוחלטת. כל עצירה כעת חייבת להיות מוגבלת ומותנית, כדי שלא תהפוך לחבל הצלה עבור ארגון המנסה להשתקם תחת האש.

הדילמה הלבנונית: המבחן של ממשלת ביירות

חלון עשרת הימים שנפתח כעת הוא שעת המבחן של ממשלת ביירות. לצד הפעילות הצבאית של צה"ל, עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון. אם ביירות שואפת לעתיד של שלום, שגשוג ונורמליזציה עם מדינות האזור ועם ישראל, עליה לנצל את ימי השיחות הללו כדי להתחיל לפעול בכוח הזרוע להשבת הריבונות בשטחה.

ההיסטוריה מלמדת כי ברגע שלבנון תבקש לנוע לעבר הסדרים מדיניים, חיזבאללה יתעמת איתה בכל מקרה כדי לשמר את אחיזתו כזרוע איראנית. לפיכך, האינטרס הלבנוני הברור הוא להקדים תרופה למכה דווקא כעת, כשהארגון חלוש, ולפעול כתף אל כתף כדי למגר את האיום המשותף. ללא הכרעה מול הארגון מבית, לבנון תישאר מדינה כושלת בשירות האינטרס של טהראן.

איראן והמלחמה באמצעים אחרים

בזירה האיראנית, אנו נמצאים במציאות מורכבת שבה גם תחת מעטפת המגעים המדיניים, המלחמה נמשכת במלוא עוזה באמצעים אחרים. אחד הכלים העוצמתיים ביותר שארצות הברית מפעילה כעת הוא המצור הימי. עלינו להבין: מצור ימי הוא צורת לחימה לכל דבר, ומהווה את אחד הכלים הקשים והמשמעותיים ביותר שמעצמה יכולה להפעיל נגד מדינה אחרת.

הלחץ האדיר שמופעל על נמליה של איראן משתק את כלכלתה ומונע מהמשטר את היכולת להתקיים לאורך זמן. המצור אינו רק כלי כלכלי, אלא מנוף אסטרטגי ראשון במעלה שנועד לקדם את התנאים להפלת השלטון ולעודד את העם האיראני להתקוממות מחודשת נגד משטר האייתוללות. כל משא ומתן מדיני שמתנהל כעת, כולל זה הנוגע ללבנון, נעשה תחת הצל הכבד של העוצמה הצבאית האמריקאית הסוגרת על עורקי החיים של טהראן.

עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון.

הפוסט לעולם לא עוד – במעשים: תמונת מצב אסטרטגית לקראת הימים הלאומיים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפסקת האש מול טהראן עוררה תהיות רבות בציבור הישראלי, אך קריאה קפדנית של המפה חושפת תמונה הפוכה לחלוטין: אין מדובר בסמל לחולשה או בויתור, אלא באולטימטום קשיח שנולד מתוך כתישה צבאית חסרת תקדים. כדי להבין את עיצובו מחדש של האזור, עלינו לחדול מלחשוב במונחים של מכת מחץ נקודתית, ולהתבונן במערכה כמשחק שחמט רב-ממדי, שבו הפעלת הכוח מייצרת את התנאים למהלך המדיני הבא. המערכה הנוכחית יצאה לדרך מתוך מטרה אסטרטגית מובהקת לאלץ את המשטר באיראן לקבל את התנאים שהוכתבו מראש על ידי ארצות הברית וישראל. הדרישות היו ועודן חד-משמעיות והן כוללות את הוצאת כלל החומר הגרעיני המועשר מגבולות המדינה, פירוק מוחלט של תשתיות הגרעין והטילים הבליסטיים, והפסקת מימון וחימוש של ארגוני הפרוקסי במזרח התיכון.

כדי להבין את מהותה של הפסקת האש, יש להישיר מבט אל המציאות הפיזית באיראן. בחודש וחצי האחרונים בוצעה השמדה שיטתית, עקבית וחסרת פשרות של התשתית הצבאית והכלכלית במדינה. צי חיל הים הוטבע, מערכות ההגנה האווירית נוטרלו לחלוטין, שרשרת הפיקוד ספגה פגיעות אנושות, ומפעלי פלדה ותעשיות פטרוכימיות הושמדו כליל. שלב המערכה האחרון התמקד בפגיעה כירורגית בכלכלה האיראנית, עד לרגע שבו הוצב בפני המשטר אולטימטום ברור מנשיא ארצות הברית, שמשמעותו קריסה תפקודית וניתוק החשמל במדינה. שעות ספורות לפני מימוש האיום, טהראן נשברה וביקשה לשוב לשולחן המשא ומתן, כשהיא חבולה ונטולת מרבית מיכולותיה. איראן, שדרשה בראשית הדרך הפסקת אש קבועה ופיצויים כלכליים, נאלצה לקבל הסדר זמני בן שבועיים בלבד, ללא ערובות, תוך שהיא מפקירה לחלוטין את חיזבאללה והחות'ים שנותרו מחוץ להסכם. בתמורה לזמן השאול שקיבלה, אולצה איראן לוותר על שליטתה במצר הורמוז, צעד שמשחרר נפט וגז לשוק העולמי ומעניק לארצות הברית זמן יקר לפרוס כוחות נוספים במרחב ולבצע "אתחול" (Reset) חוקי לסמכויות המלחמה של הנשיא.

בזמן שהתמונה מתבהרת בטהראן, המערכה בזירת לבנון מעצבת מציאות גיאופוליטית חדשה. קודם כל ולפני הכל, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אין הפסקת אש בלבנון, אלא לחימה עצימה שנועדה לשרת את מטרת העל שהיא פירוק חיזבאללה מנשקו. אנו עדים כעת לרגע היסטורי שבו הלבנונים עצמם מבינים מזה תקופה שההגמוניה האיראנית הסתיימה, והם נושאים עיניים ליום שאחרי. ממשלת לבנון מאותתת בפעם הראשונה על רצונה להיות חלק מהסכמי אברהם ולהשתלב בחזית האמריקאית-ישראלית-סונית המתונה, חזית שתיבנה בצורה נרחבת ביום שאחרי המלחמה. זוהי התפתחות דרמטית שבה לבנון מביעה רצון פומבי לנוע לעבר נורמליזציה והסכמי שלום עם ישראל.

איראן, שדרשה בראשית הדרך הפסקת אש קבועה ופיצויים כלכליים, נאלצה לקבל הסדר זמני בן שבועיים בלבד, ללא ערובות, תוך שהיא מפקירה לחלוטין את חיזבאללה והחות'ים שנותרו מחוץ להסכם.

הפוסט מסך העשן האיראני מתפזר: האולטימטום הקשיח שהוסווה כהפסקת אש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

השחיקה התדמיתית של ארצות הברית במזרח התיכון לא התרחשה ברגע אחד, אלא כתהליך מצטבר של כמה נקודות מפנה, שכל אחת מהן פגעה בשכבה אחרת של האמון וההרתעה. כדי להבין את התמונה בצורה חדה, צריך לזהות את התחנות המרכזיות שבהן נתפסה ארה"ב כמי שמאבדת אחיזה או נחישות, ובעיקר את הנאמנות לשותפותיה ובעלות בריתה.

נקודת השבר הראשונה הייתה לאחר מלחמת עיראק ב-2003. בתחילתה, ארצות הברית בראשותו של ג'ורג' בוש הבן נתפסה ככוח בלתי ניתן לעצירה, אך ככל שהמלחמה נמשכה התדמית האמריקאית החלה להיסדק. הכישלון לייצב את עיראק, יחד עם המחירים הכבדים והכאוס שנוצר, יצרו תחושה אזורית שארה"ב יודעת לפרק משטרים אך מתקשה לבנות אותם מחדש. זה היה סדק ראשון באמון של המדינות הסוניות ביכולת האמריקאית להוביל תהליכים מורכבים, ובעיקר לייצר מחויבות לאורך זמן.

השלב הבא הגיע עם הנסיגה אותה הוביל הנשיא אובמה מעיראק ב-2011. מבחינה אמריקאית זו הייתה סגירת מעגל, אך במזרח התיכון היא נתפסה כנסיגה והתקשורת הערבית דיברה בעיקר על בגידה. הוואקום שנוצר נוצל במהירות על ידי איראן, שהעמיקה את השפעתה בעיראק, ועל ידי ארגונים קיצוניים. המסר שנקלט באזור היה ברור: ארה"ב אינה נשארת לאורך זמן, ואינה מוכנה לשלם מחיר מתמשך כדי לשמר הישגים.

במרחב שבו המילים הן ריקות והאזור מכיר רק את שפת הכוח, כל פער בין הצהרה לפעולה הופך למנוף בידי היריב.

אולם נקודת הפגיעה המשמעותית ביותר בתדמית האמריקאית הייתה סביב מלחמת האזרחים בסוריה. ב-2013 הציב הנשיא ברק אובמה "קו אדום" לשימוש בנשק כימי. אולם כאשר המשטר הסורי חצה אותו, ארצות הברית נמנעה מתקיפה והעדיפה הסדר דיפלומטי. מבחינה אסטרטגית ניתן היה להסביר את המהלך, אך תדמיתית נתפס הדבר בעיני העולם כולו, ובדגש על העולם הערבי, כהיסוס ואף כחולשה. באזור שבו חוסן ועוצמה הם מטבע מרכזי, אי עמידה בהצהרה פומבית פגעה קשות בהרתעה.

המשך התהליך בא לידי ביטוי בהסכם הגרעין עם איראן ב-2015. עבור מדינות רבות במזרח התיכון, ובעיקר ישראל ומדינות המפרץ, ההסכם נתפס לא כהישג אלא כהתפשרות, שלא לומר כניעה. התחושה הייתה שארה"ב מוכנה להכיל את איראן במקום לבלום אותה. גם אם ההסכם נועד למנוע הסלמה, הוא תרם לתחושת התרחקות נוספת, ואולי הדרמטית ביותר, בין וושינגטון לבעלות בריתה.

היציאה מאפגניסטן ב-2021 הייתה אולי הרגע הסמלי הגדול ביותר של השחיקה בתדמית האמריקאית. המסקנה הסופית שנגזרה הייתה שאם ארה"ב יכולה לעזוב כך זירה שבה השקיעה עשרים שנה, היא עשויה לנהוג כך גם במקומות אחרים.

המציאות שנוצרה כעת סביב המלחמה בין ארה"ב לבין איראן ממחישה עד כמה אותה שחיקה תדמיתית אינה רק תיאור היסטורי, אלא גורם פעיל בעיצוב ההווה. זוהי בראש ובראשונה התנגשות בין נרטיבים של הלאומיות האמריקאית המחודשת מול השליחות הדתית המהפכנית של משמרות המהפכה. כאשר ארצות הברית מצהירה על כוונה להכריע את איראן, ולאחר מכן בוחרת לשוב לשולחן המשא ומתן, הפער בין הצהרה לביצוע אינו נותר בזירה הדיפלומטית בלבד. הוא נקלט, מפורש ומתורגם על ידי כל שחקן במזרח התיכון כנקודת מבחן שתסמן את הדרך שבה הצדדים פועלים ויפעלו בעתיד.

המאבק ניצב כעת כאשר מצד אחד עומדת איראן שתפיסתה הדתית והתרבותית אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד, ומצד שני ארצות הברית בראשות טראמפ המנסה להחזיר את ארה"ב למקומה כמעצמה העולמית המובילה, ואינה יכולה בשום פנים להרשות לעצמה שלא לנצח.

מבחינת הכוכב העולה האיראני, הצהרותיו של המנהיג העליון לשעבר עלי ח'אמנאי אינן פוליטיות אלא תיאולוגיות. המאבק מול המערב מוצג לא רק כעימות בין מדינות אלא כחלק ממאבק רחב יותר בין אמת לשקר, בין אמונה לכפירה. זהו מאבק שאינו נמדד רק בתוצאה המיידית אלא בעצם ההתמדה בו והיכולת לעמוד איתן מול המעצמה החזקה בעולם, כאשר עצם העמידה היא ניצחון מתמשך.

לעומת זאת, מבחינת מדינת 50 הכוכבים, הסיסמה "Make America Great Again" אינה רק כלי פוליטי. זהו המבחן הגדול של היכולת האמריקאית להגדיר גבולות, להכתיב כללים ולהוכיח שההרתעה עדיין חיה. הימנעות מהכרעה ברורה תיתפס כהפסד ותשפיע מעתה על יכולתה להכתיב ולנהל סדר עולמי חדש בזירות מאתגרות ומול מנהיגים מורכבים.

מחיר המלחמה עבור הצדדים ברור. עבור ארצות הברית, ניצחון ישמר את מעמדה הגלובלי, יחליש את סין ואיראן, יחזק אותה כלכלית וישיב את אמון בעלות בריתה בעולם הערבי בפרט ובמדינות המערב בכלל. עבור משמרות המהפכה, הפסד איראני עלול לערער את יסודות המשטר מבפנים, למוטט סופית את הכלכלה, להביא להפיכה אזרחית ולפגוע לא רק בתדמיתה אלא בתדמית העולם השיעי כולו.

בסופו של דבר, ההחלטה של ארה"ב אינה רק אם ללכת להמשך המלחמה או למשא ומתן, אלא בשאלה עמוקה יותר של אמינות, אמון, מעמד והשפעה. במרחב שבו המילים הן ריקות והאזור מכיר רק את שפת הכוח, כל פער בין הצהרה לפעולה הופך למנוף בידי היריב. וככל שהפער הזה יחזור על עצמו, כך הוא יעצב לא רק את תוצאות העימות הנוכחי, אלא את כללי המשחק של העימות הבא ואת דמותו של המזרח התיכון והעולם כולו.

הפוסט מלחמת הכוכבים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקצינים היושבים בחדר נותרו המומים גם מתוכן הדברים וגם מהעובדה שהקצין הצעיר העז לקטוע את מפקד האוגדה באמצע דבריו. מפקד האוגדה הביט בו, חשב רגע ואמר: "תודה, זה תיקון חשוב".

בעשורים האחרונים התרחש בצה"ל תהליך רעיוני עמוק, שקט אך משמעותי: שחיקה בלגיטימציה המוצהרת של מושג הניצחון. תחת הדרישה ההיסטורית מכל צבא להכריע ולהשיג ניצחון ברור, התבסס שיח אחר – שיח של הרתעה, הכלה, איזון וניהול סבבים. אין מדובר במונחים זרים לחשיבה צבאית, אך כאשר מושגים אלה מחליפים את ההכרעה כיעד מרכזי – משתנה אופק הפעולה כולו.

שורשי התהליך: האם הניצחון הוא ערך?

שורשי התהליך מצויים כבר באמצע שנות ה-90. בשנת 1994 מינה הרמטכ"ל דאז, רא"ל אהוד ברק, ועדה בראשות האלוף יורם יאיר לגיבוש קוד אתי לצה"ל. הקוד נועד לעגן מסגרת ערכית כוללת, סוג של מצפן צבאי לכל פעולה.

אלא שבשלב הניסוח התגלעה מחלוקת עקרונית: האם "ניצחון" הוא ערך בפני עצמו. לפי עדויות מאוחרות של פרופ' אבי שגיא, שהיה אחד ממנסחי הקוד, לא הייתה הסכמה לכלול את הניצחון כערך מרכזי. הטיעון היה עקרוני: הפעלת כוח צבאית מוצדקת מוסרית רק מכוח הגנה עצמית, ולא מכוח שאיפה לניצחון כשלעצמו.

לבסוף, בעקבות התעקשות מאוחרת של הרמטכ"ל שאול מופז, נכללה המילה "ניצחון" כחלק מערך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" – ניסוח כללי שהודפס במאות אלפי עותקים והפך לחלק מפק"ל הכיס של כל חייל. אולם עצם ההכללה כנספח ל"דבקות במשימה" ולא כערך עצמאי משקפת את ההיררכיה הרעיונית שנוצרה: הניצחון אינו תכלית בפני עצמה אלא יעד מותנה.

שחיקת האתוס והמחיר המבצעי

במקביל, מושגים כמו "טוהר הנשק", "חיי אדם" ו"כבוד האדם" תפסו את מרכז הבמה הערכית, בעוד מושג "אהבת הארץ" הושמט. שוב – אין מדובר בערכים פסולים, להיפך. אך השאלה היא מהו הערך המארגן של צבא במדינה ריבונית הנתונה לאיום מתמשך.

הדיון הזה התעורר מחדש באוקטובר 2024, שנה לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". מכון "יכין" פרסם מחקר שבחן את התאמת ערכי צה"ל למציאות הביטחונית. עורכי המחקר הצביעו על כך שהשמטת מושגים כמו "ניצחון" ו"הכרעה" מהמרכז הערכי השפיעה בפועל על תפקוד הכוחות במבצעים כמו "צוק איתן", "שומר החומות" ו"חרבות ברזל". בעוד שבצבאות אחרים מושגי ההכרעה והניצחון עומדים בליבת האתוס – בישראל הם הוסטו לשוליים.

לאחרונה הצטרף לכך גם הממד הפוליטי, כאשר יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, הציע שהוועדה תהיה אחראית על ניסוח הקוד האתי כך שערך הניצחון יעמוד בראשו. "בעשורים האחרונים קצת התבלבלנו ושכחנו את העיקר", טען ביסמוט.

הכרעה היא התכלית

השחיקה במושג הניצחון איננה רק פולמוס תיאורטי; היא משקפת שאלה יסודית לגבי תכליתו של צבא. תהליכי האקדמיזציה וההכשרה שעברה שכבת הפיקוד הבכירה חיזקו פריזמה הרואה בהפעלת כוח תחום שיש לרסן ולווסת – לעיתים אף לפני שנשאלת השאלה האם הושגה הכרעה.

צבא שאינו רואה בניצחון יעד מרכזי, מסתכן בהפיכת הלחימה לניהול מתמשך של סבבים. הרתעה והכלה הן אמצעים – הכרעה היא התכלית. כאשר התכלית מיטשטשת, גם האסטרטגיה מיטשטשת. במרחב כמו המזרח התיכון, שבו היריבים אינם מהססים להצהיר על יעדיהם, השאלה אינה אם הניצחון מוסרי, אלא האם ויתור על השאיפה אליו הוא מעשה מוסרי כלפי אזרחי המדינה.

הפוסט ניצחון מוחלט: על שחיקת ערך ההכרעה בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסיפור הזה אינו סיפורו של אדם בודד, אלא תיאור אחד מיני רבים של אזרחים ישראלים בנגב ובגליל, ולאחרונה אף במרכז מדינת ישראל, שחייהם מושפעים באופן יומיומי ממלחמת ההתשה השקטה־רועשת שערביי ישראל מנהלים כנגד מדינת ישראל.

אף על פי שמדובר באירועים החולשים על פני יותר מארבעה עשורים, רק בשנים האחרונות החלה להתחדד ההבנה כי ארגוני הפשיעה בישראל אינם עוד רק בעיה פלילית "קלאסית", אלא סכנה בעלת מאפיינים ביטחוניים מובהקים. מי שחושב כי מדובר בבעיה החונה רק לפתחה של משטרת ישראל, נמצא גם הוא עמוק בקונספציית איומי הפנים, יחד עם ממשלות ישראל הנמנעות שוב מלהקדים תרופה למכה חרף ההבנה החד־משמעית כי מדינת ישראל עומדת בפני אסון.

כשארגוני פשיעה ערביים מחזיקים בכמויות נשק קל השוות בכמותן לכמות הנשק הקל המוחזק בידי צה"ל, מפעילים מערכי מודיעין, מנהלים מערכות כלכליות מתוחכמות ומטילים אימה על אוכלוסיות שלמות – לא מדובר בבעיה פלילית מטרידה, אלא באיום ממשי ומיידי על הריבונות, על המשילות ועל ביטחון הפנים של מדינת ישראל.

״כפי שמנהרות חמאס החלו כמיזם הברחות פלילי והפכו לנשק אסטרטגי, כך גם ציר הטרור עלול לרכוב על התשתית הפלילית ולהביא את ישראל לאובדן הריבונות מבפנים״

הנקודה המרכזית החשובה ביותר בהבנה של גודל האיום טמונה בעובדה שאוכלוסייה זו רואה בישראל מדינת אויב. מכאן נובע השוני המרכזי והעיקרי בין ארגוני פשיעה במדינות אחרות בעולם, הפועלים מתוך מניעים פליליים בלבד, לבין ארגוני הפשיעה הערביים שרואים במדינת ישראל ובאזרחיה אויב שיש להשמידו ושיש לפעול נגדו מטעמים לאומניים. עובדה זו הינה נקודה ארכימדית בהבנת האיום, מכיוון שהיא הופכת את הנשק המוחזק בידי אותם גורמים פליליים לכזה שמטרתו לא רק להגדיל את הנכסים הכלכליים של ארגוני הפשע, אלא גם, ובהינתן האפשרות, להקטין את נוכחות אזרחי ישראל.

בחודשים האחרונים יצא השר לביטחון לאומי למבצע יזום ראשון נגד הארגונים העברייניים מקרב הפזורה הבדואית. הייתה זו נקודת אור עבור תושבי הנגב, אולם נקודת אור אחת לא מספיקה אל מול האפלה שמטילים הבדואים בפזורה בעשורים האחרונים, והמבצע שהחל בקול רעש גדול הסתיים לאחר זמן קצר כשהבעיה נותרה על כנה.

צריך לומר ביושר כי עם כל כוונותיו הטובות של השר בן גביר, המשטרה לבדה לא יכולה להתמודד עם הבעיה שהפכה גדולה ומורכבת פי כמה בעשור האחרון, מסיבות רבות שלהן תרמו ממשלות ישראל ביודעין בשל עצימת העיניים המתמשכת אל מול הבעיה.

ראשית, היקף האמל"ח ובעת האחרונה אף איכות האמל"ח המצויים בידי ארגוני הפשיעה חורגים מאקדחים וסכינים. הגבולות הפרוצים הנמצאים באחריות צה"ל אפשרו החדרת רובים אוטומטיים, מטעני חבלה וטילי נ"ט. אמצעים אלה הם שוברי שוויון כאשר מדובר בהתנגשות מול כוחות משטרתיים. זהו מצב כאוטי שמפגיש רצון עם יכולת. תופעת הירי והפיצוצים בלב ערים הפכה שכיחה, והרציחות בקרב המגזר הערבי הולכות ותרבות באופן שפוגע יותר ויותר באזרחים חפים מפשע, ומייצר מציאות שבה אזורים שלמים בישראל נמצאים באובדן שליטה.

כאשר ארגון פשיעה מסוגל להפעיל אלימות בעוצמה גבוהה וללא מורא, הוא למעשה מאתגר את המונופול של המדינה על השימוש בכוח ומכתיב מציאות שבה אזורים שלמים במדינה דה־פקטו אינם תחת משילות ישראלית. אולם הסיכון הגדול יותר נמצא במקום בו ציר הטרור ירכב על הציר הפלילי, כפי שקרה עם המנהרות. מנהרות החמאס לא החלו כמנהרות טרור אלא כסטארט־אפ פלילי בשנות ה־80 להברחות ממצרים לישראל. האפקטיביות הגבוהה של המנהרות עודדה את חמאס להפוך אותן לאמל"ח שהוכח כשימושי לא פחות מאשר בשימוש פלילי. הסכנה הגדולה ביותר של האמל"ח המציף את הידיים הפליליות אינה רק באובדן המשילות, אלא דווקא ביכולת של אותם גורמים להסב אותו לשימוש פח"ע שיביא את ישראל גם לאובדן הריבונות.

שנית, ארגוני הפשיעה פועלים כגופים כלכליים מתוחכמים. הם חודרים למכרזים ציבוריים, מפעילים חברות קש, מלבינים הון דרך שימוש במטבעות קריפטו, ענפי נדל"ן, מסחר ושירותים, ולעיתים יוצרים תלות כלכלית של עסקים קטנים באמצעות גביית דמי חסות. הם פוגעים בכלכלה הלגיטימית ומייצרים עיוותים בשוק החופשי. הסכנה הגדולה ביותר היא השתלטותם על ענפי מסחר החיוניים לתפקוד הרציף של מדינת ישראל בזמן מלחמה. השבתה או שיבוש של ענפים אלה בזמן חירום עלולים להיות בעוכריה של ישראל.

שלישית, בחלק מהמגזרים בישראל, במיוחד באזורים שבהם קיימת חולשה מוסדית או מחסור באכיפה אפקטיבית, ארגוני הפשיעה ממלאים ואקום שלטוני. הם מספקים "שירותי בוררות", הלוואות בשוק האפור, ולעיתים אף תעסוקה. פעילות זו מייצרת לגיטימציה חברתית מסוימת לפעילותם, והם הופכים לשחקנים משפיעים בקהילה. זהו תהליך מסוכן, שכן הוא מייצר זיקה בין פשיעה מאורגנת לטרור על ידי הברחות נשק חוצות גבולות וקשרים עם גורמים עברייניים ופח"ע במדינות שכנות, באופן המייצר מרחב אפור בו פשיעה וטרור נפגשים. גם אם אין זיקה ישירה בכל אחד מהאירועים, עצם הפוטנציאל מהווה סיכון אסטרטגי.

לנוכח מציאות זו, נדרש שינוי תפיסתי. מדינת ישראל מפנה את רוב משאביה כלפי איום הטילים האיראני המתעצם ומתעלמת מאיום הפנים המכרסם. בנגב ייבחן העם בישראל, קבע בן גוריון, אך ספק אם חזה כי האויב מבית יהיה הבוחן.

ההתמודדות עם אובדן המשילות אינה יכולה להסתכם בפעולות משטרתיות נקודתיות. יש צורך באסטרטגיה רב־מערכתית בהובלת משרד ראש הממשלה, המחייבת מעורבות מלאה של שירות הביטחון הכללי וצה"ל, התגייסות של מערכת המשפט באופן שיאפשר אכיפת חוק, ענישה והרתעה, פעילות כלכלית אגרסיבית נגד הלבנת הון והשתלטות מחודשת של המדינה על אזורים שבהם הפשיעה הפכה למנגנון חברתי חלופי.

מדינת ישראל נמצאת בימים מכריעים והיא בשלב העיצוב המחודש של קוויה האדומים מבית ומחוץ. ארגוני הפשיעה מבית חשו בטוחים לאורך השנים בשל אוזלת היד, ובעיקר בשל העדר "הרגל המסיימת" בכל תהליך בו המדינה ביקשה לפעול כנגדם. אסור שה־7 באוקטובר יהיה עבור ישראל רק צלצול השכמה כנגד אלו שאיימו עלינו מחוץ, אלא בראש ובראשונה אקורד סיום כלפי אלו שמאיימים עלינו מבית.

הפוסט החזית הלא עממית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המעבר לשלב ב׳ בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ לעזה נועד להיות רגע מכונן: ניסיון אמריקני נחוש לנתק את חמאס מהשלטון, לפרק את מנגנוניו האכזריים ולשרטט עתיד אחר לרצועת עזה החרבה. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ביקש לשבור את דפוסי העבר ולהוביל מהלך אזורי רחב, אמין ומשמעותי, שבמרכזו הקמת מנגנון אזרחי חלופי לארגון חמאס. אולם מהר מאוד מצא עצמו טראמפ משלב בכוחות ה״שלום״ מחרחרי מלחמה, ובהם טורקיה וקטאר, שנקראו גם הן על ידו ל״מועצת השלום״ – שילוב שמהווה שגיאה אסטרטגית ומוסרית עמוקה, העלולה לרוקן את המהלך מתוכנו ולהותיר את רן גאוילי וארגון חמאס במקומם.

הרעיון למנות ועדה טכנוקרטית ערבית, שעליו הצהיר שליח הבית הלבן סטיב וויטקוף, הוא נכון בעיקרו. ניהול אזרחי שאינו מזוהה עם חמאס ועם הרש״פ עשוי, לפחות תיאורטית, לפגוע בליבת כוחו של חמאס – שליטתו באוכלוסייה באמצעות כסף, מתן שירותים אזרחיים וסיוע הומניטרי שאינו עובר דרך הארגון. אלא שוועדה כזו אינה מתחילה ומסתיימת בחלוקת מזון ובניהול תשתיות, אלא מחייבת גם שליטה באפיקי זרימת הכסף, פיקוח על מערכת החינוך והגדרת גבולות הלגיטימציה הפוליטית בעזה ביום שאחרי.

כאן בדיוק טמון הדגל האדום. קטאר וטורקיה אינן שחקניות ניטרליות, והאינטרס שלהן היה ועודנו ברור ומובהק. קטאר הייתה לאורך שנים אחד מצינורות המימון המרכזיים של חמאס. מאות מיליוני דולרים שהוזרמו לרצועה בידיעת הקהילה הבינלאומית תרמו ישירות לבניית תשתיות הטרור, למנהרות ולהתחזקות הזרוע הצבאית של הארגון. טורקיה, תחת הנהגתו של רג׳פ טאיפ ארדואן, פועלת בעקביות לקידום האחים המוסלמים במרחבים שבהם נוצר ואקום שלטוני, תחת מטריית הגנה טורקית, ומהווה צינור נשימה כלכלי וחימושי עבור חיזבאללה. עבור אנקרה ודוחה, עזה איננה פרויקט הומניטרי אלא נכס אסטרטגי.

הרווח הפוליטי של טורקיה וקטאר בעניין זה אינו נסתר מן העין ואינו דורש עבודת מחקר של אנליסטים ביטחוניים. דריסת רגל פוליטית בלב הזירה הפלסטינית, השפעה על עיצוב ״היום שאחרי״ והלבנת תפקידן ההיסטורי כתומכות חמאס עומדים בראש סדר העדיפויות של מדינות אלה, בייחוד כאשר חותמת הכשרות בדמות העיט האמריקאי לבן־הראש מתנוססת מעל פעולתן.

התנגדותה הפסיבית־אגרסיבית של ישראל למהלך זה מהווה כשל מוסרי חמור: מדינות שתרמו, כל אחת בדרכה, לבניית היכולת שאפשרה את טבח 7 באוקטובר, צפויות כעת ליהנות מפירות שיקום הרצועה, מהכסף הבינלאומי ומהיוקרה המדינית של ״עשיית שלום״.

שנתיים קשות וכואבות עברו על מדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר. ישראל שילמה במיטב בניה כדי לשנות את המציאות הביטחונית מן היסוד, אולם ההסכמה והכניעה לתכתיבי טראמפ לא רק ששומטות את ההישגים, אלא גם מאפשרות לארדואן להיות הרגל המסיימת של המלחמה ולקבוע את גורל המערכה. גם במערכת הביטחון ברור: כסף קטארי, גם אם ייכנס בתחפושת אזרחית, ימצא בסופו של דבר את דרכו לשימור שלטון חמאס בפועל, כפי שהיה קודם השבעה באוקטובר, ולהפוך את המשבר שבו הוא שרוי לצמיחה איטית ובטוחה בחסות אדומה.

מעבר לכך, עצם הכללתן של טורקיה וקטאר משקפת כישלון ישראלי מתמשך בזירה המדינית. היעדר יוזמה ישראלית בעיצוב גוף המעבר דחק החוצה את מדינות ערב המתונות – סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות ואחרות – ויצר ואקום שמולא מיד על ידי תומכות האחים המוסלמים ואנשי פת״ח קיצוניים. זהו חוק בסיסי בגיאו־פוליטיקה: כשהמתונים לא בפנים – הקיצוניים נכנסים.

כדי שתוכנית טראמפ לא תהפוך להחמצה אסטרטגית, נדרש תיקון מהיר, חד ולא מתפשר. ישראל חייבת להוביל מהלך מדיני יצירתי שמחזיר את המדינות הערביות המתונות למרכז הבמה ודוחק החוצה שחקנים הפועלים בניגוד מובהק לאינטרס של יציבות, פירוז ושיקום אמיתי. אחרת, עתידה של עזה אולי ישתנה על הנייר – אבל בשטח, הפרצה תישאר פתוחה, והחמאס ביום מן הימים יקרא לתוכה.

הפוסט מארס טורקי: הסכנה האסטרטגית בשילוב טורקיה וקטאר ב״מועצת השלום״ לעזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אני רוצה להפחית את הסיוע הצבאי בתוך 10 השנים הקרובות", אמר, והשיב בחיוב לשאלה אם הכוונה היא להגיע למציאות של העדר מלא של התלות האמריקאית.

ראש הממשלה הסביר כי ישראל "הגיעה לבגרות" ופיתחה יכולות כלכליות מרשימות, כשהכלכלה צפויה להגיע להיקף של טריליון דולר בעשור הקרוב. "אנחנו רוצים להיות כמה שיותר עצמאיים", הדגיש נתניהו, ואמר כי ימשיך "להילחם על נאמנות ותמיכת העם האמריקני".

מאז תחילת שנות ה-50 מקבלת מדינת ישראל סיוע אמריקאי שהיה קריטי לקיומה וליכולתה לבנות את חוסנה הצבאי והכלכלי בתקופה בה מדינות האויב היו במרוץ חימושי מתקדם לעבר השמדתה. מאז ועד היום עומד הסיוע הכלכלי במונחים ריאליים בסכום העולה על 300 מיליארד דולר, סכום העולה על כל תמיכה אמריקאית שנתנה לכל מדינה אחרת בעולם. אם כך, כיצד מסכים נתניהו לוותר על סכום כל כך משמעותי ממדינה שמהווה בפועל ובאופן מתמשך ועקבי ידידה תומכת ונאמנה כל כך למדינת ישראל.

כדי להבין את החלטתו הדרמטית של ראש הממשלה צריך להבין כי החלטה זו אינה בלית השפעה כלכלית בלבד אלא מהלך גאו אסטרטגי עמוק, שנולד מהשינויים הדרמטיים בארצות הברית, מהלקחים של מלחמת חרבות ברזל ומהבשלות של הכלכלה והעוצמה הישראלית.

נתניהו, שידוע ביכולת הניתוח וההבנה הגיאופוליטית הרחבה והכרת החברה האמריקאית והתהליכים הפנימיים המתחוללים בה, הבין היטב כי חלקים רחבים בציבור האמריקאי, כולל במחנה השמרני, כבר אינם מוכנים לממן את ביטחונן של מדינות אחרות. גם התנועה הרפובליקנית לצד זרמים פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית חולקים כיום עמדה דומה: אמריקה צריכה להשקיע באמריקה. בראיה מפוכחת אם כן של התהליכים הפנימיים בממשל האמריקאי, הסיוע לישראל אינו רק נטל תקציבי, הוא גם מקור לביקורת פוליטית פנימית שמכרסם בתמיכה הציבורית בישראל. כל עוד ישראל נתפסת כמדינה הנתמכת על ידי כספי משלם המיסים האמריקאי, היא הופכת יעד להתנגדות אידיאולוגית משמאל ולספקנות תקציבית המכרסמת בתמיכה האידאולוגית מימין.

דווקא משום כך, נכונות ישראלית להיגמל מהסיוע צפויה להתקבל בחיוב מציבה את ישראל לא כ"נתמכת", אלא כשותפה עצמאית, חזקה, שאינה גוררת את ארה״ב למחויבויות חיצוניות. יותר מכך: ישראל יכולה להפוך לדגם אב של מה שממשל טראמפ דורש משותפותיו החל בנאט״ו דרך טאיוואן וישראל ועד קוריאה הדרומית: מי שרוצה מטרייה אמריקאית, צריך לדעת להיות שותף חזק היודע לאחוז גם הוא בידית המטריה ולעמוד איתן בזכות עצמו.

אולם גם בצד הליברלי פרוגרסיבי יש להחלטה הזאת משמעות לא קטנה. במשך שנים טענו גורמים בשמאל האמריקאי כי מאחר שארה״ב מממנת את ישראל בהיקפים חריגים יש לה זכות טבעית להתערב במדיניותה בדיוק כפי שחווינו כולנו במהלך מלחמת חרבות ברזל. הפסקת הסיוע תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון זה. היא אמנם לא תעצור את הביקורת, אך תצמצם משמעותית את הלגיטימציה להתערבות ישירה בהחלטות ביטחוניות ישראליות ותקטין את מנופי הלחץ האפשריים.

במהלך המלחמה, חשתי היטב כקצין אג"מ אוגדת עזה את המשמעות של התלות האמריקאית. כמות תחמושת דלה עמדה מידי יום לכל טנק וסיכומי הערכת המצב של הרמטכ"ל הכילו התייחסויות לאילוצים של הממשל האמריקאי. מלחמת חרבות ברזל חידדה יותר מכל את הבעיה התלות הישראלית באספקת תחמושת אמריקאית הפכה לכלי לחץ בידי ממשל ביידן, שניסה לכפות על ירושלים קווים אדומים מדיניים ומבצעיים. ישראל מצאה את עצמה במצבי מחסור קריטיים דווקא בשיא הלחימה בגלל שיקולים פוליטיים ותפיסות עולם פרוגרסיביות בוושינגטון. בעיצומה של המלחמה הבין הציבור בישראל כי הברית עם האמריקאים, כל חשיבותה, היא בעצם חוזה. וכפי שכל חוזה מכיל נספחים, כוכביות וסעיפי יציאה, גם החוזה הישראלי-אמריקאי מאפשר לממשלים מסוימים, דוגמת ממשל ביידן וממשל טראמפ, להשתמש בסעיפים ובכוכביות אלו כדי לכפות את מדיניותם ותפיסת עולמם על ישראל.

המתנגדים להחלטתו של נתניהו מדגישים את הערך הכלכלי של הסיוע האמריקאי ואת נחיצותו למדינה קטנה כמו ישראל, אולם דווקא בהיבט הכלכלי הפסקה הדרגתית של הסיוע תחייב השקעה מסיבית בתעשיות הביטחוניות המקומיות ותחזיר לישראל את מה שאבד בעשורים של תלות: יכולת ייצור, שרשראות אספקה עצמאיות, מקומות עבודה, יצוא וטכנולוגיה. כל דולר שלא יגיע מוושינגטון ייווצר בישראל בשכר, במו"פ ובתעשייה ויעצים את הכלכלה הישראלית ואת הרווחיות שלה.

ארה״ב היא אכן שותפה גדולה ונאמנה, ועל אף שהיא בעצמה מרוויחה עצומות משיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל החל מדריסת הקרקע היציבה במזרח התיכון, מהמודיעין האיכותי והקריטי לביטחונה ולאינטרסים האמריקאים הגלובליים וכלה בידע הטכנולוגי המתקדם המאפשר שיפור של יכולות צבאיות אמריקאיות חשובות האקלים הפוליטי בה הופך את הסיוע למעמסה, דבר המחייב את ישראל לבצע לא רק שדרוגים טכנולוגים של מערכות חימוש אלא גם שדרוג של מערכת היחסים המשמשת קרקע לאינטרסים המשותפים: לא עוד מדינת חסות, אלא מעצמה אזורית עצמאית, אלא שדרוג היחסים מתלות טקטית לשותפות אסטרטגית.

צמצום הסיוע עד לאפס בתוך עשור אינו סיכון הוא הכרח. ישראל של העשור השלישי של המאה ה-21 אינה זקוקה לנדבות. היא זקוקה לחופש פעולה, לריבונות תעשייתית ולבריתות המבוססות התעצמות דווקא בהכרח מתוך עוצמה.

הפוסט מחיבוק מחייב לחיבוק מאפשר: על החלטתו האסטרטגית של רוה"מ בנושא הפסקת התלות בסיוע אמריקאי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לא מלחמה גדולה, לא רעידת אדמה ולא ניצחון ספורטיבי. שום אירוע גלובלי דרמטי לא הסביר את הזינוק. עובד החברה המופתע לא ידע באותם רגעים כי בצד השני של כדור הארץ הכריזה מדינת ישראל על הכרה במדינה הזו. האלגוריתמים, לעומת זאת, כבר ידעו: משהו משמעותי וחדש זז מתחת לפני השטח.

ההכרה הישראלית בסומלילנד איננה מהלך שולי, ואף לא מחווה אקזוטית או הומניטרית כלפי ישות רחוקה באפריקה. מדובר בביטוי לשינוי כיוון אסטרטגי. לראשונה מזה שנים, ישראל מאותתת כי היא מבינה מחדש את המרחב שבו היא פועלת, לא כאוסף איומים נקודתיים, אלא כמערכת גיאו-פוליטית אחת, שבה מי שאינו נוכח ואינו משפיע, נדחק לשוליים.

כדי להבין את משמעות המהלך, יש להתחיל בסומלילנד עצמה. מדובר בישות מדינתית המתפקדת בפועל מאז 1991. יש לה מוסדות שלטון, כוחות ביטחון, מערכת פוליטית עם בחירות ויציבות יחסית, בוודאי בהשוואה לסומליה שממנה התפצלה. אך חשיבותה האמיתית אינה פנימית בלבד.

סומלילנד שוכנת בנקודת מפתח אסטרטגית: בפתחו הדרומי של מפרץ עדן, סמוך למצרי באב אל-מנדב, אחד מנתיבי השיט החשובים והרגישים בעולם. זהו צומת שבו נפגשים סחר עולמי, אנרגיה, ביטחון ימי ומאבקי השפעה בין מעצמות.

גם עיתוי ההכרה אינו מקרי. מתקפות החות’ים על נתיבי השיט בים האדום, בחסות איראנית, הפכו את הזירה הימית לאיום ישיר על כלכלת ישראל ועל חופש התנועה האסטרטגי שלה, כמו גם על זה של העולם כולו. במקביל, הוואקום שנוצר במרחב עקב היחלשות מעצמות מערביות וקריסת משטרים אזוריים, מתמלא במהירות על ידי שחקנים יוזמים ורעבים להשפעה, ובראשם איראן וטורקיה.

שתי מדינות אלו, האחת שיעית קיצונית והשנייה סונית בעלת שאיפות אזוריות מובהקות, פועלות להעמקת נוכחותן באמצעות הקמת בסיסים, פיתוח נמלים, הצטיידות ביטחונית ודיפלומטיה כלכלית.

ישראל, שבשנותיה הראשונות העדיפה גישה של הסתגרות וזהירות, מאותתת כעת, באיחור מסוים, על שינוי תפיסתי, בצל השינויים הבינלאומיים והביטחוניים. לא במפתיע, ההכרה בסומלילנד זכתה לביקורת משמעותית, בעיקר מצד מדינות ערב. חרף זאת, ישראל בחרה ליזום ולעצב את המציאות, ולא להמתין לכך שהמציאות תעצב אותה.

המהלך פותח בפני ישראל שורת הזדמנויות אזרחיות, כלכליות וביטחוניות. בראשן, פוטנציאל להעמקת המעקב, המודיעין והשליטה במרחב הימי שממנו פועלים החות’ים. אין הכרח בנוכחות ישראלית קבועה. די ביצירת עומק אסטרטגי, שיתופי פעולה והרחבת מרחב התמרון.

שנית, הזדמנות גיאו-כלכלית. גם אם סומלילנד אינה שוק גדול, היא עשויה לשמש שער למזרח אפריקה, לרבות גישה עקיפה לשוק האתיופי העצום דרך נמל ברברה. זהו חיבור בין ביטחון, תשתיות וסחר, שילוב שמעצמות מבינות היטב, וישראל מתחילה להפנים וליישם.

שלישית, הזדמנות אזרחית וטכנולוגית: מים, חקלאות, אנרגיה, בריאות דיגיטלית ותשתיות חכמות. עבור סומלילנד אלו צרכים קיומיים. עבור ישראל אלו פתרונות זמינים שבהם יש לה יתרון יחסי מובהק.

עם זאת, ההכרזה אינה נקודת סיום אלא נקודת פתיחה. היא צפויה להמשיך ולעורר תגובות נגד. טורקיה, המבססת נוכחות עמוקה בסומליה, רואה במהלך פגיעה ישירה באינטרסים שלה. מדינות ערביות, ובראשן מצרים, מזהירות מפני תקדים בדלני. גם האיחוד האפריקני והאיחוד האירופי מביעים מורת רוח ומדגישים את עקרון שלמותה הטריטוריאלית של סומליה.

בזירה הבינלאומית הרחבה יותר, לרבות סין, נשמעות הסתייגויות, ותגובתו המסויגת של טראמפ מותירה את המהלך, לפחות בשלב זה, ללא גיבוי פומבי מוושינגטון.

ובכל זאת, השאלה המרכזית אינה מי גינה, אלא מה ישראל מבקשת להשיג. אם ההכרה תישאר מחווה סמלית, היא תישחק במהרה. אך אם תלווה אותה בניית תשתית ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית חכמה, כזו שמקדמת יציבות אזורית, חופש שיט ואינטרסים משותפים עם שחקנים מתונים, היא עשויה להפוך לעובדה אסטרטגית יציבה, שתמצב את ישראל כשחקן משמעותי בזירה הגיאו-פוליטית.

המשמעות העמוקה של המהלך אינה נעוצה בסומלילנד בלבד, אלא בשינוי התודעתי שהוא משקף לאחר אירועי 7 באוקטובר. ישראל מתחילה להבין שביטחון אינו נבנה רק באמצעות תקיפות מן האוויר, אלא באמצעות עיצוב הזירה עצמה. הבנה חכמה של המרחב שבו מתקיימת המדינה, ונקיטת צעדים גיאו-פוליטיים מקדימים, מאפשרות יציבות בתקופה שבה שרידות אינה תוצאה של כוח צבאי בלבד, אלא של עיצוב קשרים, נוכחות והשפעה.

הפוסט הזדמנות אסטרטגית במחיר היכרות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלא שמה שמתחיל בחוות דעת משפטיות שמטרתן לטרפד את החלטות הממשלה, המשיך להתערבות בסוגיות ביטחוניות ולבלימה דה פקטו, תוך פגיעה בצורך הביטחוני עצמו. חוות הדעת של גלי בהרב מיארה בנושאים ביטחוניים במהלך המלחמה, והתערבותה האקטיבית בהחלטות שר הביטחון ישראל כ"ץ, אינן משקפות עוד ניסיון לאזן בין צורכי הביטחון לבין עקרונות משפטיים. הן מצטיירות כדפוס עקבי, שיטתי וחד כיווני: התנגדות למהלכים ביטחוניים של הממשלה והצבת חסמים עקרוניים, מתוך מטרה ברורה להוות אופוזיציה עקרונית לממשלה, על גב הציבור ועל גב הצרכים הביטחוניים.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בהתנהלות היועצת המשפטית לממשלה בסוגיית המינויים הביטחוניים, המשקפת חוסר עקביות מהותי שמעורר שאלות קשות בדבר שיקול הדעת והאחידות המשפטית. מחד גיסא, התנגדותה הנחרצת למינויו של דוד זיני לראש השב"כ בזמן מלחמה הוצגה כעמדה עקרונית הנשענת על שיקולים משפטיים. מאידך גיסא, בשנת 2022, בעיצומה של תקופת בחירות, היא תמכה ואישרה את מינויו של הרצי הלוי לרמטכ"ל, מינוי ביטחוני בכיר לא פחות, בעל השלכות אסטרטגיות רחבות, במקום לדרוש להאריך את שירותו של הרמטכ"ל המכהן.

היועמ"שית הסבירה ואמרה:
"גם אם המשך הליך מינוי הרמטכ"ל בתקופת בחירות כרוך בקשיים משפטיים משמעותיים, הרי שבנסיבות העניין הקונקרטיות, ובפרט נוכח האמור בחוות הדעת המקצועיות ביטחוניות הסודיות הנוגעות לאתגרים ביטחוניים ייחודיים וחריגים העומדים כעת בפני צה"ל, קשיים אלה אינם עולים כדי מניעה משפטית".
פער תמוה זה בין שתי העמדות אינו מוסבר באופן ענייני על בסיס אמות מידה משפטיות ברורות, אלא נתפס כבחירה סלקטיבית, כאשר כללי המשחק משתנים בהתאם לזהות הממנה או להקשר הפוליטי, ולא לפי צורך ביטחוני דחוף.

"היועצת המשפטית לממשלה אינה פועלת כגורם מייעץ המסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת הדין. היא פועלת כשחקן מוסדי בעל כוח וטו."

אלא שאין מדובר בטעות נקודתית או בפרשנות משפטית מקצועית מחמירה במיוחד סביב מינויו של דוד זיני, אלא בשיטה עקבית. ניתן למצוא אותה גם סביב סוגיית חוק הגיוס, שבה במקום לאפשר פתרונות פוליטיים מעשיים המתחשבים בצורכי כוח האדם של צה"ל ובמרקם החברתי, בחרה היועצת המשפטית בקו לעומתי, הדוחק את הממשלה לפינה ומערער במודע את יציבות המערכת הפוליטית, בעת מלחמה.

גם בנושאים ארגוניים לכאורה, כמו סגירת גלי צה"ל, מתגלה אותה שיטתיות. על אף שהתחנה היא יחידה צבאית הכפופה לצה"ל, בחרה התחנה לנצל חופש פעולה אזרחי כמעט מלא, ועסקה באופן בוטה ומוטה בנושאים פוליטיים, מתחה ביקורת חריפה על הדרג המדיני ולעיתים אף פגעה ישירות בלגיטימציה של מהלכים ביטחוניים. חרף זאת, ניסיונות לבצע רפורמות לגיטימיות על ידי שר הביטחון נתקלו בהתנגדות חריפה מצד היועמ"שית, תוך שימוש בטיעונים פתלתלים והגנה על מוקדי כוח לא לגיטימיים, המשרתים צד פוליטי מובהק, טיעונים שנדחו על הסף על ידי בג"ץ.

כאשר מחברים את הדוגמאות הללו מתקבלת תמונה ברורה: היועצת המשפטית לממשלה אינה פועלת כגורם מייעץ המסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת הדין. היא פועלת כשחקן מוסדי בעל כוח וטו. לא באמצעות הכרעה ציבורית, לא מתוך אחריות לביטחון, אלא כאופוזיציה פוליטית באמצעות פרשנות משפטית מרחיבה, עקבית וחד כיוונית.

היועמ"שית, כך נדמה, אינה שואלת כיצד להגן על המדינה במסגרת החוק, אלא כיצד להגן על החוק מפני המדינה. זוהי תפיסה מסוכנת, בעיקר כאשר הדרקטיבה הלעומתית של הפרקליטות פולשת גם לתחומי הביטחון. דמוקרטיה שאינה מסוגלת להגן על עצמה בשל פרשנות משפטית לעומתית ומנותקת, מחלישה את עצמה מבפנים ומחזקת את אויבי המדינה מבחוץ.

כאשר יכולתה של הממשלה לפעול נחסמת על ידי פקידות שאינה נושאת באחריות לתוצאות, באופן הפוגע בחוסן הלאומי, נדרשת הממשלה, ובצדק, להחזיר את הייעוץ המשפטי למקומו הטבעי: כלי מסייע למדיניות, ולא עוד כוח המכתיב אותה.

הפוסט פרוייקט החוות של היועמ"שית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עופות האמו לא פלשו לשדות החיטה בהחלטה שרירותית. הם עשו זאת כי הם מצאו אזורי ספר פרוצים ולא מגודרים, היעדר טורפים, מקורות מים זמינים, אך בעיקר שאננות של החקלאים שלא השכילו לגדר את האזורים החקלאיים ולבצע פעולות מנע מקדימות, שימנעו מהעופות הנחושים לפגוע בחייהם.

הפגיעה של העופות בכלכלה הייתה כל כך קשה, שהממשלה נאלצה לגייס יחידות צבא כדי להילחם במזיק הנחוש. אולם כמות העופות הייתה כבר גדולה כל כך, והתפרסה על שטחים נרחבים כל כך, עד שצבא אוסטרליה נכנע בבושת פנים במלחמה היחידה בהיסטוריה שבה צבא הובס על ידי בעלי חיים.

הפיגוע הרצחני בסידני שבאוסטרליה לא היה אירוע מפתיע עבור רבים בעולם, ובטח לא עבור יהודי אוסטרליה. במשך שנים הלכו וגברו תופעות אנטישמיות חמורות, שהתעצמו בתקופת ימי המלחמה ברצועת עזה. אותם רוצחים ופעילים מוסלמים נוספים שאיימו ופגעו ביהודים באוסטרליה מצאו קרקע פוריה לשנאתם הדתית.

אם המערב לא יתעשת ויצא למלחמה נחושה נגד תאי טרור, קבוצות שנאה והסתה גלויה, ה־7 באוקטובר בגרסת הגולה אינו שאלה של "האם" אלא שאלה של "מתי".

ממשלת אוסטרליה התעלמה מההסתה החמורה ברשתות החברתיות, מהאיומים הגוברים על יהודים ומתקיפות אלימות, באופן שאפשר למוסלמים הקיצוניים ולקבוצות אנטישמיות לפלוש למרחב הציבורי, ובמשך שנים להפחיד ולהטריד את הקהילות היהודיות, להשחית בתי כנסת, לתקוף יהודים במסעדות ועוד.

כמות האירועים הלכה וגדלה, עד כדי 1,700 אירועים בשנה. אוסטרליה שוב התעוררה מאוחר. כ־100 שנים לאחר שמצאה את עצמה מופתעת מהתקפת עופות ה״אמו״, היא שוב מצאה את עצמה מופתעת מהתקפת הטרור הרצחנית בערב הראשון של חג החנוכה.

ממשלת אוסטרליה נושאת באחריות גדולה וישירה לרצח הנורא. לאורך שנים היא יצרה ״אווירה של עבירה״. לא מדובר במעשה פלילי נקודתי, אלא ביצירת מרחב תודעתי, חברתי ופוליטי שמכשיר את הקרקע לפעולות אנטישמיות. מרחב שבו, כאשר לא נוקטים פעולות ברורות כנגד ״הפולש האנטישמי״ או הפולש המוסלמי הקיצוני, הגבולות מיטשטשים, אמירות קיצוניות הופכות ללגיטימיות, והמעשה האלים הבא הופך לבלתי נמנע.

אלא שהרצח בסידני אינו כשל אוסטרלי בלבד, אלא נורת אזהרה מהבהבת ורחבה הרבה יותר. אם בעבר הסכנה ליהודים הייתה מזוהה בעיקר עם מדינות קיצוניות או עם אזורים מוסלמיים רדיקליים, הרי שכיום המציאות הזו חוצה גבולות, והרצח הבא הוא רק עניין של זמן במדינות וערים רבות בעולם המערבי, שכמו אוסטרליה איחרו לפעול כנגד ה״פולש המזיק״. בהן: אירופה, צפון אמריקה, ובאופן מדאיג לאחרונה גם במדינות רבות בארצות הברית, ובראשן ניו יורק.

אמנם זוהרן ממדאני גינה את הטבח באוסטרליה, אך השאלה אינה מה ממדאני או כל ראש עיר מערבי כזה או אחר יאמר, אלא בעיקר מה הוא יעשה. האם הם ימשיכו להימנע מלהציב גבולות לקבוצות האלימות? האם ימשיכו לאפשר התבטאויות מסיתות בשם חופש הביטוי? ואיך חוסר המעש והוואקום המסוכן הזה ייצרו מרחב שבו מילים יהפכו שוב לאלימות ולטבח הבא כנגד יהודים.

אירועי הימים האחרונים מדגישים שוב כי גם בעידן המודרני, לאחר 2,000 שנות רדיפה בגלות, קהילות יהודיות עדיין נרדפות. ואם בעבר יהודים היו נרצחים בגלל האקטיביות של השלטון המקומי, הרי שכיום ממשיכים להירצח יהודים דווקא בגלל הפאסיביות, השיתוק המוסרי והאווירה המאפשרת שאותם יוצרים מנהיגים וממשלות.

במוקדם או במאוחר אירועים אלה כבר לא יהפכו לבעיה יהודית בלבד, אלא לבעיה רחבה הרבה יותר, שבה האלימות כנגד היהודים תיזכר כ״אבן דרך״ במלחמה של הטרור המוסלמי כנגד המערב כולו. אירוע הרצח באוסטרליה הוא פעמון השכמה חמור וכואב. אם המערב לא יתעשת ויצא למלחמה נחושה כנגד תאי טרור מקומיים, יפעיל אכיפה נחושה נגד קבוצות שנאה, ויטפל באופן שיטתי בהסתה ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי – אזי ה־7 באוקטובר בגרסת הגולה אינו שאלה של ״האם״, אלא שאלה של ״מתי״.

הפוסט טבח ידוע מראש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חשיפת החוליות, הרקטות ואמצעי הלחימה היא קריאת השכמה לכל מי שחושב שלא נשקף איום ממשי מגזרת יהודה ושומרון, או סבור עדיין שהרשות הפלסטינית היא גוף שלטוני מתון ולגיטימי.

המערכה על ארץ ישראל – משמעות איום הטרור ביהודה ושומרון

תפיסת הרקטות ביהודה ושומרון מעידה על מאמץ מאורגן של חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים פלסטיניים נוספים לייצר רב-זירתיות שתסיט את תשומת הלב של ישראל מהמאמץ מעזה. במציאות שבה חיזבאללה הובס, ושבה סוריה והמיליציות בעיראק ואיראן מחוץ לתמונה, הפלסטינים מבינים שהסיכוי היחיד לפצל את המאמצים הישראליים ליצירת מציאות חדשה בעזה טמון בהדלקת יהודה ושומרון.

התופעה הזו מחדדת הבנה אסטרטגית עמוקה, שעליה התריעה תנועת הביטחוניסטים כבר מזמן: לצד המערכה מול התמנון האיראני וזרועותיו, שישראל כבר צברה בה הישגים משמעותיים, מתנהלת מערכה משמעותית לא פחות – המערכה על ארץ ישראל. המערכה הזאת לא מכירה גבולות ירוקים, ומתנהלת בכל המרחב הארץ-ישראלי – בנגב, בגליל, בערים המעורבות וביהודה ושומרון. היא מאופיינת בהשתלטות על קרקעות, בפרוטקשן, בבניית תאי טרור, בהברחת נשקים, ועכשיו גם בייצור רקטות.

הימצאות רקטות ביהודה ושומרון אינה עניין של מה בכך. אזור יהודה ושומרון שולט באופן מוחלט על מישור החוף, ובכך יש לו יתרון טופוגרפי מובהק. נוסף על כך, הוא נמצא בסמיכות לערים מרכזיות בארץ כמו כפר סבא, רעננה ותל אביב. מערכות ההגנה שעליהן הסתמכנו עד כה, כמו כיפת ברזל ומערכות לייזר שמתחילות להיכנס לשימוש מבצעי, לא יכולות לפתור את הבעיה, כי אי אפשר לקבל מצב שבו ליבת הארץ שהיא גם ליבת הכלכלה הלאומית תהיה תחת איום יומיומי של ירי רקטות. יתרה מזאת, מאיו"ש נשקף גם איום של טילים נגד טנקים (נ"ט) וטילים נגד מטוסים (נ"מ) – איום שמולו מערכות ההגנה הקיימות לא רלוונטיות. הדרך היחידה להתגונן מפני ירי נ"ט ונ"מ היא באמצעות מערכות הגנה שמותקנות על כלים ספציפיים – כמו מערכת מעיל רוח שמותקנת על טנקים. כיוון שאין לנו אפשרות להתקין מערכת הגנה מפני טילי נ"ט על כל בניין בישראל, זהו איום שאי אפשר להכיל ושפשוט לא יכול להתקיים.

אפס סבלנות לאיומים: הצעדים שיש לנקוט באיו"ש

במשך שנים יהודה ושומרון לא הצליחה להפוך לזירה רקטית כמו עזה הודות לשני גורמים חשובים: חופש הפעולה המוחלט של צה"ל, שמאפשר סיכול מוקדם של תשתיות טרור, והמסה ההתיישבותית באזור שמהווה מכפיל כוח ביטחוני. גם עכשיו, כשמתגלות שם יכולות רקטיות, הן עדיין רחוקות מאוד מהבשלות של היכולות שראינו בעזה – אולם אסור לטעות ולחשוב שהגזרה הזאת שקטה.

האירועים האחרונים מדגישים לא רק את גודל האיום שנשקף מאיו"ש, אלא גם את מידת הדחיפות שלו. השנתיים האחרונות היו כר פורה עבור קיני הטרור שיושבים בערי יהודה ושומרון: הקשב והמשאבים של מדינת ישראל ושל צה"ל הופנו לעזה ולצפון; מקורות חיצוניים, שבראשם איראן, הפנו יותר ידע ואמצעים לאיו"ש; ולאחרונה היינו עדים לגל של הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית, שתרם גם הוא להרמת הראש של המחבלים.

אין ספק שמדינת ישראל חייבת לפעול במהירות ובנחרצות. ברגע שנסיים לפרק את חמאס ולפרז את הרצועה, נהיה חייבים להפנות את מרכז הכובד המודיעני והמבצעי לגזרת איו"ש, ולהגדיל באופן משמעותי את הסד"כ הצבאי שנמצא שם. כמו כן, נידרש להיקפי פעילות רחבים בהרבה, שיכללו חיסול מוחלט של כל תשתיות הטרור, פירוק מחנות הפליטים שנותרו שם, סגירה הרמטית של גבול ירדן וגבול מצרים, ומענה מקיף לאיום הרחפנים שמציף את מדינת ישראל בנשקים ובסמים. נוסף על כך, נצטרך להתחקות אחר מקורות המימון של ארגוני הטרור שפועלים שם, ולחתוך את צינור אספקת הכספים. בד בבד, עלינו להמשיך לחזק את כיתות הכוננות ביישובים ולהבטיח שהן יהיו מוכנות להתמודד עם תרחישים ביטחוניים שונים, וכן להרחיב את ההתיישבות במרחב התפר, מאחר שההתיישבות מחזקת את השליטה על המרחב ומצמצמת את היכולת להקים תשתיות טרור ולבצע הברחות.

צעד נוסף וחשוב לא פחות שמדינת ישראל צריכה לנקוט הוא להתחיל להעמיד חלופות ראויות לרשות הפלסטינית. הגוף הזה לא רק שאינו מצליח להוקיע את הטרור שצומח בשטחים שתחת אחריותו, אלא הוא גם מגבה ומעודד אותו, ובכך מתפקד כגוף טרור בעצמו.

מה שרע לעזה, רע גם לאיו"ש: החלופות לרשות הפלסטינית

הקונספציה העמוקה מול חמאס בעזה זהה לקונספציה שיש עד היום לגבי הרשות הפלסטינית באיו"ש – קונספציה שיוצאת מנקודת הנחה שאם רק נדאג להם כלכלית ונספק להם שטחים, לא יהיה להם אינטרס להילחם בנו.

בפועל, בשנים שחלפו מאז החתימה על הסכמי אוסלו קיבלנו עוד ועוד הוכחות לכך שהרשות הפלסטינית, כמו חמאס, היא גוף טרוריסטי שחזונו השמדת מדינת ישראל – וכשזה החזון, אז רווחת האוכלוסייה היא יעד משני שכמעט שלא מוקצים אליו משאבים. גם ספרי החינוך הנלמדים ברשות הפלסטינית, כמו ספרי הלימוד בעזה, מסיתים באופן שיטתי נגד יהודים ונגד מדינת ישראל. ואפילו המפות שנמצאות ברשות הן מפות שבהן מדינת ישראל כלל לא קיימת.

עוד יש לזכור כי מפעל המנהרות בעזה ובניין הכוח האדיר שנבנה שם החלו עוד בתקופה שהרשות שלטה ברצועה, ושאת גלי הפיגועים ביהודה ושומרון שהתרחשו באינתיפאדה השנייה הרשות היא זאת שהובילה. גם היום אנחנו ממשיכים לראות איך הרשות מממנת מחבלים במיליארדים, ופועלת בזירה הבינלאומית כדי לייצר דה-לגיטימציה לישראל וללבות אנטישמיות.

ממשלת ישראל כבר מבינה היטב שהרשות הפלסטינית שואפת להשמדת ישראל, ולכן הודיעה שהרשות לא תשלוט בעזה, ממש כפי שחמאס והג'יהאד הפלסטיני לא ישלטו שם. ההחלטה הזאת צודקת כמובן, אבל מעוררת שאלה חשובה: אם הרשות לא יכולה להיות בעזה כי היא גוף טרוריסטי, מסית ומושחת, מדוע היא יכולה להיות ביהודה ושומרון?

מול השאלה הזאת נשמעת לא פעם הטענה שהרשות היא גוף גרוע, אבל שהיא הרע במיעוטו. אנחנו כאן כדי לומר אחרת – הרשות היא לא הרע במיעוטו. יש פתרונות אחרים, טובים בהרבה.

תוכנית האמירויות, גרסת יו"ש: כך ייראה שלטון מבוסס חמולות

ניסיונות העבר מוכיחים שמי שצריך לשלוט על פלסטינים הם הפלסטינים, ולכן, ממש כפי שמדינת ישראל מנסה לקדם בעזה חלופה שלטונית מבוססת חמולות, כך גם באיו"ש צריך לקדם חזון שיוביל לשלטון דומה. הרעיון שאנחנו בתנועת הביטחוניסטים מציעים הוא "תוכנית האמירויות", שאותה פיתח א"ל (מיל') ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחבר התנועה. הרעיון המסדר של התוכנית הוא לחלק את החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה לשמונה אמירויות בשליטת ראשי החמולות. האמירויות יזכו לאוטונומיה מסוימת, ויתפקדו כמעין ערי מדינה.

לחמולות יש שני יתרונות ברורים על פני הרשות הפלסטינית – ראשית, החמולות אינן גוף טרוריסטי עם שאיפות להשמדת ישראל, אלא הנהגות פרגמטיות שמעוניינות בדו-קיום. שנית, החמולות זוכות לתמיכה ציבורית רחבה, בשונה מהרשות ששולטת באופן בלתי חוקי ונגד רצון הרוב, ועל כן היכולת שלהן לנהל את ענייני הפנים ביו"ש גבוהה בהרבה.

כשבוחנים את המצב בעזה, רואים שמודל החמולות כבר עובד מצוין באזורים שבהם צה"ל שולט. עם זאת, באזורים שעדיין נמצאים בשליטת חמאס אי אפשר להחיל אותו כיוון שחמאס מחסל את החמולות. לכן, בעזה צריך קודם כול למוטט את חמאס ולפרז את הרצועה, ורק אחר כך אפשר יהיה לבסס הנהגה חדשה.

באיו"ש, לעומת זאת, המצב הוא שונה. יש אזורים שבהם אפשר להחיל את מודל החמולות כבר עכשיו, גם בלי להוריד את הרשות מהשלטון, כמו נפת חברון ויטא. למעשה, התנועה באיו"ש צריכה להיות הפוכה מזו שבעזה – קודם יתבסס שם שלטון החמולות, וזה כשלעצמו כבר ימוטט את הרשות.

אם תקום אמירות בחברון שתיהנה מחופש שלטוני ומיחסים כלכליים פורים עם ישראל, זה כבר יכשיר את הלבבות להקים אמירויות נוספות, כי כל עיר באיו"ש תעדיף להידמות לחברון ולא להישאר תחת רשות מושחתת וטרוריסטית.

לא נגמרו לנו קונספציות להתעורר מהן

אחד האתגרים הגדולים לאחר סיום המלחמה בעזה יהיה להסיט במהירות את כובד המשקל לזירות בוערות אחרות, שבראשן הזירה הקרובה אלינו ביותר – איו"ש. רוב הציבור כבר מבין היטב את פוטנציאל האיום שנשקף מיהודה ושומרון, בוודאי מאז הימצאות הרקטות ואמצעי הלחימה ברמאללה וטול כרם. עם זאת, לא כולם מבינים עדיין את חלקה של הרשות הפלסטינית כמחוללת טרור.

ההתעוררות מהקונספציה של חמאס גבתה מאיתנו מחירים קשים מנשוא. מוטב שנתעורר מהקונספציה של הרשות לפני שיקרה דבר דומה גם במרכז הארץ, ובקנה מידה גדול בהרבה.

הפוסט זירת הלחימה הבאה האיום הרקטי והאמל״ח ביהודה ושומרון – דבר יו"ר תנועת הביטחוניסטים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

איך זה יכול להיות? שאלתי אותו. האם בתפקיד מבצעי ומשמעותי כל כך לא ממנים קצין שעשה את כל דרכו המבצעית בתוך היחידה?

לא! הוא ענה לי. בסיירת מטכ"ל מחפשים לתפקידי ניהול את המנהלים הטובים והמקצועיים ביותר, ולא את הלוחמים העזים ביותר.

המינוי של רומן גופמן לראש המוסד עורר גל צפוי של ביקורת, ובעיקר טענה אחת שחוזרת שוב ושוב: הוא "לא מתאים", משום שלא צמח בתוך הארגון. אלא שהטענה הזו מחמיצה את השאלה האמיתית הנדרשת בעת הזאת, והיא דווקא לא השאלה באיזה בית גידול רומן גופמן גדל, אלא עם איזה "DNA" הוא נולד.

מערכות הביטחון בישראל בכלל, ובעת הזאת בפרט, אינן זקוקות רק לרצף תעסוקתי נכון או לתיוג ארגוני מדויק, אלא בראש ובראשונה לאנשים עם אופי, אומץ, אמונה בצדקת הדרך, ויכולת לזהות את המציאות באופן בריא ונקי, גם כשהיא לא נוחה או לא מסתדרת כמו שקדים במרק על פי הקונספציות המוכרות.

ההיסטוריה הביטחונית של ישראל מלאה בדוגמאות למינויים "לא טבעיים" שהתבררו כהחלטות נכונות בדיעבד יותר ממה שהיו לכתחילה, ודוגמאות למי שהיה נכון מאוד לכתחילה אך טעות טרגית בדיעבד. לעיתים רבות, דווקא מי שלא גדל בתוך אותה קופסה, חבש את אותה כומתה וגדל באותו בית גידול שפקד לא רק מה לעשות אלא בעיקר איך לחשוב, ידע לראות את החסרונות שלה, לאתגר הנחות יסוד ולנער קונספציות.

רומן גופמן אינו קצין מודיעין קלאסי, וזה בדיוק יתרונו. הוא נושא DNA של לוחם ומפקד: לוחמניות, חשיבה מבצעית חדה, והבנה שמציאות ביטחונית היא סביבה שצריך לעצב, ולא סביבה שיש וניתן רק לייצב.

את התכונות הללו הוכיח רומן לא רק בתפקידי הפיקוד שלו בשדה הקרב, אלא גם ברגעים קטנים שלימדו את הציבור הישראלי כולו על אוסף רגעיו הגדולים. באירוע מתועד עם הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כאשר סביב השולחן ישבו גנרלים בכירים וגיחכו לנוכח הדרישה הבלתי מתפשרת שלו ליזום, לפעול ולהפעיל את הכוח ולא רק להכילו, גופמן היה היחיד שהבין את המציאות המסוכנת המתהווה מצד האויב.

ובעוד ששורת הבכירים שעיצבו את מדיניות הפעלת הכוח הגיבו בציניות ובביטול, גופמן לא הראה על הבמה, מאחורי הפודיום, אפילו לא שמץ של חרטה. הוא עמד על דעתו, המשיך ודפק באגרופו על השולחן וקרא ליושבים בחדר: תתעוררו! אתם שבויים של החמאס, אתם הולכים שבי אחרי המסרים המרגיעים והקונספציות המוטעות, ולא מוכנים להביט במציאות נכוחה.

המוסד הוא ארגון ביטחוני קריטי, המשמש שכפ"ץ הגנה חשוב לביטחונה של ישראל ולביטחונם של יהודי התפוצות. היכולת לחבר בין מודיעין לכוח אופרטיבי באופן מהיר, חד ונקי הפכה אותו, ולא בכדי, לארגון הביון המוערך והטוב ביותר בעולם, שיותר ממה שפעולותיו מוציאות את ישראל ממצבי משבר, הן בעיקר מונעות מישראל להיכנס למצבים אלה מבעוד מועד.

אלא שלמדנו היטב בשבעה באוקטובר כי הבעיה הגדולה ביותר שהובילה אותנו למשבר הנורא לא הייתה חוסר במודיעין, אלא דווקא עודף יהירות וביטחון עצמי, שהובילו לתרגום מעוות של אוסף הידיעות הגלויות והסמויות שהיו על השולחן. מאז ומתמיד היה המוסד ארגון שיתרונו היחסי היה טמון בעושר אנשי מקצוע מנוסים ויצירתיים. אלא שכפי שנגני התזמורת היצירתיים והמוכשרים ביותר זקוקים למנצח מוכשר שייצור סימפוניה מושלמת, כך באותה המידה זקוק המוסד להנהגה חכמה ומנצחת, שמביאה נקודת מבט אחרת, מבצעית, חדה ומפוכחת, במציאות של איומים משתנים, זירות חופפות ולחימה תודעתית מתמשכת.

ייתכן כי דווקא החיסרון הגדול ביותר עליו מצביעים מבקרי המינוי יהווה את היתרון הגדול ביותר בתפקידו. העובדה כי אינו מגיע מתוך הארגון תאפשר לו לבחון את התהליכים ואת התרבות הארגונית בעין חדשה ונקייה, ולהביא כיווני חשיבה שלא נוסו עד כה, ולהוביל את מדינת ישראל להכרעה מהירה, חדה ועוצמתית יותר על אויביה.

הפוסט מכופף הקונספציות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תרחיש “ה־7 באוקטובר הבא” אינה שאלה, אלא עובדה התלויה בשאלות: מתי?! ובאיזה עוצמה?! . התהליכים המרחשים בישראל בשנים האחרונות ביהודה ושמרון, בנגב ובגליל נוכח החלל הביטחוני המשמעותי מצביעים על כך שאנחנו עומדים בפני התפרצות אלימה, בלתי צפויה, רחבת היקף וקטלנית, מצד אויבים פנימיים וחיצוניים גם כן. ההתעלמות מהסימנים הברורים המצביעים על האסון הבא העלול להתרחש מלמדת אותנו שקונספציות לעיתים לא נעלמות אלא רק משנות צורה תחת אותן הנחות יסוד כי יש בכוחנו לבלום כל התקפה וכי גופי המודיעין ידעו להכין אותנו מראש ובזמן אמת.

הסימנים שהובילו ל־7 באוקטובר היו ברורים בדיעבד: הצהרות ברורות של ראשי החמאס, הברחות אמל"ח, תהליך בניין כוח ממוקד ועקבי ועוד. הכול היה מונח על השולחן. לא הייתה מחסור במידע אלא עודף ביהירות. בתהליכים המסוכנים והעקביים המתרחשים כיום ביהודה ושומרון בנגב ובגליל בקרב החברה הערבית, את מקומן של הצהרות החמאס הגרנדיוזיות תופסת הסתה שקטה אך אפקטיבית וחתרנית שמובלת על-ידי הרשות הפלסטינית, את הרקטות מחליף הנשק שמציף את ישראל דרך הברחות המגיעות מאיראן דרך גבול ירדן, ומצרים,  ואת הכוח הצבאי המאורגן מחליפה הרשות הפלסטינית החמושה הממתינה ליום פקודה, כיסים מיליטנטים מקומיים שיכולים להתאגד בתוך שעות ומאות אלפי ערבים חמושים בנשקים קלים ומקלעים אותם רכשו, ייצרו או גנבו ממחסני צה"ל ומשמשים לצרכים פליליים או מוטמנים בחצר עד לצו השעה. מול מציאות כזו, פרשנות פשטנית של "עוד עימות מקומי" אפשרי היא לא רק נאיבית אלא גם מסוכנת.

התסריט שעלול להוביל להתפרצות איננו בהכרח אירוע טרור מתוכנן. הוא יכול להתחיל בעימות נקודתי בין מתיישבים לבין ערבים בשטח מרעה, או כתוצאה ממותו של אבו מאזן שיגרור אחריו עימותים חמורים. לא מן הנמנע כי עלול להתחיל ביהודה ושומרון ולהתפשט בתוך שעות לגל של אלימות חמושה בכפרים בנגב ובגליל, תוך ניצול העובדה שהחזית נמצאת בעורף וניתן לפגוע בישראלים בכל מקום במהירות וביעילות בכבישים, בישובים או בכל מקום ברחבי הארץ. גם כאן, כמו לפני 7 באוקטובר, הכוח הכמותי של הצד השני עלול להיות משמעותי בהרבה מהיערכות כוחותינו בשטח, במיוחד כאשר כוחות הביטחון פזורים בין זירות ומתמודדים עם עומס כבד ומתמשך כפי שהיה בתקופת מבצע שומר חומות בכל רחבי הארץ.

הפיגועים שהתרחשו השבוע ביהודה ושומרון מצטרפים לשורה של ניסיונות שמתרחשים בקצב עולה, וכולם מצביעים על אותה מגמה ברורה ומסוכנת. האירועים האלה אינם אקראיים, הם חלק מניסיון מאורגן להצית את יהודה ושומרון באופן שישפיע על הנגב והגליל ויובילו לפתיחת חזית חדשה. כשהרצון להבעיר את השטח פוגש יכולת מבצעית שהולכת וגדלה, זה כבר אינו צלצול השכמה אלא אזעקות של ממש המחייב את ישראל לפעול בהקדם ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל כנגד האיומים וכנגד אלו המחוללים אותם באופן מידי כדי למנוע את האסון הבא.

הפוסט ה-7 באוקטובר הבא כבר נמצא מעבר לפינה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלא שחיסולו וחשיפת פעילותו הצבאית הנחושה מלמדים אותנו כי בעוד בישראל ממשיכות להתקיים התנגחויות סביב המינויים בצה"ל לאחר פרסום מסקנות ועדת תורג'מן, שבדקה את התחקירים שלאחר השבעה באוקטובר, באיראן לא מחכים. בממשל בטהרן לא עסוקים בעימותים פוליטיים ולא מתעכבים על הפרשנות הציבורית שתינתן להחלטות האישיות ביחס לאחראים לכישלון המערכה מול ישראל. הם מחיים את האקדח המעשן, דוחקים לצד את העיסוק הפוליטי ונערכים ביתר שאת למערכה הבאה.

להערכתי, הסיכול של "אבו עלי" לא יוצר דילמה אמיתית בצמרת המשטר האיראני בשאלה אם ואיך להגיב לחיסולו. למשטר האיראני ולארגון חיזבאללה ברור שתגובה לעורף הישראלי תגרור תקיפה ישראלית כבדה יותר ותיתן לישראל הזדמנות להיכנס למערכה עצימה שתפגע במהלכי ההשתקמות.

חיזבאללה ואיראן נחלשו והוכו קשות על ידי ישראל. מבחינתם, מה שחשוב הוא לא המכה המקומית, אלא ההיצמדות לרעיון המרכזי ולתוכנית הגדולה: הפקת לקחים מבצעית והקמת סל יכולות כבד וקטלני יותר לקראת המערכה הסופית הבאה.

טבטבאי, שמונה על ידי האיראנים וקיבל את ברכת הדרך, היה אחד האנשים המרכזיים שאמון על בנייתו מחדש של חיזבאללה, על החיבור עם האיראנים ועל שיקום רוח הלחימה של הארגון שנפגעה קשות לאחר מבצע "הביפרים" המוצלח של המוסד. מבצע זה הוציא את מפקדי ארגון הטרור "בבוהן ועין", תוך שהם נושאים עמם מראה מטיל מורא על כל מי ששואף ללכת בדרכם.

חיסולו של "אבו עלי" חשוב ומשמעותי ומעביר מסר ברור לממשלת לבנון המנסה כנגד כל הסיכויים לשקם את ענפיו הבודדים של עץ הארז שנשארו על דגל המדינה. אך אין בחיסול זה כדי לפתור את בעיית הטרור המתחדשת בלבנון.

בפעולת חיסול זו ישראל ממשיכה למעשה לנהל מול לבנון וחיזבאללה הסלמה סימטרית מבוקרת שמעבירה מסר לצד השני, חיזבאללה, אך בעיקר לצד השלישי, איראן. כוונת ישראל אינה להסלמה כוללת, אלא להמשך מדיניות של מהלכים כירורגיים מן האוויר, שלא יוציאו את לבנון מאיזון ובטח לא את איראן – האוחזת בקצה המקל הלבנוני ההולך ומשתקם.

וכך, בעוד שבבור הפיקוד בישראל עדיין תלוי שלט גדול המזכיר: מצב מבצעי מלחמה, בטהרן נהנים האיראנים זמנית מתחושת חסינות ומשאירים את השלט: מצב מבצעי, בט"ש מוגבר.

ישראל שלאחר 7 באוקטובר אמנם אינה נוהגת עוד בהכלה כפי שנהגה קודם לכן, אך גם לא שוברת את הכלים לנוכח בניין הכוח המתחדש של חיזבאללה, המאחד כוחות עם חמאס בלבנון.

בישראל מאמינים כי לחץ אמריקני על לבנון יביא לשינוי, אך שוכחים שהאמריקאים הם בעלות הברית של ישראל ולא חלק מהזרועות הצבאיות שלה. ככאלה, הם נטו מאז ומתמיד להצטרף למאמצים מצליחים ולא ליזום אותם.

המציאות בלבנון אמורה להדאיג את כולם – מראש הממשלה ועד התושבים שזה עתה חזרו לבתיהם בגבול הצפון.

חיזבאללה אולי אינו אותו ארגון טרור שהיה לפני המלחמה, אך הוא הרבה יותר נחוש להשתקם ולפעול מאשר קודם.

לכל מפקד שחוסל יש מחליף, ולכל "אבו עלי" יש "איבן עלי". אך לאג'נדה דתית אין תחליף, והיא מפעמת בלב המשטר האיראני ביתר שאת, וממשיכה להזרים דם בעורקים המשתקמים בלבנון.

לחיזבאללה ולאיראן עדיין יש טילים, רקטות וכטב"מים שמסוגלים לפגוע בעורף הישראלי, אך בעיקר יש להם סבלנות אין קץ, יכולות תחקור ולמידה מהירות, תהליכי השתקמות, ייצור ובניין כוח והפקת לקחים מהירה אף משל ישראל.

עצם הדיון בשאלה כיצד יגיב חיזבאללה הוא סימן מובהק לכך שאנו חוזרים לקונספציות הקודמות ולמשוואות הישנות שאפיינו את המדיניות הישראלית לפני השבעה באוקטובר – ומעצבות מחדש את המדיניות שאחריה.

הפוסט חיסול מבוקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כאשר עמדנו על הגבעה, הסברתי והראיתי לגנרל הסקרן את המורכבות הביטחונית שאיתה מתמודד צה"ל בהגנה על שדרות, נוכח הקרבה האפסית לגבול הרצועה.
הלם ניכר על פניו. הוא החזיק במפה שהביא עמו מבעוד מועד, הביט בה, בחן אותה, והסתכל לסירוגין בשטח הצר הפרוס מול עיניו. לאחר מספר דקות שבהן ניסה להתאים שוב ושוב את המפה למציאות שנגלתה מולו, הוא פנה אליי ואמר:

"‏הכנתי את עצמי זמן רב לביקור הזה וקראתי חומרים רבים. שמעתי סקירות והסברים מלומדים, אבל עד שלא עמדתי על הגבעה הזאת לא הבנתי את המורכבות הבלתי אפשרית שנדרשת מצה"ל כדי להגן על שדרות. זה פשוט בלתי אפשרי."

בימים האחרונים נחשף כי ארצות הברית העבירה מסמך רשמי למועצת הביטחון של האו"ם, ובו נכתב בפירוש כי צריך ונכון לייצר "נתיב להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה".
מהלך זה, שזוכה עד כה מצד הדרג המדיני לשתיקה כמעט מוחלטת, מציב שוב על השולחן את אותה הצעה ישנה אך כביכול מתחשבת: מדינה פלסטינית בדמות קרטון חלב – רזה, דלה ונטולת משמעות. מעין פרס ניחומים לערבים על ההפסד במלחמת חרבות ברזל.
אלא שגם הפעם, כמו בעבר, חוזרים האמריקאים לאותה נקודת כשל של מי שמנתח רק את המפה ומסרב בתוקף לעלות לגבעה.

המציאות הביטחונית של ישראל אינה ניתנת לפישוט במפות. טרור אינו נעלם כשמחליפים ארגון טרור אחד באחר, גם אם הוא לבוש בעור כבש. להפך.
הרשות הפלסטינית, שהוצגה במשך שנים במערב כ"פרטנר", חותרת לאותה תכלית של החמאס. מאז הקמתה היא עושה זאת בכלים המקובלים על המערב ואף על חלקים בחברה הישראלית: חינוך לשנאה, תשלום משכורות למחבלים, יצירת תודעה שמנציחה ומעצימה את העימות ועוד.

אלא שלפני שעולים לגבעה ומרימים משקפת אל הסיבות הביטחוניות הסותרות את הקמת המדינה הפלסטינית, יש לזכור – ואולי אף ללמוד ולהבין – שהדיון על יהודה ושומרון אינו דיון על יתרון גיאוגרפי, טופוגרפי או דמוגרפי. הוא בראש ובראשונה דיון על זהות.
יהודה ושומרון הוא לא אזור במפת ישראל. הוא אזור בגוף הישראלי, בקרביים, בלב הפועם של העם היהודי מראשית דרכו.
הקמת מדינה פלסטינית אינה ויתור על אזור – היא ויתור על שורש, על סיפור, על הזהות שלנו כעם, ועל הזכות שלנו בכל חלקי הארץ.

גם מי שמנסה להפריד בין זהות לבין ביטחון לא יכול להתחמק מהמסקנה המתבקשת: כל מדינה פלסטינית תהפוך בתוך זמן קצר לפלטפורמה להשתלטות חמאס.
זה אינו חשש תיאורטי. זו המציאות שראינו בעזה. זה בדיוק המהלך שהוביל לאסון הגדול ביותר של ישראל מאז הקמתה.
כל מסגרת פלסטינית ריבונית, חלשה ככל שתהיה, תספק לארגוני טרור את מה שהם מבקשים: גבולות, תנועה, משילות מינימלית שתאפשר חדירה, אימון, הכנות, ולבסוף ניסיון נוסף להשמדה.

ובתוך כל זה נותרת ארצות הברית. מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב היא עמוקה, יציבה וחיונית.
אך ידידות אמת אינה מבוססת רק על אינטרסים משותפים, אלא גם על מחויבות של כל צד להגן על האינטרסים הייחודיים לו.

במרווח שבין גבעת קובי לבין Capitol Hill, האחריות של המנהיגים בישראל – בעיקר אחרי השבעה באוקטובר – אינה בקיום מחוות של פתרון ביניים לערבים, אלא במחויבות לביטחון של קבע ליהודים.

הפוסט בין גבעת קובי לגבעת הקפיטול הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

משפחת גולדין לא קראה לשביתות במשק או למרי אזרחי. הם פשוט תבעו מהממשלה לעשות את הפעולה המוסרית, הערכית והפשוטה: לפעול נגד החמאס ולא להשאיר חללים – ובטח שלא חיילים – מאחור.

"אל תיכנעו לשקט", ביקשה לאה גולדין ממטה משפחות החטופים שהוקם לאחר ה-7 באוקטובר, עצה שקיבלה ממשפחתו של הנווט רון ארד.

לאה גולדין למדה על בשרה שההחלטות בממשלות ישראל אינן מתקבלות באופן מושכל על פי מה שנכון לעשות, אלא על פי מה שנותר לעשות. וללא לחץ ציבורי מתמיד – הסיכוי להשיב את החטופים קטן ביותר.

בני משפחת גולדין הבינו עוד לפני ה-7 באוקטובר שבניגוד להיגיון ולמוסר המתבקש, לא מופעל – וכנראה שלא יופעל – לחץ אמיתי על החמאס, וכי האינטרס לשמור על השקט בעורף גדול מהאינטרס לשמור על הערכים ועל המחויבות למשפחה ששלחה את בנה לחזית. לאה ושמחה גולדין, שראו כיצד הממשלה לא עושה את המינימום הנדרש כדי למנוע חטיפת חיילים ואזרחים, הבינו שגם לא תעשה את המקסימום הנדרש כדי להשיבם. לכן הם לא היססו לצאת בביקורת כנגד ראש הממשלה וחברי הממשלה, ועוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר אמרו באופן ברור כי ללא לחץ צבאי משמעותי החטופים כולם לא יחזרו, וכל מחשבה שניתן לשחרר אותם בשיח בלבד היא מוטעית ושייכת לקונספציה השגויה ביחס לחמאס.

ואכן, אלמלא הלחץ הצבאי, התקיפות המשמעותיות ואומץ הלב של חיילינו – לא היו זוכים בני משפחת גולדין להביא את בנם למנוחה אחרונה, שתהיה עבורם, אחרי שנים של מאבק, גם המנוחה הראשונה.

עתה, כשרוב החטופים בידי ישראל ושוב חזרנו לנקודה בה מוחזקים ארבעה חטופים ברצועה – הגיע העת לחשבון נפש אישי, צבאי ולאומי. החברה הישראלית וממשלת ישראל בראש ובראשונה צריכות לחשב מסלול מחדש ביחס לאופן המאבק שלנו בארגוני הטרור, כחלק מתהליך התיקון החברתי המתחייב לאחר ה-7 באוקטובר.

עלינו לשאול את עצמנו כחברה: כיצד ייתכן שההכרזה "עד החטוף האחרון", שהפכה למנטרה ציבורית לאחר ה-7 באוקטובר, לא נאמרה עוד קודם – כאשר גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ויחד איתם שני אזרחים חיים, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, היו מוחזקים ברצועת עזה במשך שנים כה רבות?

כיצד ייתכן שבמשך כל השנים שבהן פעלה משפחת גולדין לבדה – כיכרות תל אביב לא התמלאו באנשים, אזרחים לא תלו שלטים לאורך הכבישים, וסיכות צהובות לא נתלו על הדש?

האם שחרור החטופים הוא באמת המניע לעצרות הרחבות, או שמא היה זה מהלך פוליטי כחלק ממאבק ארוך ומתמשך בממשלות הימין בכלל ובעומד בראשה בפרט?

כיצד אפשרנו לחמאס להחזיק באזרחים שלנו ובגופות חיילינו – ולא פעלנו צבאית כנגד החמאס בתביעה חד משמעית להחזיר אותם לחיק משפחותיהם?

"אני לא חושבת רק על הדר, אלא על החטוף הבא", אמרה לאה גולדין באחת מוועדות הכנסת.

בדברים אלה ניסתה לומר כי אינה מבקשת רק להשיב את בנה, אלא להשיב את המחויבות של הממשלה ושל צה"ל לכל אחד מאזרחי ישראל: להחזיר את המחויבות לערכים היהודיים הבסיסיים, ואת המחויבות לפעול כנגד החמאס באופן שבו חטיפת חיילים ואזרחים תהפוך מיד לנטל – ולעולם לא לנכס.

דווקא עכשיו ניתן לומר, ולהעריך באופן די ברור, כי אם ישראל הייתה פועלת באופן צבאי, יזום, אקטיבי ונחוש כנגד החמאס עד להשבתם של הדר גולדין ויתר החטופים – ספק אם החמאס היה מעז לשים למטרה לחטוף אזרחים ב-7 באוקטובר.

הפסקת האש הנוכחית וסיום השלב הנוכחי של המלחמה הם הזדמנות משמעותית לכיול הערכים הישראלים-יהודיים של החברה הישראלית בכלל ושל צה"ל בפרט – ערכים לפיהם הקריאה "עד החטוף האחרון" מתחילה בביצוע כל הפעולות הנדרשות כדי שלעולם לא יהיה בידו של אף אחד מאויבינו חטוף ראשון.

הפוסט עד החטוף הראשון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אולם ספק אם העריך הרמטכ"ל כי הזירה המאתגרת ביותר איתה ייאלץ להתמודד תהיה דווקא זירת ביטחון הפנים – לא מול אויבים ערבים בתוך שטח מדינת ישראל, אלא מול גורמים פנימיים מתוך החברה ואף מתוך הצבא, שפעלו ופוגעים בצה"ל ובלוחמיו בפרט ובמדינת ישראל בכלל, תוך כדי מלחמה קיומית על הבית שהגן גם עליהם.

המעצר הדרמטי של הפצ"רית לשעבר, בחשד שהדליפה חומרים רגישים לתקשורת, הרעיד את אמות הסיפים של השירות הציבורי – אך יותר מכל של חיילי צה"ל ומפקדיו. לא בשל הפרטים הפליליים או ההתנהלות ההזויה, שלא לומר הבזויה, של מי שאמורה להגן בשדה הקרב המשפטי על חיילי צה"ל, אלא בשל השאלה המוסרית:
איך קורה שאנשים שאמורים להיות קודש הקודשים של מערכת הביטחון והמשפט, אלו שנשבעו לשמור על סודות המדינה וביטחון אזרחיה – בוחרים להפוך את עצמם למקורות הדלפה, פוגעים ישירות בחיילים ובמדינה, תוך כדי מלחמה קיומית, בשם "אחריות ציבורית" ובשם הנאמנות ל"אומנות" המקצועית?

הקו שבין אמון לנאמנות, ובין המחויבות לאומנות המקצועית לבין אלו שהם התכלית המקצועית שלשמה המקצוע קיים, הפך דק ומטושטש מדי. אלה שראו עצמם כשומרי הסף הפכו להיות מושא השמירה, ולא הנושאים בתפקיד השמירה.

כך היה גם במקרה של העיתונאי שבחר לפרסם סרטון רגיש מפרשת שדה תימן בשם "האמת המקצועית", כאשר לטענתו יש צדק במעשיו כי הם משרתים את שמירת חופש המידע וזכות הציבור לדעת – גם אם פעולה זו כורתת את הענף עליו הוא יושב: ביטחון, צה"ל ומדינת ישראל.
הקשר בין מדליפי הסרטון לבין מפרסמיו מראה כי לא הדאגה למוסר ולחוסנה של מדינת ישראל עמדה לנגד עיניהם, אלא דווקא חוסר האמון בצה"ל ובמדינה – וממילא גם חוסר הנאמנות אליהם.

אין ספק כי קיים פער אדיר בין מפקדי השדה של צה"ל לבין חלק מקבוצת הקצינים המהווים את זנב השדרה הפיקודית הקודמת של המטה הכללי. הפער הזה קיצוני כל כך, והוא מחייב את הרמטכ"ל לבצע רפורמה משמעותית – לא רק בבניין הכוח של הקצונה הבכירה, אלא גם בבניין המוח. עליו להגדיר מחדש את תפיסת העולם הערכית של אלו היושבים סביב השולחן המרכזי בקריה ואלו שעתידים להגיע אליו.

מטה כללי שבו קצין בכיר מוציא את דיבתם של לוחמי צה"ל, משקר ומורד באמון ובפקודות, מטה כללי שבו קצינים בכירים מצהירים על לקיחת אחריות אך בפועל משליכים אותה מעליהם ומטילים דופי באחרים – הופך בעיני הציבור את המטה הכללי ל"מוטה הכללי".

“יכולתי להציל את פסלי, אבל הייתי מאבד את נפשי,” אמר האמן הצרפתי-ליטאי ז'אק ליפשיץ כשנדרש על ידי שלטונות וישי להסגיר אמנים יהודים ובחר לברוח ולעזוב את רכושו ויצירותיו כדי לא לבגוד בערכיו.
נראה כי בתהליך התיקון החברתי והליטוש הערכי הכואב מאז השבעה באוקטובר, אנו נדרשים להיפטר לא רק מקונספציות רעילות שהביאו לטבח הפיזי של אלפים, אלא גם מ"אומנים" ו"אומנות" מקולקלת – ששמו את אומנותם ואמונתם בראש ואת החברה הישראלית בזנב.

הפוסט בין אמון לאומנות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

" בוודאי שאצא יחד אתך לכבות את האש" הוא ענה.

"אז דע לך" אמרתי, "את גבולות ישראל ואת פנים המדינה אוחזת אש , מדוע אתה בוחר לעשות אחרת בכל מה שקשור לביטחוננו במדינת ישראל?" נשארתי ללא תשובה אך ראיתי היטב כי השאלה מהדהדת היטב בתוכו.

מדינת ישראל נמצאת עדין במלחמת קיום, התקפת הפתע של החמאס ב 7 לאוקטובר הייתה יריית פתיחה לעימות רחב יותר מול יתר ארגוני הטרור מבית ומחוץ ובעיקר מול המשטר האיראני שבנה וחוזר ובונה את כוחו ואת כוחם של ארגוני טרור נוספים כטבעת חנק סביב ישראל במטרה להשמידה. מאז ה 7 באוקטובר איבדה החברה הישראלית את טובי בניה במלחמה כנגד החמאס והחיזבאללה בניסיונה להחזיר הביתה את בניה ובנותיה השבויים בידי החמאס. שנים ארוכות מאז קום המדינה ואף בשנים שקדמו להקמתה יצאו בני ובנות החברה הישראלית להילחם על ביטחון ישראל במטרה לאפשר לכל אחד ואחת לממש את חייו באופן חופשי ובביטחון. ההגנה על הארץ היא זו המאפשרת לכל אחד לחיות את חייו על פי אמונתו והשקפתו, לגדול ולהתפתח מבחינה אקדמית, אומנותית, תורנית ועוד. בטחון מדינת ישראל הוא תנאי חשוב להמשך החיים בארצנו ולהמשך קיום אורחות החיים איש כהשקפתו. יחד עם זאת, תורת ישראל היא ערש תרבותינו והיא מהווה בסיס לזהות היהודית ואף לזכות הטבעית של עם ישראל בארצו. לימוד התורה ושינונה היה ומהווה הגורם העיקרי, המשמעותי והמרכזי ביותר בשמירה על האמונה ועל הזהות היהודית וללא המסירות וההתמסרות לאורך כל שנות הגלות היה הופך עם ישראל חלילה לעם אבוד ואובד בין העמים. אולם, פיקוח הנפש מהווה אחד מהיסודות המרכזיים ביהדות והוא דוחה אף את האיסורים החמורים ביותר שבמצוות הלא תעשה. הפסוקים הידועים; "לא תעמוד על דם רעך". ו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" הנם פסוקים מכוננים בזהות היהודית הווים צו גיוס הלכתי ומוסרי.

אויבנו מבית ומחוץ הקוראים ומכריזים כי מלחמתם בנו הינה "מהים לנהר" רואים בכל ישראלי בכלל אויב אין הם מבחינים בין תושב העיר או הכפר, תושב יו"ש או תושב עוטף רצועת עזה , ימניים ושמאלנים דתיים ושאינם שומרי תורה ומצוות. עבורם כולנו אויב כולנו בני מוות. הם הוכיחו ב 7 באוקטובר כי הציווי הף "לרדוף ולהרוג כל יהודי מאחורי כל עץ ואבן" הינו עבורם לא רק רעיון דתי אלא תוכנית פעולה והם ממשיכים ומוכיחים זאת גם לאחר הפסקת האש כי מטרת ותכלית קיומם היא לחסל את העם היהודי ואת המפעל הציוני כולו.

לכל מלחמה יש מוצאי מלחמה ועתה כי נראה שאנו בתקופה של שוך הקרבות, החברה הישראלית לא מוכנה להמשיך ולצעוד באותה הדרך בה רק צד אחד נשא בעול הביטחון ובמחיר הכואב של הנשיאה בעול זה.

זוהי עת צרה ושעת משבר הדורשת מהחברה הישראלית כולה לעמוד יחד ללא יוצא מן הכלל על המשמר ע"מ שנוכל להמשיך לחיות, לבנות ולהיבנות בארצנו, איש איש כדרכו ואמונתו.

שילוב החברה החרדית בצה"ל וגיוס נוער חרדי לשירות צבאי הינה סוגיית מחלוקת ליבתית בין החברה החרדית ליתר החברה הישראלית, החששות מפני ביטול התורה ומפני התדרדרות רוחנית במהלך השירות הצבאי היו והינן מאבני הנגף העומדים בין השתלבות הנוער החרדי במערכות הביטחון לבין ההיתר של ההנהגה החרדית. אולם אירועי ה 7 באוקטובר מהווים קו פרשת מים בסוגיה מורכב זו וכל בר דעת מבין כי צה"ל חייב להגדיל את כמות הסד"כ ע"מ לעמוד באתגרי הביטחון המהווים איום קיומי של ממש על כל תושבי מדינת ישראל. יתר על כן, אבדן טובי בנינו על הגנת הארץ ואזרחיה במלחמה הנוכחית הופך את הקריאה לשירות צבאי מעבר לתביעה הקיומית גם לתביעה ערכית מוסרית חד ערכית שלא יכולה לשאת עוד פשרות. ההשתלבות במערכות הביטחון בישראל הינה רבת פנים וחשוב וניתן לפתח ולפתוח אפשרויות שונות להשתלבות אחינו מהחברה החרדית במערכות הביטחון השונות מעבר לשירות הצבאי. דווקא וביחוד בעת הזאת על ראשי המדינה, משרד הביטחון, צה"ל וראשי גופי הביטחון השונים לפתוח את דלתם עבור בני החברה החרדית ולשלבם באופן המאפשר להם לתרום את חלקם בהגנה על הארץ. על צה"ל לפתוח את שעריו באופן רחב יותר עבור החברה החרדית, האחריות של צה"ל לאפשר שוויון הזדמנויות מחייב את צה"ל להעמיד את התנאים הנדרשים המתאימים לחברה החרדית בכל יחידות צה"ל ללא יוצא מן הכלל. בנוסף, על צה"ל לפתוח מסלולים ייחודיים בפיקוד העורף בתפקידי חילוץ והצלה, להקנות לאוכלוסייה החרדית הכשרות ייעודיות במערך התומך באופן בו ניתן לשלבם במילואים בחירום גם עבור אלו שלא ביצעו שירות סדיר. הגיע העת כי בצה"ל יתמנה יועץ לרמטכ"ל לענייני השתלבות חרדים, ומחלקה ייעודית באגף כוח אדם שתפעל להרחיב את כמות המתגייסים החרדים לצה"ל. יתר על כן, על גופי השב"כ המשטרה והמוסד לפתוח גם הם את שעריהם עבור האוכלוסייה החרדית, לבנות עבורם הכשרה מתאימה ולפתח מסלולים ייחודיים שיאפשרו השתלבות ותרומה משמעותית לביטחון. כפי שנעשה בקרב אוכלוסיות אחרות, יש לקבוע אחוזי איוש משרות מקרב החברה החרדית באופן שידרוש וידרבן גופים אלה לעמוד ביעדים כמותיים נדרשים וכן לממן ההכשרה נדרשת ולעודדם באמצעות מענקי גיוס והתמדה. גם הקמת המשמר הלאומי מהווה הזדמנות פז לשילוב החברה החרדית בהגנה מפני האיומים המופנים אלינו מבית. שילוב חרדים במשמר הגבול הלאומי בתפקידי חירום ובפעילות שוטפת במרחב העירוני והכפרי יש בה כדי לתרום באופן ממשי לביטחון מדינת ישראל.

חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית הוא כותרת בעלמא ולא יביא לשינוי המיוחל, גיוס החרדים הינו תהליך הדורש בניית אמון לאורך זמן ובנושא זה אומת האקזיט לא תוכל לעשות קיצורי דרך. מנהיגי המדינה, ראשי גופי הביטחון והנהגת הציבור החרדי נדרשים להכיר בגודל השעה ובצוק העיתים לשבת ולהידבר ולבנות נוסחה ראשונית מתקנת לשנים הקרובות שתסייע לדרישה הביטחונית הזועקת ולדרישה החברתית הכואבת. נדרשת אחריות, גמישות מחשבתית וגילוי מנהיגות. ההתבצרות בעמדות מעצימה את המחלוקות החברתיות והפירוד והקיטוב בתקופה בה נדרשת החברה הישראלית לאחדות ואחריות יותר מאשר בכל תקופת זמן אחרת מאז גלות בית שני. אנו במלחמת קיום, על חיינו, זהותנו ויהדותנו.

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"

הפוסט צו השעה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבחינת חמאס אין זו התחלה חדשה בבניית הארגון אלא מעבר לשלב חדש בלוחמה ארוכת טווח שמטרתה להחזיר לעצמו שליטה, כוח ויכולת איום.  ארגון החמאס הבין שאם זה לא עבד בריכוז כוח זה יעבוד בפיזור הכוח. והוא  מבקש להפוך את עזה למודל דרום לבנון — אזור שבו ארגון טרור מחזיק נשק באופן המצייר אותם כמגן האמיתי של האוכלסייה , שליטה אזרחית מוגבלת והשפעה פוליטית, תחת מעטפת של "הסדרה" בינלאומית.

חמאס למד היטב את לקחי חיזבאללה. הוא ראה איך ארגון קטן יחסית הצליח, אחרי מלחמת שלום הגליל, לבנות מערך צבאי המשולב באוכלוסייה אזרחית ולא שולט בה , לשמור על חופש פעולה, ולהפוך את דרום לבנון לזירה מדממת ששלטון המדינה התקשה לגעת בה וכך בדיוק חמאס מבקש לפעול בעזה – תחת מעטה של רגיעה הוא ימשיך לשקם מנהרות, לאגור נשק ולשמר תדמית של “קורבן מוכה” ובמקביל לגייס שלושה מנגנוני הישרדות מרכזיים:

האחד – שליטה במשאבים אזרחיים. כבר עכשיו פעילי חמאס מתמקמים סביב מוקדי חלוקת הסיוע ההומניטרי, מנהלים רשימות, ומכתיבים סדרי עדיפויות. כך הם מחזירים לעצמם את כוח ההשפעה המקומי, בדיוק כפי שחיזבאללה עשה בדרום לבנון כשהקים רשת מרפאות, בתי ספר ועמותות “חברתיות” ששימשו ככיסוי להברחות נשק.

השני – יצירת תלות בינלאומית. חמאס יודע שהקהילה הבינלאומית אינה רוצה חזרה של צה"ל לשטח, ולכן הוא שואף להציג את עזה כ“בעיה הומניטרית” שדורשת סיוע חיצוני — סיוע שהוא ינהל בפועל. בכך הוא מנטרל פיקוח אמיתי, ומשיב לעצמו לגיטימציה מדינית.

והשלישי – שימוש במלחמה פסיכולוגית מול ישראל. חמאס מכיר את החברה הישראלית טוב מאוד. הוא יודע כמה היא רגישה לחיי חיילים, כמה הכאב האישי הופך מהר ללחץ ציבורי. לכן הוא ימשיך להניח מטענים, לארוב ללוחמים ולגרום לשחיקה איטית  – לא כדי להכריע צבאית, אלא כדי לגרום לתקשורת ולציבור הישראלי לחזור לדרוש מהממשלה “להוציא את הילדים מעזה”. זהו נשק פסיכולוגי ממוקד, שנועד להפוך את עזה לסיוט תודעתי מתמשך עבור כל ממשלה שתנסה לייצב שם שליטה ביטחונית.

האתגר של ישראל כעת הוא למנוע את לבנוניזציה של עזה. עליה להחזיק במנגנוני פיקוח הדוקים: להמשיך ולפעול צבאית כנגד כל התבססות של החמאס, לא להפקיד את גבולות הרצועה בידי אחרים, להפוך את המדינות החתומות על הסכם הפסקת האש ממפקחות לאחראיות על ידי הצבת דרישות בלתי מתפשרות למימוש ההתחיבויות ויצירת לחץ בינלאומי למימוש ההסכם,  ולהבטיח שכל סיוע יועבר רק דרך גופים בינלאומיים שקופים ולא דרך זרועות חמאס.

אך מעבר לכל אלה, ישראל צריכה לנהל גם את המלחמה התודעתית. עליה להסביר לציבור מדוע נוכחות ביטחונית מבוקרת היא לא “כיבוש”, אלא הכרח ומנגנון יציבות  שמונע מהחמאס לחזור ולשקם את כוחו. בדיוק כפי שהיציאה מלבנון בשנת 2000 נראתה אז כמהלך נכון אך אופן הביצוע הפזיז וההבטחה הלא הגיונית לרגיעה היתה הבסיס להתעצמות היתר של החיזבאללה ומלחמת לבנון השנייה, כך נסיגה לא מתוכננת מעזה עלולה לייצר את סבב הדמים קשה ואכזרי יותר ברצועה.

המאבק על עזה לא יוכרע בהסכמים, אלא בעמידה אסטרטגית ארוכת טווח. חמאס מהמר על עייפות החומר הישראלית אולם ישראל חייבת להוכיח שה 7 באוקטובר אינם מתכון לעייפות נוספת אלא להתעוררת ואחריות לאומית.

הפוסט בית חנון פינת בינת ג'בל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עבר הירדן המזרחי שנקרע מארץ ישראל על ידי הבריטים ללא סמכות או הסכמה, בניגוד להצהרת בלפור מ-1917 והמנדט שניתן לבריטים בוועידת סן רמו ב-1920, מהווה הבסיס לטענה שירדן היא חלק מפלשתינה הגדולה. משכך, תושבי ירדן אינם שונים כעיקרון, מתושבי חלקה המערבי של "פלשתינה – ארץ ישראל", שהייתה למדינת ישראל.

לפיכך, יכולים הירדנים להיקרא "פלסטינים" ולו רק משום שנמנים הם על הרוב באוכלסיית ירדן "הפלשתינאית המקורית", גם אם אין הם נמנים בהכרח על פליטי "הנכבה" ב-1948 או "הנכסה" ב-1967. ראוי לציין שירדן נושאת באחריות גדולה על היותם של הערבים פליטים, משום שהיא זו שפתחה במלחמות, כבשה את יהודה ושומרון, רצחה יהודים בגוש עציון וברובע היהודי בירושלים, החריבה את היישוב היהודי במקומות שכבשה ובסופו של דבר, מקץ 19 שנות כיבוש ירדני אכזרי – הובסה. עוד ראוי לציין הבדל אחד קטן ביחס לשונות בין עבר הירדן המזרחי לבין המערבי, שנישמר באדיקות גם עתה: שטח מזרח הירדן "נקי מיהודים", כפי שנהגו לכנות זאת הנאצים ימ"ש, בשטחים שכבשו וטיהרו, עד שלא נותר אף יהודי לפליטה.

עבדאללה בן חוסיין, אחיו של המלך פייסל שקיבל במתנה את עיראק במסגרת סידור העבודה, זכה בממלכת עבר הירדן המזרחית כפרס ניחומים על חשבון העם היהודי. יתכבד נא נכדו, עבדאללה השני, להשלים את המלאכה ולהתחבר לצד "הפלסטיני" שלו, במלוא מובן המילה והכוונה, לאחר שהצהיר כי ה"סוגייה הפלסטינית" היא בסדר עדיפות עליון מבחינתו; לאחר שנישא לראנייה, האישה היחידה בחייו ואם ילדיו, ערביה שמוצאה מהשומרון, ממנה נולדו לו ילדים שהם רק רבע האשמים, בהם יורש העצר- חוסיין בן עבדאללה.

תמיכה ארוכת שנים

תמיכה לרעיון מעין זה ניתן למצוא בקרב הנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, מימין ומשמאל המפה הפוליטית, עוד טרם ההכרזה על הקמת המדינה. כזה היה מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר, שדגל, טרם הקמת המדינה, ביצירת חברה סוציאליסטית דו לאומית ושוויונית בארץ ישראל. לאחר שהתפכח מאשליותיו, אמר שליהודים זכות הגדרה עצמית במדינה יהודית, בעוד שלערבים עומדת זכות זו בירדן.

זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל שסמלה היה ארץ ישראל השלמה, המשורר שכתב את השיר "שמאל הירדן" לאחר פרעות תרפ"ט, האמין בזכותו של העם היהודי על שתי גדות הירדן, ככתוב: " שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בספרו "חזית המלחמה של עם ישראל" הציע לערבים להגר מרצון למדינות ערב הסמוכות: "כל ארץ ערבית, שתמצא בה את האומץ ואת שטח הקרקעות הדרוש בכדי להזמין את המהגרים שייעקרו מארץ ישראל, תזכה בריווח חומרי עצום. היא תקבל תכף ומיד סכומים בלתי מוגבלים של הון; וטובי המומחים בעולם יעמדו לרשותה לשם גישום תוכניות נועזות ביותר לשיבוח הקרקע ולהשקאתו".

דוד בן גוריון כתב טיעון ביומנו, מיום 27 ביולי 1937, המגובה בצידוק מוסרי, להפיכת ירדן למדינה הערבית אליה יעברו גם ערביי ארץ ישראל, באומרו: "אנגליה מוסרת חלק של הארץ, אשר הובטחה לנו, למדינה ערבית, אין זה אלא יושר שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי".

יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל, מראשי מפלגת העבודה שכיהן כח"כ וכשר בממשלות ישראל, כתב בספרו "מסך של חול" כך: "ישות פלשטינאית, כחטיבה ערבית לאומית בפני עצמה, מעולם לא הייתה קיימת. ערביי א"י משני עברי הנהר, ראו עצמם תמיד כחלק מעם ערבי גדול, שרובו ככולו מצוי בטריטוריות נרחבות מעבר לא"י השלמה. העובדה, שישות פלשטינאית לא נתגבשה עד כדי הגדרה עצמית בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה, אעפ"י שהיו שרויים בשלטון ערבי, מטילה ספק אם אמנם בשל הישוב הערבי כדי הגדרה עצמית כחטיבה לאומית נפרדת. אם אמנם נושאים ערבי א"י את נפשם להגדרה לאומית עצמית, אין מניעה שיעשו זאת בעבר הירדן המזרחי. לא זו בלבד שהגדה המזרחית על תושביה המקוריים היתה בעבר הלא רחוק חלק בלתי נפרד מארץ ישראל השלמה, אלא שגם האוכלוסים, אשר היגרו במשך עשרים השנים האחרונות ממערב הירדן למזרחו, מהווים כבר עתה את מחצית האוכלוסייה של מזרח הירדן ולמעלה ממחצית תושבי רבת עמון הבירה. שליטתו של בית המלוכה החיג'זי אינה צריכה לעמוד למכשול על דרך כינונה של ישות פלשטינאית בעבר הירדן המזרחי, אם אמנם ירצו בכך תושבי הגדה המזרחית ע"י זכותם הטבעית להגדרה עצמית. מכל מקום, ארץ ישראל המערבית אינה ניתנת לחלוקה לשתי מדינות".

משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, חבר כנסת ושר ביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים; מי שכיהן גם כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, כתב בספרו "אבני דרך", על קשרי העבותות בין ערביי יהודה ושומרון לערביי ירדן והבהיר כי חד המה. מדבריו משתמע שאין הכרח ממשי ביצירת יישות מדינית ערבית נוספת ונפרדת בין הים התיכון לנהר הירדן בעבור אותם הערבים, בוודאי שלא על חשבון מדינת ישראל ובתחומי ארץ ישראל: "ב-20 שנות שלטון ירדני בגדה המערבית ניטשטש הגבול בין ממלכת ירדן לתושבי הגדה המערבית וכיום ערביי שתי הגדות הם אוכלוסיה אחידה. משפחות רבות, ובתוכן מן המכובדות ביותר- טוקאן, מצרי, ג'עברי ועוד- יושבות בחלקן בגדה המערבית (בירושלים, בשכם בחברון וברמאללה), וחלקן בעמאן ובערים אחרות בירדן. רכוש, עסקים, מסחר וקשרי משפחה מלכדים את היושבים משני צדי הירדן וכל נסיון להפריד בינהם הוא מלאכותי ונדון לכישלון".

ממלכת ירדן מונה כיום כ-11.7 מיליון נפש "המצטופפים" בשטח של כ-90,000 קמ"ר, למעלה מ-75% מהתושבים מתגוררים בחלקה הצפון מערבי של ירדן. לשם השוואה, אוכלוסיית ישראל מונה כ-10 מיליון נפש, החיים בפחות משליש משטחה של הממלכה, על 27,785 קמ"ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן עליהן הוכרזה ריבונות, כולל יהודה ושומרון, עליהן תוכרז ריבונות בע"ה, וללא רצועת עזה), כ-80% מהם במישור החוף. עיראק, אחותה הגדולה של ירדן, שנולדה אף היא בחטא כמדינה באדיבות הבריטים, גדולה מירדן פי 5 ואוכלוסייתה גדולה פי 4. ערב הסעודית גדולה מירדן פי 24 בשטחה ואוכלוסייתה מונה כ- 35.3 מיליון נפש, דבר שאינו מפריע להם להציע פתרונות מדיניים על חשבונה של ישראל. מכאן שבירדן אין בעיית מקום פיזי, כפי שטען ז'בוטינסקי, ואת בעיית המים ניתן יהיה לפתור באמצעות סיוע שינתן בהיקף העולה לאין שיעור על המוסכם היום, לצד סיוע נוסף שיידרש.

פיזור האוכלוסייה בירדן, מתוך סרטון ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=retPpPBT-yc

לסיכום, יתכן ודווקא ירדן היא הפתרון המדיני המבוקש, ככל שקיים כזה, תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים" – מדינת ישראל לצד ירדן, כשגבול נהר הירדן והערבה מפרידים בינהן. זהו פתרון מתבקש, המגלם בצורה לא מבוטלת גם צדק היסטורי, במידת מה.

רבים ממנהיגי ישראל, שחלקם הוזכרו במאמר, הבינו כי ממערב לירדן צריכה לשכון לבטח מדינת ישראל הריבונית עם רוב יהודי. מאז קריעת הגדה המזרחית מארץ ישראל שלא כדין, והענקתה כ"פרס ניחומים" או "סידור עבודה" למלך המקופח עבדאללה הראשון בראשית המאה העשרים, הפכה ירדן, הלכה למעשה, ליחידה מדינית מלאכותית ולא רק מלכותית. בה מצוי הגרעין הטבעי למדינה ערבית בעבור ערביי פלשתינה – ארץ ישראל, שאינם מכירים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, או מעדיפים לחיות במדינה ערבית לצד אחיהם, במלוא מובן המילה.

ממלכת ירדן השורדת כממלכה הנשלטת בידי מיעוט, ונתמכת על ידי המערב ובעיקר ארה"ב, תכיר בסופו של דבר במציאות, בין אם מתוקף הסכמה רחבה ובין אם לאו – אולי באמצעות הפיכה. לכשיקרה הדבר, יבינו ויפנימו כולם את מילות הפזמון המושר בהפגנות הרחוב ההמוניות בירדן שהתחוללו בשנתיים האחרונות: "העם הירדני והעם הפלסטיני הם עם אחד ולא שניים". לעם אחד מספיקה מדינה אחת- ירדן!

הפוסט ישראל וירדן – פתרון שתי המדינות כבר כאן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין ספק כי חובת הציבור היא להקשות שאלות ולבדוק את מנהיגיו. עם זאת, יש הבדל תהומי בין ביקורת אחראית ומבוססת לבין הפצת שמועות זדוניות שמערערות על עצם תפקוד לשכת הרמטכ"ל. בהקשר הזה הפרסומים שטוענים כי המטכ"ל מנהל "תדרוכים נגד הקבינט" אינם רק שקריים – הם חותרים באופן הבסיסי ביותר תחת יסוד האמון הציבורי בצבא. אלו אינן מחלוקות פוליטיות תמימות, אלא פתח מסוכן לכרסום בלכידות הלאומית דווקא בשעת מבחן קיומית.

במציאות הנוכחית, התקפה תקשורתית לא אחראית על הרמטכ"ל והמטה הכללי אינה "עיתונאות נוקבת" אלא נשק מסוכן שמשרת – גם אם שלא במתכוון – את אויבי ישראל. כאשר השיח הציבורי עוסק בהאשמות פנימיות, במקום בשאלה כיצד להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים, הוא מייצר סדקים שמול אויב נחוש עלולים להפוך לשבר של ממש.

הרמטכ"ל אינו נדרש להשיב לכל שמועה המופצת באולפנים. תפקידו אינו לרדוף אחר מפיצי דיסאינפורמציה אלא להוביל את צה"ל להכרעה, לשנות את המשוואה הביטחונית בעוטף ולהחזיר ביטחון לאזרחי ישראל. כל ניסיון לגרור אותו למאבקי תודעה קטנוניים פוגע במיקוד החיוני למשימה. על כן, נוכח אמירות ברורות כגון הצהרתו: "צה"ל יכריע וימוטט את חמאס" – חובה להתייצב ולגבות, לא לערער. זהו קו אסטרטגי שנועד לחזק את רוח הלחימה ואת אמון האומה.

השאלה שמרחפת מעל לכל היא מה מקומה של התקשורת ברגע זה. האם היא ממשיכה לשקף ויכוחים פנימיים ולרדוף אחר כותרות קלות, או שמא היא לוקחת על עצמה את אתוס האחריות הלאומית כפי שעשתה בעבר בשעות קשות? לא פחות משצה"ל נדרש לעמוד מול איום חיצוני, החברה הישראלית כולה נדרשת לעמוד מול מתקפת דיסאינפורמציה מבית. הכוח שלנו תלוי לא רק בנשק ובחיילים, אלא גם באמון הציבור ובאחדות מאחורי המטכ"ל.

הבחירה ברורה: או שנאפשר לרעשים תקשורתיים ואינטרסים פוליטיים זרים לכרסם באמון ברמטכ"לות, או שנבין שזהו הרגע להתלכד, להעניק גיבוי חד-משמעי למי שמופקד על הלחימה, ולהציב את טובת המדינה מעל לכל רייטינג. במלחמה הנוכחית, האמון הציבורי הוא סוג של "חימוש אסטרטגי". אם נבזבז אותו בהשמצות, נפגע בעצמנו יותר מכל אויב מבחוץ.

ראוי להיזכר באירוע מן העבר בהקשר הזה, והוא הלרלרת שאיפיינה את שלהי מלחמת לבנון השנייה, את האווירה הנוראית שהיא יצרה בקרב הציבור, ואת השפעתה ההרסנית על אמון הלוחמים והמוטיבציה לצאת ללחימה בשלב המכריע של המערכה – זה הרגע בו הצבא נדרש יותר מתמיד לגיבוי והעוצמה של החברה בישראל – וכאן לתקשורת יש תפקיד קרדינאלי.

אי אפשר לקבל את השיח הרכילותי באולפנים ברגעים האלה, אתם חייבים להבין, הנזק הוא הרסני, והוא בבחינת סכין בגב של מי שאמון על הניצחון בשדה הקרב, מפקדים ולוחמים כאחד. זה גם הסיפור שנספר לעצמנו בעתיד, ולדורי דורות – מה עשינו ברגעי ההכרעה, ועל מה דיברנו.

אז, בשלהי מלחמת לבנון השנייה עסקנו ב"זריקת בוץ" רכילותית ומכוערת, כאילו דובר בתכנית ריאליטי. היום הגיע הזמן להבין שאת המחיר לחוסר האחריות בשיח הציבורי כולנו משלמים, ובריבית דריבית לעוד הרבה שנים.

הפוסט זה לא הזמן לרכילות נגד מפקדי הצבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כמה התנגדויות אות לועזית אחת ומספר אחד יכולים לעורר? המושג "E1" מוכיח שהרבה.

E1, או בשמו המלא EAST 1, הוא שטח המשתרע במרחב שבין ירושלים למעלה אדומים, לצד כביש 1 המוביל לים המלח ולבקעת הירדן. השטח מוגדר כשטח C לפי הסכמי אוסלו – כלומר מתקיימת בו שליטה אזרחית וביטחונית מלאה של ישראל. לשטח זה, המתפרש בסך הכול על כ-12 קילומטרים רבועים, יש חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, גם בהיבטים ביטחוניים ומדיניים וגם בהיבטים חברתיים וכלכליים.

החשיבות הזאת הפכה אותו לשטח שנמצא כבר עשרות שנים במרכזה של מלחמת שליטה בין ישראל לפלסטינים. המלחמה הזאת היא מהותית, שכן השטח מסמל את המחלוקת השורשית ביותר בין אלו שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית, גם בלב מדינת ישראל, לבין אלו שמצדדים בפתרונות שלא פוגעים בביטחון הלאומי הבסיסי ביותר של ישראל.

הדרך לירושלים מאוחדת: החשיבות הביטחונית והאסטרטגית של שטח E1

שטח E1 אומנם לא נרחב, אך יש לו חשיבות רבה מכמה היבטים.

בהיבטים הביטחוניים והמדיניים, הקמת שכונה יהודית בשטח זה תיצור חיבור טבעי בין ירושלים למעלה אדומים ותבטיח רציפות טריטוריאלית מזרחה עד בקעת הירדן. פיתוח השטח גם יחזק את ירושלים כבירה מאוחדת, ימנע ממנה מלהפוך למובלעת שמוקפת ביישובים פלסטיניים, וישים סוף לתוכניות מסוכנות שמציעות לחלק את העיר.

כמו כן, הבנייה בשטח חיונית כדי להבטיח שליטה על כביש 1, שהוא אחד הכבישים הראשיים והחשובים ביותר בישראל.

מעבר לכך, הגבול עם ירדן, שמהווה את הגבול הארוך ביותר של ישראל, נמצא בקרבת מקום – כך שהבנייה בשטח תעניק שליטה ועומק אסטרטגי שעשויים להשפיע על ביטחון המדינה כולה בכל מקרה שבו תתערער היציבות עם ירדן.

בהיבטים החברתיים והכלכליים, הבנייה בשטח E1 תתרום לחיזוקה של ירושלים כמטרופולין ותאזן את כובד המשקל שמוטל כיום על מטרופולין תל אביב בלבד. הבנייה שם גם תוסיף עוד אלפי יחידות מגורים ותסייע במצוקת הדיור שרק צפויה להחריף. חשוב להדגיש כי מי שיבחר להתגורר שם יוכל ליהנות מהקרבה לירושלים ולצירי תנועה מרכזיים, מבלי לשאת בעלויות הכבדות של מגורים בעיר הגדולה. זה פתרון מעולה במיוחד לזוגות צעירים שמעוניינים לגור באזורים מפותחים אך מתקשים לעשות זאת.

מבט על E1 – מה קורה שם היום?

המחלוקת ארוכת השנים סביב שטח E1 הביאה לכך שהבנייה שם לא קודמה, וכך הוא נעשה לשטח הפקר פרוץ ומסוכן. במקום הוקמו עם הזמן יישובים בדואיים בלתי חוקיים, שהמפורסם שבהם הוא ח'אן אל אחמר. ביישוב זה מתגוררים כ-200 איש, ואף הוקם בו בית ספר במימון האיחוד האירופי – סימן לכך שדרי המקום מתכוונים להשתקע שם כדרך קבע וגם זוכים לתמיכה אירופאית שמהווה התערבות בוטה בעניין ישראלי פנימי.

סוגיית ח'אן אל אחמר כבר הגיעה לבית המשפט העליון, שקבע שמדובר ביישוב לא חוקי והורה מספר פעמים לפנותו. גם בג"ץ דחה עתירות שונות שביקשו למנוע את הפינוי, ואף הוציא במרץ 2022 צו על תנאי בדרישה שהמדינה תסביר מדוע אינה מפנה את ח'אן אל-אחמר. למרות כל זאת, מדינת ישראל ממשיכה להימנע מפינוי היישוב, בעיקר בגלל לחצים בינלאומיים.

ההימנעות מפינוי ח'אן אל אחמר אינה חוקית ומהווה הפרה של החלטות בית המשפט העליון ובג"ץ. מעבר לכך, היא משחקת לידיהם של הפלסטינים ששואפים לבסס שם שליטה, ומונעת את קידום הבנייה היהודית בשטח.

חשוב להבין כי בלי בנייה יהודית בשטח E1 אנחנו חשופים לשני תרחישים מסוכנים. הראשון הוא שהשליטה הישראלית בשטח תישחק והוא ישמש ציר הברחות, מוקד לפעילות עוינת ואף נתיב חדירה של מחבלים. התרחיש השני הוא שהפלסטינים, ובמיוחד ריכוזי הבדואים באזור, יעמיקו את אחיזתם במקום באמצעות בנייה של יישובים בלתי חוקיים נוספים, עד ליצירת עובדות בשטח שיחסמו את הרצף ההתיישבותי היהודי. במצב כזה ישראל תאבד את היכולת האסטרטגית לשלוט במרחב, והביטחון הלאומי ייפגע בצורה קשה.

אלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות – המשמעות המדינית של בנייה ב-E1

מדינת ישראל מנסה לקדם בנייה בשטח E1 כבר שני עשורים, ואפשר לתהות מדוע נכון לעשות זאת דווקא עכשיו. יש שתי סיבות עיקריות לבצע את המהלך בזמן הקרוב. הראשונה היא המלחמה בעזה שלימדה אותנו לקח אסטרטגי חשוב וחידדה את ההבנה שוויתורים ונסיגות הם לא הפתרון אלא הבעיה. הסיבה השנייה והחשובה יותר היא שאנחנו ניצבים כעת בפני הזדמנות היסטורית שבה ממשלת ארה"ב תומכת באופן ברור בבנייה ישראלית במקום. התמיכה הזאת, בחסות ממשל טראמפ, אינה עניין של מה בכך ועלינו לקחת אותה בשתי ידיים לבל תחמוק.

מובן שמול התמיכה האמריקנית החשובה עדיין קיימת ביקורת רבה נגד הבנייה בשטח E1 – ביקורת שמגיעה גם מבית וגם מחוץ. הטענה המרכזית של המתנגדים היא שבנייה יהודית בשטח תסגור אפשרות להסכמים מדיניים עם הפלסטינים ותמנע למעשה כל אופק לשלום.

בפועל, בנייה ב- E1אינה מהלך שנועד לחסום פתרון מדיני, אלא להבטיח כי כל פתרון עתידי לא יסכן את קיומה של ירושלים כבירת ישראל ולא יוביל אותנו להסכמים שיותירו אותנו בלי גבולות בני-הגנה. נכון שהבנייה שם תמנע את הרצף הטריטוריאלי הדרוש להקמת מדינה פלסטינית – אך דווקא ביסוס שליטה ישראלית ברורה בשטחי מפתח הוא תנאי ליציבות שתאפשר בעתיד הסדרים מדיניים מתוך ביטחון.

הגיעה העת שמדינת ישראל תציב אלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות, ותתחיל לבסס מהלכים שיאפשרו קידום של פתרונות אחרים, כמו פתרון הקמת האוטונומיות או האמירויות הפלסטיניות שבו תמכו גם בגין וגם רבין. בהתאם לעקרונות של פתרון זה, אפשר יהיה להחליט על מהלכים שיבססו ריבונות ישראלית מלאה בשטחי C וייצרו אזורים אוטונומיים פלסטיניים בשטחי A ו-B.

לפעול היום – לחשוב 70 שנה קדימה

מאז החלה התנועה הציונית לפעול במרחב הארץ-ישראלי, המעשה המשמעותי ביותר שלה היה התיישבות. ההתיישבות היהודית התבססה על ההבנה שבשטח אין ואקום – כלומר במקום שבו לא תהיה התיישבות יהודית תהיה התיישבות אחרת. עקרון ההתיישבות צריך להמשיך להוביל אותנו גם היום ולהיות מיושם בכל המרחבים בארץ. כשמסתכלים על תוכנית הבנייה בשטח E1 דרך הפריזמה הזאת מבינים שהיא לא מהלך נקודתי, אלא אבן הראשה של חזון רחב של ריבונות, ביטחון והתיישבות.

כדי להבין את החזון הרחב עלינו להסתכל אחורה על שנת 48'. באותה שנה חיו בישראל כ-600 אלף יהודים בלבד, וכמעט שלא הייתה לנו יכולת ייצור. ב-77 השנים שחלפו מאז, הפכנו למדינה עם מעל שבעה מיליון יהודים, כלכלה חזקה ויכולות ייצור אדירות. כשמסתכלים 70 שנים קדימה, ברור לחלוטין שאם נרצה לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל ולאפשר גם ליהודי התפוצות להשתקע כאן, עלינו להתחיל ליישב אזורים חדשים בארץ. כבר בעשורים הקרובים, אנחנו צפויים להכפיל את האוכלוסייה בארץ, ובקטע הצר שבין גדרה לחדרה כבר אי אפשר להוסיף אפילו סיכה. אם כך, ההסתכלות צריכה להיות צפונה, דרומה ומזרחה –והצעד הראשון יכול להתחיל כבר עכשיו, עם בנייה באותו שטח הפקר רב-חשיבות שנקרא E1.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט תוכנית הבנייה בשטח E1 – אבן הראשה של חזון ההתיישבות הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באוגוסט 1973 יירט צה"ל מטוס נוסעים שהיה בדרכו מביירות לבגדד, והוביל אותו לנחיתה בבסיס חיל האוויר הישראלי ברמת דוד. על המטוס הזה היה אמור להיות ראש ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין", ג'ורג' חבש. אבל הוא לא היה שם.

המבצע הזה, שקיבל את השם "מבצע עמלק", מדגים את עומק המורכבות של סיכול מבוקשים שנמצאים מחוץ לגבולות ישראל, מורכבות שמלווה אותנו גם היום – כשכמה מבכירי הנהגת חמאס חו"ל עדיין חיים במדינות אחרות, ומושכים בחוטים של מחבלים שנמצאים אלפי קילומטרים מהם.

עזה פינת קטאר: מה אנחנו יודעים על הנהגת חמאס חו"ל?

אסטרטגיית הסיכולים הממוקדים של ישראל איננה סוד וגם איננה עניין חדש. עוד הרבה לפני שהוטבע המונח, בימי האינתיפאדה השנייה, חיסלה ישראל בכירי טרור באופן ממוקד בתוך שטחה ומעבר לים. סיכולים אלה לרוב נעשו בפעולות חשאיות וכירורגיות שמטרתן הייתה לחסל גורמי טרור בצורה הנקייה ביותר ועם כמה שפחות נזק אגבי.

אחרי האינתיפאדה השנייה חלה ירידה במספר הסיכולים הממוקדים שביצעה ישראל, אך מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל אנחנו עדים לעלייה חדה בדפוס פעולה זה, כמעט בכל החזיתות: מול חמאס בעזה, מול חיזבאללה בלבנון ואף מול איראן. עם זאת, יש חזית אחת שבה ישראל, משום מה, עדיין לא מיצתה את כל יכולותיה – החזית של הנהגת חמאס בחו"ל.

חמאס לכל אורך הדרך נשען על שני מרכיבים: הנהגת חמאס בעזה והנהגת חמאס בחו"ל, המכונה "הלשכה המדינית". הראשונה אחראית על הפן האזרחי והצבאי בתוך הרצועה, והשנייה ממלאת תפקידים דיפלומטיים כמו גיוס כספים, ניהול קשרי חוץ, ובניית אסטרטגיות. השתיים אומנם עובדות ביחד אך התיאום ביניהן לא תמיד מלא, ובשנתיים האחרונות אפשר לראות נתק הולך וגובר. גם היחס של ישראל כלפי שתי ההנהגות לא זהה.

במהלך מלחמת חרבות ברזל טיפלה ישראל בצורה מקיפה מאוד בהנהגת חמאס בעזה, וחיסלה כמעט את כל בכיריה, בראשם יחיא סינוואר. הדמות הבכירה שנשארה שם עכשיו היא מח"ט עזה, עז א-דין אל-חדאד, וגם היכולות שלו לקיים פיקוד ושליטה הן מוגבלות מאוד. בהנהגת חו"ל, לעומת זאת, נותרו כמה בכירים משמעותיים מאוד, שהמרכזיים שבהם הם חאלד משעל, חליל אל-חיה, זאהר ג'בארין, מוחמד דרוויש וניזאר עוודאללה. חמישתם נודדים בין מדינות שונות כמו קטאר, טורקיה ומצרים, בלי חשש ממשי לחייהם.

במציאות הזאת קיימים בקרב הנהגת חמאס חו"ל יוהרה וביטחון עצמי שלחלוטין לא מתכתבים עם המצב הקשה של הנהגת חמאס בעזה. אי אפשר להתפלא על כך – בסוף מי שיושב במלונות חמישה כוכבים בקטאר לא באמת מוטרד מהמחבלים שנהרגים בעזה, מהבתים שנהרסים שם, ובטח שלא מהאוכלוסייה המקומית שחיה באזורים הומניטריים.

הלחימה בעזה נמשכת, אבל היא לא תוכרע אם נמשיך להתעלם מכל אותם מנהיגי טרור שמנהלים את העניינים בשלט רחוק. האפשרות הטובה ביותר שעומדת בפנינו הייתה שארה"ב תדרוש את הסגרתם על בסיס הטענה שהם חטפו ורצחו אזרחים אמריקניים, אך אם זה לא יקרה – מדינת ישראל צריכה לפעול לחיסולם. רק באמצעות חיסול צמרת השלטון שנותרה, נוכל למוטט את חמאס כגוף שלטוני ולהצליח להשמיד גם את מעט היכולות הצבאיות של ההנהגה שיושבת בעזה.

שלוש טענות שגויות, ומציאות אחת

כשעולה לדיון שאלת חיסול הבכירים של חמאס ששוהים במדינות אחרות, עולות שלוש טענות נגד מרכזיות: הראשונה היא שאין טעם לחסל מנהיגים – כי תמיד יקומו מנהיגים חדשים במקומם; השנייה היא שישראל לא יודעת להגיע לבכירי חמאס שמסתתרים בחו"ל; והשלישית היא שחיסול הנהגת חמאס חו"ל יפגע בסיכוי להחזיר את החטופים ולהכריע את המלחמה.

כל הטענות הללו שגויות – ודי לבחון את אירועי העבר כדי להבין זאת.

נתחיל עם הטענה הראשונה, שלפיה אין טעם לחסל מנהיגים. נכון שיש מפקדים טקטיים שאפשר להחליף יחסית בקלות, אבל כשמדובר על מנהיגים בכירים אנחנו מגלים שרבים מהם אינם בני החלפה, בטח שלא בן לילה. החיסול של מפקד כוח קודס קסאם סולימאני, למשל, שאותו ביצעה ארה"ב ב-2020, משפיע על הנהגת איראן עד היום, מאחר שהוא היה הגורם שחיבר באופן המשמעותי ביותר בין כוחות הפרוקסי לאיראן. דוגמה נוספת היא חיסולו של חסן נסראללה בספטמבר 2024, שממנו חיזבאללה לא השתקמה ואולי לא תשתקם לעולם. גם החיסול של יחיא סינוואר באוקטובר 2024 הנחית מכה עצומה על חמאס – גם ברמה המורלית וגם ברמה המבצעית. את החשיבות של חיסול בכירים הבנו היטב גם במבצע "עם כלביא". כזכור המבצע נפתח עם חיסול של שדרת הפיקוד הבכירה באיראן ושל מדעני הגרעין הראשיים – וזה המהלך שאפשר את הצלחת המבצע כולו, והבטיח שאיראן תחזור שנים אחורה ביכולת פיתוח הגרעין שלה.

גם הטענה השנייה שלפיה ישראל לא יודעת היכן מסתתרים בכירי חמאס הנותרים או אינה יכולה להגיע אליהם אינה נכונה. במרוצת השנים, ובשנתיים האחרונות ביתר שאת, מדינת ישראל הוכיחה את יכולותיה המודיעיניות והמבצעיות, והבהירה עד כמה רחוק היא מסוגלת להגיע. דוגמה מובהקת ליכולות של ישראל להגיע לבכירי חמאס בחו"ל היא חיסולו של איסמעיל הנייה, ביולי 2024, בעת ששהה באיראן. לאור זאת, אפשר להניח בביטחון סביר שמדינת ישראל יודעת היכן נמצאים בכירי חמאס וגם מסוגלת לגבש תוכנית מבצעית שתביא לחיסולם.

עתה נגיע לטענה השלישית, שגורסת כי חיסול בכירי החמאס יגדע את השיחות על עסקאות החטופים, ולמעשה יהווה גזר דין מוות עבור אחינו שעדיין נמצאים בעזה. כידוע לכולנו, ישראל נמצאת כבר תקופה ארוכה במגעים לשחרור החטופים שנותרו בעזה, אך חמאס רק מוסיף להקשיח עמדות. הדבר נובע מכך שבכירי הארגון השוהים בחו"ל מרגישים בנוח מדי ולא רואים סיבה להתפשר. אם כך, דווקא מהלך של חיסול הבכירים יפעיל לחץ על חמאס, ויבהיר לחוטפים שמוטב להם לשחרר את החטופים שבידיהם. מובן שאין דרך לדעת בוודאות שכל זה יקרה, אבל כל אפשרות טומנת בחובה סיכונים והזדמנויות – וההזדמנות כאן היא להשיג עסקה מלאה וחיסול מוחלט של חמאס.

ישראל יודעת להגיע לבכירי חמאס – היא רק צריכה להחליט לעשות זאת

הרבה השתנה בחמשת העשורים שחלפו מאז אותו מבצע עמלק שכשל. היום ישראל לא תחשוב בכלל לחטוף מטוס נוסעים אזרחי רק בשביל הסיכוי שיהיה עליו פעיל טרור. מנגד, היא גם לא צריכה לעשות זאת. ההתפתחויות הטכנולוגיות הרבות מאפשרות למדינה ולכוחות הביטחון לבצע חיסולים מורכבים בצורה אלגנטית ומדויקת, ללא פגיעה בבלתי מעורבים.

כולנו היינו עדים לפעולות מתוחכמות שביצעה ישראל, כמו מבצע הביפרים שפגע בו זמנית באלפי טרוריסטים של חיזבאללה. ברור, אם כך, שגם למעט בכירי חמאס הנותרים ישראל יכולה להגיע – היא רק צריכה להחליט לעשות זאת.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט חיסול בכירי החמאס בחו"ל הוא מפתח למיטוט החמאס גם בעזה – אז למה ישראל לא עושה זאת? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"באחרית נוסה בסוף העשרה, הבן אשר נולד לך משרה; אם נפשך בו עד מאד נקשרה, קום העלהו לי לעולה ברה". זהו תחילת הסיפור, בו ציווה הקב"ה על אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק, כניסיון העשירי והאחרון שלו. גם כיום אנחנו עומדים בפני ניסיון שאין כמותו. מלחמה קשה מנשוא, שבעקבותיה איבדנו ועודנו מאבדים את טובי בנינו. רק ימים בודדים לאחר יום הזיכרון וכבר נתבשרנו על נפילתם בקרב של בנים נוספים.

"…ויענה יצחק לאביו ככה; אבי ראה אש ועצי מערכה, איה אדני שה אשר כהלכה?". לאחר המסע שנמשך מספר ימים פונה יצחק לאברהם ושואל אותו היכן הקורבן אותו הם יעקדו? היכן השה לעולה? "דפקו בשערי רחמים לפתוח, הבן להזבח ואב לזבוח". הפיוט מזכיר לנו שוב כי אברהם עומד לעקוד את בנו אשר אהב, את יצחק.

כיום אלו מיטב בנינו הניצבים בקריאת הנני כשה לעולה, קורבן על המזבח, על קיומו של עם יהודי חופשי בארץ ישראל. אך בניגוד ליצחק, שלא ידע מי הוא הקורבן, חיילינו יודעים כי הם ניצבים בפני סכנה שאין כמותה, כי הם יוצאים לקרב שעשויים הם לא לחזור ממנו. הקרבתם נעשית מתוך ידיעה ברורה כי הם העומדים בפני החיים והמוות.

"עין במר בוכה ולב שמח". בעת העקידה אברהם ויצחק בוכים על המעשה העומד להתבצע, אך שמחים מעצם קיומו של רצון ה'. בדומה לכך, גם חיילי צבא ההגנה לישראל וכלל כוחות הביטחון יודעים כי המשימה קשה מנשוא, אך הם עושים זאת בלב שלם. עיניהם דומעות על מה שעלול לקרות, אך ליבם שלם עם הליכתם לקרב, למשימת הגנת העם היהודי.

אולם בניגוד לסיפור העקידה, סופם של רבים מגיבורינו אינו זהה לזה של יצחק. "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה. מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה. אל נא יהי עולם בלי ירח…אמר לאברהם אדון שמים, אל תשלחה יד אל שליש אורים. שובו לשלום מלאכי מחנים, יום זה זכות לבני ירושלים. בו שערי רחמים אני פותח". המלאכים מתחננים בפני הקב"ה לעצור בעד אברהם להקריב את בנו והקב"ה נענה לקריאתם. ברגע האחרון עוצר אלוקים את עקדתו של יצחק ואנחנו מגלים כי נפתחו שערי רחמים.

אך נדמה כי קריאתנו לא נשמעה בשמים, כי תחינתנו לגאולה וישועה עוד לא התקבלה. טובי בינינו קיפחו את חייהם במשימה האחרונה אליה הם התייצבו – הגנה על עם ישראל ועל זכותו לקיום בארצו ההיסטורית. גיבורים אלו, מאירים את השמיים, את חיינו, בדומה ליצחק שנמשל לירח. אך הם לא עוצרים פה. למרות הידיעה כי הם עשויים להיות הבאים בתור, ממשיכים לוחמינו לפעול בעוז וגבורה, להילחם להגשמת המטרה לשמה הם התייצבו.

"ושמע תקיעה תוקעה ותרועה, ואמור לציון בא זמן הישועה. ינון ואליה אני שולח, עוקד והנעקד והמזבח". הפיוט נגמר באמירתו של אלוקים כי הגיעה זמן הישועה. כי הוא שולח את המשיח (ינון) ואליהו הנביא (אליה) שיבשר לפני המשיח על בוא הגאולה. אסיים גם אני בקריאה לגאולת ישראל ולבוא הישועה. באמונה שלמה כי מלחמתנו היא מלחמת קודש, מטרה נעלה מאין כמותה. ולמרות כל הקשיים בדרך, למרות התמהמהות, נמשיך להאמין כי סופנו, העוקדים שהם בעצם הנעקדים, יהיה דומה לסופו של יצחק.

הפוסט עוקד והנעקד והמזבח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תבניות חשיבה מקובעות יכולות להיות דבר מסוכן, במיוחד בכל הנוגע לביטחון ישראל. והינה, דווקא כאשר דנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, התקבעה תבנית חשיבה אחת ודיכוטומית: "פתרון שתי המדינות – כן או לא?". המיקוד בשאלה הזאת גורם לרעיון שתי המדינות להיראות כפתרון היחיד לסכסוך וכדרך הבלעדית להשגת שלום. גם כאשר ברור שהסיכוי ליישום שלו קלוש, הוא נשאר צרוב בתודעה כפתרון יחיד.

אחרי השבעה באוקטובר, משהו התחיל לזוז. בסקר מדד הביטחוניסטים שערכנו בראשית שנת 2023, טרם מתקפת הפתע של חמאס, ראינו ש-60% מכלל הציבור בישראל ו-72% מהיהודים, מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. במאי 2025, חזרנו על השאלה הזאת בסקר נוסף, והפעם ההתנגדות בקרב כלל הציבור עלתה ל-68% ובקרב היהודים היא כבר עלתה ל-80%. נתונים דומים מופיעים גם בסקרים שנערכים בתוך החברה הפלסטינית. לפי סקר שנערך באוקטובר 2024, רוב הפלסטינים סבורים שאין סיכוי ממשי לפתרון שתי המדינות. אז למה הוא ממשיך להישאר על השולחן?

לדמיין מחדש סכסוך ישן: חלופות לפתרון "שתי המדינות"

הקיבעון המחשבתי שהופך את פתרון שתי המדינות לגביע הקדוש של המזרח התיכון מרדד את השיח על הבעיה הישראלית-פלסטינית ומקשה מציאת פתרונות חלופיים ובני-קיימא.

בשנת 2022, מתוך ניסיון לאתגר את התפיסה המקובעת הזאת, פרסמה תנועת הביטחוניסטים את נייר העמדה "לדמיין מחדש סכסוך ישן", שבו הוצגו ארבעה פתרונות חלופיים לסכסוך. אחד מהפתרונות שהוצגו שם הוא "תוכניות האמירויות", שמציעה לחלק את החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה לשמונה אמירויות בשליטת ראשי החמולות. היום, על רקע שינויים שחלו בעקבות השבעה באוקטובר, גם רבים בציבור הפלסטיני וגם ראשי החמולות מנפת חברון מצדדים בתוכנית זו, והופכים אותה לרלוונטית מתמיד.

תוכנית האמירויות היא תוכנית שפיתח סא"ל (מיל') ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחבר תנועת הביטחוניסטים. התוכנית מתבססת על היכרות מעמיקה עם החברה הערבית ועל ההבנה שיסודותיה נעוצים עד היום בתפיסה של חברה שבטית שבה הנאמנות היא קודם כול למשפחה ולשבט (החמולה). בהתאם, החברה הערבית איננה מקשה אחת, אלא קובץ של חמולות שלעיתים לא מקיימות כל קשר זו עם זו. לפי קידר, הניסיון המערבי-קולוניאליסטי להלביש על האזור את המודל של מדינת לאום כשל בגלל חוסר הבנה מהותי של מבנה חברתי זה. כפתרון חלופי הוא מציע להקים שמונה אמירויות במרחבי יהודה, שומרון ועזה, שיתנהלו כמעין ערי מדינה בשליטת החמולות המקומיות ויזכו לאוטונומיה מסוימת.

תוכנית האמירויות: מה הופך אותה לפתרון המתאים?

לפי התוכנית, השייחים – ראשי החמולות – יהיו אחראים על כל הצד האזרחי והשיטורי בשטח שתחת שליטתם, כמו טיפול בתשתיות והניהול העירוני. מנהיגי האמירויות גם ידאגו לחינוך, תוך שיתוף פעולה עם ישראל, זאת כדי לשים סוף לחינוך הרדיקלי ולהסתה לטרור שמעודדת הרשות הפלסטינית. התוכנית קובעת גם שהאמירויות יהיו רשאיות לפעול בנפרד או להקים מועצת ניהול ותיאום משותפת. לתושבי האמירויות תהיה שייכות אזרחית-אמירתית, והם יקבלו תעודות זהות ודרכונים מטעם האמירות שאליה הם משתייכים.

לתוכנית האמירויות יש יתרונות רבים גם עבור ישראל וגם עבור הפלסטינים.

מבחינת ישראל, היא מאפשרת שליטה על מקסימום שטח עם מינימום אוכלוסייה, מעניקה ריבונות על חבלי מולדת, ומחזקת את מרווח הביטחון של צה"ל. נוסף על כך, התוכנית בולמת את המאמצים לרצף טריטוריאלי פלסטיני.

מבחינת הפלסטינים, זוהי דרך להתנתק מהרשות הפלסטינית המושחתת והכושלת, ולהשיג שליטה מקומית שמתאימה למבנה החברתי ולאופי האוכלוסייה. כמו כן, התוכנית מאפשרת להם ליהנות מניהול אזרחי עצמאי שיכול לשפר את רמת חייהם, לתרום למצבם הכלכלי ולצמצם פשיעה.

יתרון חשוב נוסף של תוכנית האמירויות נעוץ בגמישות שלה. התוכנית הזאת יכולה לעמוד בפני עצמה, או להתכתב עם פתרונות נוספים כמו הקמת קונפדרציה ירדנית או הקמת ישות אוטונומית ברצועת עזה. אפשר לומר, אם כך, שיישום תוכנית האמירויות הוא הבסיס לכמעט כל פתרון הגיוני לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תוכנית האמירויות: למה דווקא עכשיו?

הרעיון שבבסיס תוכנית האמירויות איננו חדש. כבר בראשית שנות התשעים, מדינת ישראל ניסתה לקדם באופן רשמי וגלוי פתרונות מדיניים שיתבססו על הנהגות מקומיות. אולם, במקביל לשיחות אלו נוהל שיח צדדי בין הפת"ח לבין נציגיו של שמעון פרס, אשר התגבשו לבסוף לכדי הסכמי אוסלו, הסכמים שהביאו בין היתר לביסוס השליטה של הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה.

הסכמי אוסלו נחלו כישלון חרוץ, והובילו לשרשרת אסונות לאומיים ששיאם בשבעה באוקטובר 2023. אולם הצד הישראלי לא היה היחיד שנפגע מהם – גם הפלסטינים סובלים רבות מאז שהם נתונים לשליטת הרשות הפלסטינית, שהיא רשות מושחתת שכל מטרתה היא אחת: השמדת ישראל. כשזאת המטרה, אין מי שידאג באמת לניהול העירוני ולחיי התושבים. הרשות גם מעודדת טרור ומצמיחה מחבלים, ובכך גוררת את ישראל לפעילויות צבאיות בתוך שטחי יו"ש שמערערות את הביטחון של תושבי המקום.

מאז השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, רמת החיים הירודה ממילא של הפלסטינים רק מוסיפה להידרדר, ומתחילה להישמע קריאה פנים-פלסטינית לשנות את ההנהגה. קריאה זו קיבלה משנה תוקף בכתבה שפורסמה החודש בוול סטריט ג'ורנל שבה נכתב שחמולת אל ג'עברי, חמולה גדולה מחברון, יחד עם חמולות נוספות בעיר, מעוניינות בהקמת אמירות עצמאית שתחליף את שלטון הרשות הפלסטינית בחברון ובסביבתה. מאז, החמולות אומנם הכחישו את הנאמר, אך ברור שזה הפתרון שאליו הן שואפות – וכך עולה גם משיחות שאנחנו, בתנועת הביטחוניסטים, קיימנו עימן. המסר שעולה מאותן שיחות הוא חד וחלק: אין לנו בעיה לצאת נגד הרשות, אבל הבעיה שלנו היא איתכם, הישראלים – אתם צריכים להחליט מה אתם רוצים ולהציב חזון ברור.

ראוי לציין כי חברון היא עיר משמעותית ואם אכן תקום שם אמירות, זה יקרין ישירות על יתר הערים ביו"ש ועל עזה, וכנראה נראה תנועה לכיוון הקמת אמירויות נוספות ומשם לשינוי אמיתי במצב השלטון הפלסטיני.

מנהיגי החמולות לוחמים נגד קיצונות דתית

השייחים שונים באופן מהותי ממנהיגים פוליטיים אחרים, וזאת מאחר שהם מנהיגים חמולה, וחמולה זאת משפחה. הרעיון המסדר שעליו נשענת תוכנית האמירויות הוא שהשייח ידאג למשפחה שלו – החמולה, ושהחמולה מצידה תהיה נאמנה אליו.

אחד הדברים שמסכנים נאמנות בתוך חמולות הוא קיצונות דתית. מאחר שראשי חמולות פנטיים נוטים להתמקד בדת ולא בבני משפחתם, זה גורם לפגיעה בנאמנות כלפיהם ויכול להוביל להתפרקות החמולה. השייחים מבינים זאת ולכן רוב החמולות מתונות מבחינה דתית ומוטות יותר לפן הכלכלי. כלומר, המטרה העיקרית שלהן היא לא לפעול למען אידיאולוגיות גדולות, אלא לדאוג לרווחת השבט – ממש כמו הורה שרוצה לפרנס את משפחתו.

נקודה חשובה נוספת שהופכת את השייחים לפרטנרים שאפשר לשתף איתם פעולה היא שלחמולות יש שאיפות שליטה מקומיות ולא לאומיות. מכאן, שבשונה מהרשות ששואפת להשמיד את ישראל ולהקים מדינה פלסטינית במקומה, החמולות יתמקדו בניהול העיר שלהן.

מעבר לכך, לשלטון הישראלי יהיה יותר מרחב פעולה מול שלטון שמונהג בידי שייחים מאחר שהחמולות לא יכולות להתקיים כלכלית בלי אינטראקציה עם ישראל. למדינה גם יהיו הרבה מקלות וגזרים להפעיל מולן, כמו מתן אשרות עבודה בשטח ישראל, גישה לאזורי תעשייה משותפים ושימוש בנמלי ישראל.

חשוב להדגיש שגם תחת תוכנית האמירויות, האחריות הכוללת על המרחב הארצישראלי, לרבות עזה, תהיה נתונה בידי ישראל. לצה"ל ולכוחות הביטחון תישמר הזכות לפעול באופן חופשי בתוך השטחים כדי להמשיך למגר את הטרור.

פתרון שבטי לחברה שבטית

לעולם המערבי יש נטייה לנהל את הדיון על הפלסטינים בינו לבין עצמו, בלי לשאול את הפלסטינים מה הם רוצים. הגישה הזאת מובילה לניסיונות להחיל פתרונות מערביים על בעיות שמקורן באופי תרבותי לגמרי אחר – וכך בדיוק נולדה הרשות הפלסטינית, וזו גם הסיבה להתקבעות על פתרון שתי המדינות.

כדי למצוא פתרונות ישימים לסכסוך, צריך להסתכל על החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה, ממש כפי שעשה ד"ר מרדכי קידר. קידר הבין שמדובר בחברה עם מרכיבים חמולתיים, ושכל ניסיון לכפות עליה שלטון חיצוני שלא עולה בקנה אחד עם מבנה השבט – מוּעד לכישלון. ההבנה הזאת היא שהביאה אותו לגבש את תוכנית האמירויות שלקוחה מתוך העולם הערבי עצמו, ולמעשה שואבת השראה מאיחוד האמירויות וממודלים דומים שמתחילים להיווצר גם בסעודיה, כווית ועומן.

רבים בציבור הפלסטיני כבר מבינים שזה הפתרון הנכון עבורם, וחלקם אף מעוניינים לפעול לקידום הנושא. אולם, דווקא מדינת ישראל, שיכולה להרוויח רבות מן התוכנית, עדיין מתמהמהת. אם נקשיב לנציגי החמולות בחברון ונעז להציג חזון ברור, ואם תוכנית האמירויות אכן תצא אל הפועל, יתמלאו תנאים לשינוי אזורי אסטרטגי מן המעלה הראשונה. ועם שינוי כזה, לא מן הנמנע שבעוד שנים ספורות כבר נראה ישראלים עושים קניות במרכז שכם – ממש כמו שהיה המצב לפני כניסת הרשות הפלסטינית לשלטון.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט ״שופינג בלב שכם״: תוכנית האמירויות יכולה להביא לשקט אמיתי באזור הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפרויקט הגרעיני האיראני, שהיה במשך עשורים עמוד התווך של תפיסת ההרתעה של הרפובליקה האסלאמית, הפך למטרה מבצעית מוצהרת של מערכת הביטחון הישראלית, וככל הנראה הושמד באופן שמחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור. עבור מערכת הביטחון הישראלית, מדובר לא רק בניצחון טקטי, אלא בשינוי כללי המשחק.

המכה הזו מעצבת מחדש את האסטרטגיה האיראנית ומטלטלת את תשתיות החסינות שהקימה טהראן, לא רק בזירה הבינלאומית, אלא בעיקר בתוך אזורי ההשפעה שלה: מעיראק, דרך לבנון ועד תימן.

עם זאת, בישראל מבינים כי למרות ההישגים המשמעותיים – המערכה רחוקה מלהסתיים – אולם, גבולות ההרתעה השתנו באופן מהותי. הפגיעה בתוכנית הגרעין מחזירה לישראל את יכולת ההרתעה שנפגעה קשות בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר, ואף עשויה להאיץ תהליכי נורמליזציה חדשים מול מדינות ערביות ומוסלמיות שנמנעו עד כה, כגון סעודיה שמביטה בדריכות על העוצמה הצבאית, המבצעית והמודיעינית שמפגינה ישראל.

מנגד, קיימת הערכה כי בטהראן שוקלים ליזום מלחמת התשה ארוכה נגד ישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי של איראן: ביניהם חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק, חות'ים בתימן ואולי אף הפעלת טרור איראני באירופה באופן ישיר של משמרות המהפכה, או באופן עקיף על ידי רשתות טרור ופשע מקומיות ותאים רדומים הממתינים ליום פקודה. במצב כזה, לא תיוותר ברירה אלא "ללכת עד הסוף" – כלומר, חתירה להפלת משטר האייתולות. מה שהיה נראה בעבר כטאבו או אשליה – הפך לתרחיש סביר בהחלט.

טלטלה פנימית באיראן

המהלכים האחרונים מביאים גם לפגיעה במערכת הפנימית האיראנית, כשדיווחים מוכיחים על התגברות הקולות המתנגדים למשטר ומעוררים טלטלה חברתית ופוליטית במדינה.

קולות מטעם קבוצות שונות, ביניהן מיעוטים אתניים ודתיים, כגון כורדים, בלוצ’ים, סונים וסטודנטים בעלי נטייה פרו-מערבית, מתחזקים תוך ניצול התחושה הגוברת של שחיקת התמיכה האזרחית בלב המשטר. דמויות בולטות מהאופוזיציה האיראנית בחו"ל, ביניהן רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, קוראות באופן גלוי להפלת המשטר ומבקשות מהמערב שלא להעניק "גלגל הצלה אחרון" למנהיג העליון עלי ח’מינאי.

בשנים האחרונות, עבור רבים באיראן, משטר האייתולות הפך לא רק לאויב החירות, אלא גם לאיום ישיר על היציבות הכלכלית, החברתית והאזורית שלהם. התמיכה האיראנית בתשתיות טרור מחוץ לגבולות המדינה הפכה למעמסה כבדה, והפעילות המתמשכת של המוסד הישראלי בלב טהראן, שמכוונת לבכירי המשטר, מעצימה את תחושת חוסר הביטחון והבוז כלפי המנהיגות הדתית.

בנוסף, המערכה הנוכחית חשפה פער אסטרטגי משמעותי בין ישראל לאיראן. חיל האוויר הישראלי חידש את עליונותו האזורית באמצעות יכולת תקיפה מדויקת, חמקנית ועמוקה. המוסד שלח מסר ברור למשטר האיראני: הוא שולט ברחובות טהראן, מסוגל לפגוע בכל יעד, וביכולתו להכתיב את סדר היום הביטחוני של המדינה אם ירצה בכך.

מערך ההגנה האווירי של איראן, שהוצג בעבר ככלי הרתעה מרכזי, התגלה כחסר תועלת מול הטקטיקות החמקניות של ישראל. מערכת הטילים הבליסטיים, אף על פי עוצמתה, לא הצליחה למנוע את הפעילות הישראלית ואינה מסוגלת לשמש משקל נגד למתקפה כוללת, כפי שקיוו מנהיגי המשטר בטהראן.

הבידוד הבינלאומי של איראן

בעשור האחרון, נשענה איראן על רוסיה וסין כעוגנים דיפלומטיים, אך שתיהן נמנעו ממעורבות ישירה במערכה ושיגרו מסרים רפים בלבד. ההכרזה החריגה של מדינות ה-G7, שתמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הדגישה את הבידוד הגובר של איראן בזירה הבינלאומית. במקביל, ניסתה איראן באמצעות שר החוץ שלה, עבאס עראקצ’י, לגייס תמיכה בקרב מדינות האזור תחת סיסמת "אחדות אסלאמית" נגד ישראל, אך מעבר להבעות תמיכה פורמליות, אף מדינה לא נקטה בפעולה צבאית למענה. מדינות האזור בחרו לצפות מהצד כאשר ישראל וארה"ב מעצבות מחדש את הסדר האזורי.

המלחמה הפתוחה בין ישראל לאיראן חורגת מעימות בין שתי מדינות בלבד: זהו מאבק על עיצובו של הסדר האזורי החדש. בעוד שבעבר נאבקה איראן להשיג מעמד של מדינת סף גרעינית, היום הרפובליקה האסלאמית נלחמת על קיומה של המהפכה האסלאמית משנת 1979. ישראל וארה"ב האיצו את הספירה לאחור של משטר האייתולות והשאירו זאת בידיו של העם האיראני להחליט  – כאשר גם בטהראן מודעים לכך כי ייתכן שזוהי שקיעתו של המשטר הנוכחי ותחילתה של איראן חדשה.

הפוסט מלחמת סף: ישראל מאיימת על ליבת המשטר האיראני ומשנה את חוקי המשחק במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שם המבצע "עם כלביא" אינו שם אקראי. זו בחירה עמוקה ושורשית, ששואבת את כוחה ועוצמתה ממעמקי התרבות והזהות היהודית שלנו. זוהי תפיסת עולם שנוסכת כוח, משמעות ואחריות על כולנו, מהעורף, דרך הדרגים המבצעיים ועד מקבלי ההחלטות בקריה ובירושלים.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָׂא": מה קורה כשהאריה קם

האריה, או הלביא, מוזכר כמה וכמה פעמים בתנ"ך כסמל לעוצמה ולנינוחות שמגיע יחד עם עוצמה אמיתית. יעקב מברך את יהודה כשהוא מתאר אותו כ"גור אריה", וכמי ש"רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" והנביא ישעיהו משתמש כמטפורה בשאגתו של האריה: "שאגה לו כארי".

אבל הפסוק שהיווה השראה לשם המלחמה מול איראן, הוא מיוחד, כיוון שלא נאמר על ידי מישהו מעם ישראל. את המילים  "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" אומר לא אחר מאשר בלעם, הנביא שנשכר כדי לקלל את עם ישראל, ויצא מברך. איזו תכונה מיוחדת ראה בעם ישראל הנביא שהסתכל עלינו מבחוץ? את התעוררותו של האריה בזמן אמת.

האריה יודע לרבוץ ומפגין בכך את שלוות רוחו. אך כאשר האריה בכל זאת מאותגר לצאת למלחמה הוא לא נמנע מהעימות, אלא פועל בנחישות ובעוצמה בלתי מתפשרות עד הניצחון. אל תטעו בעם הזה, אומר בלעם לעולם. גם כשהוא נראה רובץ, יש תחתיו עוצמות ונחישות.  הוא "יקום ויתנשא" כשהוא נדרש לפעול, ו"לא ישכב" עד שהאיום יוסר והמשימה תושלם.

גם כיום, עם ישראל לא תמיד מזהה את הכוחות הטמונים בו. המחלוקות שלנו לפעמים מסתירות מעינינו את מי שאנחנו באמת, ואנחנו צריכים שיבוא איזה "בלעם" כדי לשקף לנו את מי שאנחנו באמת. השבעה באוקטובר היה סוג כזה של בלעם. רבצנו, חשבנו שאין לנו כוחות לקום ולהתנשא, אבל מה שקורה בימים אלה שבהם ההיסטוריה של המזרח התיכון נכתבת מחדש, מזכיר לנו שאנחנו אריות.

לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמנו

והינה עוד נקודה מעניינת שתפסה אותנו. בפירושו על הפסוק שמהווה השראה לשם המבצע, מדגיש רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה"משך חכמה"), מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, תכונה נוספת שמאפיינת את האריה – עצמאות.

כך הוא כותב: "כי הנה עם כלביא יקום כו', שאין העזר מהשתתפות ממלכות אחרים רק מעצמו, וכמו הארי שאינו קורא זולתו לו לעזרה…". כלומר, כשם שהאריה מגן על להקתו מפני מתקפות חיצוניות בכוחות עצמו, כך גם על עם ישראל להיות מסוגל להגן על עצמו מפני האויבים, ולא להיות תלוי בכוחן של מדינות אחרות. זהו אחד מעקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים: ביטחון ישראל חייב להיות רק בידי ישראל.

לשאוב כוח מהמורשת היהודית

"עם כלביא" הוא שם שמחייב אותנו לא רק להגן, אלא גם לקחת אחריות, ליזום, להכריע ולנצח. זוהי התחייבות, לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי הדורות הבאים וכלפי המורשת שממנה באנו. הוא מבטא את האומץ הנדרש להתמודד מול קשיים בלתי נתפסים, את הנחישות הבלתי מעורערת להשיג את היעד, ואת החוסן המנטלי לעמוד זקופים גם תחת אש. זוהי הרוח שמובילה אותנו בקרב, וזוהי הרוח שמחייבת אותנו ביום-יום.

הבחירה במילות התנ"ך לשם המבצע היא תזכורת חדה וברורה: כוחנו אינו רק בברזל, במודיעין או בטכנולוגיה. כוחנו טמון גם, ואולי בעיקר, ברוח האנושית שלנו. במערכה הנוכחית, כמו בכל עימות עם האויב, עם ישראל נחוש להגן על עצמו, ושואב את חוסנו משורשיו, ומצדקת הדרך שלו.

הפוסט עם כלביא: זה לא רק שם של מבצע, זו גם תפיסת עולם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אנו מכריזים בזאת, על המשך קיומה של מדינת ישראל…" כך היה ראוי לראש ממשלת ישראל לפתוח את נאומו לאומה, עם פתיחת מתקפת המנע של צה"ל באיראן. החלטה זו, היושבת על כתפי ראש הממשלה, היא בסדרי הגודל של הקמת המדינה. בשנת 1947 דוד בן גוריון קיבל החלטה לקבל את תוכנית החלוקה ולהקים את מדינת ישראל, ובשנת 2025 בנימין נתניהו קיבל החלטה למנוע את השמדתה ולוודא את המשך קיומה.

מדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי מאז היווסדה. תחילה, האיום הובל על ידי 6 צבאות ערב, שתיכננו לכבוש את כל מדינת ישראל שזה עתה הוכרז על הקמתה, ועם השנים האיום לבש צורה ופשט צורה בדמות צבאות וקואליציות מדינות ערביות קרובות (מצרים, סוריה, ירדן) ורחוקות (עיראק). בעשורים האחרונים אויבי ישראל, בדמות ארגוני הטרור הפלסטיניים (פת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלאמי) וכן ארגון החיזבאללה, הובילו לא רק למעשי טרור ורצח, אלא לנסיון לממש את חזונם להשמדת ישראל באמצעות תוכנית המתקפה של ה-7 לאוקטובר.

השעון הסופר לאחור את השמדת ישראל

תוכנית זו לא היתה רק ניסיון לבצע מעשי רצח וחטיפות מקומי, אלא היתה חלק מתוכנית רב זירתית, בחסותה של איראן, לכיבוש והשמדת מדינת ישראל. מתקפת חמאס היתה אמורה להיות המהלך הראשון, מעין "רגל בדלת", שלאחריו יתקפו פוג'י רדואן בצפון, ערביי יהודה ושומרון בשומרון ובערי השרון, ובהמשך, ערביי ישראל והמיליציות מסוריה, ואולי אף מירדן. הכל בחסות אש הטילים האיראנית, אשר לפי התכנון היה אמורה להגיע לאתרים אסטרטגיים, בסיסי חיל האויר ועוד.

איראן לא רק היתה נותנת החסות, אלא שהיא גם מימנה, הכווינה והיתה המאפשר האסטרטגי של הטרור מול ישראל – הכל כחלק מרצונה להשמיד את מדינת ישראל (בטהראן תלוי שעון הסופר לאחור משנת 2040 את זמן השמדתה של ישראל… זו הזדמנות לטייסי חיל האויר- להשמידו!). אבל איראן לא הסתפקה "רק" בהפעלת טרור וטבעת אש, אלא חתרה להשגת נשק גרעיני, הכל בכדי להשמיד את ישראל. רצון זה של איראן, למרבה האירוניה, מעולם לא הוסתר, אולם העולם ומוסדות האו"ם המשיכו לעצום עיניים, ולנהל עמה משא ומתן כאילו מדובר בעסקה להפסקת ייצור נפט לשימוש אזרחי.

10 פצצות הירושימה

מנגד, מדינת ישראל, בהובלתו של נתניהו, זיהתה את האיום הקיומי, והובילה מאבק רב שנים, ורב ממדי בניסיון לעצור את התגרענותה של איראן. מאבק זה כלל מהלכים דיפלומטיים, בשילוב עם לחץ וסנקציות כלכליות, שהובילו להסכם הגרעין בשנת 2015 (JCPOA), בהובלת ארה"ב. אולם, גם הסכם זה, שממנו יצא הנשיא טראמפ בקדנציה הראשונה שלו (2018), לא מנעו מאיראן להמשיך בחתירתם לפצצה.

ניסיונות אלו הגיעו לשיא בשנים האחרונות, עת איראן הגיעה לכמות אוראניום מועשר ברמה של למעלה מ-60% , בכמות של מאות ק"ג, המספיקים לכ-10 פצצות אטום (כל אחת בסדר גודל של הירושימה). בנוסף, איראן הצליחה להערים על סאב"א, ולקדם בחשאי תוכנית להפיכת החומר המועשר לפצצה (קבוצת הנשק שמטרתה לייצר את ההתקן בו יתקיים הפיצוץ, והוא יותקן על גבי טיל).

בחודשים האחרונים התרבו הסימנים להתקדמות תוכנית קבוצת הנשק, כולל ביצוע ניסויים. מהלך זה חייב קבלת החלטה ישראלית גורלית: האם מדינת ישראל יכולה להמשיך להתקיים בצל איום של פצצה גרעינית מצד איראן. כאן נכנס להילוך מואץ תהליך קידום המוכנות הצבאית למניעת כוונתה של איראן. תוכנית זו, המבוססת על יכולות מבצעיות מגוונות ורבות שנים (שלא יפורטו במאמר זה), קיבלה את ההכוונה וההתאמות הנדרשות בחודשים האחרונים, כפי שמסר ראש הממשלה, ויצאה לפועל בליל יום חמישי האחרון ה 13ביוני 2025.

תהליך קבלת ההחלטות הלאומי המורכב שאת חלקו אני מכיר מבפנים התקיים שנים רבות, תוך דילמות כבדות משקל (יכולת הביצוע, ההישג הנדרש, מחיר לכוחותינו, מחיר לעורף, מחיר מדיני, כלכלי ועוד). הוא הביא לקבלת החלטה גורלית: המשך קיומה של מדינת ישראל, ומניעת איום קיומי על ידי גרעין. על-כך, נאמר כי זו החלטת בן גוריון. רוצה לומר, החלטה על המשך קיומה של המדינה, גם במחיר כבד, וסיכונים אפשריים, אבל המטרה הגדולה היא החשובה כאן.

מטרת מתקפת המנע

מטרת מתקפת המנע היא השמדת יכולות הגרעין או פגיעה משמעותית בו. בנוסף, הוגדרו גם הישגים נוספים, ובהם: פגיעה ביכולת הטילים המדויקים של איראן (גריעת יכולות). התכלית האסטרטגית היא: שינוי המציאות האזורית (ואני מוסיף – העולמית) מן היסוד. החזרת ההרתעה הישראלית, שבירת ציר הרשע, והפעם תוך פגיעה קשה בראש הנחש עצמו.

לפיכך, על מקבלי ההחלטות בישראל לפעול בהתאם ליעד הראשי ולתכלית האסטרטגית. רק כאשר נגיע להישגים אלו, ולא לפני (בשל לחץ כלשהו – בינלאומי או אחר), עלינו להיכנס למנגנון סיום שיבטיח את המשך פירוק כלל יכולת איראן בתחום הגרעין (מודל לוב על מלא). כמו כן עלינו לכלול כאן את כל תחומי האיום האיראניים: התעצמותה בטק"ק, הפעלת שלוחי הטרור ומימונם, פתיחת מיצרי באב אל מנדב ועוד. זו הזדמנות של פעם בדור, ועלינו למצות אותה עד תום.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט החלטת בן גוריון של נתניהו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" טראמפ אמר בשיחות סגורות שהוא אישר תוכניות תקיפה באיראן, אך הוא רוצה להמתין להחלטה של המשטר לגבי נטישת תוכנית הגרעין. זאת, לאחר שהתבטא לפני כמה ימים במילים "אין לי חשק למו"מ עם איראן – אני מצפה לכניעה מוחלטת". רשת "בלומברג" מדווחת שבאמריקה "נערכים לתקיפה בימים הקרובים – למרות שהמצב עדיין מתפתח ויכול להשתנות".

דברים אלה משקפים את ההישגים המרשימים של ישראל במלחמה עם איראן, ימים ספורים בלבד לאחר שיצאה למתקפת מנע מול האיום הגרעיני והבליסטי. העולם מתבונן בהשתאות על היכולות יוצאות הדופן של מערכת הביטחון הישראלית.

לאור ההישגים של ישראל מצד אחד וגודל האיום הקיומי הניצב מולנו מצד שני, הגישה שחותרת ל"אסטרטגיית יציאה" ומוכנה להסתפק בכל הסכם עם האיראנים ­ בכל מקרה אינה יכולה להיות אופציה. השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל היא אחרת: האם להסתפק בכניעה איראנית שתכלול פירוק תשתיות הגרעין והטילים אך תשאיר את המשטר עם יכולת להתאושש בעתיד, או לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה כדי למוטט את כלכלתה של איראן ולהביא לשינוי השלטון ולקריסת הציר השיעי.

מהו האיום הקיומי הכפול שאילץ את ישראל לפעול דווקא עכשיו?

לאחרונה החליטה איראן לעבור מהעשרת אורניום לתהליך של הנשקה – יצירת נשק גרעיני של ממש. לפי ההערכות המודיעיניות, איראן החלה בהיערכות מהירה להרכבת תשע פצצות גרעין, כאשר כל מרכיבי הפצצה כבר נמצאים בהישג יד.

במקביל, החליט המשטר האיראני להתחיל לייצר טילים בליסטיים בקצב חסר תקדים. המטרה הייתה להגיע בתוך מספר שנים לעשרות אלפי טילים בליסטיים שיוכלו להציף את מערכות ההגנה האווירית של ישראל עד שייגמרו המיירטים, ולחולל בה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים. שילוב טילים גרעיניים בירי מסיבי כזה היה מאפשר לאיראן לממש את יעדה המוצהר – ולהביא להשמדת ישראל.

כדי להגן על עצם קיומה ועל שלום העולם המערבי כולו, לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה שנועדה לסכל הן את הפיכתה של איראן למדינה בעלת נשק גרעיני והן את איום הטילים הבליסטיים שביקשה לפתח. המטרה: השמדת כל התשתיות הגרעיניות והבליסטיות, כולל המפעלים שמייצרים את הנשק, חיסול המדענים שמחזיקים בידע שמאפשר את פיתוח פרויקט הגרעין האיראני, פגיעה קשה בהנהגה הצבאית האיראנית ובמשמרות המהפכה, וסיום המערכה בתוך שבועות בודדים מבלי להיגרר למלחמת התשה קשה וממושכת שבה איראן, בדומה לתימן, "מטפטפת" עלינו טילים למשך חודשים ארוכים או אפילו שנים.

ימים ספורים ששינו את המזרח התיכון

בתום ימי לחימה מעטים בלבד, צה"ל כבר שולט כמעט לחלוטין במרחב האווירי של איראן, כולל באזור טהרן – מציאות שעד לפני כמה ימים נראתה בלתי אפשרית. כוחות הביטחון הישראליים ביצעו מבצעי סיכול נועזים ויצירתיים בעומק איראן. מתקני גרעין ומתקנים צבאיים נפגעו או הוצאו מכלל פעולה, ויכולת הייצור והפיתוח האיראנית ספגה מכה קשה.

במקביל, הטילים הבליסטיים שהיו אמורים להציף את ישראל לפי התכנון האיראני, למרות מחיר הדמים הנורא שגבו בחיי אזרחים ישראלים, יורטו ברובם הגדול ולא הניבו את התוצאות שאיראן ציפתה להן. ישראל מתמודדת באופן יעיל ומדויק גם עם ניסיונות שיגור רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים.

העובדה שהמערכה מתרחשת לאחר שישראל כבר כרתה כמה מזרועות התמנון האיראני, מסבירה מדוע אפילו הפרוקסי שאיראן השקיעה בהם משאבים עצומים – חיזבאללה וחמאס – נמנעים מלהצטרף למערכה, ואינם נחלצים לעזרת המדינה שטיפחה אותם במשך עשורים. לאחר העימות הקודם עם ישראל הם פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמם.

התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות האזורי. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית עם כושר הרתעה משמעותי,  כיום חשופה ופגיעה יותר מאי פעם. הציר השיעי בראשותה, שהטיל אימים על המזרח התיכון כולו, מתערער ויש אפשרות אמיתית להביא לקריסתו.

זה המצב החדש שנוצר בתוך ימים ספורים. ישראל מוצאת עצמה בנקודת זמן היסטורית זו בעמדה שלא הייתה בה מעולם, עם הכוח לעצב את פני האזור לשנים הבאות. וכעת, עומדת בפניה השאלה הגדולה: מה עליה לעשות עם ההזדמנות הזו?

אפשרות ראשונה – פירוק הגרעין והותרת המשטר על כנו

האפשרות הראשונה שעומדת בפני ישראל היא להביא את איראן לכניעה מוחלטת בתנאים קשים מבחינתה, שיכללו פירוק מלא של כל תשתיות הגרעין ותשתיות הטילים הבליסטיים, התחייבות חד־משמעית שלא לשקם אותן, ושמירה של ישראל על חופש פעולה מלא לשוב ולתקוף בכל מקרה שבו איראן תפר את התנאים – בדומה למצב שהיא מקיימת כיום מול חיזבאללה, לאחר שהחלישה אותו באופן דרמטי במלחמת חרבות ברזל.

לאפשרות זו כמה יתרונות ברורים. האיום הקיומי הכפול יוסר בטווח הזמן הקרוב, ישראל תשיג את המטרה שלשמה יצאה למערכה, והעולם יקבל מסר ברור בדבר נחישותה להגן על עצמה. הציר השיעי יהיה חלש ומורתע, והקואליציה השקטה שתומכת כבר כעת בישראל תוכל להמשיך לפעול בצורה מתואמת. ישראל תיהנה גם מהמשך תמיכת העולם המערבי, שכיום מריע לה על הישגיה באיראן, שהתקדמותה המואצת לעבר נשק גרעיני מהווה איום רציני גם עליו.

אולם לאפשרות זו יש גם מגבלות שחשוב להכיר בהן. המשטר האיראני יישאר על כנו עם יכולת כלכלית נרחבת, גם אם מוחלשת. כל עוד השלטון בטהרן ימשיך להתקיים, יהיה לו אינטרס מובהק לשקם את מה שנפגע – בין אם בתוך שנה, חמש שנים או עשור. האייתולות לא יוותרו על שאיפותיהם האזוריות ועל התפיסה שישראל היא אויב קיומי שיש להשמיד.

המשטר האיראני שרד מלחמה עם עיראק שנמשכה שמונה שנים, עמד בפני סנקציות חמורות במשך עשורים, והצליח לצבור כוחות ולשקם את עצמו פעם אחר פעם. בפעם הבאה לא בטוח שיהיו לישראל התנאים הנדירים הנוכחיים – אור ירוק מלא, תמיכה מודיעינית וציוד מתקדם מארה"ב, פרוקסי איראניים מוחלשים מאוד ותמיכה של חלק לא מבוטל מהקהילה הבינלאומית – כדי לפעול שוב באופן עוצמתי ואפקטיבי כמו היום.

לכן, למרות ההישגים הברורים שאפשרות זו מבטיחה, יש לשקול בזהירות אם היא מספקת פתרון אמיתי וארוך טווח לאיום האיראני – או שמא היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לנקודת זמן כלשהי בעתיד, כשהתנאים עשויים להיות פחות נוחים לישראל.

אפשרות שנייה – הפלת המשטר האיראני

האפשרות השנייה שעומדת בפני ישראל היא לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר ולהרחיב את מטרות המערכה עד כדי הפלת המשטר האיראני. מדובר בפעולה עמוקה שתכלול הרס מתוכנן של הכלכלה האיראנית – פגיעה בשדות הנפט, ביכולת הזיקוק, בנמלים ובתשתיות התחבורה – לצד חיסול נרחב של ההנהגה הצבאית והפוליטית במטרה להביא לקריסת שלטון האייתולות.

לאפשרות הזו כמה יתרונות משמעותיים. הפלת המשטר תסיר את האיום האיראני לא לשנים או לעשורים, אלא לצמיתות. לא תהיה יותר מדינה שתממן, תכוון ותנהל את שלוחות הטרור נגד ישראל. הציר השיעי כולו יקרוס – מחיזבאללה וחמאס, דרך המיליציות העיראקיות, ועד לחות'ים בתימן. המזרח התיכון יחווה שינוי טקטוני שיאפשר לישראל להדק ולהעמיק בריתות אסטרטגיות במרחב ולהיות מעצמה בקנה מידה גלובלי, שתשפיע על האזור כולו יותר מאחרות ותיקח חלק מכריע בעיצובו.

נימוק נוסף התומך באפשרות זו הוא שמדובר בהזדמנות שעשויה שלא לחזור. כיום ישראל נהנית מקונסטלציה חד-פעמית: מודיעינית, צבאית, מדינית ודיפלומטית. כפי שקרה עם קדאפי בלוב, קריסת המשטר עשויה להביא להתעוררות כל הגורמים האופוזיציוניים בתוך איראן ולהאיץ את נפילת משטר האייתולות.

אולם לאפשרות זו יש גם מחירים וסיכונים שיש לקחת בחשבון. הפלת המשטר תביא לפחות באופן זמני לעלייה משמעותית במתיחות עם מדינות אירופה, שרואות באיראן שותפה כלכלית חשובה. מחירי הנפט יזנקו בטווח הקצר ויפגעו בכלכלה העולמית. המתיחות הדיפלומטית עלולה להימשך חודשים ואף שנים.

שאלת המעורבות האמריקאית

מה שיכול להקל משמעותית את יישום שתי האפשרויות הוא כמובן מעורבות אמריקאית ישירה במערכה. השימוש במפציצים אסטרטגיים אמריקאיים, או לחלופין השאלתם לישראל, יאפשר לטפל באופן יסודי יותר באיומים כמו בונקרים מבוצרים בעומק רב מתחת לאדמה עם חומרים ואמצעים ליצירת נשק גרעיני ותשתיות לחימה תת-קרקעיות אחרות. כמו כן, הפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי תסייע באופן משמעותי, תאיץ ותקל גם את דחיקת איראן לכניעה בתנאים קשים מבחינתה וגם את הפלת המשטר.

ישראל אסירת תודה על כך שארה"ב מספקת לה תמיכה מודיעינית, ציוד מתקדם ואור ירוק מלא לפעולה, אך לאחר הישגיה כעת היא מצפה שארה"ב תצטרף למתקפה באופן ישיר. נכון לשעה זו, סימנים רבים אכן מעידים על כוונות התקפיות שלה: אלה כבר לא התבטאויות בלבד, אלא גם מעשים כגון קידום כוחות אמריקניים משמעותיים לאזור. מאידך גיסא, ארה"ב משאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן עם איראן, בתנאי של כניעה מוחלטת שלה.

ההיסוס האמריקני עד כה להפעלת כוח נובע מהשלכות גיאופוליטיות אחרות שאינן בזיקה ישירה לישראל, שאותן הממשל בוושינגטון לוקח בחשבון, ומשקף את המאבק הפנימי בקרב הרפובליקנים, בין גורמים בדלנים לגורמים פרואקטיביים המאמינים שאמריקה צריכה להפעיל כוח בזירה הבינלאומית.

מצד שני, אם יימשך ההיסוס הזה הוא עתיד ככל הנראה לגבות מאמריקה מחירים גיאופוליטיים כבדים. אם סין ורוסיה יראו שארה"ב אינה מוכנה להפעיל כוח צבאי כל עוד היא אינה מותקפת ישירות, הן עלולות להסיק מסקנות מסוכנות. סין תוכל לשקול פלישה לטייוואן בהנחה שאמריקה לא תתערב כל עוד לא יותקפו אזרחים או נכסים אמריקאיים ישירות. באופן דומה, רוסיה עלולה לבחון אפשרויות התרחבות נוספות באירופה – כגון פולין או פינלנד – תחת אותה הנחה.

כך, בעוד ישראל בונה את כוחה כמעצמה גלובלית ולא אזורית בלבד, סימן שאלה גדול מרחף מעל האופן שבו מדיניות פסיבית של מעצמת-העל האמריקאית תתפרש על ידי יריביה הגדולים ומעל ההשלכות שיהיו למדיניותה הבדלנית על הסדר העולמי החדש שמתגבש.

עם זאת, אף על פי שמעורבות אמריקאית ישירה תקל את המשימה, ישראל אינה תלויה בה. הצטרפות ישירה של ארה"ב למערכה אומנם תתרום רבות להכרעתה, אך אם לא תהיה לה ברירה אחרת, ישראל תדע להסתדר גם לבדה ותוכל, במידת הצורך, גם לדחוק את איראן לכניעה מוחלטת וגם להפיל את המשטר בכוחותיה שלה.

כך או אחרת, ישראל עומדת בצומת דרכים היסטורי ותידרש בטווח הזמן הקרוב להכרעה מהגדולות בתולדותיה: האם להסתפק בניצחון בנקודת הזמן הנוכחית או ללכת עד הסוף. הבחירה שאותה תקבל תקבע את גורלה לדורות.

הפוסט הזדמנות חד-פעמית: ללכת עד הסוף ולהפיל את השלטון באיראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוסט מה הקשר בין הכור בפורדו והמתוש בקורונה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מנהיגות היא האומץ לפעול ראשונים, מונעת על ידי אמונה בלתי מתפשרת, ולפרוץ דרך בתוך ההתנגדות והספק, עוד לפני שאחרים מכירים בנחיצות הפעולה.

במשך עשרים חודשים ישראל המחישה את העיקרון הזה בפועל, כעמוד התווך הנחוש של המערב נגד כוחות האסלאם הקיצוני – בין אם מדובר באידיאולוגיה הח'ומייניסטית של משטר האייתוללות באיראן, או באלימות הרצחנית של האחים המוסלמים.

כחוד החנית נגד ציר הטרור של טהראן, ישראל נאבקה לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברעיונות הקיצוניים שהשתרשו במערב ומאיימים על יסודות הציוויליזציה. ישראל שילמה מחיר כבד על מאבק כפוי טובה זה, תוך התמודדות עם ביקורת בלתי פוסקת והתנגדות גלויה מצד אליטות מערביות – דיפלומטים, עיתונאים ואנשי רוח – שלרוב נעדרו את הבהירות המוסרית הדרושה לתמיכה במאבק משותף זה.

המערב, ששקע בשאננות עקב עשרות שנות שלום ליברלי מאז מלחמת העולם השנייה, פיתח סוג של מחלה אוטואימונית, ושכח שהחירויות שלו הושגו בזכות הקרבה ומאבק נגד כוחות טוטליטריים. בעוד ישראל מפרקת את רשת הטרור הענפה של איראן ומונעת מהמשטר להשיג נשק גרעיני – איום קטסטרופלי לא רק על ישראל, אלא על המערב ועל העולם כולו, לאור תוכנית הטילים הבליסטיים המתקדמת של איראן – מנהיגי המערב היססו.

נשיא צרפת עמנואל מקרון, בנאומו בפסגת ה-G7, קרא לישראל לעצור את התקיפות, וציין כי "אם ארה"ב תוכל להשיג הפסקת אש, זה יהיה דבר טוב מאוד". ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר חזר על דברים אלו והדגיש את הצורך ברגיעה למניעת הסלמה נוספת.

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שהכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית, הצטרף להצהרה הזהירה של ה-G7, שנמנעה מתמיכה מפורשת בפעולותיה של ישראל נגד תוכניות הגרעין והטילים של איראן. קריאות אלו לאיפוק התעלמו מהצורך הקיומי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, המהווה סכנה עולמית.

מבצע "עם כלביא", שהחל ב-13 ביוני 2025, תקף את מתקני הגרעין האיראניים ואת הנהגת הצבא האיראני בדיוק חסר תקדים.

למרות שהממשל האמריקאי אישר בפומבי שאין לו חלק בתקיפות החד-צדדיות של ישראל וקרא להימנע מהסלמה, ישראל המשיכה לפעול בנחישות אל מול ביקורת בינלאומית, והוכיחה את נחישותה. אזרחיה, החיים תחת איום מתמיד, משלמים את המחיר למען העולם כולו. הם מתמודדים עם הרס תשתיות אזרחיות ואיום הטילים המתמשך. למרות זאת, הציבור הישראלי עומד איתן, מתוך הכרה ברורה במשימתו לנטרל איום גלובלי, כאשר למעלה מ-85% מהישראלים תומכים במבצע לחיסול תוכנית הגרעין של איראן.

משטר על סף קריסה

כעת, כשמשטר איראן עומד על סף קריסה, הגלגל מתהפך. מיליונים נמלטים מטהראן, והאייתוללות נואשים עד כדי שימוש בתעמולה גסה, מיחזור זיופים זולים וצילומים של תקיפות ישראליות נגד החות'ים כדי לטעון לניצחונות מדומים בתל אביב. ניתוק האינטרנט באיראן וחסימת הוואטסאפ מעידים על משטר במשבר קיומי. הדיווחים על כך שהמנהיג העליון עלי חמינאי העביר סמכויות למועצת משמרות המהפכה מצביעים על כאוס פנימי מוחלט.

פעולותיה של ישראל יצרו נקודת מפנה, כשנפילת המשטר האיראני עשויה להשתוות בחשיבותה הגיאופוליטית לקריסת ברית המועצות – רגע מכונן העשוי לעצב מחדש את הסדר העולמי.

השינוי העצום הזה העיר את המעצמות הגלובליות, אשר כעת ממהרות ליישר קו עם הצלחתה של ישראל, לאחר שהבינו כי המשימה אפשרית.

ההצלחה היא בעלת אבות רבים, אך הכישלון יתום. כעת, כשההצלחה של ישראל נראית לעין, כולם מעוניינים להיות שותפים לה. קנצלר גרמניה מרץ הזהיר שאם איראן לא תיכנע, "הרס מוחלט של תוכנית הגרעין שלה יעמוד על הפרק", תוך הכרה בכך שישראל החלישה משמעותית את התשתיות האיראניות, אך הוסיף כי "לארה"ב יש את היכולת" לסיים את העבודה.

ארה"ב כבר פרסה מפציצי B-2 ונכסים צבאיים נוספים באזור, כסימן לשינוי בגישתה. סגן הנשיא ג'יי-די ואנס הצהיר ב-16 ביוני 2025, שהנשיא טראמפ "עשוי להחליט" על פעולות נוספות לסיום העשרת האורניום באיראן. טראמפ עצמו דרש בטראמפ סושיאל "כניעה ללא תנאי" של איראן, וציין כי ארה"ב מחזיקה "בשליטה מוחלטת בשמי איראן", ואף איים ישירות על חמינאי, בציינו "אנחנו יודעים בדיוק היכן הוא מסתתר… אך לא נחסל אותו בינתיים".

אמירות אלו משקפות את האמונה הגלובלית בקריסת המשטר האיראני הקרבה ובאה, מה שמעצים את עצמה. ככל שמדינות נוספות מזהות את אפשרות הקריסה, הן פועלות להאיץ אותה, כדי לקטוף את פירות ההצלחה.

מנהיגותה של ישראל, המונעת על ידי בהירות מוסרית והתמדה, הובילה את המערב דווקא כשמנהיגיו נמנעו מלפעול. בפעולתה הראשונה נגד איום קיומי, ישראל הגנה לא רק על עצמה אלא על העולם החופשי כולו מפני משטר המזין טרור עולמי.

ישראל הוכיחה כי היא מוכנה להוביל לבד כשנדרש, ולבסוף לעצב מחדש את העולם לטובה. כעת, כשהמשטר האסלאמי בטהראן מתמוטט, המערב חייב תודה למנהיגתו דה-פקטו, על ביצוע המשימה העולמית כשהמנהיגים האחרים היססו.

פורסם במקור בג'רוזלם פוסט בשפה האנגלית.

הפוסט ישראל היא בפועל מנהיגת המערב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.