כפי שחווינו בימים שלפני עם-כלביא (יוני 2025) ובימים שלפני שאגת-הארי (פברואר 2026), כל ציוץ מהבית הלבן מקפיץ את כולנו ומעורר שוב את הדיון הציבורי, בניסיון להבין האם תהיה תקיפה ומתי בדיוק היא תקרה. שוב חזרנו לעסוק בחישובים פרטניים האם כדאי לטוס לחו"ל, האם נכון להזמין חופשה באילת או האם לבטל את ארוחת החג עם המשפחה המורחבת. ואכן, במערכה בה העורף הוא חזית לחימה לכל דבר, ומול אויב שאינו בוחל בשימוש בטילים עתירי משקל, כטב"מים ורחפני נפץ, אל מול מרכזי אוכלוסיה אזרחית – סימני השאלה מטרידים עוד יותר ואי הודאות הופכת נחלת הכלל, לא רק עבור מקבלי החלטות בדרג הצבאי והמדיני.

אז למה בעצם זה כל כך ארוך? למה זה כל כל מתעתע? ולאן בעצם כל זה הולך?

ראשית אומר, שמי שמחפש תשובות עם סימני קריאה – מוזמן להפסיק את הקריאה כאן… תשובות מוחלטות ודאי לא אוכל לתת, אבל אנסה לשפוך אור על המציאות המורכבת, ולנסות להסביר מעט ממאפייני המערכה הנוכחית אשר הופכים אותה שונה מאוד מקודמותיה.

חלק גדול מההסבר למורכבות ולאי הודאות שאנו חווים, טמון בעצם העובדה שמדינת ישראל, לראשונה בהיסטוריה הצבאית שלה, שותפה למערכה אותה מובילה מעצמה – המעצמה הגדולה בעולם, בת בריתנו ארה"ב. כניסתה של ארה"ב למערכה ישירה מול איראן מביאה עימה הרבה מאוד היבטים חיוביים לישראל, ובצידם גם השלכות, שלא תמיד נוחות או בהירות לנו. אם נבין את היתרונות בהצטרפותה של ארה"ב למערכה ואת המחירים הנגזרים ממנה, אולי נוכל להבין יותר מדוע הדברים קורים כך ולאן זה יכול ללכת מכאן.

לפני ניתוח מעצבי המערכה, אבקש להבהיר דבר אחד חשוב, אולי החשוב מכל: בחירתה של ארה"ב לפעול באופן אקטיבי להסרת האיום האיראני – חיובית ביותר מבחינתה של ישראל, ובעת הנוכחית היא מהווה מקפצה אסטרטגית עבור ביטחון מדינת ישראל ושגשוגה בעתיד. מול משטר אסלאמי רדיקאלי הנחוש לפעול להשמדת "המדינה הציונית", אשר פיתח יכולת קונבנציונאלית שיכלה להפוך איום קיומי על מדינת ישראל, והיה מרחק קצר מהשלמת יכולת גרעינית-צבאית – ההחלטה האמריקאית להוביל מערכה אקטיבית ונחושה להסרת האיום, היא קריטית עבור ביטחון ישראל. ישראל לבדה היתה מתקשה להתמודד עם היקף ועצמת האיום, ודאי מול תרחיש סביר של מערכה רב-זירתית נגד ישראל בהובלת איראן, קל וחומר במידה ואיראן היתה משלימה את פיתוח הנשק הגרעיני.

המערכה אולי לא תוכרע בפעולה צבאית, בהפעלת לחץ כלכלי או ביצירת מנוף השפעה מדיני – אבל השילוב ביניהם לאורך זמן ובעוצמה, הוא אולי המתכון המנצח להכריע את המשטר או לפחות את האיום הנשקף ממנו.

הפוסט המערכה מול איראן: האם אנו לפני סבב תקיפות נוסף? ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מול הכוח הסורי המאורגן עמדו לוחמים מעטים, חלקם אנשי קיבוצים, חלקם מגויסים טריים, וחלקם אזרחים שמעולם לא הוכשרו למלחמה של ממש. משטרת צמח נפלה לאחר קרב קשה ועשרות לוחמים נהרגו. שער הגולן ומסדה פונו. התחושה הייתה כי הדרך לעמקי הצפון פתוחה.

ואז הגיע הקרב על דגניה.

נערים, מבוגרים, חלוצים ותושבים מקומיים אחזו בנשק מועט מול טנקים סוריים מתקדמים. הם לא המתינו שמישהו אחר יציל אותם. הם הבינו את מה שהציונות המעשית הבינה מראשיתה: מדינה זקוקה לצבא חזק, אבל יישובים זקוקים גם לאזרחים חמושים ומאומנים שיודעים להגן על ביתם ברגע האמת מהאויב הערבי.

בזכות אומץ ליבם של לוחמים שלא נרתעו מלהגיע למרחק אפסי מהטנקים המתקדמים ולנסות לפגוע בהם, נפגע לבסוף הטנק המוביל, והמתקפה הסורית נבלמה. עמק הירדן ניצל, והטנק הפגוע הפך לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת העצמאות.

אך מאחורי הסמל מסתתר לקח אסטרטגי עמוק בהרבה, כזה שרלוונטי לישראל של 2026 לא פחות משהיה רלוונטי לישראל של 1948.

מדינה חזקה איננה נשענת רק על צבא חזק. היא נשענת גם על אזרחים בעלי מסוגלות להגן על קהילותיהם בשעת חירום.

מלחמת העצמאות הוכיחה זאת. גם מתקפת ה־7 באוקטובר הוכיחה זאת מחדש.

ביישובים שבהם פעלו כיתות כוננות מאומנות, חמושות ובעלות רוח לחימה, נבלמו מחבלים ונחסכו חיים רבים. במקומות שבהם לא הייתה מוכנות מספקת, המחיר היה כבד מנשוא. המציאות האכזרית של המזרח התיכון אינה מאפשרת לישראל להסתמך רק על כוחות סדירים שיגיעו "בזמן". לעיתים, הדקות הראשונות הן ההבדל בין הצלה לאסון.

דווקא משום כך, תפיסת כיתות הכוננות איננה "פתרון זמני" ואיננה פרויקט שולי לפריפריה בלבד. מדובר בתפיסת ביטחון לאומית.

תנועת הביטחוניסטים מדגישה בשנים האחרונות את הצורך להפוך את כיתות הכוננות לפרויקט לאומי רחב היקף: הכשרה מקצועית, ציוד מתקדם, זמינות נשק, אימונים רציפים ושילוב מלא בתפיסת ההגנה של מדינת ישראל. לא מתוך רצון למיליציות או לאנרכיה, אלא להפך. מתוך הבנה עמוקה כי חברה אזרחית חזקה היא מכפיל כוח של המדינה.

זהו למעשה אחד ההבדלים ההיסטוריים בין היישוב היהודי לבין אויביו לאורך הדורות. הציונות לא ביקשה רק להקים מדינה יהודית, אלא להשיב לעם היהודי את האחריות לגורלו. האחריות הזו איננה מסתיימת בשירות הצבאי. היא ממשיכה גם ביכולת של קהילות להגן על עצמן בשעת מבחן.

דגניה הייתה הרבה מעבר לקרב מקומי. היא הייתה הכרזה על סוג האדם שהציונות ביקשה ליצור: אזרח שאיננו רק תושב המדינה אלא גם שותף פעיל בהגנתה.

כיום, כאשר ישראל ניצבת מול איום רב־זירתי, טרור חוצה גבולות וניסיונות חדירה ליישובים, הלקח הזה הופך קריטי מתמיד. לא כל איום יתחיל בבסיס צבאי. לעיתים הוא יתחיל בשער הקיבוץ, במושב, בשכונה או בעיר הגבול. ברגעים הללו, כוח ההכרעה הראשוני יהיה האזרח שנמצא במקום.

זה היה נכון ב־1948.

זה הוכח שוב ב־2023.

וזה יהיה נכון גם בעתיד.

הפוסט היום לפני 78 שנה – דגניה, 20 במאי, 1948: כשהאזרחים עצרו את השריון הסורי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

יום חגו של עם ישראל על שחרור ירושלים מהכיבוש הערבי שפלש לארצנו עם ההכרזה על הקמת המדינה, התלכד עם "יום אסונם" של הערבים שלא תיכננו להפסיד במלחמה, אלא לשחוט את היהודים ולהשמיד את המדינה הצעירה שאך זה הוקמה.

מתוך הכישלון הערבי המפואר והאכזבה הקשה בגינו, צמח "יום הנכבה". מתוך האיוולת, הבורות, אבדן הדרך והפרוגרסיביות, ישנם ישראלים ויהודים המזדהים עם המסר ומאפשרים את ציון "הנכבה" ברחבי הארץ. לרבות במוסדות אקדמיים נאורים לכאורה, שלא למדו דבר מההיסטוריה ועודם אוחזים בקונספציה מסוכנת.

כמיטב המסורת של הפגנת האבל על עצם קיומה של מדינת ישראל וניצחונה על אויביה שקמו עליה לכלותה, קיימו גם השנה סטודנטים ערבים באוניברסיטאות הישראליות טקסים לציון התבוסה והאסון. הסטודנטים הפגינו תמיכה בערביי רצועת עזה, הניפו דגלים וקראו קריאות לאומניות שלא מותירות ספק בדבר כוונתם והזדהותם עם האויב הערבי. לצד האקטיביזם שהפגינו הסטודנטים הערבים, הופגנה גם השנה אדישותו ואזלת ידו של הממסד הישראלי ושל ראשי האוניברסיטאות בפרט. אלו שנתנו את הסכמתם, ולו רק בשתיקה, לקיומן של עצרות מתואבות אלו שנועדו לתמוך באויב, לחזק את רוחו ולחתור תחת המדינה.

כך לדוגמא, נערכו בימים האחרונים טקסים לאומניים, חלקם בהשתתפות מנהיגים ופוליטיקאים ערבים מוכרים, באוניברסיטה העברית שבהר הצופים, אשר אוחד עם ירושלים לפני 59 שנה, ובאוניברסיטת תל אביב היא אוניברסיטת שיח' מוניס, ככתוב בערבית. ביום רביעי, באוניברסיטת תל אביב שרו המשתתפים את המנון אש"ף באין מפריע במהלך הטקס לציון "יום הנכבה". למען אלו שאינם מכירים את מילות ההמנון של הארגון לשחרור פלסטין, שלא שינה את האמנה שלו או את סמליו הברורים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל, להלן המילים בגרסה מקוצרת:

"לוחם הקרבה ("פידאי"), הו ארצי, הו ארץ האבות.
לוחם הקרבה ("פידאי"), הו עמי, הו עם הנצח.

בנחישותי, באשי ובהר הגעש של נקמתי, ובכמיהת דמי לארצי ולביתי.
טיפסתי על ההרים וניהלתי את המאבק, הכנעתי את הבלתי אפשרי, ניפצתי את הכבלים.
…

בסערת הרוחות ובאש הנשק, ובעקשנות עמי לצאת אל המאבק.
פלסטין היא ביתי, פלסטין היא אשי, פלסטין היא נקמתי וארץ העמידה האיתנה.
…

בזכות השבועה תחת צל הדגל, בארצי, בעמי ובאש הכאב.
אחיה כלוחם הקרבה, אמשיך כלוחם הקרבה, ואמות כלוחם הקרבה עד אשר אשוב".

ביטויי הקונספציה

האם ישנו הסבר הגיוני אחד לכך שסטודנטים ערבים, שאינם תורמים למדינה בדבר ומביעים תמיכה פומבית באויב בעת מלחמה, ממשיכים לרכוש השכלה ודעת באוניברסיטאות ישראליות ברחבי המדינה, שהם חפצים בהשמדתה?

כיצד ניתן להסביר את העובדה שצעירים ערבים אלו נהנים מתנאי קבלה מועדפים, בעוד בנינו ובנותינו – המשרתים בצבא, יוצאים לפיקוד וקצונה ומתייצבים לכל סבבי המילואים כדי להגן על העם והארץ – נדחקים לאחור? מדוע מי שמגן על המדינה נתקל בחומות אקדמיות נוקשות, בעוד מי שמפגין נגד המדינה מקבל מקום ואף קדימות?

אין לטעות, חופש הביטוי וההזדהות עם האויב הם דבר אפשרי – כל עוד נעשים הם במדינות אויב, כשהסטודנטים הערבים מתבטאים שם תחת עינם הפקוחה של מנגנוני המודיעין ("המוח'אבראת") והמשטרים המוסלמים הנאורים והסובלנים לכאורה; לומדים במוסדות הערבים על חשבונם הפרטי, ללא זכות שיבה, ללמוד או לעבוד במדינת ישראל.

אל תנסו להסיט את הדיון בזחיחות אל עבר אוכלוסיות אחרות שאינן משרתות. כאן מדובר בציבור שלא רק שאינו משרת, מתנדב או תורם בשום דרך למען המדינה, אלא גם פועל ברובו נגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית. ציבור זה מעודד את אויבינו בגלוי ופועל למענו במישורם ודרכים שונות, כולל ממוסדות רשמיים ומבית הנבחרים… ואף על פי כן מיוצג בכנסת; צולח את ועדת הבחירות ובג"ץ למרות התנגדויות; זוכה להעדפה מתקנת במוסדות ציבור ובאוניברסיטאות; נענה לחיזורים פוליטיים ולחנפנות תקשורתית מאוסה; להתחשבות, העלמות עין וסלחנות של רשויות מדינה; להטבות ולתנועה חופשית בכל רחבי הארץ והמזרח התיכון … רק משום היותם ערבים עם תעודת זהות כחולה!

בידקו כמה ערבים ישראלים מסתובבים בשווקים של ג'נין, שכם וחברון בכל יום, ללא חשש מלינץ' ולמרות החוק והשילוט האוסרים על אזרחים ישראלים, ללא יוצאים מן הכלל, לחצות לשטחי רשות הטרור הפלסטינית. בידקו כמה אלפי ערבים ישראלים לומדים במוסדות אקדמיים של הרשות בכל שנת לימוד ותגלו עשרות אלפים מהם שנהנים מכל העולמות. בידקו היכן במזרח התיכון נופשים ערבים ישראלים בנחת, ללא חשש מפיגוע או התנכלות.

יתכבדו נא הסטודנטים שהביעו תמיכה בעזה, במסגרת ארועי "יום הנכבה", להצטרף לאחיהם ברפיח וג'בלייה, או בכל מדינה ערבית אחרת עמה הם מזדהים, לדוגמא – ירדן. הממלכה הרואה בהם חלק בלתי נפרד מהעם הירדני כפי שנשמע בעצרת לציון "יום הנכבה" שהתקיימה בעמאן ביום שישי האחרון.

יתכבדו נא ראשי האוניברסיטאות הציוניות, להרחיק לאלתר את עוכרי ישראל ממוסדותיהם, ולקבל תחתם את מיטב בנינו ובנותינו המשרתים ותורמים בצבא, בשירות לאומי ואזרחי. את אותם צעירים שהשתחררו אחרי שירות צבאי מלא, וממשיכים לשרת בסבבי המילואים במלחמת התקומה, בעודם נאבקים על מקומם באקדמיה במקביל למבחני הפסיכומטרי. מבחנים הגוזלים משאבים יקרים, "שותים" את מענקי השחרור והמילואים ומבזבזים את זמנם, בשעה שהמשתמטים ועוכרי ישראל זוכים להטבות ולקדימות בסדרי הקבלה ללימודים במדינה שאינם חפצים ביקרה, להבדיל מאותם אלו שחרפו נפשם למען הגנתה.

סיכום והמלצה

"אתם מטורפים? השתגעתם?", שאל פעם ראש ממשלה לשעבר בהקשר אחר, "אתם הורסים את החיים של מיליוני אזרחים… הורגים אותם מבפנים". כשרואים לוחמים וקצינים שנלחמו במלחמת התקומה נדחים מהאוניברסיטאות, על אף הישגים ומידת התאמה נאותה, בזמן שמשתמטים ותומכי עזה מקבלים עדיפות ומניפים דגלי אויב באזור הקמפוס – מבינים שהמערכת המוסדית פשוט השתגעה. המערכת הזו בועטת במיטב בניה ובנותיה, פוגעת במוטיבציה ומבריחה מכאן את המוחות הטובים ביותר.

המצב הזה חייב להיפסק. לקראת הבחירות הקרובות, הדרישה שלנו צריכה להיות ברורה: חקיקה שתעיף את עוכרי ישראל ותומכי הטרור מהאקדמיה ומהמשרות הציבוריות, ותעניק תעדוף מוחלט למי שמגן על המדינה בגופו. הנוסחה היחידה שתתקן את האיוולת הזו היא: תרמת – קיבלת. נקודה.

הפוסט "יום הנכבה" והקונספציה באקדמיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ממצאים אלו מעלים ספק מהותי האם מתקיימים תנאי סף של רצון ויכולת מערכתית לפירוק הטרור בתוך לבנון במבנה הכוחות הנוכחי.

האיום מלבנון אינו תוצר של כשל לבנוני בלבד, אלא נגזרת של אסטרטגיה איראנית רחבה השואפת להגמוניה אזורית ואף עולמית, שבמרכזה בניית כוח פרוקסי התקפי בדמות חיזבאללה. באמצעות מימון, הכוונה ובניית יכולות צבאיות מתקדמות, הפך הארגון לכלי מרכזי ביישום מדיניותה האזורית של איראן.
מאז אוקטובר 2023, מציאות זו באה לידי ביטוי בהפעלת כוח שיטתית משטח לבנון נגד ישראל, תוך פגיעה באוכלוסייה אזרחית, בתשתיות וביציבות האזורית.

בהתאם לעקרונות האחריות המדינתית, מדינה שאינה מונעת עשרות שנים שימוש בשטחה לפעילות טרור נגד מדינות ריבוניות – נושאת באחריות להשלכותיה.

בהקשר זה, המבנה הפוליטי הקיים בלבנון שמאפשר חלוקת חמישה תיקי ליבה בידי חיזבאללה ואמל, אינו מהווה גורם ממתן, אלא מגבלה מהותית המונעת כל אפשרות להסדרה ביטחונית אפקטיבית.

לפיכך, הסרת האיום אינה יכולה להתבסס על הסכמים בלבד, אלא מחייבת שינוי ביטחוני ממשי בשטח, לרבות מהלך צבאי מדורג ורחב שיביא לפירוק יכולותיו של חיזבאללה. במקביל, נדרשות התאמות במבנה הפוליטי המאפשר את פעילותו. ללא שינוי כזה, מהלכים מדיניים צפויים להיות מוגבלים ביעילותם לטווח הארוך.

האיום האיראני בלבנון: חיזבאללה כשלוחה אסטרטגית

מאז שנות ה-80 איראן מבססת בלבנון תשתית צבאית כחלק מתפיסת "טבעת האש" שהתווה קאסם סולימאני. במסגרת זו, לבנון מהווה אחד הצירים המרכזיים והמסוכנים ביותר, בשל הקרבה הגיאוגרפית והיקף היכולות הצבאיות-טרוריסטיות שנצברו לאורך השנים.

מאז ה-8 באוקטובר 2023, הצטרף חיזבאללה למתקפה רב-זירתית על ישראל, ללא התגרות מוקדמת, ובכך המחיש את תפקידו כחלק ממערך התקפי מתואם.

השלכות מתקפה זו גרמו לישראל נזק עצום בחיי אדם ורכוש, פינוי המוני של מאות אלפי אזרחים, ופגיעה רחבה במרקם החיים הכלכלי והחברתי. לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בדפוס פעולה מתמשך, מכוון ושיטתי שכחלק מטקטיקה איראנית ידועה, נועדה להסית את הזרקור מהאצת פרויקט הגרעין ותוכנית הטילים הבליסטיים, למלחמת התשה ומשיכת זמן.

גם במסגרת הפסקות אש עם לבנון, חיזבאללה ממשיך לפעול ולבצע תקיפות, תוך ניצול הסדרים מדיניים לצורך שימור ושיקום יכולותיו. בכך מתחדדת ההבנה כי מנגנונים מדיניים לבדם אינם מהווים מענה אפקטיבי לאיום ובטווח הארוך עשויים לשחוק הישגים צבאיים.

הכשל הפרלמנטרי בלבנון כמכשול להסדרה

המערכת הפוליטית בלבנון אינה מצליחה, ולעיתים אינה מעוניינת לבלום את פעילות חיזבאללה. בפועל, הארגון משולב בתוך מנגנוני המדינה ומשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות. מתן תיקים בממשלת לבנון לידי חיזבאללה ואמל: תיק האוצר, בריאות, עבודה, פיתוח אדמיניסטרטיבי ואיכות הסביבה – מאפשרים ניתוב משאבים מדינתיים לחיזוק כוחו של הארגון ולהעמקת תלות האוכלוסייה במנגנוניו האזרחיים ("דעווה"). כך, משאביה הפורמליים של לבנון, משמשים בפועל כתשתית מהותית לפעילותו.

גם תנועת אמל, המוצגת לעיתים כגורם ממתן, פועלת בפועל בתיאום עם חיזבאללה ואיראן כחלק ממערך שיעי רדיקלי משולב. שותפות זו מעניקה לארגון הגנה פוליטית ומונעת כל ניסיון ממשי לפירוקו מנשקו. חמור מכך, קיימות אינדיקציות לשיתוף פעולה צבאי בין אמל לחיזבאללה בשטח.

מציאות זו יוצרת פרדוקס מהותי: מחד, לבנון נהנית ממעמד ריבוני בזירה הבינלאומית לרבות הגנה משפטית והימנעות מסנקציות מחמירות. מאידך, היא אינה מפעילה ריבונות אפקטיבית מול גורמי טרור הפועלים בתוכה ומשטחה. כתוצאה מכך, כל הסדר הנשען על התחייבויות לבנוניות בלבד אינו ניתן במצב הקיים ליישום ואכיפה בפועל.

המשמעות האסטרטגית: מגבלות ההסדרה המדינית

ניסיון העבר מלמד כי הסכמים והבנות עם לבנון לא מנעו את התעצמות חיזבאללה והמשטר באיראן. להפך, פעמים רבות הם יצרו מרחב זמן שאפשר לארגון לשקם את יכולותיו ולהעמיק את אחיזתו.

מלחמת ההתשה בה פתח חיזבאללה באוקטובר 2023 נגד ישראל, הייתה חלק מטקטיקה אסטרטגית איראנית להסטת מיקוד הזירות: מזירת פרויקט הגרעין האיראני, לזירת מלחמה ממושכת בישראל שבחסותה האיצו את פרויקט הגרעין.

הישענות על תהליכים מדיניים בלבד עלולה להתפרש כחולשה מערבית ולהשפיע על דינמיקת ההסלמה עם אויבים נוספים. בהקשר האיראני, משא ומתן נתפס לעיתים ככלי טקטי להשגת עליונות צבאית שתנוצל בהמשך, ולא כבסיס אמיתי לפשרה והבנות.

קרב ח'ייבר, שעל שמו איראן וחיזבאללה פיתחו טילים, הוא מקרה מבחן ללמידה שמשמש את ארגוני הטרור עד היום: חתימה על הסכמים נתפסים בצד האויב זמניים בלבד, וזאת להשגת מטרות ארוכות-טווח, לצורכי שיקום ותקיפה בהפתעה בהמשך.

המחויבות הישראלית להכרעה בפועל

בתנאים הפרלמנטריים הנוכחיים, המערכת הלבנונית אינה מסוגלת למגר את האיום שנוצר בלבנון. המשמעות היא שכל פתרון עתידי לא יוכל להישען על הצהרות, הבנות או הסכמים בלבד כפי שנעשה עד כה. תחת הבנות קודמות, חיזבאללה שיקם את יכולותיו באמצעות איראן וההישגים הצבאיים של צה"ל נשחקו. לנוכח מציאות זו, ובהינתן אופיו של חיזבאללה כשלוחה איראנית חמושה, כל ניסיון מדיני להסרת האיום יחייב במקביל מהלך צבאי ומודל משולב שיוביל להכרעה בפועל ולפירוק חיזבאללה מנשקו, כאמצעי הכרחי ליצירת תנאים שבהם יהיה ניתן לייצר יציבות ביטחונית ארוכת-טווח.

המשך נוכחות קרקעית של צה"ל בדרום לבנון

משמעות ההכרעה בלבנון כוללת המשך נוכחות צבאית של צה"ל בחיץ בדרום לבנון היות והאיום של חיזבאללה שבריר וממשיך להוות איום מידי כנגד אוכלוסיית ישראל בצפון. בהתאם לכך עד להכרעה שעשויה להימשך זמן ממושך, צה"ל ימשיך לפעול בדרום לבנון בכדי למגר ולחצוץ בין חיזבאללה לבין איום הפשיטה הישיר לעבר ישראל ועל הישובים בגבול העימות הצפוני.

ברמה הכוללת, פירוק חיזבאללה כולל תשלובת של מגוון פעולות גם בצד הפוליטי-לבנוני, בפן הכלכלי ובשדה הצבאי של פירוק מנשק.

הפוסט האיום האיראני מלבנון והמחויבות הישראלית להכרעתו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צבא איננו אוסף של לוחמים אמיצים בלבד. כוחו של צבא נמדד ביכולתו לפעול כמערכת אחת, תחת נורמות ברורות, גבולות מוגדרים ותרבות ארגונית מחייבת. המשמעת איננה פרט שולי או אסתטי, אלא תנאי בסיסי ליכולת להילחם, לנצח ולשמור על חיי אדם. היא מתחילה בהופעה, בלבוש, באחידות ובשמירה על נהלים, אך מגיעה הרבה מעבר לכך. אותה משמעת בדיוק היא זו שמונעת רשלנות מבצעית, תאונות, טעויות בזיהוי, ירי דו-צדדי והתפרקות מקצועית וערכית בזמן לחימה.

במלחמות קצרות קל יחסית לשמור על מסגרת ברורה. במלחמות ארוכות המציאות מורכבת בהרבה. שחיקה, עייפות, עומס נפשי, חיבור עמוק של אנשי מילואים לחייהם האזרחיים ותחושת חופש טבעית יותר, יוצרים אתגר פיקודי עצום. דווקא במציאות כזו, האחריות של המפקדים איננה רק להוביל הסתערות קדימה, אלא גם לשמור על גבולות המסגרת. להחזיק את הסדר. להקפיד על הנורמות. למנוע מצב שבו כל כוח וכל לוחם מפתחים לעצמם סמלים, קודים וכללים פרטיים.

האירוע הזה איננו סיפור על דת, אלא סיפור על מנהיגות, משמעת וסדר בתוך צבא שנמצא במלחמה ארוכה, קשה ושוחקת

לכן אירוע הפאץ' איננו הבעיה עצמה, אלא סימפטום. הוא ביטוי רחב יותר לתהליך של התרופפות משמעתית שעלול להופיע בצורות שונות. זה יכול להתחיל בפאץ' לא תקני, לעבור דרך הופעה מרושלת או זלזול בנהלים, ולהסתיים באירועי בטיחות חמורים ובפגיעה ביכולת המבצעית. מי שמסתכל רק על הפאץ' מפספס את השאלה האמיתית: האם צה"ל מצליח לשמור לאורך זמן על תרבות צבאית אחידה, מקצועית וממושמעת בתוך מלחמה מתמשכת.

הטעות הגדולה ביותר תהיה להפוך את האירוע למאבק מגזרי או אידיאולוגי. אילו היה מדובר בסמל פוליטי, קבוצת כדורגל או כל ביטוי אישי אחר, הבעיה הייתה זהה. לא משום שהתוכן אסור בהכרח, אלא משום שצבא אינו יכול להתנהל על בסיס ביטויים פרטיים בלתי מוגבלים. ברגע שהגבולות מיטשטשים, נפגעת היכולת של המפקדים להוביל מערכת לוחמת אחת.

דווקא משום שצה"ל השיג הישגים אדירים בשנים האחרונות, אסור להתעלם מהאתגרים הפנימיים שמלחמה ממושכת מייצרת. האחריות של הרמטכ"ל והמפקדים איננה רק להוביל ניצחונות בשדה הקרב, אלא גם לשמור על דמותו של הצבא. להעביר מסר ברור שהמאבק איננו נגד אמונה, אלא בעד משמעת, סדר ואחריות פיקודית.

מנהיגות אמיתית בזמן מלחמה נבחנת לא רק ביכולת להפעיל אש, אלא גם ביכולת לשמר מסגרת. צבא שרוצה לנצח חייב לדעת להילחם באויביו, אך באותה מידה גם להקפיד על הסדר הפנימי שמאפשר לו להמשיך להילחם לאורך זמן.

הפוסט לא נגד אמונה – בעד משמעת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא איום הרחפנים. כבר היום ברור כי מדובר באתגר משמעותי מאוד, שצה״ל עדיין לא מצא לו מענה מספק. חיזבאללה עושה שימוש ברחפנים, אך חשוב להבין: אלו אינם בהכרח האמצעים המתקדמים ביותר שקיימים כיום. בעולם כבר מתפתחות יכולות של להקות רחפנים, שילוב בינה מלאכותית, ייצור המוני והפעלה מבוזרת של כלים זולים, קטנים וקשים מאוד לאיתור וליירוט.

כאשר מדינות כמו אוקראינה מייצרות מיליוני רחפנים בשנה, וכאשר אנו רואים בסין מופעי ענק של עשרות אלפי רחפנים הפועלים בתיאום מלא באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, ברור שכל אותה יכולת אזרחית יכולה להפוך במהירות ליכולת צבאית. הפוטנציאל ברור, והסכנה גדולה מאוד – גם לכוחות הלוחמים בשטח, וגם לעורף האזרחי.

איום טקטי עם השלכות אסטרטגיות

בשלב הזה, לפחות בלחימה בלבנון, אינני רואה ברחפנים בעיה אסטרטגית שמכריעה את המערכה כולה. מדובר קודם כול באיום טקטי משמעותי, כפי שבכל מלחמה מופיע איום חדש שמחייב את הכוחות ללמוד, להתאים ולהשתנות. בעבר אלו היו המטענים, אחר כך טילי הנ״ט, בהמשך המנהרות, וכעת הרחפנים.

אבל אסור לטעות: גם איום טקטי, אם אינו מקבל מענה מהיר, עלול להפוך לבעיה רחבה בהרבה. אם האויב מצליח לזהות ריכוזי כוחות, לעקוב אחר תנועת יחידות, לפגוע בכלים או לאיים על מתקנים אזרחיים, נדרש שינוי מהיר מאוד בתפיסת ההיערכות, בתנועה בשטח, בהגנה על כוחות ובפיתוח אמצעים טכנולוגיים מתאימים.

בשטח, הלוחמים והמפקדים לומדים מהר. צה״ל יודע לבצע התאמות תוך כדי לחימה. אבל הבעיה המרכזית נמצאת בקצב הפיתוח וההצטיידות. התעשיות הביטחוניות, משרד הביטחון וכל הגורמים העוסקים בפיתוח אמצעי לחימה חייבים לפעול בקצב אחר לגמרי. האיום מתקדם מהר, והתגובה הישראלית חייבת להיות מהירה ממנו.

ישראל חייבת לחזור לחשיבה פשוטה, זולה והמונית

יש כאן גם כשל תפיסתי. היתרון הישראלי לאורך השנים היה בחדשנות, בתחכום ובפיתוח מערכות מתקדמות מאוד. אלה יכולות חשובות, ואין להקל בהן ראש. אך לעיתים דווקא היתרון הזה הופך למגבלה. התעשיות הביטחוניות נוטות להשקיע בפיתוח מערכות יקרות, מורכבות ובעלות פוטנציאל עסקי גדול בעולם. לעומת זאת, האויבים שלנו, וגם מדינות הנמצאות במלחמה ממושכת כמו אוקראינה, נאלצים לפתח פתרונות זולים, פשוטים, מהירים והמוניים.

במלחמה החדשה צריך גם וגם. מדינת ישראל זקוקה למערכות הגנה מתקדמות, אך היא זקוקה גם ליכולת ייצור רחבה של פתרונות זולים ומהירים: רחפנים ישראליים, מערכות גילוי, אמצעי שיבוש, יירוטים זולים, ופתרונות הגנה לכוחות בשטח ולעורף. זה לא תמיד כלכלי לתעשיות הביטחוניות, ולכן משרד הביטחון חייב להוביל, לכוון, לתעדף, ואם צריך – גם לחייב את המערכת לספק פתרונות.

את הלקח הזה היינו צריכים ללמוד כבר מזמן. ראינו את התפתחות איום העפיפונים והבלונים בעוטף עזה. ראינו כיצד חמאס השתמש ברחפנים ב-7 באוקטובר כדי לפגוע בעמדות התצפית שלנו. ראינו שהאיום הזה אינו תיאורטי. הוא כבר כאן. לכן אסור להמתין לאסון הבא כדי להתעורר.

אי אפשר להילחם במלחמת המאה ה-21 עם תפיסות, חוקים ומנגנונים שנבנו למציאות אחרת. מדינת ישראל חייבת לפעול בקצב אחר: בטכנולוגיה, בחקיקה, בגיוס ובקבלת החלטות.

בלי כוח אדם אין יכולת הכרעה

לצד האיום הטכנולוגי, מדינת ישראל מתמודדת עם בעיה חמורה לא פחות: מחסור בכוח אדם לוחם. אנו נערכים לעוד שנים של מלחמה, אך ממשלת ישראל עדיין לא נתנה מענה מלא לצורכי כוח האדם של צה״ל.

הדבר הראשון שחייבים לעשות הוא להאריך את השירות הסדיר בחזרה לשלוש שנים. אם לא ייעשה מהלך חקיקתי ברור, השירות עלול להתקצר עוד יותר, והמשמעות היא פגיעה ישירה בכשירות ובסד״כ של הגדודים הלוחמים. במונחים פשוטים: כל גדוד עלול לאבד פלוגה. זו פגיעה שאסור למדינת ישראל להרשות לעצמה בזמן מלחמה.

גם מערך המילואים פועל כיום תחת מסגרת חוקית שאינה מתאימה למציאות. חוק המילואים נבנה למציאות אחרת לגמרי – מציאות שבה איש מילואים נקרא לתעסוקה אחת לכמה שנים. בפועל, מאז פרוץ המלחמה, אזרחים רבים עושים מאות ימי מילואים. אי אפשר לנהל מלחמה ארוכה באמצעות חריגים בלתי פוסקים, צווי 8 ואלתורים. חייבים להתאים את החוק למציאות הביטחונית החדשה, ולבנות מודל לאומי הוגן, ברור ובר-קיימא.

גיוס לאומי כולל – צו השעה

בסופו של דבר, הפתרון המרכזי למחסור בכוח האדם הוא הרחבת מעגל המתגייסים. לא מדובר רק בחרדים. מדובר בכל מי שאינו מתגייס ואינו מתייצב. מדינת ישראל זקוקה לגיוס לאומי רחב, אמיתי ומיידי.

כבר ב-7 באוקטובר היה ברור שאנו נכנסים למלחמה של שנים. באותו יום היה נכון להכריז על גיוס כללי של כל הצעירים במדינת ישראל. בתוך ההלם הלאומי, מתוך הבנה שכולנו באותה סירה, היה קל יותר לייצר מהלך היסטורי של נשיאה משותפת בנטל. ייתכן שגם ההתנגדויות היו נראות אחרת לגמרי.

אבל גם אם ההזדמנות ההיא הוחמצה, הצורך לא נעלם. צה״ל צריך לוחמים. מדינת ישראל צריכה כוח אדם. חברה חפצת חיים אינה יכולה להטיל את נטל ההגנה על קבוצה קטנה והולכת של משרתים, בזמן שחלקים אחרים נשארים מחוץ למאמץ הלאומי.

איראן מבינה רק שפה אחת

ובזמן שאנו מתמודדים עם אתגרי לבנון, עזה וכוח האדם, אסור לאבד את המבט הרחב: איראן נותרה ראש התמנון. להערכתי, אנו בדרך חזרה ללחימה משמעותית מול איראן. ייתכן שהעיתוי המדויק עוד לא ברור, ייתכן שהאופן עוד לא הוכרע, אך הכיוון ברור.

המשא ומתן מול האיראנים אינו מרסן אותם. להפך. כשהם מזהים חולשה, רצון להגיע להסכם בכל מחיר או היסוס מערבי, הם מקשיחים עמדות ומעלים דרישות. זו דרכה של טהראן. המשטר האיראני אינו מתרשם ממחוות, אינו נבהל מניסוחים דיפלומטיים ואינו משנה כיוון בגלל אזהרות רכות.

האיראנים מבינים כוח. הם מבינים נחישות. הם מבינים מחיר כבד וברור.

המסקנה: ביטחון ישראל דורש קצב אחר

המלחמה הנוכחית מלמדת אותנו שיעור יסודי: מדינת ישראל חייבת לפעול בקצב אחר. קצב אחר בטכנולוגיה. קצב אחר בייצור. קצב אחר בחקיקה. קצב אחר בגיוס. קצב אחר בקבלת החלטות.

אי אפשר להילחם במלחמת המאה ה-21 עם תפיסות, חוקים ומנגנונים שנבנו למציאות אחרת. האויב לומד אותנו, מחקה הצלחות, משתפר במהירות ומחפש כל נקודת תורפה. מול זה, ישראל חייבת לחזור ליסודות תפיסת הביטחון שלה: יוזמה, תחבולה, הכרעה, עצמאות ביטחונית ונשיאה לאומית משותפת בנטל.

זו אינה רק שאלה של עוד מערכת נשק או עוד החלטת ממשלה. זו שאלה של מוכנות לאומית. מדינת ישראל תנצח אם תדע לזהות את המציאות בזמן, להתאים את עצמה במהירות, ולפעול בעוצמה לפני שהאיום הטקטי הבא יהפוך למשבר אסטרטגי.

הפוסט איום הרחפנים, משבר כוח האדם והמערכה הבאה מול איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שנים ארוכות נאמר לישראל כי הכרה בירושלים כבירתה תפגע ביציבות האזורית, תערער את היחסים עם העולם הערבי ותוביל להסלמה. אך בפועל קרה ההפך. מדינות ערב המתונות לא ניתקו מגע עם ישראל, הסכמי אברהם נולדו זמן קצר לאחר מכן, ומעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל רק התחזק.

העברת השגרירות מהווה גם תיקון של עיוות היסטורי מתמשך. במשך אלפי שנים ירושלים הייתה לב הזהות הלאומית היהודית. שום אומה או דת אחרת לא קבעה אותה כבירתה, ושום עם אחר לא נשא את שמה בתפילתו, בזיכרונו ובתודעתו הלאומית כפי שעשה העם היהודי.

אך הלקח המרכזי של אותו יום איננו רק היסטורי. הוא מדיני.

אי אפשר לבסס שלום על יסודות של שקר. אמת מדינית איננה מכשול לשלום, אלא תנאי מוקדם לו. במשך עשרות שנים דחו נשיאים אמריקנים פעם אחר פעם את יישום החוק להעברת השגרירות לירושלים, מתוך אמונה שהעמימות המדינית תסייע לקדם פתרון. הנשיא דונלד טראמפ בחר לשבור את הקונספציה הזו, כשהבין כי דחיית ההכרעה לא קידמה שלום אלא שימרה אשליה. ולכן מתוך ראיה ריאליסטית הסיק אז ואמר: "אתגרים ישנים דורשים גישות חדשות."

בישראל ראוי לזכור גם את ממד האומץ שבהחלטה הזו. הנשיא דונלד טראמפ בחר לקבל החלטה שרבים בוושינגטון הזהירו מפניה במשך עשרות שנים, אך ההיסטוריה הוכיחה כי דווקא ההכרה באמת חיזקה את היציבות ולא החלישה אותה. ביום זה, אנו כאן בישראל, זוכרים למנהיגים ידידים לא רק מילים חמות, אלא גם החלטות אמיצות שנצרבו בדברי ימי העם היהודי ומדינת ישראל.

הלקח שעל ישראל לזכור ברור גם היום: מדינות מכבדות עמים המכבדים את עצמם. מדיניות חוץ איננה נבנית רק על ניסוחים דיפלומטיים, אלא על עמוד שדרה לאומי. כאשר ישראל עמדה באופן ברור על זכותה בירושלים, היא גילתה שהעולם איננו מכבד חולשה או היסוס, אלא עקביות, עוצמה ואמונה בצדקת הדרך. ישראל הצליחה דווקא משום שסירבה להתנצל על עצם קיומה ועל בירתה.

בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, אי אפשר לבנות שלום על עמימות שנועדה לשמר אשליה. מי שמנסה לרצות באמצעות טשטוש של אמת היסטורית איננו מקרב פתרון, אלא מאריך את חיי השקר. לעומת זאת, מנהיגות המחברת בין אמת היסטורית לבין החלטה מדינית אמיצה היא זו שמשנה את גבולות האפשר ומקרבת פתרונות בני קיימא.

הפוסט אם אשכחך ירושלים, תשכח הדיפלומטיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

דבריו של הרמטכ"ל בנושא השחיקה הערכית במהלך הלחימה הקפיצו מיד את כל אנשי התקשורת הרגילים להוציא את דיבת צה"ל, שקפצו על ההזדמנות הזאת כמוצאי שלל רב. הם טענו בהחלטיות: "צה"ל מתפרק מוסרית", וכן "הלחימה משחיתה, אנחנו בדרך לאסון".

הטענה כי צה"ל מתפרק מוסרית נשמעת דרמטית, והעדויות העולות מהשטח מטרידות, אך למעשה היא נשענת על קריאה שטחית של מציאות מורכבת בהרבה. דווקא מבט מעמיק יותר על אופי הלחימה, משכה והנסיבות שבהן פועלים הלוחמים והמפקדים, מוביל למסקנה הפוכה: לא התפרקות מוסרית מתרחשת כאן, אלא התעצמות מוסרית של לוחמים ומפקדים בסדיר ובמילואים, המוסרים את חייהם במאבק מתמשך בתוך תנאים קיצוניים.

ראשית, יש להבין את נקודת המוצא. לוחמי צה"ל ומפקדיו מצויים בלחימה מתמשכת כבר קרוב לשלוש שנים, במספר זירות במקביל. הם אינם שם מתוך רצון להילחם או לשפוך דם, אלא מתוך מחויבות עמוקה להגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה. כל פעולה מבצעית, בין אם בעזה, בלבנון, בסוריה או ביהודה ושומרון, היא בראש ובראשונה הכרעה מוסרית. הבחירה להיכנס לשטח אויב, להסתכן, לפעול תחת מגבלות משפטיות ומבצעיות מורכבות, כל אלו מעידים על עומק המחויבות הערכית, לא על קריסתה. הצטברות של אירועים חריגים אינה עדות להתפרקות מוסרית, אלא לעומס מתמשך ולצורך בהכוונה פיקודית מדויקת יותר בתנאי לחימה מאתגרים ולעיתים מבלבלים.

"לא התפרקות מוסרית מתרחשת כאן, אלא התעצמות מוסרית של לוחמים ומפקדים בסדיר ובמילואים, המוסרים את חייהם במאבק מתמשך בתוך תנאים קיצוניים."

שנית, מלחמות ארוכות יוצרות עומס נפשי, עייפות מצטברת ושחיקה של שיקול הדעת ברגעים מסוימים. לוחמים צעירים ומפקדים זוטרים נדרשים להתמודד עם דילמות פיקודיות מורכבות, לעיתים תוך שניות, יחד עם חיילים צעירים המביאים כל אחד את עולמו האישי, את ערכיו, את כעסיו וגם את טעויותיו. במצבים כאלה, גם צבא ערכי ומקצועי עלול לחוות חריגות. השאלה אינה האם אירועים כאלה מתרחשים, אלא כיצד המערכת מגיבה אליהם. עצם קיומו של שיח פיקודי פתוח, ביקורתי ונוקב, מעיד על מערכת חיה שמבקשת לתקן, לא על מערכת שמתפרקת.

באחד הימים שבהם שימשתי כמג"ד במילואים, ביצע הגדוד שלי תעסוקה מבצעית באחת מהגזרות ביו"ש. מפקד אחת הפלוגות התקשר אליי וביקש שאגיע למוצב. "החיילים מבקשים שאדיח מהפלוגה חייל טוב וותיק, שניסה לקחת ציוד אישי של ערבי שהגיע למחסום. אני מתלבט מה לעשות", אמר מפקד הפלוגה. מבחינתי, היה זה הסימן הטוב ביותר לכך שהגדוד שלנו בריא מבחינה משמעתית ומוסרית. אירועים חריגים יכולים להתרחש בשגרה ובקרב, אולם תגובת יתר החיילים לאירוע העידה בעיניי כי המנגנון התרבותי הפנימי בגדוד חזק ובריא מספיק כדי לתקן בעיות מוסריות מזדמנות.

סיבה נוספת לדיסוננס נעוצה בפער שבין זירת הלחימה לבין הזירה התקשורתית. אירועים בודדים, לעיתים ללא הקשר מלא, מקבלים תהודה רחבה ומייצרים תחושת הכללה. אך צבא אינו נמדד באירוע בודד, אלא בתרבות הארגונית הכוללת שלו, בהכשרה, בפיקוח וביכולת ללמוד ולהשתפר. במקרה של צה"ל, עצם העמידה של הרמטכ"ל מול המפקדים והתביעה הבלתי מתפשרת שלו לתיקון המעוות, מצביעות על המצפן המוסרי של צה"ל ועל עמוד השדרה הערכי שלו. מנגנוני התחקור, הבקרה והאכיפה ממשיכים לפעול גם תחת אש, וזהו סימן לחוסן מוסרי, לא להיעדרו.

עם זאת, יש מקום לביקורת עניינית. כאשר מופיעים אירועים חוזרים, גם אם אינם מייצגים, הדבר עשוי להצביע על בעיה מקומית במצפן הפיקודי ברמות מסוימות. האחריות כאן היא בראש ובראשונה של המפקדים: לחדד גבולות, להיות נוכחים יותר בשטח ולהשקיע בהסברה ערכית לצד ההכשרה המבצעית. פיקוד אינו רק ניהול משימה, אלא גם עיצוב התנהגות.

הפתרונות אינם סיסמאות אלא פעולות: חיזוק הנוכחות הפיקודית בדרגי השטח, קיום שיח ערכי מתמשך ולא רק בתגובה לאירועים, הטמעת כלים להתמודדות עם שחיקה נפשית והקפדה על אכיפה עקבית וברורה. בנוסף, יש לחזק את תחושת המשמעות בקרב הלוחמים, להזכיר להם מדוע הם נלחמים ומה מייחד את צה"ל כצבא הפועל באופן מוסרי גם מול אויב אכזר.

בסופו של דבר, צה"ל אינו מתפרק מוסרית. כללי המוסר אינם מגבלה אלא מסילה. צה"ל פועל בתוך מציאות מורכבת שבה המתח בין צורך מבצעי לערכים הוא יומיומי. עצם קיומו של המתח הזה, והמאמץ המתמיד להתמודד איתו, הם ההוכחה לכך שהמצפן חי וקיים, גם אם הוא דורש כיול מחודש.

הפוסט מבחן הפאצ׳ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחריות לאומית מול עליית האנטישמיות: הפיגוע בלונדון

הפיגוע הקשה שהתרחש אמש בשכונת גולדרס גרין בלונדון, במסגרתו נדקרו יהודים על ידי מחבל חמוש, אינו אירוע מבודד, אלא עדות מטרידה להתרחבותה של המגמה האנטישמית ברחבי העולם. מול מציאות מאיימת זו, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד מנגד כמשקיפה. מחובתנו האסטרטגית לקחת אחריות היסטורית ולפעול באקטיביות רבה הרבה יותר כדי להגן על קהילות יהודיות בתפוצות. בעוד שמדינת ישראל צועדת לקראת יציאה מחוזקת מהמלחמה הנוכחית ותחילתה של תקופה חדשה, מצבו של העולם היהודי מחוץ לגבולותינו ממשיך להידרדר. עלינו להפנים את שינוי המגמה, לחזק את הקהילות בניכר, ולהיערך בצורה אקטיבית לקליטתם של גלי עלייה המוניים ארצה.

שקיעת ההגמוניה האיראנית וטבעת החנק

במבט רחב אל עבר הזירה המזרח־תיכונית, אנו עדים לתחילת תהליך השקיעה של ההגמוניה האיראנית האזורית. זהו תהליך ממושך הדורש סבלנות אסטרטגית ותיאום ציפיות, שכן איראן עדיין מחזיקה בעוצמה משמעותית. הדרך הנכונה להתמודד עם איום זה אינה עוברת בפלישה קרקעית של כוחות יבשה, אלא במערכה מדורגת: פגיעה עמוקה ביכולותיה הצבאיות של איראן בשלב הראשון, והמשך בקריסה כלכלית שפוגעת אנושות ביכולת ההישרדות של המשטר.

במסגרת מתווה זה, ארצות הברית מהדקת כעת את המצור הימי על משטר האייתוללות באופן הרמטי, עד כדי עצירה מוחלטת של תנועת ספינות אל תוך איראן וממנה. מצור זה תופס נפח גלובלי, כאשר כוחות אמריקאיים פועלים ליירוט "ספינות צללים" איראניות גם במרחבי אינדונזיה ומלזיה, מהלכים המגובים בריכוז אדיר של כוחות צבא אמריקאיים במזרח התיכון. איראן ניצבת כעת בפני דילמה בינארית וברורה: כניעה מוחלטת הכוללת את מסירת האורניום, פירוק יכולות ההעשרה, עצירת פרויקט הטילים הבליסטיים וגדיעת המימון לארגוני הפרוקסי – או ספיגת מהלומה צבאית אמריקאית קשה. בסופו של תהליך מתמשך זה, המטרה היא להביא לחילופי שלטון באיראן ולכונן מציאות חדשה של הגמוניה אמריקאית-ישראלית, המשולבת בברית עם המדינות הסוניות המתונות.

שעת ההכרעה של לבנון

במקביל, בזירה הצפונית, ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות של הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד חיזבאללה. לבנון מתקרבת בצעדי ענק לנקודת הכרעה: חזרה ללחימה עצימה ולמצור כלכלי הרסני, או קבלת החלטה אסטרטגית היסטורית מצד ממשלת ביירות. ההכרעה הנדרשת מלבנון היא כינון שלום עם ישראל, הצטרפות להסכמי אברהם ופירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו, מהלך המחייב מעורבות וסיוע אמריקאיים מסיביים. חלף התייחסות צינית לשיחות אלו, עלינו לדרוש מוושינגטון לפקח מקרוב ולוודא כי ממשלת לבנון אכן ממשת את ריבונותה בשטח. בינתיים, צה"ל מנצל באופן אקטיבי את ההפוגה כדי להעמיק את אחיזתו המבצעית, לטהר את השטח הלבנוני ולבצע סיכולים ממוקדים, מתוך מטרה עליונה שלא השתנתה: פירוקו של חיזבאללה.

אתגר הרחפנים והמעבר לכלים מבוססי כבל אופטי

סוגיה טקטית ואסטרטגית נוספת שנעדרה עד כה מהשיח, אך גובה מחיר כבד מנשוא מכוחותינו, היא איום רחפני הנפץ (FPV). האתגר, שהופעל נגדנו הן על ידי חמאס והן על ידי חיזבאללה, הופך למורכב וקטלני אף יותר לאחרונה עם כניסתם לזירה של רחפנים מבוססי כבל אופטי. בניגוד לרחפנים המופעלים בתקשורת רדיו (RF), כלים אלו מחוברים פיזית למפעיל באמצעות סיב אופטי דקיק, מה שהופך אותם לחסינים לחלוטין מפני מערכות לוחמה אלקטרונית (ל"א) ושיבושי GPS הקיימים כיום. היעדר חתימת שידור רדיו והמעוף הנמוך שלהם הופכים את גילוים ויירוטם לקשים עד בלתי אפשריים באמצעים המסורתיים. מול מציאות שבה האויב משתכלל ומסב אבדות באמצעות נשק חסין-שיבושים זה, מדינת ישראל חייבת לפעול במהירות ובגמישות כדי לייצר פתרונות טכנולוגיים וקינטיים חדשים בשטח. התאמת הפעילות של התעשיות הביטחוניות למציאות משתנה זו היא הכרח קיומי שחובה לקדמו באופן מיידי למען ביטחון חיילינו.

משילות, הרתעה ומערכת המשפט

החזית הנוספת, והמדאיגה לא פחות, מתנהלת מבית. התערבותו של בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בדרישה לספק תוספות מזון למחבלים כלואים בזמן מלחמה, היא תופעה מקוממת המנותקת מצורכי הביטחון. המשמעות ההרסנית של פסיקה זו היא שכל מחבל רשאי כעת לדרוש ולקבל תוספות מזון עד שישבע. החלטות מסוג זה פוגעות באופן אנוש בהרתעה של מדינת ישראל, ובד בבד מרסקות את מעמדו של בית המשפט העליון בעיני הציבור הישראלי.

הישענות של בתי המשפט על הדין הבינלאומי תוך התערבות בוטה בשיקולים ביטחוניים טהורים, כובלת את ידיהם של כוחות הביטחון. חובה לשים קץ להתערבות המשפטית הזו, ולהעניק לצה"ל, לשירות הביטחון הכללי ולמשטרת ישראל את מלוא הגיבוי והכלים המשפטיים הנדרשים כדי לפעול בנחישות, הן מבית והן מחוץ. למרות האתגרים העצומים בשלל החזיתות, התחושה הציבורית כיום היא שמדינת ישראל פועלת בעצמאות רבה הרבה יותר מאשר לפני שנתיים וחצי, אז הוכתבו לנו תנאים רדיקליים על ידי ארצות הברית. אנו צועדים בנתיב הנכון, אך השלמת המשימות ההיסטוריות שלפנינו תדרוש עוד נחישות רבה.

הפוסט מערכה עולמית, הכרעה אזורית וריבונות פנימית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד הסימנים המובהקים לבריאות ארגונית הוא היכולת לזהות בעיות ולהציף אותן. בצה"ל של התקופה הנוכחית, ניכר שחריגות אינן מושתקות ואינן נדחקות לשוליים. הן מגיעות לשולחן הדיונים הפיקודי עד רמת המטה הכללי, ובהמשך זוכות להתייחסות פומבית ולעיתים גם לביקורת פנימית חריפה. כאשר הרמטכ"ל והדרג הבכיר עוסקים באופן ישיר בתופעות הללו, אין זה סימן לכך שהמערכת מאבדת שליטה, אלא לכך שמנגנוני הבקרה שלה פועלים. ארגון מתפרק הוא כזה שמכחיש ומטשטש, וכאן קורה ההפך: עצם העיסוק הגלוי הוא חלק מתהליך של תיקון.

גם היקף התופעות מחייב פרופורציה. צה"ל פועל בתקופה יוצאת דופן מבחינת עומס מבצעי, עם פעילות אינטנסיבית בזירות מרובות ועם שחיקה מצטברת של כוח אדם לאורך זמן. בתוך מציאות כזו, לא ניתן לצפות להיעדר מוחלט של תקלות או חריגות. השאלה אינה האם מתרחשים אירועים כאלה, אלא מה היקפם ומה מעמדם ביחס לכלל הפעילות. בפועל, מדובר במספר מצומצם של מקרים ביחס להיקף העצום של פעילות מבצעית יומיומית. דווקא משום שצה"ל הוא "צבא העם", כמעט כל אירוע חריג זוכה לחשיפה רחבה, לעיתים מיידית, מה שמעצים את תחושת הריבוי גם כאשר מדובר באירועים בודדים.

כאשר הרמטכ"ל והדרג הבכיר עוסקים באופן ישיר בתופעות הללו, אין זה סימן לכך שהמערכת מאבדת שליטה, אלא לכך שמנגנוני הבקרה שלה פועלים. ארגון מתפרק הוא כזה שמכחיש ומטשטש, וכאן קורה ההפך: עצם העיסוק הגלוי הוא חלק מתהליך של תיקון.

 

יתרה מכך, אופן הטיפול באירועים הללו מעיד על סטנדרט נורמטיבי גבוה. תחקירים מבוצעים, אחריות נקבעת, ולעיתים מוטלות סנקציות שיש הרואים בהן מחמירות במיוחד. יש בכך מסר כפול: הן כלפי פנים, לחיזוק גבולות המותר והאסור, והן כלפי חוץ, לשימור אמון הציבור. כאשר כל חריגה נבחנת בזכוכית מגדלת וזוכה למענה פיקודי, קשה לטעון שמדובר במערכת שאיבדה את דרכה. להפך, מדובר במערכת שמודעת לכך שהלגיטימציה שלה נשענת גם על שמירה קפדנית על נורמות.

הדיון במשמעת ובמוסר נוטה לעיתים להתעלם מהשאלה העמוקה יותר של לכידות ואמונה בצדקת הדרך. היסטורית, מסגרות צבאיות אינן מתפרקות בגלל תקלות משמעתיות, גם אם הן חמורות. פירוק מתרחש כאשר משרתים מפסיקים להאמין במשימה או בלגיטימיות שלה. בהקשר הישראלי, ניתן לזהות רגע כזה לא בעבר הרחוק, אלא ממש בשנים האחרונות. בשנת 2023 התמודדה המערכת הצבאית עם תופעות של סרבנות והפסקת התנדבות, שנבעו ממחלוקת ציבורית עמוקה. מדובר היה באתגר מסוג אחר לחלוטין: לא חריגה נקודתית, אלא ערעור על עצם החובה לשרת ועל הנכונות לקחת חלק במשימה. ההשפעה על הכשירות ועל הלכידות הייתה ממשית, והדיון הציבורי סביבו היה טעון במיוחד, ואילו בצה"ל התגובה הייתה אדישה, כמעט היה נראה כאילו הארגון "זורם" עם הסרבנות.

בהשוואה לכך, התופעות שמעסיקות כיום את השיח שונות באופיין. הן אינן מבטאות דחייה של המשימה או של המערכת, אלא חריגות בתוך מסגרת שממשיכה לתפקד, להילחם ולשמור על רמת מחויבות גבוהה. חיילים ומפקדים אינם מפנים עורף, אלא פועלים בתוך תנאים מורכבים ולעיתים קשים מאוד. כאשר מתרחשת חריגה, היא לא הופכת לנורמה חלופית אלא נתפסת כבעיה שיש לטפל בה. זהו הבדל מהותי בין מערכת שמתערערת מבפנים לבין מערכת שמתמודדת עם חיכוכים בלתי נמנעים.

הציבור נחשף לרצף של אירועים שליליים מבלי לראות את הרקע הרחב – אלפי פעולות תקינות, משמעת יומיומית, ומערכת פיקודית שעובדת באופן רציף. התוצאה אינה רק אי-דיוק אנליטי, אלא גם פגיעה ממשית: שחיקה באמון הציבור, פגיעה במוטיבציה של המשרתים והעצמה של תחושת משבר שאינה בהכרח תואמת את המציאות

המרחב התקשורתי, מטבעו, נוטה להבליט חריגות. כותרות חדות, סיפורים חריגים ודימויים קיצוניים מייצרים עניין ותשומת לב. אך כאשר הדפוס הזה מתורגם להכללות רחבות על "התפרקות", נוצרת תמונת מציאות מעוותת. הציבור נחשף לרצף של אירועים שליליים מבלי לראות את הרקע הרחב – אלפי פעולות תקינות, משמעת יומיומית, ומערכת פיקודית שעובדת באופן רציף. התוצאה אינה רק אי-דיוק אנליטי, אלא גם פגיעה ממשית: שחיקה באמון הציבור, פגיעה במוטיבציה של המשרתים והעצמה של תחושת משבר שאינה בהכרח תואמת את המציאות.

חשוב להדגיש כי ביקורת אינה הבעיה, להפך, ביקורת היא מרכיב חיוני בשמירה על סטנדרטים. השאלה היא כיצד היא מנוסחת ומהן המסקנות הנגזרות ממנה. כאשר ביקורת נקודתית מתורגמת לטענה כוללת על קריסה, היא מאבדת את דיוקה ואת תרומתה. היא אינה מסייעת לתיקון, אלא מטשטשת את ההבחנה בין כשל לבין מערכת.

לו היינו עדים למצב שבו חריגות אינן מטופלות, שבו הדרג הפיקודי מתעלם או מצדיק התנהגות פסולה, ניתן היה לדבר על סימני אזהרה עמוקים יותר. אך המציאות הנוכחית מצביעה על תהליך הפוך: זיהוי, טיפול וניסיון לשמר גבולות ברורים גם בתנאי לחץ. דווקא בתנאים כאלה נבחנת עמידות ארגונית, והיכולת להמשיך לפעול תוך תיקון עצמי היא עדות לחוסן.

הפוסט זה לא הצבא שמאבד כיוון, אלא השיח שאיבד איזון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ככל שארצות הברית תתמיד במדיניות הסגר הימי הנוקשה שלה – עובדה המגובה בבלימתן של למעלה מ-29 ספינות בימים האחרונים בלבד ומניעת כניסתן או יציאתן מנמלי איראן – כך תואץ קריסתה של הכלכלה המקומית. במקביל, הולכות ומתרבות העדויות המודיעיניות על כך שכוחות שונים במערך האיראני הפסיקו לקבל את שכרם. תהליך זה משרת באופן ישיר את היעדים האסטרטגיים העליונים: דחיקת משטר האייתוללות לכניעה לדרישות המערב, וייצור תנאי רקע פנימיים שעשויים לקדם חילופי שלטון.

עיבוי סד"כ והיערכות צבאית אמריקאית חסרת תקדים

אף שהמאמץ המרכזי בשלב הנוכחי הוא מבוסס-כלכלה, ניכר כי ארצות הברית מרכזת בשבועיים האחרונים סדר כוחות (סד"כ) צבאי חסר תקדים בהיקפו, הגדול משמעותית מזה שראינו בראשית מבצע "שאגת הארי". בימים הקרובים צפויה הנוכחות האמריקאית בזירה להתייצב על שלוש קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים, מגובות בכוחות מארינס הנמצאים בתנועה מתמדת לעבר המזרח התיכון. מדובר בהפגנת עוצמה אדירה, שנועדה להכין את הקרקע לאופציה של מכה צבאית קינטית וקשה נגד המשטר. תקיפה כזו, בסבירות גבוהה, לא תוגבל למטרות צבאיות קלאסיות אלא תכלול פגיעה אנושה בתשתיות אנרגיה לאומיות, במרכזי תקשורת ופיקוד, ובבכירי המשטר, במטרה להאיץ את קריסתו.

האסטרטגיה האמריקאית פועלת כעת במעין תנועת מלקחיים. מחד גיסא, וושינגטון מנסה למצות את אפיק המשא ומתן, מתוך זיהוי של חולשה תפקודית וקרעים פנימיים בצמרת האיראנית. חילופי הגברי והדמויות החדשות במערכת השלטונית יצרו ואקום, שאליו מנסים להיכנס משמרות המהפכה בתהליך המזכיר הפיכה צבאית שקטה, בעוד הדרג הפוליטי מאבד מדומיננטיות. מאידך גיסא, ארה"ב מנהלת משא ומתן זה תחת אקט מלחמתי מובהק של מצור ימי.

מבחינת מדינת ישראל, קיימת עמימות מסוימת באשר להמשך מעורבותה הישירה במעגל הלחימה מול טהראן. התרחישים האפשריים נעים בין תקיפה משותפת ישראלית-אמריקאית, דרך פעולה אמריקאית עצמאית, ועד לחזרתה של ישראל למוקד המערכה – הכוללת תקיפות עומק באיראן לצד ספיגת מהלומות אש בעורף הישראלי. נכון לעת הזו, לא ברור לחלוטין האם המערכה הישראלית הישירה תמה ופינתה את מקומה למערכה באמריקאית הבלעדית.

הזירה הלבנונית: החזרה ללחימה כצו קטגורי

בניגוד לערפל הקרב המאפיין את הסוגיה האיראנית, תמונת המצב בזירה הלבנונית צלולה ומובהקת: האופציה הרלוונטית והאסטרטגית היחידה היא חזרה ללחימה עצימה. יש להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכך שהפסקת האש הנוכחית היא זמנית וטקטית באופייה, ואינה בת-קיימא לאורך זמן. החזרה לעימות חזיתי מול ארגון חיזבאללה אינה שאלה של "האם", אלא של "מתי".

כל קונספציה הנשענת על נורמליזציה או על הסדרה מדינית עם מדינת לבנון, מחייבת בראש ובראשונה את פירוקו של חיזבאללה מנשקו. מבחינת ישראל, הדרך היחידה להבטיח פירוז זה עוברת בהפעלת כוח צבאי אגרסיבי ושיטתי, כאשר שאיפת העל היא להניע תהליך שבסופו גם ממשלת לבנון הריבונית תיאלץ לפעול באופן פרואקטיבי נגד הארגון.

צה"ל השכיל למנף את ההפוגה המבצעית לטובת שיפור האחיזה הטקטית בדרום לבנון, טיהור המרחבים שבשליטתו, ואף הרחבת רצועת האבטחה. עם זאת, ניכר כי בחיזבאללה מזהים את התבססות הכוחות הישראליים ומתחילים לאתגר מחדש את צה"ל בשטח. מציאות זו לא תותיר ברירה אלא לחדש את הלחימה בגזרה עד להשגת היעדים המלאים. מרכיב קריטי במערכה זו יהיה בידוד הזירה הלבנונית מפטרוניה באיראן, וגדיעת צינורות החמצן הלוגיסטיים המאפשרים סיוע והתעצמות. מהלך זה יעמיק את החלשתו של חיזבאללה, ייבש את מקורותיו הפיננסיים וישתק את יכולתו לחדש את מלאי החימושים שלו.

הזירה העזתית: שיקום והתארגנות של פעילי חמאס

במקביל למיקוד הקשב האסטרטגי צפונה ומזרחה, נמשכת ברצועת עזה פעילות מגננה קפדנית, הכוללת סיכולים ממוקדים, פגיעה בתשתיות טרור על בסיס מודיעין מדויק, וסיכול שיטתי של ניסיונות להוצאת פיגועים במרחב.

עם זאת, חובה להציג את התמונה נכוחה: ארגון חמאס נמצא בתהליכי שיקום והתארגנות מחדש. למרות המכות הקשות שספג, התשתיות שלו עדיין קיימות והוא מנצל את המיקוד הישראלי בזירות האחרות כדי להתעצם. בסדר העדיפויות הלאומי, לאחר סיום הטיפול האסטרטגי באיום האיראני והכרעת חיזבאללה בלבנון, תידרש מדינת ישראל לחזור לזירה הדרומית ולהשלים את המלאכה המורכבת של פירוק חמאס עד היסוד.

הפוסט בין המצור על איראן להכרעה בלבנון: תמונת מצב אסטרטגית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חשוב שנזכור שהנופלים הגיבורים אינם עומדים בפני עצמם. הם חוליה בשרשרת ארוכה של לוחמים, מהדורות הקודמים ועד ימינו. זוהי שרשרת של אחריות ושל שליחות. המלחמות שלנו מעולם לא היו מלחמות שאנו בחרנו בהן מרצון, אלא מלחמות שאנו נקראים אליהן מכורח קדושת החיים. ההבנה הזו מחייבת אותנו להביט על הנופלים לא רק דרך כאב האובדן, אלא גם דרך מקומם בתוך סיפור רחב יותר – סיפור של עם שמגן על עצם קיומו.

במהלך המלחמה, בזמן ששהיתי בבית בצפון רצועת עזה, חזרתי במחשבותיי אל הפואמה "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב. הפואמה מתארת בלשון לא קלה את הטבח ביהודים. פתחתי במכשיר הסלולרי שלי את השיר; הדמיון בין מילות הפואמה לבין מראות השבעה באוקטובר היה מצמרר. מאה ועשרים שנה בדיוק חלפו מאז, חשבתי לעצמי – אז מה בעצם השתנה? כיצד ייתכן ששוב נטבחים יהודים בצורה כה דומה?

בתוך השאלה הזו ובתוך מילות הפואמה מצאתי גם את התשובה. יש שורה אחת בפואמה שמתארת את הגברים היהודים המתחבאים מאחורי חביות, בעוד בני משפחתם נטבחים. הגברים חסרי האונים מתפללים מאחורי החביות וכל שיש בידם לעשות מול המראות המזוויעים הוא להתפלל בליבם "ריבונו של עולם עשה ואלי הרעה לא תבוא".

"אנו איננו היהודים הללו עוד. אנו יהודים שקמים, נלחמים, יוצאים מהבתים ומגינים על עצמנו כפי שקרה במהלך השבעה באוקטובר ומאז ועד רגע זה. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו גם צרות – אולם אלה צרות של עם בארצו. צרות של עם שיש לו את היכולת והחובה להבטיח את ביטחונו."

הפרספקטיבה הזו אינה מבטלת את הכאב, היא מחדדת אותו והיא בעיקר מטילה עלינו את האחריות שלא להסתפק בהכלה, לא להישען על תקוות שווא, אלא לפעול באופן שמבטיח כי המציאות הביטחונית שלנו תהיה בטוחה יותר, המאפשרת צמיחה ועצמאות.

יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו את המחיר, המשמעות והחובה להבטיח שהקורבן לא היה לשווא, שהמדינה שאנו חוגגים את עצמאותה תהיה מדינה חזקה, בטוחה ונחושה. מדינה שמבינה כי חירות אינה מובנת מאליה, אלא תוצאה של בחירה מתמדת לעמוד, להילחם ולנצח.

הפוסט עם מחפש משמעות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מהצד האמריקאי, דונלד טראמפ לא יתקפל מול איראן. הוא גם לא יכול. למרות הפוסטים, הכותרות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הכלכליים, ולמרות התחדשות השיחות הצפויה, ישנן שתי הנחות יסוד שמונעות מהמשא ומתן להצליח בשלב הזה. הראשונה: ארה"ב לא תפקיר את מצר הורמוז לידיים איראניות, מחשש שסין תיכנס לוואקום כערבה לביטחון האזורי ותאפשר למערכה להסתיים כשסין יוצאת ממנה מחוזקת.

שנית, טראמפ לא יכול להרשות לעצמו לצאת מהסבב הזה כשתוכנית הגרעין האיראנית על כנה. אם טראמפ יעשה זאת הוא יודה בעצם שהפרישה מהסכם אובמה הייתה הטעות האסטרטגית, ושהאסקלציה מול איראן רק ערערה את המצב במזרח התיכון במקום לשפר אותו.

"איראן אינה מדינה 'רגילה' במובן המערבי של המילה. היא תיאוקרטיה המונעת מתפיסה דתית שיעית מיסודה. עבור המשטר בטהרן, ובמיוחד עבור משמרות המהפכה שמהדקים את אחיזתם, פשרה שמציירת אותם כמפסידים היא לא רק השפלה פוליטית, היא חטא דתי ובגידה בערכי המהפכה."

אז למה בכל זאת שני הצדדים זקוקים להפסקת אש? התשובה המיידית היא אורך נשימה. שני הצדדים צריכים זמן. ארה"ב זקוקה לריענון מלאי חימושים קריטיים כמו טילי טומהוק ומיירטי פטריוט, ולעיבוד מודיעיני שייצר מטרות איכות להמשך. איראן, מצידה, נמצאת במלחמת התשה. עבורה, הזמן הוא נכס. היא זקוקה לשבועיים האלו כדי למלא מחדש את מחסני הטילים שלה בדלק מוצק סיני, לחזק את אחיזתה ברחוב כדי לשמור על שליטה שתמנע התקוממות אזרחית, וכך גם לתת לכוחותיה להתארגן מחדש אחרי המכות שספגו.

מעבר לאינטרסים הצבאיים והפוליטיים, כמו הצורך של טראמפ לפייס את האגף הבדלני במפלגתו ולהראות שהוא "ניסה הכל" לפני שהוא חוזר ללחימה, קיימת תהום עמוקה הרבה יותר. הכישלון המובנה בשיחות הללו נובע מפער תרבותי אידיאולוגי תהומי. איראן אינה מדינה "רגילה" במובן המערבי של המילה; היא תיאוקרטיה המונעת מתפיסה דתית שיעית מיסודה. עבור המשטר בטהרן, ובמיוחד עבור משמרות המהפכה שמהדקים את אחיזתם, פשרה שמציירת אותם כמפסידים היא לא רק השפלה פוליטית, היא חטא דתי ובגידה בערכי המהפכה. הם מאמינים ביכולתם לספוג סבל כדי להתיש את "השטן הגדול".

מנגד, ארה"ב פועלת מתוך תפיסה של מעצמה עולמית הגמונית. עבור וושינגטון, ובמיוחד בממשל טראמפ, הניצחון חייב להיות מוחלט, ברור ומהדהד. זהו אינטרס שחורג מהביטחון, זהו ערך כלכלי וסימבולי. ארה"ב חייבת להוכיח שהסדר העולמי נשמר תחת חסותה, ושכל קריאת תיגר על חופש השיט או על מאזן הכוחות הגרעיני תיענה בריסוק המערכת היריבה. "איראן מעולם לא ניצחה במלחמה אך גם מעולם לא הפסידה במשא ומתן", התבטא טראמפ השבוע.

כאשר אחד הצדדים לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמתפשר מטעמי אמונה דתית, והצד השני לא יכול להתפשר מטעמי מעמד מעצמתי, המשא ומתן הופך לדיאלוג של חירשים. בשורה התחתונה הפסקת האש הזו היא בסך הכל הצגה פוליטית שנועדה ללכד את הקואליציה הפנימית בארה"ב ולהכין את הקרקע לשלב הבא. ארה"ב חייבת להכריע באופן מהיר ומוחלט שלא מאפשר לאיראן להגיע חזקה יותר למשא ומתן הבא, ושלא מאפשר לסין להפוך לגורם דומיננטי יותר באזור תוך שהיא צופה בארה"ב נשחקת במלחמת התשה ממושכת.

הבנות אלו מלמדות כי המלחמה הזו תהפוך בשלב הבא לעצימה יותר וממוקדת יותר באופן שבו כל מהלך יתוכנן ויופעל: מצד אחד איראן תשאף להשפיע על השוק העולמי, ומצד שני ארה"ב תשאף להשפיע על הכיס של כל אזרח וסוחר בטהרן. מי שבנה על יציבות בעקבות השיחות האחרונות עלול לגלות בקרוב מאוד שהמציאות במזרח התיכון לא מתכופפת בקלות, מחיר הנפט עוד יחזור לעלות, והמלחמה על מיצר הורמוז רק מתחילה.

הפוסט מיצרי הכישלון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נוכח הודעת הממשל האמריקאי וראש הממשלה על הפסקת אש של עשרה ימים במטרה לקדם שיחות שלום עם ממשלת לבנון, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: תנועת "הביטחוניסטים" קוראת לעמידה איתנה על מטרת העל – פירוק תשתיות הטרור של חיזבאללה והסרת האיום על תושבי הצפון. פירוק חיזבאללה מחייב אותנו להמשיך להכות בארגון עד להכרעתו המוחלטת. כל עצירה כעת חייבת להיות מוגבלת ומותנית, כדי שלא תהפוך לחבל הצלה עבור ארגון המנסה להשתקם תחת האש.

הדילמה הלבנונית: המבחן של ממשלת ביירות

חלון עשרת הימים שנפתח כעת הוא שעת המבחן של ממשלת ביירות. לצד הפעילות הצבאית של צה"ל, עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון. אם ביירות שואפת לעתיד של שלום, שגשוג ונורמליזציה עם מדינות האזור ועם ישראל, עליה לנצל את ימי השיחות הללו כדי להתחיל לפעול בכוח הזרוע להשבת הריבונות בשטחה.

ההיסטוריה מלמדת כי ברגע שלבנון תבקש לנוע לעבר הסדרים מדיניים, חיזבאללה יתעמת איתה בכל מקרה כדי לשמר את אחיזתו כזרוע איראנית. לפיכך, האינטרס הלבנוני הברור הוא להקדים תרופה למכה דווקא כעת, כשהארגון חלוש, ולפעול כתף אל כתף כדי למגר את האיום המשותף. ללא הכרעה מול הארגון מבית, לבנון תישאר מדינה כושלת בשירות האינטרס של טהראן.

איראן והמלחמה באמצעים אחרים

בזירה האיראנית, אנו נמצאים במציאות מורכבת שבה גם תחת מעטפת המגעים המדיניים, המלחמה נמשכת במלוא עוזה באמצעים אחרים. אחד הכלים העוצמתיים ביותר שארצות הברית מפעילה כעת הוא המצור הימי. עלינו להבין: מצור ימי הוא צורת לחימה לכל דבר, ומהווה את אחד הכלים הקשים והמשמעותיים ביותר שמעצמה יכולה להפעיל נגד מדינה אחרת.

הלחץ האדיר שמופעל על נמליה של איראן משתק את כלכלתה ומונע מהמשטר את היכולת להתקיים לאורך זמן. המצור אינו רק כלי כלכלי, אלא מנוף אסטרטגי ראשון במעלה שנועד לקדם את התנאים להפלת השלטון ולעודד את העם האיראני להתקוממות מחודשת נגד משטר האייתוללות. כל משא ומתן מדיני שמתנהל כעת, כולל זה הנוגע ללבנון, נעשה תחת הצל הכבד של העוצמה הצבאית האמריקאית הסוגרת על עורקי החיים של טהראן.

עלינו לנצל את ההפוגה כדי לקדם מהלך אסטרטגי שבו כוחות הביטחון של לבנון ייקחו אחריות ממשית מול חיזבאללה. ממשלת לבנון חייבת להבין שאין לה דרך להתחמק מהעימות הבלתי נמנע עם הארגון.

הפוסט לעולם לא עוד – במעשים: תמונת מצב אסטרטגית לקראת הימים הלאומיים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפסקת האש מול טהראן עוררה תהיות רבות בציבור הישראלי, אך קריאה קפדנית של המפה חושפת תמונה הפוכה לחלוטין: אין מדובר בסמל לחולשה או בויתור, אלא באולטימטום קשיח שנולד מתוך כתישה צבאית חסרת תקדים. כדי להבין את עיצובו מחדש של האזור, עלינו לחדול מלחשוב במונחים של מכת מחץ נקודתית, ולהתבונן במערכה כמשחק שחמט רב-ממדי, שבו הפעלת הכוח מייצרת את התנאים למהלך המדיני הבא. המערכה הנוכחית יצאה לדרך מתוך מטרה אסטרטגית מובהקת לאלץ את המשטר באיראן לקבל את התנאים שהוכתבו מראש על ידי ארצות הברית וישראל. הדרישות היו ועודן חד-משמעיות והן כוללות את הוצאת כלל החומר הגרעיני המועשר מגבולות המדינה, פירוק מוחלט של תשתיות הגרעין והטילים הבליסטיים, והפסקת מימון וחימוש של ארגוני הפרוקסי במזרח התיכון.

כדי להבין את מהותה של הפסקת האש, יש להישיר מבט אל המציאות הפיזית באיראן. בחודש וחצי האחרונים בוצעה השמדה שיטתית, עקבית וחסרת פשרות של התשתית הצבאית והכלכלית במדינה. צי חיל הים הוטבע, מערכות ההגנה האווירית נוטרלו לחלוטין, שרשרת הפיקוד ספגה פגיעות אנושות, ומפעלי פלדה ותעשיות פטרוכימיות הושמדו כליל. שלב המערכה האחרון התמקד בפגיעה כירורגית בכלכלה האיראנית, עד לרגע שבו הוצב בפני המשטר אולטימטום ברור מנשיא ארצות הברית, שמשמעותו קריסה תפקודית וניתוק החשמל במדינה. שעות ספורות לפני מימוש האיום, טהראן נשברה וביקשה לשוב לשולחן המשא ומתן, כשהיא חבולה ונטולת מרבית מיכולותיה. איראן, שדרשה בראשית הדרך הפסקת אש קבועה ופיצויים כלכליים, נאלצה לקבל הסדר זמני בן שבועיים בלבד, ללא ערובות, תוך שהיא מפקירה לחלוטין את חיזבאללה והחות'ים שנותרו מחוץ להסכם. בתמורה לזמן השאול שקיבלה, אולצה איראן לוותר על שליטתה במצר הורמוז, צעד שמשחרר נפט וגז לשוק העולמי ומעניק לארצות הברית זמן יקר לפרוס כוחות נוספים במרחב ולבצע "אתחול" (Reset) חוקי לסמכויות המלחמה של הנשיא.

בזמן שהתמונה מתבהרת בטהראן, המערכה בזירת לבנון מעצבת מציאות גיאופוליטית חדשה. קודם כל ולפני הכל, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אין הפסקת אש בלבנון, אלא לחימה עצימה שנועדה לשרת את מטרת העל שהיא פירוק חיזבאללה מנשקו. אנו עדים כעת לרגע היסטורי שבו הלבנונים עצמם מבינים מזה תקופה שההגמוניה האיראנית הסתיימה, והם נושאים עיניים ליום שאחרי. ממשלת לבנון מאותתת בפעם הראשונה על רצונה להיות חלק מהסכמי אברהם ולהשתלב בחזית האמריקאית-ישראלית-סונית המתונה, חזית שתיבנה בצורה נרחבת ביום שאחרי המלחמה. זוהי התפתחות דרמטית שבה לבנון מביעה רצון פומבי לנוע לעבר נורמליזציה והסכמי שלום עם ישראל.

איראן, שדרשה בראשית הדרך הפסקת אש קבועה ופיצויים כלכליים, נאלצה לקבל הסדר זמני בן שבועיים בלבד, ללא ערובות, תוך שהיא מפקירה לחלוטין את חיזבאללה והחות'ים שנותרו מחוץ להסכם.

הפוסט מסך העשן האיראני מתפזר: האולטימטום הקשיח שהוסווה כהפסקת אש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

השחיקה התדמיתית של ארצות הברית במזרח התיכון לא התרחשה ברגע אחד, אלא כתהליך מצטבר של כמה נקודות מפנה, שכל אחת מהן פגעה בשכבה אחרת של האמון וההרתעה. כדי להבין את התמונה בצורה חדה, צריך לזהות את התחנות המרכזיות שבהן נתפסה ארה"ב כמי שמאבדת אחיזה או נחישות, ובעיקר את הנאמנות לשותפותיה ובעלות בריתה.

נקודת השבר הראשונה הייתה לאחר מלחמת עיראק ב-2003. בתחילתה, ארצות הברית בראשותו של ג'ורג' בוש הבן נתפסה ככוח בלתי ניתן לעצירה, אך ככל שהמלחמה נמשכה התדמית האמריקאית החלה להיסדק. הכישלון לייצב את עיראק, יחד עם המחירים הכבדים והכאוס שנוצר, יצרו תחושה אזורית שארה"ב יודעת לפרק משטרים אך מתקשה לבנות אותם מחדש. זה היה סדק ראשון באמון של המדינות הסוניות ביכולת האמריקאית להוביל תהליכים מורכבים, ובעיקר לייצר מחויבות לאורך זמן.

השלב הבא הגיע עם הנסיגה אותה הוביל הנשיא אובמה מעיראק ב-2011. מבחינה אמריקאית זו הייתה סגירת מעגל, אך במזרח התיכון היא נתפסה כנסיגה והתקשורת הערבית דיברה בעיקר על בגידה. הוואקום שנוצר נוצל במהירות על ידי איראן, שהעמיקה את השפעתה בעיראק, ועל ידי ארגונים קיצוניים. המסר שנקלט באזור היה ברור: ארה"ב אינה נשארת לאורך זמן, ואינה מוכנה לשלם מחיר מתמשך כדי לשמר הישגים.

במרחב שבו המילים הן ריקות והאזור מכיר רק את שפת הכוח, כל פער בין הצהרה לפעולה הופך למנוף בידי היריב.

אולם נקודת הפגיעה המשמעותית ביותר בתדמית האמריקאית הייתה סביב מלחמת האזרחים בסוריה. ב-2013 הציב הנשיא ברק אובמה "קו אדום" לשימוש בנשק כימי. אולם כאשר המשטר הסורי חצה אותו, ארצות הברית נמנעה מתקיפה והעדיפה הסדר דיפלומטי. מבחינה אסטרטגית ניתן היה להסביר את המהלך, אך תדמיתית נתפס הדבר בעיני העולם כולו, ובדגש על העולם הערבי, כהיסוס ואף כחולשה. באזור שבו חוסן ועוצמה הם מטבע מרכזי, אי עמידה בהצהרה פומבית פגעה קשות בהרתעה.

המשך התהליך בא לידי ביטוי בהסכם הגרעין עם איראן ב-2015. עבור מדינות רבות במזרח התיכון, ובעיקר ישראל ומדינות המפרץ, ההסכם נתפס לא כהישג אלא כהתפשרות, שלא לומר כניעה. התחושה הייתה שארה"ב מוכנה להכיל את איראן במקום לבלום אותה. גם אם ההסכם נועד למנוע הסלמה, הוא תרם לתחושת התרחקות נוספת, ואולי הדרמטית ביותר, בין וושינגטון לבעלות בריתה.

היציאה מאפגניסטן ב-2021 הייתה אולי הרגע הסמלי הגדול ביותר של השחיקה בתדמית האמריקאית. המסקנה הסופית שנגזרה הייתה שאם ארה"ב יכולה לעזוב כך זירה שבה השקיעה עשרים שנה, היא עשויה לנהוג כך גם במקומות אחרים.

המציאות שנוצרה כעת סביב המלחמה בין ארה"ב לבין איראן ממחישה עד כמה אותה שחיקה תדמיתית אינה רק תיאור היסטורי, אלא גורם פעיל בעיצוב ההווה. זוהי בראש ובראשונה התנגשות בין נרטיבים של הלאומיות האמריקאית המחודשת מול השליחות הדתית המהפכנית של משמרות המהפכה. כאשר ארצות הברית מצהירה על כוונה להכריע את איראן, ולאחר מכן בוחרת לשוב לשולחן המשא ומתן, הפער בין הצהרה לביצוע אינו נותר בזירה הדיפלומטית בלבד. הוא נקלט, מפורש ומתורגם על ידי כל שחקן במזרח התיכון כנקודת מבחן שתסמן את הדרך שבה הצדדים פועלים ויפעלו בעתיד.

המאבק ניצב כעת כאשר מצד אחד עומדת איראן שתפיסתה הדתית והתרבותית אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד, ומצד שני ארצות הברית בראשות טראמפ המנסה להחזיר את ארה"ב למקומה כמעצמה העולמית המובילה, ואינה יכולה בשום פנים להרשות לעצמה שלא לנצח.

מבחינת הכוכב העולה האיראני, הצהרותיו של המנהיג העליון לשעבר עלי ח'אמנאי אינן פוליטיות אלא תיאולוגיות. המאבק מול המערב מוצג לא רק כעימות בין מדינות אלא כחלק ממאבק רחב יותר בין אמת לשקר, בין אמונה לכפירה. זהו מאבק שאינו נמדד רק בתוצאה המיידית אלא בעצם ההתמדה בו והיכולת לעמוד איתן מול המעצמה החזקה בעולם, כאשר עצם העמידה היא ניצחון מתמשך.

לעומת זאת, מבחינת מדינת 50 הכוכבים, הסיסמה "Make America Great Again" אינה רק כלי פוליטי. זהו המבחן הגדול של היכולת האמריקאית להגדיר גבולות, להכתיב כללים ולהוכיח שההרתעה עדיין חיה. הימנעות מהכרעה ברורה תיתפס כהפסד ותשפיע מעתה על יכולתה להכתיב ולנהל סדר עולמי חדש בזירות מאתגרות ומול מנהיגים מורכבים.

מחיר המלחמה עבור הצדדים ברור. עבור ארצות הברית, ניצחון ישמר את מעמדה הגלובלי, יחליש את סין ואיראן, יחזק אותה כלכלית וישיב את אמון בעלות בריתה בעולם הערבי בפרט ובמדינות המערב בכלל. עבור משמרות המהפכה, הפסד איראני עלול לערער את יסודות המשטר מבפנים, למוטט סופית את הכלכלה, להביא להפיכה אזרחית ולפגוע לא רק בתדמיתה אלא בתדמית העולם השיעי כולו.

בסופו של דבר, ההחלטה של ארה"ב אינה רק אם ללכת להמשך המלחמה או למשא ומתן, אלא בשאלה עמוקה יותר של אמינות, אמון, מעמד והשפעה. במרחב שבו המילים הן ריקות והאזור מכיר רק את שפת הכוח, כל פער בין הצהרה לפעולה הופך למנוף בידי היריב. וככל שהפער הזה יחזור על עצמו, כך הוא יעצב לא רק את תוצאות העימות הנוכחי, אלא את כללי המשחק של העימות הבא ואת דמותו של המזרח התיכון והעולם כולו.

הפוסט מלחמת הכוכבים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקצינים היושבים בחדר נותרו המומים גם מתוכן הדברים וגם מהעובדה שהקצין הצעיר העז לקטוע את מפקד האוגדה באמצע דבריו. מפקד האוגדה הביט בו, חשב רגע ואמר: "תודה, זה תיקון חשוב".

בעשורים האחרונים התרחש בצה"ל תהליך רעיוני עמוק, שקט אך משמעותי: שחיקה בלגיטימציה המוצהרת של מושג הניצחון. תחת הדרישה ההיסטורית מכל צבא להכריע ולהשיג ניצחון ברור, התבסס שיח אחר – שיח של הרתעה, הכלה, איזון וניהול סבבים. אין מדובר במונחים זרים לחשיבה צבאית, אך כאשר מושגים אלה מחליפים את ההכרעה כיעד מרכזי – משתנה אופק הפעולה כולו.

שורשי התהליך: האם הניצחון הוא ערך?

שורשי התהליך מצויים כבר באמצע שנות ה-90. בשנת 1994 מינה הרמטכ"ל דאז, רא"ל אהוד ברק, ועדה בראשות האלוף יורם יאיר לגיבוש קוד אתי לצה"ל. הקוד נועד לעגן מסגרת ערכית כוללת, סוג של מצפן צבאי לכל פעולה.

אלא שבשלב הניסוח התגלעה מחלוקת עקרונית: האם "ניצחון" הוא ערך בפני עצמו. לפי עדויות מאוחרות של פרופ' אבי שגיא, שהיה אחד ממנסחי הקוד, לא הייתה הסכמה לכלול את הניצחון כערך מרכזי. הטיעון היה עקרוני: הפעלת כוח צבאית מוצדקת מוסרית רק מכוח הגנה עצמית, ולא מכוח שאיפה לניצחון כשלעצמו.

לבסוף, בעקבות התעקשות מאוחרת של הרמטכ"ל שאול מופז, נכללה המילה "ניצחון" כחלק מערך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" – ניסוח כללי שהודפס במאות אלפי עותקים והפך לחלק מפק"ל הכיס של כל חייל. אולם עצם ההכללה כנספח ל"דבקות במשימה" ולא כערך עצמאי משקפת את ההיררכיה הרעיונית שנוצרה: הניצחון אינו תכלית בפני עצמה אלא יעד מותנה.

שחיקת האתוס והמחיר המבצעי

במקביל, מושגים כמו "טוהר הנשק", "חיי אדם" ו"כבוד האדם" תפסו את מרכז הבמה הערכית, בעוד מושג "אהבת הארץ" הושמט. שוב – אין מדובר בערכים פסולים, להיפך. אך השאלה היא מהו הערך המארגן של צבא במדינה ריבונית הנתונה לאיום מתמשך.

הדיון הזה התעורר מחדש באוקטובר 2024, שנה לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". מכון "יכין" פרסם מחקר שבחן את התאמת ערכי צה"ל למציאות הביטחונית. עורכי המחקר הצביעו על כך שהשמטת מושגים כמו "ניצחון" ו"הכרעה" מהמרכז הערכי השפיעה בפועל על תפקוד הכוחות במבצעים כמו "צוק איתן", "שומר החומות" ו"חרבות ברזל". בעוד שבצבאות אחרים מושגי ההכרעה והניצחון עומדים בליבת האתוס – בישראל הם הוסטו לשוליים.

לאחרונה הצטרף לכך גם הממד הפוליטי, כאשר יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, הציע שהוועדה תהיה אחראית על ניסוח הקוד האתי כך שערך הניצחון יעמוד בראשו. "בעשורים האחרונים קצת התבלבלנו ושכחנו את העיקר", טען ביסמוט.

הכרעה היא התכלית

השחיקה במושג הניצחון איננה רק פולמוס תיאורטי; היא משקפת שאלה יסודית לגבי תכליתו של צבא. תהליכי האקדמיזציה וההכשרה שעברה שכבת הפיקוד הבכירה חיזקו פריזמה הרואה בהפעלת כוח תחום שיש לרסן ולווסת – לעיתים אף לפני שנשאלת השאלה האם הושגה הכרעה.

צבא שאינו רואה בניצחון יעד מרכזי, מסתכן בהפיכת הלחימה לניהול מתמשך של סבבים. הרתעה והכלה הן אמצעים – הכרעה היא התכלית. כאשר התכלית מיטשטשת, גם האסטרטגיה מיטשטשת. במרחב כמו המזרח התיכון, שבו היריבים אינם מהססים להצהיר על יעדיהם, השאלה אינה אם הניצחון מוסרי, אלא האם ויתור על השאיפה אליו הוא מעשה מוסרי כלפי אזרחי המדינה.

הפוסט ניצחון מוחלט: על שחיקת ערך ההכרעה בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסיפור הזה אינו סיפורו של אדם בודד, אלא תיאור אחד מיני רבים של אזרחים ישראלים בנגב ובגליל, ולאחרונה אף במרכז מדינת ישראל, שחייהם מושפעים באופן יומיומי ממלחמת ההתשה השקטה־רועשת שערביי ישראל מנהלים כנגד מדינת ישראל.

אף על פי שמדובר באירועים החולשים על פני יותר מארבעה עשורים, רק בשנים האחרונות החלה להתחדד ההבנה כי ארגוני הפשיעה בישראל אינם עוד רק בעיה פלילית "קלאסית", אלא סכנה בעלת מאפיינים ביטחוניים מובהקים. מי שחושב כי מדובר בבעיה החונה רק לפתחה של משטרת ישראל, נמצא גם הוא עמוק בקונספציית איומי הפנים, יחד עם ממשלות ישראל הנמנעות שוב מלהקדים תרופה למכה חרף ההבנה החד־משמעית כי מדינת ישראל עומדת בפני אסון.

כשארגוני פשיעה ערביים מחזיקים בכמויות נשק קל השוות בכמותן לכמות הנשק הקל המוחזק בידי צה"ל, מפעילים מערכי מודיעין, מנהלים מערכות כלכליות מתוחכמות ומטילים אימה על אוכלוסיות שלמות – לא מדובר בבעיה פלילית מטרידה, אלא באיום ממשי ומיידי על הריבונות, על המשילות ועל ביטחון הפנים של מדינת ישראל.

״כפי שמנהרות חמאס החלו כמיזם הברחות פלילי והפכו לנשק אסטרטגי, כך גם ציר הטרור עלול לרכוב על התשתית הפלילית ולהביא את ישראל לאובדן הריבונות מבפנים״

הנקודה המרכזית החשובה ביותר בהבנה של גודל האיום טמונה בעובדה שאוכלוסייה זו רואה בישראל מדינת אויב. מכאן נובע השוני המרכזי והעיקרי בין ארגוני פשיעה במדינות אחרות בעולם, הפועלים מתוך מניעים פליליים בלבד, לבין ארגוני הפשיעה הערביים שרואים במדינת ישראל ובאזרחיה אויב שיש להשמידו ושיש לפעול נגדו מטעמים לאומניים. עובדה זו הינה נקודה ארכימדית בהבנת האיום, מכיוון שהיא הופכת את הנשק המוחזק בידי אותם גורמים פליליים לכזה שמטרתו לא רק להגדיל את הנכסים הכלכליים של ארגוני הפשע, אלא גם, ובהינתן האפשרות, להקטין את נוכחות אזרחי ישראל.

בחודשים האחרונים יצא השר לביטחון לאומי למבצע יזום ראשון נגד הארגונים העברייניים מקרב הפזורה הבדואית. הייתה זו נקודת אור עבור תושבי הנגב, אולם נקודת אור אחת לא מספיקה אל מול האפלה שמטילים הבדואים בפזורה בעשורים האחרונים, והמבצע שהחל בקול רעש גדול הסתיים לאחר זמן קצר כשהבעיה נותרה על כנה.

צריך לומר ביושר כי עם כל כוונותיו הטובות של השר בן גביר, המשטרה לבדה לא יכולה להתמודד עם הבעיה שהפכה גדולה ומורכבת פי כמה בעשור האחרון, מסיבות רבות שלהן תרמו ממשלות ישראל ביודעין בשל עצימת העיניים המתמשכת אל מול הבעיה.

ראשית, היקף האמל"ח ובעת האחרונה אף איכות האמל"ח המצויים בידי ארגוני הפשיעה חורגים מאקדחים וסכינים. הגבולות הפרוצים הנמצאים באחריות צה"ל אפשרו החדרת רובים אוטומטיים, מטעני חבלה וטילי נ"ט. אמצעים אלה הם שוברי שוויון כאשר מדובר בהתנגשות מול כוחות משטרתיים. זהו מצב כאוטי שמפגיש רצון עם יכולת. תופעת הירי והפיצוצים בלב ערים הפכה שכיחה, והרציחות בקרב המגזר הערבי הולכות ותרבות באופן שפוגע יותר ויותר באזרחים חפים מפשע, ומייצר מציאות שבה אזורים שלמים בישראל נמצאים באובדן שליטה.

כאשר ארגון פשיעה מסוגל להפעיל אלימות בעוצמה גבוהה וללא מורא, הוא למעשה מאתגר את המונופול של המדינה על השימוש בכוח ומכתיב מציאות שבה אזורים שלמים במדינה דה־פקטו אינם תחת משילות ישראלית. אולם הסיכון הגדול יותר נמצא במקום בו ציר הטרור ירכב על הציר הפלילי, כפי שקרה עם המנהרות. מנהרות החמאס לא החלו כמנהרות טרור אלא כסטארט־אפ פלילי בשנות ה־80 להברחות ממצרים לישראל. האפקטיביות הגבוהה של המנהרות עודדה את חמאס להפוך אותן לאמל"ח שהוכח כשימושי לא פחות מאשר בשימוש פלילי. הסכנה הגדולה ביותר של האמל"ח המציף את הידיים הפליליות אינה רק באובדן המשילות, אלא דווקא ביכולת של אותם גורמים להסב אותו לשימוש פח"ע שיביא את ישראל גם לאובדן הריבונות.

שנית, ארגוני הפשיעה פועלים כגופים כלכליים מתוחכמים. הם חודרים למכרזים ציבוריים, מפעילים חברות קש, מלבינים הון דרך שימוש במטבעות קריפטו, ענפי נדל"ן, מסחר ושירותים, ולעיתים יוצרים תלות כלכלית של עסקים קטנים באמצעות גביית דמי חסות. הם פוגעים בכלכלה הלגיטימית ומייצרים עיוותים בשוק החופשי. הסכנה הגדולה ביותר היא השתלטותם על ענפי מסחר החיוניים לתפקוד הרציף של מדינת ישראל בזמן מלחמה. השבתה או שיבוש של ענפים אלה בזמן חירום עלולים להיות בעוכריה של ישראל.

שלישית, בחלק מהמגזרים בישראל, במיוחד באזורים שבהם קיימת חולשה מוסדית או מחסור באכיפה אפקטיבית, ארגוני הפשיעה ממלאים ואקום שלטוני. הם מספקים "שירותי בוררות", הלוואות בשוק האפור, ולעיתים אף תעסוקה. פעילות זו מייצרת לגיטימציה חברתית מסוימת לפעילותם, והם הופכים לשחקנים משפיעים בקהילה. זהו תהליך מסוכן, שכן הוא מייצר זיקה בין פשיעה מאורגנת לטרור על ידי הברחות נשק חוצות גבולות וקשרים עם גורמים עברייניים ופח"ע במדינות שכנות, באופן המייצר מרחב אפור בו פשיעה וטרור נפגשים. גם אם אין זיקה ישירה בכל אחד מהאירועים, עצם הפוטנציאל מהווה סיכון אסטרטגי.

לנוכח מציאות זו, נדרש שינוי תפיסתי. מדינת ישראל מפנה את רוב משאביה כלפי איום הטילים האיראני המתעצם ומתעלמת מאיום הפנים המכרסם. בנגב ייבחן העם בישראל, קבע בן גוריון, אך ספק אם חזה כי האויב מבית יהיה הבוחן.

ההתמודדות עם אובדן המשילות אינה יכולה להסתכם בפעולות משטרתיות נקודתיות. יש צורך באסטרטגיה רב־מערכתית בהובלת משרד ראש הממשלה, המחייבת מעורבות מלאה של שירות הביטחון הכללי וצה"ל, התגייסות של מערכת המשפט באופן שיאפשר אכיפת חוק, ענישה והרתעה, פעילות כלכלית אגרסיבית נגד הלבנת הון והשתלטות מחודשת של המדינה על אזורים שבהם הפשיעה הפכה למנגנון חברתי חלופי.

מדינת ישראל נמצאת בימים מכריעים והיא בשלב העיצוב המחודש של קוויה האדומים מבית ומחוץ. ארגוני הפשיעה מבית חשו בטוחים לאורך השנים בשל אוזלת היד, ובעיקר בשל העדר "הרגל המסיימת" בכל תהליך בו המדינה ביקשה לפעול כנגדם. אסור שה־7 באוקטובר יהיה עבור ישראל רק צלצול השכמה כנגד אלו שאיימו עלינו מחוץ, אלא בראש ובראשונה אקורד סיום כלפי אלו שמאיימים עלינו מבית.

הפוסט החזית הלא עממית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אנחנו מבקשים לדבר עם סא"ל (מיל') יהונתן קונריקוס על ההסברה הישראלית, והוא מיד מתקן אותנו: "הדוברות הישראלית". "אני יודע שהמונח 'הסברה' שגור מאוד, אבל אני לא אוהב אותו", הוא אומר, "בהסברה יש משהו מתנצל, ואני חושב שזאת בדיוק הבעיה בגישה של ישראל. אנחנו לא צריכים להסביר את עצמנו, אנחנו צריכים לנהל מדיניות חוץ, לעסוק בדיפלומטיה ציבורית, ולהשקיע מאמץ אמיתי כדי להוביל את השיח עלינו בעולם".

המיצוב הבינלאומי של ישראל

סא"ל (מיל') יהונתן קונריקוס, כיהן בעבר כדובר צה"ל לתקשורת הזרה, והיום הוא עמית בכיר במכון המחקר האמריקאי ה-FDD. כמה חודשים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בפברואר 2024, ראיינו אותו על זירת התקשורת הבינלאומית. באותה עת הוא היה בשירות מילואים פעיל, ועסק רבות בדוברות מול גופי תקשורת בעולם.

כמעט שנתיים חלפו מאז אותו ריאיון. קונריקוס כבר פשט את המדים והתרחק מעט מהמסכים, אבל ישראל עדיין נוכחת בתקשורת העולמית. "המלחמה בישראל כבר לא פותחת מהדורות חדשות, אבל עדיין יש עיסוק שיטתי במה שקורה כאן, במיוחד בגופי תקשורת שעוינים אותנו", הוא אומר, "השיח הנמשך נשען כמעט כולו על נרטיב פלסטיני של מסכנות, ועל הטלת אחריות בלעדית על ישראל, תוך התעלמות מהעובדות הפשוטות: מי פתח במלחמה, כיצד חמאס פועל, ואיך שיטות הפעולה שלו הן אלו שהובילו בפועל למצוקה ההומניטרית בעזה".

הפער בין המציאות בשטח לבין האופן שבו היא מתוארת כלפי חוץ לא נשאר במישור התקשורתי בלבד. קונריקוס מדגיש שהדימוי הפגוע של ישראל מחלחל כמעט לכל שדה, ומוביל להתנערות מישראלים ומחברות ישראליות בתחומים מגוונים. זה בולט בעולם התרבות, שבו אמנים ופסטיבלים רבים מעדיפים לנתק קשר; באקדמיה, שבה מוסדות מובילים מצמצמים שיתופי פעולה ומענקים ואף מחרימים; בתעשייה האזרחית, שם יש ירידה בנכונות לעבוד עם חברות ישראליות; וגם בתחום הספורט הבינלאומי, שבו מאמצי החרמה הפכו לדבריו לשיטתיים ומתואמים.

"אין לי ספק שעיסוק לא מספק בדוברות ובדיפלומטיה יביא לפגיעה אסטרטגית בישראל וביכולת שלנו לייצר שיתופי פעולה", הוא אומר, "אנחנו מוכרחים להילחם בבעיה בצורה אפקטיבית, כי אחרת נמצא את עצמנו מוחרמים מכל המסגרות והאירועים הבינלאומיים".

"חייבים לנצל את המודיעין לטובת דוברות, כמו בחשיפת הקשר בין עובדי אונר"א לחמאס והמסמך שבו סינוואר הנחה את אנשיו כיצד לטבוח"

איפה אנחנו טועים? החולשות של הדוברות הישראלית

כמעט כל שיחה על תדמית ישראל בעולם מגיעה לאותה מסקנה: מאמץ ההסברה הנוכחי לא תואם את גודל האתגר. קונריקוס מציג רשימת ליקויים שמקשים על ישראל להשפיע על השיח הבינלאומי – וגם מציע איך לתקן אותם.

אין אסטרטגיה כוללת ומתואמת

מאמץ ההסברה מפוצל בין גופים רבים – משרד החוץ, משרד התפוצות, לשכת ראש הממשלה, דובר צה"ל ומטה ההסברה הלאומי – שכל אחד מהם פועל לפי סדרי עדיפויות ועקרונות אחרים. בתוך החלל הזה נכנסים גם דוברים לא רשמיים, שרבים מהם עושים עבודה חשובה, אך חלקם מעבירים מסרים לא מדויקים שמוסיפים לבלבול הקיים. כדי לטפל בכך, קונריקוס אומר, נדרש מנגנון מרכזי אחד שיתכלל את הפעילות, יכווין גם את הגופים הלא-רשמיים ויקבע שפה מדינית אחידה וברורה.

מחסור בתקציבים וכוח אדם

קונריקוס מדגיש שהפער בין כמות תשומת הלב שהעולם מקדיש לישראל לבין המשאבים שישראל עצמה מקצה לניהול תדמיתה הוא כמעט בלתי נתפס. כדי להתחיל לצמצם את הפער, הוא אומר, נדרשת החלטה אסטרטגית להקצות תקציבים משמעותיים ולהקים מערך מקצועי רחב, שיכלול עשרות ואף מאות אנשים. רק הקצאת משאבים מספקת תאפשר לייצר נוכחות אפקטיבית ומתמשכת בזירה הדיגיטלית והדיפלומטית.

אין מינוף של מודיעין לטובת ההסברה

לישראל יש יכולות מודיעיניות מרשימות – אך הכלי כמעט אינו מנוצל לטובת ההסברה. קונריקוס מזכיר שתי דוגמאות שממחישות עד כמה מידע מודיעיני יכול להיות מכפיל כוח תדמיתי: חשיפת הקשר בין עובדי אונר"א לבין חמאס והטבח ב-7 באוקטובר, שהובילה להקפאה מיידית של מימון הארגון במדינות רבות; והמסמך בכתב ידו של יחיא סינוואר, שבו הנחה את אנשיו בפירוט כיצד להרוג אזרחים – מסמך ששינה את אופן הסיקור בעולם והבהיר שהזוועות היו מתוכננות מראש. אם ישראל תשכיל לנצל אפילו שני אחוזים מתוך המודיעין שלה לטובת דוברות, קונריקוס מאמין שאנחנו צפויים לראות עוד דוגמאות מוצלחות כאלו.

תגובה במקום יוזמה

קונריקוס מתאר עייפות גוברת במערכת, שמובילה לכך שישראל מגיבה לשיח במקום להוביל אותו. הנרטיבים הפלסטיניים מתפשטים במהירות דרך רשתות וארגונים בינלאומיים, וכאשר ישראל מצטרפת מאוחר מדי – התמונה כבר נקבעת בלעדיה. כדי להתמודד עם המצב, הוא אומר, יש לעבור להתנהלות יוזמת: להוציא מידע בזמן, להציף עובדות לפני שהן מתעוותות, ולייצר סדר יום תקשורתי שלא מותיר וואקום להשערות ולשקרים.

פחד מביקורת פנימית מונע מסרים כלפי חוץ

קונריקוס מצביע על בעיה כמעט סמויה: גופי המדינה נמנעים לעיתים מלספר לעולם על צעדים משמעותיים שהם מבצעים, מתוך חשש שהמידע יעורר ביקורת מבית. הדוגמה הבולטת היא הסיוע ההומניטרי לעזה. ישראל מעבירה סיוע בהיקפים גדולים, אבל הנושא כמעט לא מדובר, מחשש לתגובת הציבור הישראלי. כדי להתמודד עם הפער, הוא אומר, יש להעדיף תועלת בזירה העולמית על פני רגישות פוליטית פנימית.

היעדר גיוון בדוברים ונוכחות דלה ברשתות

הרשתות החברתיות הן זירת השיח המרכזית בעולם, אך ישראל עדיין מדשדשת שם. כדי לשפר את הנוכחות וההשפעה של ישראל ברשתות, קונריקוס מציע לשלב דוברות ודוברים צעירים, מרקעים מגוונים, שמכירים היטב את הרשתות ויכולים להציג את ישראל מזוויות חדשות.

אנטי-ישראליות ואנטישמיות: הגבול שנמחק

בעיניו של יהונתן קונריקוס, התדמית הפגועה של ישראל בעולם לא נשארת רק בגבולות השיח המדיני – היא הופכת לחומר בערה גלוי לאנטישמיות. לדבריו, רבים מהקולות שמציגים עצמם כביקורתיים כלפי ישראל משתמשים בזירה הזאת כדי להצדיק שנאה עתיקה בהרבה.

"זה תירוץ נהדר למי שרוצה לשנוא יהודים", הוא אומר, "מי שבכל מקרה מחזיק בעוינות, מוצא בשקרים ובעיוותים שמופצים מעזה חיזוק לסיפור שהוא כבר מאמין בו. הם מתיימרים להבחין בין שנאת ישראל לשנאת יהודים, אבל ברוב המקרים זו אותה שנאה בדיוק".

קונריקוס מדגיש שגם בתוך ישראל יש מי שבמתכוון או שלא, מוסיף עוד קיסם למדורה. אמירות קיצוניות של פוליטיקאים מגיעות במהירות לעולם, ולא פעם יוצאות מהקשרן ומקבלות חיים משלהן.

"יש התבטאויות חסרות אחריות, שאינן תואמות לא את האתוס ציוני ולא את הערכים יהודיים", הוא אומר, "כששר בקבינט מדבר על פגיעה בחפים מפשע או על מחיקת כל הרצועה – זה רק מזין את השנאה כלפינו ומוביל להשלכות לא רצויות".

קונריקוס מדגיש שלמדינת ישראל יש אחריות למגר את האנטישמיות בעולם, אך עליה לעשות זאת ממקום בטוח ולא ממקום מתנצל.

"אנחנו לא צריכים לנסות להצדיק את הקיום שלנו, אבל גם לא להתרברב", הוא אומר, "עלינו להציג בצניעות את כל מה שטוב במדינת ישראל – לדבר למשל על היותנו מדינת רווחה עם מערכת סעד מתקדמת, או לספר על הזכויות שאנחנו מעניקים לבני מיעוטים ולבעלי מוגבלויות. אם ישראל תהיה יותר נגישה לעולם, ואנשים ידעו מה קורה כאן באמת, זה ייתן קונטרה לתעמולה האנטישמית שמנסה להציג אותנו באופן שקרי לחלוטין".

איתנו או נגדנו? יחסי ישראל–ארה"ב בזירת התדמית והדוברות

התרגלנו לחשוב על ארה"ב כ"ידידה הטובה ביותר שלנו", אבל בשנים האחרונות חל שינוי עמוק באופן שבו ישראל נתפסת בקרב הציבור האמריקאי. גם כיום, תחת ממשלו האוהד של טראמפ, לא ברור אם האמריקאים איתנו או נגדנו. לדברי קונריקוס, הקשר ההדוק עם טראמפ – מועיל ככל שיהיה בטווח הקצר – עלול לגרום נזק משמעותי לאורך זמן.

"בדעת הקהל האמריקאית נוצרת זיקה הולכת וגוברת בין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו, והזיקה הזאת תהיה בעוכריה של ישראל", הוא טוען. "זו סטייה ממדיניות ארוכת שנים שבה ישראל הייתה מקובלת על שתי המפלגות. היום זה כבר לא המצב — הדמוקרטים נעים בין ביקורתיות לעוינות כלפינו, בין היתר משום שישראל התקרבה לרפובליקנים והזניחה מחוקקים דמוקרטיים".

קונריקוס מדגיש שהקשר עם טראמפ פוגע בנו לא רק מול הדמוקרטים – אלא גם מול חלק לא מבוטל מהרפובליקנים.

"במפלגה הרפובליקנית יש היום אגף בולט וקולני של שמרנים בדלנים המזוהים עם מדיניות של America First ולמעשה רואים בקשר עם ישראל נטל, שמסיט את תשומת הלב של ארה"ב מטיפול בענייני פנים ובסוגיות שנוגעות ישירות אליה", מפרט קונריקוס, "בתוך אותו זרם נשמעים גם קולות אנטישמיים מובהקים כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, שהופכים את מערכת היחסים עם המפלגה הרפובליקנית למאתגרת אף יותר".

למרות הפגיעה הגוברת במעמדה של ישראל בשני צידי המפה הפוליטית, קונריקוס מזכיר כי המצב הנוכחי הוא עדיין "הרע במיעוטו" — משום שכיום יש לישראל חבר בבית הלבן.

אך לדבריו, אין שום ערובה לכך שהמנהיג הבא של ארה"ב יהיה אוהד ישראל באותה מידה, ואם הפילוג הנוכחי יפגוש נשיא שאינו סימפטי לישראל, המחיר עלול להיות כבד במיוחד. לכן, הוא מדגיש, על ישראל להשקיע מאמץ מחודש בבניית קשר אמיתי עם המרכז המתון של המפלגה הדמוקרטית, ולחזור לעיקרון היסוד של תמיכה דו-מפלגתית שהתפורר בשנים האחרונות.

משחקי הכוח בין המפלגות אינם הדבר היחיד שמטריד את קונריקוס כשהוא בוחן את יחסם של האמריקאים לישראל. נקודה נוספת שמעסיקה אותו היא העוינות ההולכת וגוברת בקרב הדור הצעיר.

קונריקוס מסביר שמגמה זו נובעת מתהליכי עומק רחבים יותר שחלים בתרבות האמריקאית, ולאימוץ נרטיבים אנטי-מערביים, מתוך ניסיון "לכפר" על עוולות העבר. בפריזמה הזאת, ישראל שובצה – באופן שקרי אך אפקטיבי – כמדינה "לבנה ואימפריאליסטית".

"עבור צעירים רבים ישראל נתפסת כישות פולשת של 'אירופאים לבנים' שגנבו אדמה מילידים כהי־עור", הוא אומר. "זו פרספקטיבה קולוניאליסטית שמקורה בהיסטוריה האמריקאית, והם משליכים אותה על הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הם פשוט לא מכירים את הסיפור שלנו: לא את יהדות המזרח, לא את גירוש יהודי ארצות האסלאם, לא את העליות מאתיופיה. בעיניהם יש רק סבל פלסטיני — וכל היתר נמחק".

כדי להתמודד עם מגמה זו, מדגיש קונריקוס את הצורך בהצגת הנרטיב הישראלי המלא לדור הצעיר – באמצעות תוכן רלוונטי, שיח ישיר ודוברים שממחישים את המורכבות והרב-גוניות של החברה בישראל.

מועצת הביטחון קבעה כיוון: איך ישראל צריכה להגיב עכשיו?

אי אפשר לעסוק ביחסי ישראל-ארה"ב בלי להתייחס לאירועים האחרונים, ובראשם הנאום של טראמפ במועצת הביטחון של האו"ם. הנאום הזה וההחלטה שעברה בעקבותיו, על "נתיב להקמת מדינה פלסטינית", מטרידים מאוד את קונריקוס – לא רק בגלל התוכן, אלא בעיקר בגלל מה שהם משקפים.

"אני מאוד מוטרד מזה", הוא אומר, "הפער בין המתווה העקרוני של הפסקת האש לבין הנוסח שהוגש להצבעה – פער שמכניס פנימה הכרה בהזיה שנקראת מדינה פלסטינית – הוא בעייתי מאוד".

קונריקוס לא מתעלם מכך שיהיו גם רכיבים חיוביים במתווה – פירוק חמאס מנשקו, דה-רדיקליזציה אמיתית ברצועה, חינוך מחדש – אך הוא מדגיש שכרגע מדובר בתרחישים רחוקים, שספק אם אכן יתממשו.

בעיניו, עצם העובדה שהאמריקאים – ועוד תחת ממשל שנחשב אוהד במיוחד – הם אלה שמניחים על השולחן "נתיב למדינה פלסטינית", היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר: ישראל הגיעה לסוף המלחמה כמעט בלי מרחב תמרון מדיני.

"נשארנו עם בעלת ברית אסטרטגית אחת בלבד – ארה"ב, וגם היא לא בהכרח פועלת תמיד לטובתנו המלאה", הוא אומר, ומזכיר שבחודשים האחרונים התגבש גל בינלאומי, בהובלת צרפת וסעודיה, שדחף להכרה במדינה פלסטינית.

בעיניו זו לא עדות לעוצמה פלסטינית, אלא לחולשה דיפלומטית ישראלית: כשישראל לא משקיעה בבריתות, בדוברות ובדיפלומטיה ציבורית, אחרים ממלאים את הוואקום – ומעצבים את המציאות במקומה.

לפי קונריקוס, ההחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ממחישה שאנחנו נמצאים עכשיו בנקודת מפנה חשובה, ונדרשים לחשוב היטב איזו מציאות אנחנו רוצים ליצור באזור כולו ובעזה בפרט.

לדבריו, במהלך המלחמה נעשו טעויות קריטיות שמסוכן לגרור הלאה: ישראל לא השקיעה משאבים בספירת בלתי-מעורבים שנהרגו, וכך לא יכלה לתת קונטרה לדיווחים השקריים של חמאס; ישראל גם מנעה כניסת תקשורת, וכך יצרה תחושה שיש לה מה להסתיר; ובעיקר, היא נשארה תגובתית.

גם עכשיו, כשחמאס מפר הסכמים, ישראל לא משכילה ליזום מהלכים ולתקשר זאת לעולם.

תהליכים בינלאומיים, כמו החלטת מועצת הביטחון, מדגישים שאם ישראל לא תחליט בקרוב מה תהיה מידת המעורבות שלה בשיקום הרצועה, אחרים יחליטו בשבילה. לעומת זאת, אם ישראל תפעל לבנייה ולשיקום, היא גם תוכל למנוע השתלטות של שחקנים עוינים וגם תשדר לעולם שהיא לוקחת אחריות על עתיד הרצועה ועתיד תושביה.

החברה הישראלית עברה תהליך התפכחות, החוסן הכלכלי חריג והדור הצעיר הוכיח את עצמו כנכס האמיתי לעתידה של ישראל

מיליונים של שונאים לא יוכלו לנו

תמונת המציאות שיהונתן קונריקוס מצייר קודרת למדי, אך הוא מתעקש שיש לנו מספיק סיבות ממשיות להישאר מעודדים. הוא מזכיר את ההישגים הצבאיים מול איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, ואת העובדה שמצבה האזורי של ישראל היום טוב לאין שיעור ממה שהיה ב-7 באוקטובר.

בעיניו, גם החברה הישראלית עברה תהליך התפכחות: יותר ישראלים ומקבלי החלטות מבינים שהמערכה ארוכה, ושצריך לנהל אותה בעיניים פקוחות — לבנות ביטחון, לייצר חלופות ולחזק שיתופי פעולה.

לכך הוא מצרף את החוסן הכלכלי החריג של ישראל גם אחרי שנתיים של מלחמה. אבל מעל הכול הוא מצביע על הדור הצעיר — ציוני, פטריוטי, עמיד ומוכן לשאת בנטל — כנכס האמיתי שמחזיק את העתיד.

"אני אופטימי לגבי העתיד ולגבי מדינת ישראל", הוא אומר, "אני מאוד מקווה שנצליח לעשות כאן תהליך של איחוי. זה יתחיל בחקירה אמיתית ונוקבת של כשלי ה-7 באוקטובר, ונטילת אחריות של כל מי שהיה בעמדת כוח.

ההמשך צריך להיות בגיוס כולל של כל האוכלוסיות לצבא או לשירות לאומי, כי במדינה קטנה כשלנו כולנו מוכרחים להיות רתומים להגנה. אם נעשה את זה בצורה מקרבת וטובה, מתוך שותפות אמיתית, אז גם מיליונים של שונאים מסביבנו לא יוכלו לנו, ואנחנו נמשיך לשגשג ולפרוח ולבנות מדינה מצליחה".

הפוסט בלי להתנצל: המאבק התדמיתי של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המעבר לשלב ב׳ בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ לעזה נועד להיות רגע מכונן: ניסיון אמריקני נחוש לנתק את חמאס מהשלטון, לפרק את מנגנוניו האכזריים ולשרטט עתיד אחר לרצועת עזה החרבה. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ביקש לשבור את דפוסי העבר ולהוביל מהלך אזורי רחב, אמין ומשמעותי, שבמרכזו הקמת מנגנון אזרחי חלופי לארגון חמאס. אולם מהר מאוד מצא עצמו טראמפ משלב בכוחות ה״שלום״ מחרחרי מלחמה, ובהם טורקיה וקטאר, שנקראו גם הן על ידו ל״מועצת השלום״ – שילוב שמהווה שגיאה אסטרטגית ומוסרית עמוקה, העלולה לרוקן את המהלך מתוכנו ולהותיר את רן גאוילי וארגון חמאס במקומם.

הרעיון למנות ועדה טכנוקרטית ערבית, שעליו הצהיר שליח הבית הלבן סטיב וויטקוף, הוא נכון בעיקרו. ניהול אזרחי שאינו מזוהה עם חמאס ועם הרש״פ עשוי, לפחות תיאורטית, לפגוע בליבת כוחו של חמאס – שליטתו באוכלוסייה באמצעות כסף, מתן שירותים אזרחיים וסיוע הומניטרי שאינו עובר דרך הארגון. אלא שוועדה כזו אינה מתחילה ומסתיימת בחלוקת מזון ובניהול תשתיות, אלא מחייבת גם שליטה באפיקי זרימת הכסף, פיקוח על מערכת החינוך והגדרת גבולות הלגיטימציה הפוליטית בעזה ביום שאחרי.

כאן בדיוק טמון הדגל האדום. קטאר וטורקיה אינן שחקניות ניטרליות, והאינטרס שלהן היה ועודנו ברור ומובהק. קטאר הייתה לאורך שנים אחד מצינורות המימון המרכזיים של חמאס. מאות מיליוני דולרים שהוזרמו לרצועה בידיעת הקהילה הבינלאומית תרמו ישירות לבניית תשתיות הטרור, למנהרות ולהתחזקות הזרוע הצבאית של הארגון. טורקיה, תחת הנהגתו של רג׳פ טאיפ ארדואן, פועלת בעקביות לקידום האחים המוסלמים במרחבים שבהם נוצר ואקום שלטוני, תחת מטריית הגנה טורקית, ומהווה צינור נשימה כלכלי וחימושי עבור חיזבאללה. עבור אנקרה ודוחה, עזה איננה פרויקט הומניטרי אלא נכס אסטרטגי.

הרווח הפוליטי של טורקיה וקטאר בעניין זה אינו נסתר מן העין ואינו דורש עבודת מחקר של אנליסטים ביטחוניים. דריסת רגל פוליטית בלב הזירה הפלסטינית, השפעה על עיצוב ״היום שאחרי״ והלבנת תפקידן ההיסטורי כתומכות חמאס עומדים בראש סדר העדיפויות של מדינות אלה, בייחוד כאשר חותמת הכשרות בדמות העיט האמריקאי לבן־הראש מתנוססת מעל פעולתן.

התנגדותה הפסיבית־אגרסיבית של ישראל למהלך זה מהווה כשל מוסרי חמור: מדינות שתרמו, כל אחת בדרכה, לבניית היכולת שאפשרה את טבח 7 באוקטובר, צפויות כעת ליהנות מפירות שיקום הרצועה, מהכסף הבינלאומי ומהיוקרה המדינית של ״עשיית שלום״.

שנתיים קשות וכואבות עברו על מדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר. ישראל שילמה במיטב בניה כדי לשנות את המציאות הביטחונית מן היסוד, אולם ההסכמה והכניעה לתכתיבי טראמפ לא רק ששומטות את ההישגים, אלא גם מאפשרות לארדואן להיות הרגל המסיימת של המלחמה ולקבוע את גורל המערכה. גם במערכת הביטחון ברור: כסף קטארי, גם אם ייכנס בתחפושת אזרחית, ימצא בסופו של דבר את דרכו לשימור שלטון חמאס בפועל, כפי שהיה קודם השבעה באוקטובר, ולהפוך את המשבר שבו הוא שרוי לצמיחה איטית ובטוחה בחסות אדומה.

מעבר לכך, עצם הכללתן של טורקיה וקטאר משקפת כישלון ישראלי מתמשך בזירה המדינית. היעדר יוזמה ישראלית בעיצוב גוף המעבר דחק החוצה את מדינות ערב המתונות – סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות ואחרות – ויצר ואקום שמולא מיד על ידי תומכות האחים המוסלמים ואנשי פת״ח קיצוניים. זהו חוק בסיסי בגיאו־פוליטיקה: כשהמתונים לא בפנים – הקיצוניים נכנסים.

כדי שתוכנית טראמפ לא תהפוך להחמצה אסטרטגית, נדרש תיקון מהיר, חד ולא מתפשר. ישראל חייבת להוביל מהלך מדיני יצירתי שמחזיר את המדינות הערביות המתונות למרכז הבמה ודוחק החוצה שחקנים הפועלים בניגוד מובהק לאינטרס של יציבות, פירוז ושיקום אמיתי. אחרת, עתידה של עזה אולי ישתנה על הנייר – אבל בשטח, הפרצה תישאר פתוחה, והחמאס ביום מן הימים יקרא לתוכה.

הפוסט מארס טורקי: הסכנה האסטרטגית בשילוב טורקיה וקטאר ב״מועצת השלום״ לעזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

1. היא נולדה מהשראה בריטית – והמוטו שם מאז

הסיירת הוקמה ב-1957, ביוזמת רס"ן אברהם ארנן ובתמיכתו של אל"מ דוד אלעזר (לימים הרמטכ"ל). דמותה עוצבה בהשראת יחידת הקומנדו הבריטית SAS   (Special Air Service). הספר "מפקד רפאים", שנכתב על מפקד ה-SAS, השפיע עמוקות על ארנן ועל מפקדים נוספים ביניהם אהוד ברק, עוזי דיין ויוני נתניהו, וממנו נשאבה סיסמת היחידה: "המעז מנצח". המסורת הפנימית אף קבעה שהספר מחולק ללוחמים עם סיום המסלול – כתזכורת לערכי תעוזה, יצירתיות ודממה מבצעית שהיחידה מטפחת מראשית ימיה.

2. ייעוד לפני הכול: מודיעין בעומק והטמנת "אמצעים מיוחדים"

המשימה המרכזית של סיירת מטכ"ל מאז הקמתה היא איסוף מודיעין רגיש מעבר לקווי האויב ובעומק השטח. הלוחמים פועלים בחשאיות מוחלטת, נכנסים לאזורים עוינים ומתמקמים שם לפרקי זמן קצרים או ארוכים, בהתאם למשימה. במהלך שהותם הם מציבים "אמצעים מיוחדים" לאיסוף מידע, כמו מכשירים מתקדמים לקליטת אותות.

כדי לממש את הייעוד הזה, לוחמי היחידה מוכשרים לפעול בכל זירה אפשרית – על הקרקע, מהאוויר וגם בים – ולעבוד באופן עצמאי לחלוטין, ללא תלות בכוחות אחרים. המשמעות היא שכל צוות נדרש להיות מסוגל להשלים משימה מורכבת מתחילתה ועד סופה: החל מניווט חשאי בשטח קשה, דרך איסוף מודיעין טכנולוגי ומבצעי, ועד חזרה בטוחה לישראל מבלי להתגלות.

3. קו הפעילות הגלוי: מסבנה ועד בעלבכ

לצד אינספור מבצעים מסווגים, כמה פעולות של היחידה הותרו לפרסום ונכנסו להיסטוריה הצבאית: "איזוטופ" – השתלטות על מטוס סבנה החטוף (1972); "אביב נעורים" – חיסול בכירי אש"ף בלב ביירות (1973); מבצע "יונתן" – חילוץ בני הערובה באנטבה (1976); "הצגת תכלית" – חיסול אבו ג'יהאד בתוניס (1988); ו"עוקץ ארסי" – חטיפת מוסטפא דיראני, מחוטפיו של הנווט רון ארד (1994).

גם במלחמת לבנון השנייה (2006) פעלה היחידה עמוק בשטח לבנון, ובין היתר השתתפה בפשיטות באזור בעלבכ. בעשורים האחרונים נרשמו פעולות נוספות בזירות שונות, ובהן מאמצי סיכול טרור, והשתתפות בקרבות הבלימה ב־7 באוקטובר 2023 בעוטף עזה.

4. הטובים לסיירת – ומעכשיו גם הטובות

סף הקבלה לסיירת מטכ"ל גבוה במיוחד: פרופיל 97 ללא סעיפים פוסלים, קב"א 52+ ודפ"ר 50+, יום סיירות, וגיבוש של חמישה ימים בפלמחים. מי שעבר בהצלחה את כל שלבי המיון, עובר הכשרה בסיסית האורכת כ-16 חודשים, וכוללת טירונות חי"ר ויחידה, קורס צניחה, שחייה וצלילה, ניווטי בדד ורכב, קורס לוט"ר, איסוף וסיור, הישרדות, סדרת שבי, ואימוני קליעה וצליפה. בסיום ההכשרה הבסיסית יש עוד כמה חודשים של הכשרה ייעודית בהתאם לשיבוץ שנקבע. בסיום ההכשרה כולה, הלוחמים מתחייבים לשירות קבע בן שלוש שנים, כאשר השנה האחרונה מוקדשת ללימודים אקדמיים, בתחום לבחירתם. במשך שנים רבות, היחידה הייתה פתוחה לגברים בלבד, אך בסוף שנת 2023 נפתחה אפשרות הגיוס גם עבור נשים. כשנה מאוחר יותר, בנובמבר 2024, פורסם שהתגייסה אישה ראשונה לסיירת מטכ"ל.

5. סודיות כדרך חיים: מידור עד רמת הצוות

מבנה הכוח שלאחר המסלול מבוסס על חוליות, צוותים ופלגות ייעודיות – עם מידור חריף בין-צוותי ואיסור מוחלט על שיתוף מידע. המודל הארגוני מכוון לעצמאות מבצעית מלאה: הכוח אמור לבצע את המשימה "נקי" מתלות חיצונית, ולהתמחות בטווח רחב של משימות בזירות שונות. הפרת דממה מבצעית עלולה להביא עד הדחה – מטעמי ביטחון המדינה וגם מתוך ערך של צניעות ושתיקה.

גם החזות של לוחמי סיירת מטכ"ל משקפת את הסודיות של היחידה. כאשר הם נעים במדים, הם נושאים כומתה אדומה, בדומה ליחידות קומנדו נוספו כמו דובדבן ומגלן, כך שאי אפשר לקשר אותם ליחידה מסוימת. נוסף על כך, הם לא עוטים את תג היחידה בפומבי.

6. בין צל"שים למחירים כבדים

במהלך שנות פעילותה זכתה סיירת מטכ"ל לשורת צל"שים ואותות הוקרה – בהם צל"ש רמטכ"ל על פעילות מבצעית מורכבת ב־2010, צל"ש נוסף על תרומה משמעותית לביטחון המדינה במבצע "צוק איתן" ב־2014, וצל"ש שהוענק ב־2023 על פעולה משותפת עם שייטת 13. אך לצד ההישגים המרשימים, ההיסטוריה של היחידה כוללת גם מחירים כבדים. סא"ל יוני נתניהו, מפקד הסיירת, נפל במבצע אנטבה ב־1976 והפך לסמל לאומי; סא"ל ניר פורז נהרג ב־1994 בניסיון החילוץ של החייל החטוף נחשון וקסמן; וסא"ל עמנואל מורנו, קצין ביחידה, נפל בפעולה חשאית בעומק לבנון בסיום מלחמת לבנון השנייה ב־2006. לאחרונה, ב־7 באוקטובר 2023, איבדה היחידה תשעה מלוחמיה בקרבות הבלימה בעוטף עזה. כל אלה הם עדות לכך שמאחורי הצל"שים וההצלחות מסתתר גם המחיר האנושי הכבד של לוחמים שבחרו בדרך החשאית והמסוכנת ביותר.

7. חממה למנהיגים – בוגרי היחידה שהגיעו לצמרת

מעבר להצלחות המבצעיות, סיירת מטכ"ל ידועה גם כנקודת זינוק עבור לא מעט דמויות מפתח בזירה הציבורית והביטחונית של ישראל. בין בוגריה אפשר למצוא את בנימין נתניהו, ששירת כמפקד צוות ובהמשך הפך לראש הממשלה המכהן במשך התקופה הארוכה ביותר בתולדות המדינה; אהוד ברק, מפקד היחידה בשנות ה־70, שכיהן אחר כך כרמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה; ומשה (בוגי) יעלון, שפיקד על הסיירת בשנות ה־80 והמשיך לכהן כרמטכ"ל ושר ביטחון. גם נפתלי בנט, לוחם ביחידה, הגיע בהמשך לראשות הממשלה, ועוזי דיין, מפקד הסיירת לשעבר, שימש סגן הרמטכ"ל, ראש המל"ל וחבר כנסת. כך הופכת סיירת מטכ"ל לא רק ליחידת עילית צבאית, אלא גם לבית גידול למנהיגות ישראלית מן השורה הראשונה.

לוחמים בצל – מורשת באור

הרחק מעיני הציבור, סיירת מטכ"ל ממשיכה לכתוב פרקים דרמטיים בביטחון ישראל. היא נבנתה על עקרונות של תעוזה, סודיות ומקצוענות – ונשארת נאמנה להם כבר יותר משישה עשורים. בין ההצלחות הגדולות, הצל"שים והמורשת המבצעית, עומד גם המחיר האנושי של לוחמיה, שמזכיר כי מאחורי כל מבצע חשאי יש אנשים בשר ודם. זוהי יחידה שמעטים יודעים באמת מה היא עושה – אבל כולם מבינים היטב את חשיבותה.

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על סיירת מטכ"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"החיבור ההדוק בין אנשי שטח מנוסים לאנשי אקדמיה מאפשר לנו ליצור תמונת מציאות רחבה ומדויקת"

ממחלקה למכון: פעולת המחקר של הביטחוניסטים מעלה הילוך

הצעד להקמת מכון מחקר הגיע מתוך הבנה שהיקף פעילות המחקר של הביטחוניסטים כבר חורג ממסגרת של מחלקה פנימית. "הפעילות שלנו הפכה כל כך נרחבת, שהמבנה הקיים לא שיקף את מה שאנחנו עושים בפועל", מסביר יששכר. "כמכון אנחנו מקבלים משקל גדול יותר בזירה הציבורית והבינלאומית, וגם יכולים לשתף פעולה בצורה רצינית עם מכוני מחקר אחרים בארץ ובעולם".

כבר עכשיו מנהל המכון שיתופי פעולה מעניינים וחשובים. בארץ הוא פועל עם מכוני מחקר שונים, כגון מכון ירושלים למדיניות ומחקר (JIFR), מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) ועם מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציוני. בחו"ל אחד משיתופי הפעולה הבולטים הוא עם מכון הדנובה – מכון מחקר מוביל מהונגריה שעוסק בנושאי מדיניות ואסטרטגיה אירופית. שנה שעברה אף נערך בירושלים כנס משותף עם מכון הדנובה, "אפקט אוקטובר", שאליו הגיעו דיפלומטים ואישי ציבור מ-20 מדינות. "אנחנו משתדלים לשתף פעולה עם כמה שיותר גופי ידע, גם כדי ללמוד מהם וגם כדי להביא את החזון שלנו לכמה שיותר במות", מוסיף יששכר.

לצד שיתופי הפעולה החשובים, אחת הנקודות שמייחדות את  מכון דוד הוא החיבור ההדוק בין אנשי שטח לאנשי אקדמיה. "יש לנו אלופים ותתי־אלופים לשעבר שמביאים ניסיון מהשטח, לצד חוקרים מנוסים שמביאים כלים אקדמיים ומיומנויות מחקר עדכניות", אומר אור יששכר. "השילוב הזה מאפשר לנו ליצור תמונת מציאות רחבה ומדויקת".

ייחוד נוסף טמון בכך שהעבודה המחקרית של תנועת הביטחוניסטים לא מסתכמת בנתונים ומסקנות כתובים, אלא מקבלת ביטוי בשטח. "כל מחקר שלנו נועד לשקף לציבור ולמקבלי ההחלטות מה צריך לעשות", מסביר יששכר. "המטרה שלנו, בסופו של דבר, היא לקחת את האמירה המחקרית ולהמיר אותה לפעולות ממשיות שקשורות בנתונים שמצאנו כמו הצעות חוק, סקירות לדיפלומטים והופעות בתקשורת".

אחד המסמכים הבולטים שהפיקה המחלקה הוא מסמך ההערכה 2022 שבו תנועת הביטחוניסטים חזתה את המלחמה שפרצה באוקטובר 2023

הסברה, דיס-אינפורמציה והמחקר שביניהם

כבר עם ראשית פעילות המחקר של תנועת הביטחוניסטים זיהו חבריה פער משמעותי: מחסור בחומר מסודר ומהימן שמסביר בצורה בהירה ומחמיאה את המדיניות הישראלית. "אנחנו רואים איך ישראל פעמים רבות מתקשה להסביר את עצמה", אומר יששכר. "זה מוביל לכך שמי שמבקש להבין את המציאות כאן לא תמיד מקבל תשובות מספקות. אנחנו מבקשים למלא את הפער הזה – גם לציבור הישראלי, גם לקובעי המדיניות, וגם לגורמי ממשל בחו"ל".

בארבע שנות פעילותה, הפיקה מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים עשרות רבות של מחקרים וניירות עמדה. רבים מהם שימשו בסיס לתוכניות פעולה, שאותן הציגה התנועה בפני מקבלי ההחלטות וגורמים דיפלומטיים שונים.

אחד המסמכים הבולטים שהפיקה המחלקה הוא מסמך ההערכה האסטרטגית לשנת 2022, שבו תנועת הביטחוניסטים חזתה למעשה את המלחמה שפרצה באוקטובר 2023, והמליצה להילחם בחמאס מבעוד מועד.

במסמך חשוב אחר הוצעה תוכנית להקמת "איים הומניטריים" בעזה – תוכנית שכבר הפכה לחלק מהשיח הציבורי. מחקרים אחרים בוחנים את יציבות המשטר האיראני, את התרחישים לסיום במלחמה בעזה, את גל האנטישמיות הגואה בעולם, ועוד מגוון רחב של תחומים.

המחקרים של תנועת הביטחוניסטים מיועדים לקהלי יעד שונים: לציבור הישראלי, שנחשף אליהם באתר התנועה, ברשתות החברתיות ובתקשורת; למקבלי החלטות בישראל, שמקבלים באופן קבוע ניירות עמדה והמלצות לתוכניות מדיניות; ולגורמים בינלאומיים, שצמאים למידע מגוף מחקרי ישראלי. "אנחנו מוציאים סיורים לדיפלומטים ולנספחי הגנה ואנחנו פוגשים בכירי ממשל בארצות הברית באירופה, ובכל פגישה כזאת עולים התוצרים של מכון המחקר", אומר אור יששכר. "התגובות שאנחנו מקבלים מהם הן הרבה פעמים תגובות של תדהמה. הם אומרים לנו שאף פעם לא הסבירו להם את הדברים בצורה כזאת. גם הקהילות היהודיות בעולם משתמשות בחומרים שלנו כדי להבין טוב יותר את המצב ולתת תשובות לשיח עוין – אז אפשר לומר שבמובן מסוים אנחנו גם עושים כאן עבודת הסברה".

מחקרי התנועה כבר הובילו להשפעה ממשית – מהעברת חוקים בכנסת ועד שינויי מדיניות, כולל בזירה הבינלאומית

מהנייר אל השטח: ההשפעות של המחקרים

המחקרים השונים של תנועת הביטחוניסטים כבר הובילו להשפעה ממשית – מהעברת חוקים בכנסת ועד שינויי מדיניות. בין היתר, שימשו בסיס לחוק שלילת אזרחות למחבלים שמקבלים משכורות מהרשות הפלסטינית, וכן לחוק פיצוי משפחות נפגעי טרור. גם בזירה הבינלאומית, תרם המכון לשיח על פתרונות לעזה, לדיונים על הנוכחות של יוניפי"ל בלבנון, ולשיח האסטרטגי מול ארצות הברית ואירופה בנוגע לאיומים אזוריים. חלק מהמחקרים אף שולבו במסמכי מדיניות רשמיים של גופים ממשלתיים.

"המטרה שלנו היא לא רק לנתח את המציאות אלא גם להשפיע עליה", מסכם יששכר. "בעידן של עודף מידע ודיס־אינפורמציה, אנחנו רוצים לספק בהירות, לתת אמירה אחראית ולהציע פתרונות מבוססי נתונים. זה מה שמבדיל אותנו מאחרים, וזו האחריות שלנו כחוקרים וכאנשי ביטחון".

הפוסט קול חדש בשדה המחקר: משיקים את מכון דוד למדיניות וביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אני רוצה להפחית את הסיוע הצבאי בתוך 10 השנים הקרובות", אמר, והשיב בחיוב לשאלה אם הכוונה היא להגיע למציאות של העדר מלא של התלות האמריקאית.

ראש הממשלה הסביר כי ישראל "הגיעה לבגרות" ופיתחה יכולות כלכליות מרשימות, כשהכלכלה צפויה להגיע להיקף של טריליון דולר בעשור הקרוב. "אנחנו רוצים להיות כמה שיותר עצמאיים", הדגיש נתניהו, ואמר כי ימשיך "להילחם על נאמנות ותמיכת העם האמריקני".

מאז תחילת שנות ה-50 מקבלת מדינת ישראל סיוע אמריקאי שהיה קריטי לקיומה וליכולתה לבנות את חוסנה הצבאי והכלכלי בתקופה בה מדינות האויב היו במרוץ חימושי מתקדם לעבר השמדתה. מאז ועד היום עומד הסיוע הכלכלי במונחים ריאליים בסכום העולה על 300 מיליארד דולר, סכום העולה על כל תמיכה אמריקאית שנתנה לכל מדינה אחרת בעולם. אם כך, כיצד מסכים נתניהו לוותר על סכום כל כך משמעותי ממדינה שמהווה בפועל ובאופן מתמשך ועקבי ידידה תומכת ונאמנה כל כך למדינת ישראל.

כדי להבין את החלטתו הדרמטית של ראש הממשלה צריך להבין כי החלטה זו אינה בלית השפעה כלכלית בלבד אלא מהלך גאו אסטרטגי עמוק, שנולד מהשינויים הדרמטיים בארצות הברית, מהלקחים של מלחמת חרבות ברזל ומהבשלות של הכלכלה והעוצמה הישראלית.

נתניהו, שידוע ביכולת הניתוח וההבנה הגיאופוליטית הרחבה והכרת החברה האמריקאית והתהליכים הפנימיים המתחוללים בה, הבין היטב כי חלקים רחבים בציבור האמריקאי, כולל במחנה השמרני, כבר אינם מוכנים לממן את ביטחונן של מדינות אחרות. גם התנועה הרפובליקנית לצד זרמים פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית חולקים כיום עמדה דומה: אמריקה צריכה להשקיע באמריקה. בראיה מפוכחת אם כן של התהליכים הפנימיים בממשל האמריקאי, הסיוע לישראל אינו רק נטל תקציבי, הוא גם מקור לביקורת פוליטית פנימית שמכרסם בתמיכה הציבורית בישראל. כל עוד ישראל נתפסת כמדינה הנתמכת על ידי כספי משלם המיסים האמריקאי, היא הופכת יעד להתנגדות אידיאולוגית משמאל ולספקנות תקציבית המכרסמת בתמיכה האידאולוגית מימין.

דווקא משום כך, נכונות ישראלית להיגמל מהסיוע צפויה להתקבל בחיוב מציבה את ישראל לא כ"נתמכת", אלא כשותפה עצמאית, חזקה, שאינה גוררת את ארה״ב למחויבויות חיצוניות. יותר מכך: ישראל יכולה להפוך לדגם אב של מה שממשל טראמפ דורש משותפותיו החל בנאט״ו דרך טאיוואן וישראל ועד קוריאה הדרומית: מי שרוצה מטרייה אמריקאית, צריך לדעת להיות שותף חזק היודע לאחוז גם הוא בידית המטריה ולעמוד איתן בזכות עצמו.

אולם גם בצד הליברלי פרוגרסיבי יש להחלטה הזאת משמעות לא קטנה. במשך שנים טענו גורמים בשמאל האמריקאי כי מאחר שארה״ב מממנת את ישראל בהיקפים חריגים יש לה זכות טבעית להתערב במדיניותה בדיוק כפי שחווינו כולנו במהלך מלחמת חרבות ברזל. הפסקת הסיוע תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון זה. היא אמנם לא תעצור את הביקורת, אך תצמצם משמעותית את הלגיטימציה להתערבות ישירה בהחלטות ביטחוניות ישראליות ותקטין את מנופי הלחץ האפשריים.

במהלך המלחמה, חשתי היטב כקצין אג"מ אוגדת עזה את המשמעות של התלות האמריקאית. כמות תחמושת דלה עמדה מידי יום לכל טנק וסיכומי הערכת המצב של הרמטכ"ל הכילו התייחסויות לאילוצים של הממשל האמריקאי. מלחמת חרבות ברזל חידדה יותר מכל את הבעיה התלות הישראלית באספקת תחמושת אמריקאית הפכה לכלי לחץ בידי ממשל ביידן, שניסה לכפות על ירושלים קווים אדומים מדיניים ומבצעיים. ישראל מצאה את עצמה במצבי מחסור קריטיים דווקא בשיא הלחימה בגלל שיקולים פוליטיים ותפיסות עולם פרוגרסיביות בוושינגטון. בעיצומה של המלחמה הבין הציבור בישראל כי הברית עם האמריקאים, כל חשיבותה, היא בעצם חוזה. וכפי שכל חוזה מכיל נספחים, כוכביות וסעיפי יציאה, גם החוזה הישראלי-אמריקאי מאפשר לממשלים מסוימים, דוגמת ממשל ביידן וממשל טראמפ, להשתמש בסעיפים ובכוכביות אלו כדי לכפות את מדיניותם ותפיסת עולמם על ישראל.

המתנגדים להחלטתו של נתניהו מדגישים את הערך הכלכלי של הסיוע האמריקאי ואת נחיצותו למדינה קטנה כמו ישראל, אולם דווקא בהיבט הכלכלי הפסקה הדרגתית של הסיוע תחייב השקעה מסיבית בתעשיות הביטחוניות המקומיות ותחזיר לישראל את מה שאבד בעשורים של תלות: יכולת ייצור, שרשראות אספקה עצמאיות, מקומות עבודה, יצוא וטכנולוגיה. כל דולר שלא יגיע מוושינגטון ייווצר בישראל בשכר, במו"פ ובתעשייה ויעצים את הכלכלה הישראלית ואת הרווחיות שלה.

ארה״ב היא אכן שותפה גדולה ונאמנה, ועל אף שהיא בעצמה מרוויחה עצומות משיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל החל מדריסת הקרקע היציבה במזרח התיכון, מהמודיעין האיכותי והקריטי לביטחונה ולאינטרסים האמריקאים הגלובליים וכלה בידע הטכנולוגי המתקדם המאפשר שיפור של יכולות צבאיות אמריקאיות חשובות האקלים הפוליטי בה הופך את הסיוע למעמסה, דבר המחייב את ישראל לבצע לא רק שדרוגים טכנולוגים של מערכות חימוש אלא גם שדרוג של מערכת היחסים המשמשת קרקע לאינטרסים המשותפים: לא עוד מדינת חסות, אלא מעצמה אזורית עצמאית, אלא שדרוג היחסים מתלות טקטית לשותפות אסטרטגית.

צמצום הסיוע עד לאפס בתוך עשור אינו סיכון הוא הכרח. ישראל של העשור השלישי של המאה ה-21 אינה זקוקה לנדבות. היא זקוקה לחופש פעולה, לריבונות תעשייתית ולבריתות המבוססות התעצמות דווקא בהכרח מתוך עוצמה.

הפוסט מחיבוק מחייב לחיבוק מאפשר: על החלטתו האסטרטגית של רוה"מ בנושא הפסקת התלות בסיוע אמריקאי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לא מלחמה גדולה, לא רעידת אדמה ולא ניצחון ספורטיבי. שום אירוע גלובלי דרמטי לא הסביר את הזינוק. עובד החברה המופתע לא ידע באותם רגעים כי בצד השני של כדור הארץ הכריזה מדינת ישראל על הכרה במדינה הזו. האלגוריתמים, לעומת זאת, כבר ידעו: משהו משמעותי וחדש זז מתחת לפני השטח.

ההכרה הישראלית בסומלילנד איננה מהלך שולי, ואף לא מחווה אקזוטית או הומניטרית כלפי ישות רחוקה באפריקה. מדובר בביטוי לשינוי כיוון אסטרטגי. לראשונה מזה שנים, ישראל מאותתת כי היא מבינה מחדש את המרחב שבו היא פועלת, לא כאוסף איומים נקודתיים, אלא כמערכת גיאו-פוליטית אחת, שבה מי שאינו נוכח ואינו משפיע, נדחק לשוליים.

כדי להבין את משמעות המהלך, יש להתחיל בסומלילנד עצמה. מדובר בישות מדינתית המתפקדת בפועל מאז 1991. יש לה מוסדות שלטון, כוחות ביטחון, מערכת פוליטית עם בחירות ויציבות יחסית, בוודאי בהשוואה לסומליה שממנה התפצלה. אך חשיבותה האמיתית אינה פנימית בלבד.

סומלילנד שוכנת בנקודת מפתח אסטרטגית: בפתחו הדרומי של מפרץ עדן, סמוך למצרי באב אל-מנדב, אחד מנתיבי השיט החשובים והרגישים בעולם. זהו צומת שבו נפגשים סחר עולמי, אנרגיה, ביטחון ימי ומאבקי השפעה בין מעצמות.

גם עיתוי ההכרה אינו מקרי. מתקפות החות’ים על נתיבי השיט בים האדום, בחסות איראנית, הפכו את הזירה הימית לאיום ישיר על כלכלת ישראל ועל חופש התנועה האסטרטגי שלה, כמו גם על זה של העולם כולו. במקביל, הוואקום שנוצר במרחב עקב היחלשות מעצמות מערביות וקריסת משטרים אזוריים, מתמלא במהירות על ידי שחקנים יוזמים ורעבים להשפעה, ובראשם איראן וטורקיה.

שתי מדינות אלו, האחת שיעית קיצונית והשנייה סונית בעלת שאיפות אזוריות מובהקות, פועלות להעמקת נוכחותן באמצעות הקמת בסיסים, פיתוח נמלים, הצטיידות ביטחונית ודיפלומטיה כלכלית.

ישראל, שבשנותיה הראשונות העדיפה גישה של הסתגרות וזהירות, מאותתת כעת, באיחור מסוים, על שינוי תפיסתי, בצל השינויים הבינלאומיים והביטחוניים. לא במפתיע, ההכרה בסומלילנד זכתה לביקורת משמעותית, בעיקר מצד מדינות ערב. חרף זאת, ישראל בחרה ליזום ולעצב את המציאות, ולא להמתין לכך שהמציאות תעצב אותה.

המהלך פותח בפני ישראל שורת הזדמנויות אזרחיות, כלכליות וביטחוניות. בראשן, פוטנציאל להעמקת המעקב, המודיעין והשליטה במרחב הימי שממנו פועלים החות’ים. אין הכרח בנוכחות ישראלית קבועה. די ביצירת עומק אסטרטגי, שיתופי פעולה והרחבת מרחב התמרון.

שנית, הזדמנות גיאו-כלכלית. גם אם סומלילנד אינה שוק גדול, היא עשויה לשמש שער למזרח אפריקה, לרבות גישה עקיפה לשוק האתיופי העצום דרך נמל ברברה. זהו חיבור בין ביטחון, תשתיות וסחר, שילוב שמעצמות מבינות היטב, וישראל מתחילה להפנים וליישם.

שלישית, הזדמנות אזרחית וטכנולוגית: מים, חקלאות, אנרגיה, בריאות דיגיטלית ותשתיות חכמות. עבור סומלילנד אלו צרכים קיומיים. עבור ישראל אלו פתרונות זמינים שבהם יש לה יתרון יחסי מובהק.

עם זאת, ההכרזה אינה נקודת סיום אלא נקודת פתיחה. היא צפויה להמשיך ולעורר תגובות נגד. טורקיה, המבססת נוכחות עמוקה בסומליה, רואה במהלך פגיעה ישירה באינטרסים שלה. מדינות ערביות, ובראשן מצרים, מזהירות מפני תקדים בדלני. גם האיחוד האפריקני והאיחוד האירופי מביעים מורת רוח ומדגישים את עקרון שלמותה הטריטוריאלית של סומליה.

בזירה הבינלאומית הרחבה יותר, לרבות סין, נשמעות הסתייגויות, ותגובתו המסויגת של טראמפ מותירה את המהלך, לפחות בשלב זה, ללא גיבוי פומבי מוושינגטון.

ובכל זאת, השאלה המרכזית אינה מי גינה, אלא מה ישראל מבקשת להשיג. אם ההכרה תישאר מחווה סמלית, היא תישחק במהרה. אך אם תלווה אותה בניית תשתית ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית חכמה, כזו שמקדמת יציבות אזורית, חופש שיט ואינטרסים משותפים עם שחקנים מתונים, היא עשויה להפוך לעובדה אסטרטגית יציבה, שתמצב את ישראל כשחקן משמעותי בזירה הגיאו-פוליטית.

המשמעות העמוקה של המהלך אינה נעוצה בסומלילנד בלבד, אלא בשינוי התודעתי שהוא משקף לאחר אירועי 7 באוקטובר. ישראל מתחילה להבין שביטחון אינו נבנה רק באמצעות תקיפות מן האוויר, אלא באמצעות עיצוב הזירה עצמה. הבנה חכמה של המרחב שבו מתקיימת המדינה, ונקיטת צעדים גיאו-פוליטיים מקדימים, מאפשרות יציבות בתקופה שבה שרידות אינה תוצאה של כוח צבאי בלבד, אלא של עיצוב קשרים, נוכחות והשפעה.

הפוסט הזדמנות אסטרטגית במחיר היכרות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלא שמה שמתחיל בחוות דעת משפטיות שמטרתן לטרפד את החלטות הממשלה, המשיך להתערבות בסוגיות ביטחוניות ולבלימה דה פקטו, תוך פגיעה בצורך הביטחוני עצמו. חוות הדעת של גלי בהרב מיארה בנושאים ביטחוניים במהלך המלחמה, והתערבותה האקטיבית בהחלטות שר הביטחון ישראל כ"ץ, אינן משקפות עוד ניסיון לאזן בין צורכי הביטחון לבין עקרונות משפטיים. הן מצטיירות כדפוס עקבי, שיטתי וחד כיווני: התנגדות למהלכים ביטחוניים של הממשלה והצבת חסמים עקרוניים, מתוך מטרה ברורה להוות אופוזיציה עקרונית לממשלה, על גב הציבור ועל גב הצרכים הביטחוניים.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בהתנהלות היועצת המשפטית לממשלה בסוגיית המינויים הביטחוניים, המשקפת חוסר עקביות מהותי שמעורר שאלות קשות בדבר שיקול הדעת והאחידות המשפטית. מחד גיסא, התנגדותה הנחרצת למינויו של דוד זיני לראש השב"כ בזמן מלחמה הוצגה כעמדה עקרונית הנשענת על שיקולים משפטיים. מאידך גיסא, בשנת 2022, בעיצומה של תקופת בחירות, היא תמכה ואישרה את מינויו של הרצי הלוי לרמטכ"ל, מינוי ביטחוני בכיר לא פחות, בעל השלכות אסטרטגיות רחבות, במקום לדרוש להאריך את שירותו של הרמטכ"ל המכהן.

היועמ"שית הסבירה ואמרה:
"גם אם המשך הליך מינוי הרמטכ"ל בתקופת בחירות כרוך בקשיים משפטיים משמעותיים, הרי שבנסיבות העניין הקונקרטיות, ובפרט נוכח האמור בחוות הדעת המקצועיות ביטחוניות הסודיות הנוגעות לאתגרים ביטחוניים ייחודיים וחריגים העומדים כעת בפני צה"ל, קשיים אלה אינם עולים כדי מניעה משפטית".
פער תמוה זה בין שתי העמדות אינו מוסבר באופן ענייני על בסיס אמות מידה משפטיות ברורות, אלא נתפס כבחירה סלקטיבית, כאשר כללי המשחק משתנים בהתאם לזהות הממנה או להקשר הפוליטי, ולא לפי צורך ביטחוני דחוף.

"היועצת המשפטית לממשלה אינה פועלת כגורם מייעץ המסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת הדין. היא פועלת כשחקן מוסדי בעל כוח וטו."

אלא שאין מדובר בטעות נקודתית או בפרשנות משפטית מקצועית מחמירה במיוחד סביב מינויו של דוד זיני, אלא בשיטה עקבית. ניתן למצוא אותה גם סביב סוגיית חוק הגיוס, שבה במקום לאפשר פתרונות פוליטיים מעשיים המתחשבים בצורכי כוח האדם של צה"ל ובמרקם החברתי, בחרה היועצת המשפטית בקו לעומתי, הדוחק את הממשלה לפינה ומערער במודע את יציבות המערכת הפוליטית, בעת מלחמה.

גם בנושאים ארגוניים לכאורה, כמו סגירת גלי צה"ל, מתגלה אותה שיטתיות. על אף שהתחנה היא יחידה צבאית הכפופה לצה"ל, בחרה התחנה לנצל חופש פעולה אזרחי כמעט מלא, ועסקה באופן בוטה ומוטה בנושאים פוליטיים, מתחה ביקורת חריפה על הדרג המדיני ולעיתים אף פגעה ישירות בלגיטימציה של מהלכים ביטחוניים. חרף זאת, ניסיונות לבצע רפורמות לגיטימיות על ידי שר הביטחון נתקלו בהתנגדות חריפה מצד היועמ"שית, תוך שימוש בטיעונים פתלתלים והגנה על מוקדי כוח לא לגיטימיים, המשרתים צד פוליטי מובהק, טיעונים שנדחו על הסף על ידי בג"ץ.

כאשר מחברים את הדוגמאות הללו מתקבלת תמונה ברורה: היועצת המשפטית לממשלה אינה פועלת כגורם מייעץ המסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת הדין. היא פועלת כשחקן מוסדי בעל כוח וטו. לא באמצעות הכרעה ציבורית, לא מתוך אחריות לביטחון, אלא כאופוזיציה פוליטית באמצעות פרשנות משפטית מרחיבה, עקבית וחד כיוונית.

היועמ"שית, כך נדמה, אינה שואלת כיצד להגן על המדינה במסגרת החוק, אלא כיצד להגן על החוק מפני המדינה. זוהי תפיסה מסוכנת, בעיקר כאשר הדרקטיבה הלעומתית של הפרקליטות פולשת גם לתחומי הביטחון. דמוקרטיה שאינה מסוגלת להגן על עצמה בשל פרשנות משפטית לעומתית ומנותקת, מחלישה את עצמה מבפנים ומחזקת את אויבי המדינה מבחוץ.

כאשר יכולתה של הממשלה לפעול נחסמת על ידי פקידות שאינה נושאת באחריות לתוצאות, באופן הפוגע בחוסן הלאומי, נדרשת הממשלה, ובצדק, להחזיר את הייעוץ המשפטי למקומו הטבעי: כלי מסייע למדיניות, ולא עוד כוח המכתיב אותה.

הפוסט פרוייקט החוות של היועמ"שית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בארבעת העשורים שחלפו מאז, מבצע משה נחרט בתודעה הלאומית כסמל לנחישות ולעוז, והמחיש את מחויבותה של ישראל להעלאת יהודים מכל קצווי תבל, גם במחיר סיכונים מדיניים כבדים.

הרקע למבצע: מסע הייסורים אל מחנות הפליטים

בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 אתיופיה סבלה מטלטלות – הפיכה צבאית, מלחמות אזרחים עקובות מדם, ובצורות ממושכות שגרמו לרעב כבד. האירועים הללו השפיעו על כלל האוכלוסייה במדינה, אך ליהודים שחיו שם היה קשה במיוחד: הם נתפסו כקבוצה נבדלת, סבלו מהדרה חברתית, ולא פעם נרדפו בשל אמונתם ומנהגיהם.

בתוך המציאות האכזרית הזו, החלו לזלוג בהדרגה ידיעות על כך שמדינת ישראל פתחה את שעריה לקליטת בני העדה, ואלו עוררו ניצוץ של תקווה. עם זאת, ישראל הייתה רחוקה מאוד, ונתיבי הבריחה היו כמעט בלתי אפשריים. הדרך האפשרית היחידה לצאת מאתיופיה הייתה לצעוד רגלית לסודן, ולקוות שמשם אפשר יהיה לעלות לארץ המובטחת.

אלו שהעזו לברוח רגלית לסודן נאלצו לצעוד במשך למעלה מ-20 ימים, בדרך זרועה סכנות. מלבד ההליכה בשמש הקופחת, המחסור הקיצוני במים ובמזון והמחלות שתקפו את הצועדים, היו גם מקרים רבים שבהם שודדים וחיילים ארבו לשיירות כדי לבזוז, לאנוס ואף לרצוח את הנמלטים.

לא מעט מהצועדים לא שרדו את הדרך, ומי שכן הצליחו להגיע לגבול סודן מצאו את עצמם במחנות פליטים דחוסים, שהוקמו כדי לאכלס רבבות נמלטים ממלחמות האזור. התנאים שם היו קשים מאוד: צפיפות בלתי נסבלת, מחסור תמידי במים זורמים ובמזון, היעדר שירותי בריאות בסיסיים, והשגחה מתמדת של שלטונות סודן שראו ביהודים אורחים בלתי רצויים. ילדים מתו ממחלות, קשישים קרסו מרעב ומתשישות, והייאוש הלך וגבר.

בתוך המצוקה האדירה הזאת, כשהחלום להגיע לירושלים נראה רחוק מתמיד, החלה להתגבש התוכנית הסודית לחלץ את הפליטים היהודים ממחנות סודן ולהביאם לישראל במסע חילוץ נועז שלא היה כדוגמתו.

המגעים שקדמו למבצע: בין אקטיביזם למדינאות

הזעקה שיצאה ממחנות הפליטים בסודן לא נותרה ללא מענה. הדיווחים על רעב, מחלות ותמותה גבוהה זעזעו את העולם היהודי והבהירו כי מדובר במרוץ נגד הזמן. פעילים יהודים בארצות הברית, בקנדה ובישראל החלו להפעיל לחצים כבדים על ממשלותיהם לפעול למען הצלת הקהילה. קבוצות של אקטיביסטים, כמו "הוועד להצלת יהודי אתיופיה", קיימו הפגנות, ארגנו שביתות רעב, הפיצו מכתבים פומביים והגיעו עד הבית הלבן. גם רבנים וראשי קהילות יהודיות גייסו דעת קהל ופנו לנבחרי ציבור, כדי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום.

לצד הפעילות הציבורית התקיימו מגעים חשאיים עם מדינאים באירופה, בארצות הברית ובאפריקה. ישראל ניסתה למצוא נתיב פעולה מול ממשלת סודן – מדינה מוסלמית עוינת שלא הכירה בה. במקביל, נרקמה שותפות פעולה עם ה CIA-האמריקני, שסיפק גיבוי בינלאומי ואף סייע בתכנון לוגיסטי מתוך אינטרסים משלו במזרח אפריקה. השילוב בין הלחצים מלמטה לבין המגעים המדיניים מלמעלה סלל את הדרך להחלטה הדרמטית: יש להוציא לפועל מבצע חשאי שיביא את יהודי אתיופיה ארצה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

ההכנות למבצע: שותפויות אסטרטגיות וחברת תעופה פרטית

בחודשים שקדמו למבצע התגבשה תוכנית פעולה חשאית שהתבססה על שיתוף פעולה הדוק בין ישראל, ארצות הברית וסודן. ישראל נטלה על עצמה את המימון ואת ארגון כלי הטיס, וכן שלחה נציג קהילה לזיהוי העולים. האמריקאים, בראשות מתאם הפליטים ג'רי וויבר ובסיוע בכירים במחלקת המדינה, ניהלו את התיאום מול הסודנים, ואילו השלטונות הסודניים סיפקו אבטחה, לוגיסטיקה והסתרה. תנאי מרכזי שהציבה ח'רטום היה שלא ייראו ישראלים על אדמת סודן, ולכן נקבע כי ההטסה תיעשה ליעד ביניים באירופה.

לצורך ההטסה גויסה חברת התעופה הבלגית (Trans European Airways) TEA שהייתה בבעלותו של היהודי ניצול השואה ג'ורג' גוטלמן. החברה הזאת נהגה להטיס עולים לרגל למכה, ולכן הניחו שמטוסיה לא יעוררו חשד אם יטוסו באזורים אלה. במקביל, הופעלו רשתות סיוע יהודיות בצפון אמריקה לגיוס כספים, בעוד בישראל נערכו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה לקליטת גלי עולים בהיקף חסר תקדים.

מהלך המבצע: טיסות הלילה מהמדבר

ב-21 בנובמבר 1984 יצא לדרך מבצע העלאת יהודי אתיופיה, שכונה תחילה "גור אריה יהודה", ולאחר מכן נודע בשם "מבצע משה" – כהד ליציאת מצרים.

עם רדת החשכה נאספו אלפי פליטים יהודים ממחנות אום-רקובה, ואדי אל-חולא וטוואטוואה, והוסעו באוטובוסים לנמל התעופה הבינלאומי של ח'רטום, בליווי כוחות הביטחון הסודניים. בשדה התעופה הם המתינו באזור מבודד תחת שמירה עד שהגיעה שעת העלייה למטוס.

הפליטים הועלו לפי סדר עדיפות, כאשר חולים וזקנים מוקמו בראש הרשימות. המטוסים המריאו בזה אחר זה ליעד ביניים בבריסל, שם נערכה חניית תדלוק קצרה, ומשם המשיכו לישראל. בנמל התעופה בן-גוריון המתינו להם צוותים רפואיים ואמבולנסים שפינו את החולים ישירות לבתי חולים, בעוד שאר העולים נשלחו למרכזי קליטה באשקלון ובמקומות נוספים.

המצבע נמשך 47 ימים, שבמהלכם המריאו טיסות כמעט מדי יום. בסך הכול הגיעו לישראל 6,364 יהודים – הישג אדיר במבצע חשאי בינלאומי. בכל טיסה נרשמו רגעים דרמטיים ומרגשים: ילדים שנחשפו לראשונה למטוס, נשים שנשאו תינוקות חלושים וזקנים תשושים שנעזרו באנשי הצוות כדי לטפס במדרגות. התחושה בקרב כל השותפים הייתה של שליחות היסטורית – הצלת קהילה שלמה מתוך מצוקה הומניטרית קשה.

עצירת המבצע: דליפות לעיתונות שינו את התמונה

בשל הרגישות הגבוהה של מבצע משה, הצלחתו הייתה תלויה במידה רבה בחשאיות שלו. ככל שהתרחב המבצע כך היה קשה לשמור אותו בצללים, וכבר בסוף נובמבר 1984 החלו להופיע ידיעות ראשונות בעיתונות בארצות הברית ובעיתונים יהודיים.

בהמשך דלפו פרטים נוספים לעיתונות העולמית – תחילה מבלי להזכיר את סודן, ובהמשך גם בציון המדינה המתווכת. הפרסומים עוררו סערה גדולה בעולם הערבי והציבו את ממשלת סודן בעמדה בלתי אפשרית.

עם התגברות המחאות והלחץ המדיני, ובעיקר לאחר שהעיתונות הישראלית פרסמה רשמית את דבר המבצע ב-4 בינואר 1985, דרשה ח'רטום להפסיק את הפעולה באופן מיידי. המטוס האחרון המריא ב-5 בינואר, ולאחריו נקטע המבצע.

ההשלכות היו קשות: מאות יהודים שכבר היו מיועדים לעלייה נותרו מאחור, וכ-1,500 פליטים נוספים המשיכו לחיות במחנות בתנאי רעב, מחלות ואלימות. ההצלה שלהם הגיעה רק ב-28 במרץ 1985, אז התקיים מבצע המשך בראשות חיל האוויר האמריקאי, שכונה "מבצע יהושע" או "מבצע שבא". יהודים נוספים עלו ארצה ב-1991, במסגרת "מבצע שלמה".

קליטת העולים בישראל: מאבק על זהות ושייכות

עם הנחיתה בנמל התעופה בן-גוריון התקבלו העולים בהתלהבות רבה, ונציגי הממשלה והסוכנות היהודית ערכו להם קבלת פנים חגיגית. חולים וקשישים הוסעו ישירות לבתי החולים, ואילו שאר העולים הופנו למרכזי קליטה, בתי הבראה של צה"ל ומסגרות זמניות נוספות שהוכנו מבעוד מועד.

כבר בשלבים הראשונים נדרשו מערכות הרווחה, הבריאות והחינוך להיערכות מורכבת: הוקצו עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים, מתורגמנים ומדריכות הוראה כדי לגשר על הפערים התרבותיים והשפתיים.

לצד ההתלהבות התעוררו גם מתחים עמוקים סביב שאלת הזהות היהודית של בני ביתא ישראל. על אף פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בשנת 1973, שהכירה בהם כיהודים לכל דבר על סמך מקורות הלכתיים קדומים, נותרה מחלוקת בחוגים רבניים שונים. הדרישות ל"גיור לחומרא" נתפסו על ידי רבים מהעולים כפוגעות בכבודם ובתחושת השייכות שלהם.

המתח הזה העמיק את תחושת הניכור, דווקא ברגע שבו ציפו למצוא בארץ את ביתם הטבעי. במהלך השנים התברר כי האתגר לא הסתכם בהיבטים הדתיים בלבד. השפה החדשה, המבנים החברתיים השונים והפערים הכלכליים העצומים הפכו את הקליטה למסע ממושך.

רבים מהעולים הראשונים מצאו עצמם מתמודדים עם אפליה, קשיי תעסוקה והפרדה גיאוגרפית במרכזי קליטה ובשכונות ייעודיות. תחושות הקיפוח והכאב ליוו את הקהילה ובאו לידי ביטוי במחאות ציבוריות לאורך העשורים הבאים.

יחד עם זאת, מבצע משה סימן נקודת מפנה היסטורית. הוא לא היה רק סיפור הצלה, אלא גם תחילתו של תהליך השתלבות ארוך בחברה הישראלית. כיום חיים בישראל כ-170 אלף יוצאי אתיופיה, בני הדור השני והשלישי לעלייה.

רבים מהם משרתים בצה"ל בתפקידי מפתח, לומדים במוסדות אקדמיים ומשתלבים בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. אך לצד הישגים אלו נמשך המאבק לשוויון מלא ולהכרה בכאב ההיסטורי של הקהילה. עבור יוצאי אתיופיה, מבצע משה נותר סמל כפול: הצלה פלאית של קהילה שלמה ממצוקה הומניטרית, ותחילת מסע ארוך ומורכב לעבר זהות ושייכות במדינת ישראל.

הפוסט היום לפני 41 שנה: מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה יצא לדרך הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עופות האמו לא פלשו לשדות החיטה בהחלטה שרירותית. הם עשו זאת כי הם מצאו אזורי ספר פרוצים ולא מגודרים, היעדר טורפים, מקורות מים זמינים, אך בעיקר שאננות של החקלאים שלא השכילו לגדר את האזורים החקלאיים ולבצע פעולות מנע מקדימות, שימנעו מהעופות הנחושים לפגוע בחייהם.

הפגיעה של העופות בכלכלה הייתה כל כך קשה, שהממשלה נאלצה לגייס יחידות צבא כדי להילחם במזיק הנחוש. אולם כמות העופות הייתה כבר גדולה כל כך, והתפרסה על שטחים נרחבים כל כך, עד שצבא אוסטרליה נכנע בבושת פנים במלחמה היחידה בהיסטוריה שבה צבא הובס על ידי בעלי חיים.

הפיגוע הרצחני בסידני שבאוסטרליה לא היה אירוע מפתיע עבור רבים בעולם, ובטח לא עבור יהודי אוסטרליה. במשך שנים הלכו וגברו תופעות אנטישמיות חמורות, שהתעצמו בתקופת ימי המלחמה ברצועת עזה. אותם רוצחים ופעילים מוסלמים נוספים שאיימו ופגעו ביהודים באוסטרליה מצאו קרקע פוריה לשנאתם הדתית.

אם המערב לא יתעשת ויצא למלחמה נחושה נגד תאי טרור, קבוצות שנאה והסתה גלויה, ה־7 באוקטובר בגרסת הגולה אינו שאלה של "האם" אלא שאלה של "מתי".

ממשלת אוסטרליה התעלמה מההסתה החמורה ברשתות החברתיות, מהאיומים הגוברים על יהודים ומתקיפות אלימות, באופן שאפשר למוסלמים הקיצוניים ולקבוצות אנטישמיות לפלוש למרחב הציבורי, ובמשך שנים להפחיד ולהטריד את הקהילות היהודיות, להשחית בתי כנסת, לתקוף יהודים במסעדות ועוד.

כמות האירועים הלכה וגדלה, עד כדי 1,700 אירועים בשנה. אוסטרליה שוב התעוררה מאוחר. כ־100 שנים לאחר שמצאה את עצמה מופתעת מהתקפת עופות ה״אמו״, היא שוב מצאה את עצמה מופתעת מהתקפת הטרור הרצחנית בערב הראשון של חג החנוכה.

ממשלת אוסטרליה נושאת באחריות גדולה וישירה לרצח הנורא. לאורך שנים היא יצרה ״אווירה של עבירה״. לא מדובר במעשה פלילי נקודתי, אלא ביצירת מרחב תודעתי, חברתי ופוליטי שמכשיר את הקרקע לפעולות אנטישמיות. מרחב שבו, כאשר לא נוקטים פעולות ברורות כנגד ״הפולש האנטישמי״ או הפולש המוסלמי הקיצוני, הגבולות מיטשטשים, אמירות קיצוניות הופכות ללגיטימיות, והמעשה האלים הבא הופך לבלתי נמנע.

אלא שהרצח בסידני אינו כשל אוסטרלי בלבד, אלא נורת אזהרה מהבהבת ורחבה הרבה יותר. אם בעבר הסכנה ליהודים הייתה מזוהה בעיקר עם מדינות קיצוניות או עם אזורים מוסלמיים רדיקליים, הרי שכיום המציאות הזו חוצה גבולות, והרצח הבא הוא רק עניין של זמן במדינות וערים רבות בעולם המערבי, שכמו אוסטרליה איחרו לפעול כנגד ה״פולש המזיק״. בהן: אירופה, צפון אמריקה, ובאופן מדאיג לאחרונה גם במדינות רבות בארצות הברית, ובראשן ניו יורק.

אמנם זוהרן ממדאני גינה את הטבח באוסטרליה, אך השאלה אינה מה ממדאני או כל ראש עיר מערבי כזה או אחר יאמר, אלא בעיקר מה הוא יעשה. האם הם ימשיכו להימנע מלהציב גבולות לקבוצות האלימות? האם ימשיכו לאפשר התבטאויות מסיתות בשם חופש הביטוי? ואיך חוסר המעש והוואקום המסוכן הזה ייצרו מרחב שבו מילים יהפכו שוב לאלימות ולטבח הבא כנגד יהודים.

אירועי הימים האחרונים מדגישים שוב כי גם בעידן המודרני, לאחר 2,000 שנות רדיפה בגלות, קהילות יהודיות עדיין נרדפות. ואם בעבר יהודים היו נרצחים בגלל האקטיביות של השלטון המקומי, הרי שכיום ממשיכים להירצח יהודים דווקא בגלל הפאסיביות, השיתוק המוסרי והאווירה המאפשרת שאותם יוצרים מנהיגים וממשלות.

במוקדם או במאוחר אירועים אלה כבר לא יהפכו לבעיה יהודית בלבד, אלא לבעיה רחבה הרבה יותר, שבה האלימות כנגד היהודים תיזכר כ״אבן דרך״ במלחמה של הטרור המוסלמי כנגד המערב כולו. אירוע הרצח באוסטרליה הוא פעמון השכמה חמור וכואב. אם המערב לא יתעשת ויצא למלחמה נחושה כנגד תאי טרור מקומיים, יפעיל אכיפה נחושה נגד קבוצות שנאה, ויטפל באופן שיטתי בהסתה ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי – אזי ה־7 באוקטובר בגרסת הגולה אינו שאלה של ״האם״, אלא שאלה של ״מתי״.

הפוסט טבח ידוע מראש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חשיפת החוליות, הרקטות ואמצעי הלחימה היא קריאת השכמה לכל מי שחושב שלא נשקף איום ממשי מגזרת יהודה ושומרון, או סבור עדיין שהרשות הפלסטינית היא גוף שלטוני מתון ולגיטימי.

המערכה על ארץ ישראל – משמעות איום הטרור ביהודה ושומרון

תפיסת הרקטות ביהודה ושומרון מעידה על מאמץ מאורגן של חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים פלסטיניים נוספים לייצר רב-זירתיות שתסיט את תשומת הלב של ישראל מהמאמץ מעזה. במציאות שבה חיזבאללה הובס, ושבה סוריה והמיליציות בעיראק ואיראן מחוץ לתמונה, הפלסטינים מבינים שהסיכוי היחיד לפצל את המאמצים הישראליים ליצירת מציאות חדשה בעזה טמון בהדלקת יהודה ושומרון.

התופעה הזו מחדדת הבנה אסטרטגית עמוקה, שעליה התריעה תנועת הביטחוניסטים כבר מזמן: לצד המערכה מול התמנון האיראני וזרועותיו, שישראל כבר צברה בה הישגים משמעותיים, מתנהלת מערכה משמעותית לא פחות – המערכה על ארץ ישראל. המערכה הזאת לא מכירה גבולות ירוקים, ומתנהלת בכל המרחב הארץ-ישראלי – בנגב, בגליל, בערים המעורבות וביהודה ושומרון. היא מאופיינת בהשתלטות על קרקעות, בפרוטקשן, בבניית תאי טרור, בהברחת נשקים, ועכשיו גם בייצור רקטות.

הימצאות רקטות ביהודה ושומרון אינה עניין של מה בכך. אזור יהודה ושומרון שולט באופן מוחלט על מישור החוף, ובכך יש לו יתרון טופוגרפי מובהק. נוסף על כך, הוא נמצא בסמיכות לערים מרכזיות בארץ כמו כפר סבא, רעננה ותל אביב. מערכות ההגנה שעליהן הסתמכנו עד כה, כמו כיפת ברזל ומערכות לייזר שמתחילות להיכנס לשימוש מבצעי, לא יכולות לפתור את הבעיה, כי אי אפשר לקבל מצב שבו ליבת הארץ שהיא גם ליבת הכלכלה הלאומית תהיה תחת איום יומיומי של ירי רקטות. יתרה מזאת, מאיו"ש נשקף גם איום של טילים נגד טנקים (נ"ט) וטילים נגד מטוסים (נ"מ) – איום שמולו מערכות ההגנה הקיימות לא רלוונטיות. הדרך היחידה להתגונן מפני ירי נ"ט ונ"מ היא באמצעות מערכות הגנה שמותקנות על כלים ספציפיים – כמו מערכת מעיל רוח שמותקנת על טנקים. כיוון שאין לנו אפשרות להתקין מערכת הגנה מפני טילי נ"ט על כל בניין בישראל, זהו איום שאי אפשר להכיל ושפשוט לא יכול להתקיים.

אפס סבלנות לאיומים: הצעדים שיש לנקוט באיו"ש

במשך שנים יהודה ושומרון לא הצליחה להפוך לזירה רקטית כמו עזה הודות לשני גורמים חשובים: חופש הפעולה המוחלט של צה"ל, שמאפשר סיכול מוקדם של תשתיות טרור, והמסה ההתיישבותית באזור שמהווה מכפיל כוח ביטחוני. גם עכשיו, כשמתגלות שם יכולות רקטיות, הן עדיין רחוקות מאוד מהבשלות של היכולות שראינו בעזה – אולם אסור לטעות ולחשוב שהגזרה הזאת שקטה.

האירועים האחרונים מדגישים לא רק את גודל האיום שנשקף מאיו"ש, אלא גם את מידת הדחיפות שלו. השנתיים האחרונות היו כר פורה עבור קיני הטרור שיושבים בערי יהודה ושומרון: הקשב והמשאבים של מדינת ישראל ושל צה"ל הופנו לעזה ולצפון; מקורות חיצוניים, שבראשם איראן, הפנו יותר ידע ואמצעים לאיו"ש; ולאחרונה היינו עדים לגל של הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית, שתרם גם הוא להרמת הראש של המחבלים.

אין ספק שמדינת ישראל חייבת לפעול במהירות ובנחרצות. ברגע שנסיים לפרק את חמאס ולפרז את הרצועה, נהיה חייבים להפנות את מרכז הכובד המודיעני והמבצעי לגזרת איו"ש, ולהגדיל באופן משמעותי את הסד"כ הצבאי שנמצא שם. כמו כן, נידרש להיקפי פעילות רחבים בהרבה, שיכללו חיסול מוחלט של כל תשתיות הטרור, פירוק מחנות הפליטים שנותרו שם, סגירה הרמטית של גבול ירדן וגבול מצרים, ומענה מקיף לאיום הרחפנים שמציף את מדינת ישראל בנשקים ובסמים. נוסף על כך, נצטרך להתחקות אחר מקורות המימון של ארגוני הטרור שפועלים שם, ולחתוך את צינור אספקת הכספים. בד בבד, עלינו להמשיך לחזק את כיתות הכוננות ביישובים ולהבטיח שהן יהיו מוכנות להתמודד עם תרחישים ביטחוניים שונים, וכן להרחיב את ההתיישבות במרחב התפר, מאחר שההתיישבות מחזקת את השליטה על המרחב ומצמצמת את היכולת להקים תשתיות טרור ולבצע הברחות.

צעד נוסף וחשוב לא פחות שמדינת ישראל צריכה לנקוט הוא להתחיל להעמיד חלופות ראויות לרשות הפלסטינית. הגוף הזה לא רק שאינו מצליח להוקיע את הטרור שצומח בשטחים שתחת אחריותו, אלא הוא גם מגבה ומעודד אותו, ובכך מתפקד כגוף טרור בעצמו.

מה שרע לעזה, רע גם לאיו"ש: החלופות לרשות הפלסטינית

הקונספציה העמוקה מול חמאס בעזה זהה לקונספציה שיש עד היום לגבי הרשות הפלסטינית באיו"ש – קונספציה שיוצאת מנקודת הנחה שאם רק נדאג להם כלכלית ונספק להם שטחים, לא יהיה להם אינטרס להילחם בנו.

בפועל, בשנים שחלפו מאז החתימה על הסכמי אוסלו קיבלנו עוד ועוד הוכחות לכך שהרשות הפלסטינית, כמו חמאס, היא גוף טרוריסטי שחזונו השמדת מדינת ישראל – וכשזה החזון, אז רווחת האוכלוסייה היא יעד משני שכמעט שלא מוקצים אליו משאבים. גם ספרי החינוך הנלמדים ברשות הפלסטינית, כמו ספרי הלימוד בעזה, מסיתים באופן שיטתי נגד יהודים ונגד מדינת ישראל. ואפילו המפות שנמצאות ברשות הן מפות שבהן מדינת ישראל כלל לא קיימת.

עוד יש לזכור כי מפעל המנהרות בעזה ובניין הכוח האדיר שנבנה שם החלו עוד בתקופה שהרשות שלטה ברצועה, ושאת גלי הפיגועים ביהודה ושומרון שהתרחשו באינתיפאדה השנייה הרשות היא זאת שהובילה. גם היום אנחנו ממשיכים לראות איך הרשות מממנת מחבלים במיליארדים, ופועלת בזירה הבינלאומית כדי לייצר דה-לגיטימציה לישראל וללבות אנטישמיות.

ממשלת ישראל כבר מבינה היטב שהרשות הפלסטינית שואפת להשמדת ישראל, ולכן הודיעה שהרשות לא תשלוט בעזה, ממש כפי שחמאס והג'יהאד הפלסטיני לא ישלטו שם. ההחלטה הזאת צודקת כמובן, אבל מעוררת שאלה חשובה: אם הרשות לא יכולה להיות בעזה כי היא גוף טרוריסטי, מסית ומושחת, מדוע היא יכולה להיות ביהודה ושומרון?

מול השאלה הזאת נשמעת לא פעם הטענה שהרשות היא גוף גרוע, אבל שהיא הרע במיעוטו. אנחנו כאן כדי לומר אחרת – הרשות היא לא הרע במיעוטו. יש פתרונות אחרים, טובים בהרבה.

תוכנית האמירויות, גרסת יו"ש: כך ייראה שלטון מבוסס חמולות

ניסיונות העבר מוכיחים שמי שצריך לשלוט על פלסטינים הם הפלסטינים, ולכן, ממש כפי שמדינת ישראל מנסה לקדם בעזה חלופה שלטונית מבוססת חמולות, כך גם באיו"ש צריך לקדם חזון שיוביל לשלטון דומה. הרעיון שאנחנו בתנועת הביטחוניסטים מציעים הוא "תוכנית האמירויות", שאותה פיתח א"ל (מיל') ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחבר התנועה. הרעיון המסדר של התוכנית הוא לחלק את החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה לשמונה אמירויות בשליטת ראשי החמולות. האמירויות יזכו לאוטונומיה מסוימת, ויתפקדו כמעין ערי מדינה.

לחמולות יש שני יתרונות ברורים על פני הרשות הפלסטינית – ראשית, החמולות אינן גוף טרוריסטי עם שאיפות להשמדת ישראל, אלא הנהגות פרגמטיות שמעוניינות בדו-קיום. שנית, החמולות זוכות לתמיכה ציבורית רחבה, בשונה מהרשות ששולטת באופן בלתי חוקי ונגד רצון הרוב, ועל כן היכולת שלהן לנהל את ענייני הפנים ביו"ש גבוהה בהרבה.

כשבוחנים את המצב בעזה, רואים שמודל החמולות כבר עובד מצוין באזורים שבהם צה"ל שולט. עם זאת, באזורים שעדיין נמצאים בשליטת חמאס אי אפשר להחיל אותו כיוון שחמאס מחסל את החמולות. לכן, בעזה צריך קודם כול למוטט את חמאס ולפרז את הרצועה, ורק אחר כך אפשר יהיה לבסס הנהגה חדשה.

באיו"ש, לעומת זאת, המצב הוא שונה. יש אזורים שבהם אפשר להחיל את מודל החמולות כבר עכשיו, גם בלי להוריד את הרשות מהשלטון, כמו נפת חברון ויטא. למעשה, התנועה באיו"ש צריכה להיות הפוכה מזו שבעזה – קודם יתבסס שם שלטון החמולות, וזה כשלעצמו כבר ימוטט את הרשות.

אם תקום אמירות בחברון שתיהנה מחופש שלטוני ומיחסים כלכליים פורים עם ישראל, זה כבר יכשיר את הלבבות להקים אמירויות נוספות, כי כל עיר באיו"ש תעדיף להידמות לחברון ולא להישאר תחת רשות מושחתת וטרוריסטית.

לא נגמרו לנו קונספציות להתעורר מהן

אחד האתגרים הגדולים לאחר סיום המלחמה בעזה יהיה להסיט במהירות את כובד המשקל לזירות בוערות אחרות, שבראשן הזירה הקרובה אלינו ביותר – איו"ש. רוב הציבור כבר מבין היטב את פוטנציאל האיום שנשקף מיהודה ושומרון, בוודאי מאז הימצאות הרקטות ואמצעי הלחימה ברמאללה וטול כרם. עם זאת, לא כולם מבינים עדיין את חלקה של הרשות הפלסטינית כמחוללת טרור.

ההתעוררות מהקונספציה של חמאס גבתה מאיתנו מחירים קשים מנשוא. מוטב שנתעורר מהקונספציה של הרשות לפני שיקרה דבר דומה גם במרכז הארץ, ובקנה מידה גדול בהרבה.

הפוסט זירת הלחימה הבאה האיום הרקטי והאמל״ח ביהודה ושומרון – דבר יו"ר תנועת הביטחוניסטים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

רגע השיא בקריירה הצבאית של נרקיס הגיע במלחמת ששת הימים. באותה מלחמה פיקד על כוחות החזית הירדנית – חמש חטיבות שנערכו לבלימת מתקפה אפשרית. כאשר הלגיון הירדני החל להפגיז את ירושלים, ניצל נרקיס את ההזדמנות ודרש לפעול לשחרור העיר. תחת פיקודו נלחמו הצנחנים של אל"מ מוטה גור בקרבות עזים שהסתיימו בשחרור העיר העתיקה ואיחוד ירושלים.

ב־7 ביוני 1967 נכנס נרקיס לעיר העתיקה לצד הרמטכ"ל יצחק רבין ושר הביטחון משה דיין – רגע שהפך לאחת התמונות האיקוניות בתולדות המדינה.

רגע השיא בקריירה הצבאית של נרקיס הגיע כאשר הוביל את שחרור העיר העתיקה ואיחוד ירושלים

החיים בירושלים וזיכרון הילדות המכונן

עוזי נרקיס נולד בירושלים ב־6 בינואר 1925. ילדותו עברה עליו בצל המתח הביטחוני בין יהודים לערבים בעיר המעורבת. בהיותו בן ארבע התרחשו מאורעות תרפ"ט, והוא נאלץ להסתתר עם משפחתו במרתף. זה היה, לדבריו, הזיכרון המוקדם ביותר שלו – זיכרון שהותיר חותם עמוק והלך עמו לאורך כל חייו.

בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער "המחנות העולים", ובה ספג ערכי ציונות, מנהיגות ואהבת הארץ. בגיל 12 הצטרף לארגון "ההגנה" ושימש כשליח בין חוליות הארגון. בהמשך יצא עם חבריו להכשרה בקיבוץ איילת השחר, שם התגבשה בו תחושת שליחות ציונית עמוקה.

שנות הפלמ"ח: הדרך לקריירה צבאית

בשנת 1941, בהיותו בן 16 בלבד, היה נרקיס בין הראשונים להתגייס לשורות הפלמ"ח. הוא השתתף בשורת פעולות נועזות נגד הבריטים, ובהן "ליל הרכבות" ו"ליל הגשרים". במלחמת העצמאות לחם בקרבות על הדרך לירושלים, פיקד על גדוד בחטיבת הנגב, והשתתף במבצעים מכריעים – בהם כיבוש באר שבע ומבצעי חורב, עובדה ויואב.

תקופה זו עיצבה את דמותו כלוחם נחוש וכמפקד בעל אחריות כבדה – כזו שתלווה אותו גם בשנים הבאות בצה"ל.

תקופת הפלמ"ח עיצבה את דמותו של נרקיס כלוחם נחוש וכמפקד בעל אחריות לאומית עמוקה

השירות הצבאי: ממלחמת העצמאות לשחרור ירושלים

לאחר הקמת המדינה המשיך נרקיס בשירות צבאי רצוף ומרשים. הוא שימש בתפקידי פיקוד ומטה בכירים, למד בבית הספר הגבוה למלחמה בפריז, הקים את המכללה לביטחון לאומי והיה מפקדה הראשון. בדצמבר 1965 מונה לאלוף פיקוד המרכז – תפקיד שבו הגיע לשיאו ההיסטורי במלחמת ששת הימים.

לאחר שחרור העיר העתיקה הורה נרקיס על הרחבת רחבת הכותל המערבי, אך סירב נחרצות ליוזמות להריסת כיפת הסלע – מתוך תפיסה של אחריות, ריבונות ושמירה על האיזון הרגיש בירושלים המאוחדת.

נרקיס הורה על הרחבת רחבת הכותל המערבי ויחד עם זאת סירב נחרצות להריסת כיפת הסלע

במחאת הפנתרים השחורים בשנת 1971 קרא לשיפור תנאי החיים בפריפריה ולחיזוק ההבנה בין קהילות ישראל השונות

החיים שאחרי המדים

לאחר פרישתו מצה"ל פנה נרקיס לפעילות ציבורית ענפה. הוא כיהן כמנכ"ל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, היה מראשי ההסתדרות הציונית העולמית, ועמד בראש משלחות ציוניות בצפון אמריקה. במחאת הפנתרים השחורים היה בין הקולות שקראו לשיפור תנאי החיים בפריפריה ולחיזוק הסולידריות החברתית בישראל.

בשנותיו האחרונות פעל לשימור אתרי זיכרון והנצחה, ובראשם גבעת התחמושת – אתר שמסמל יותר מכל את מורשת הקרב על ירושלים.

מורשת של מנהיגות, אחריות ואהבת ירושלים

עוזי נרקיס נפטר ב־17 בדצמבר 1997 בירושלים. על שמו נקראת כיום דרך עוזי נרקיס בבירה. הוא נותר בזיכרון הלאומי כמפקד שהבין את גודל השעה ההיסטורית – אך גם את כובד האחריות שנלווית לה.

מורשתו מזכירה כי שחרור ירושלים לא היה רק הישג צבאי, אלא הגשמת חלום לאומי בן אלפיים שנה.

הפוסט היום לפני 28 שנה: נפטר האלוף עוזי נרקיס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

איך זה יכול להיות? שאלתי אותו. האם בתפקיד מבצעי ומשמעותי כל כך לא ממנים קצין שעשה את כל דרכו המבצעית בתוך היחידה?

לא! הוא ענה לי. בסיירת מטכ"ל מחפשים לתפקידי ניהול את המנהלים הטובים והמקצועיים ביותר, ולא את הלוחמים העזים ביותר.

המינוי של רומן גופמן לראש המוסד עורר גל צפוי של ביקורת, ובעיקר טענה אחת שחוזרת שוב ושוב: הוא "לא מתאים", משום שלא צמח בתוך הארגון. אלא שהטענה הזו מחמיצה את השאלה האמיתית הנדרשת בעת הזאת, והיא דווקא לא השאלה באיזה בית גידול רומן גופמן גדל, אלא עם איזה "DNA" הוא נולד.

מערכות הביטחון בישראל בכלל, ובעת הזאת בפרט, אינן זקוקות רק לרצף תעסוקתי נכון או לתיוג ארגוני מדויק, אלא בראש ובראשונה לאנשים עם אופי, אומץ, אמונה בצדקת הדרך, ויכולת לזהות את המציאות באופן בריא ונקי, גם כשהיא לא נוחה או לא מסתדרת כמו שקדים במרק על פי הקונספציות המוכרות.

ההיסטוריה הביטחונית של ישראל מלאה בדוגמאות למינויים "לא טבעיים" שהתבררו כהחלטות נכונות בדיעבד יותר ממה שהיו לכתחילה, ודוגמאות למי שהיה נכון מאוד לכתחילה אך טעות טרגית בדיעבד. לעיתים רבות, דווקא מי שלא גדל בתוך אותה קופסה, חבש את אותה כומתה וגדל באותו בית גידול שפקד לא רק מה לעשות אלא בעיקר איך לחשוב, ידע לראות את החסרונות שלה, לאתגר הנחות יסוד ולנער קונספציות.

רומן גופמן אינו קצין מודיעין קלאסי, וזה בדיוק יתרונו. הוא נושא DNA של לוחם ומפקד: לוחמניות, חשיבה מבצעית חדה, והבנה שמציאות ביטחונית היא סביבה שצריך לעצב, ולא סביבה שיש וניתן רק לייצב.

את התכונות הללו הוכיח רומן לא רק בתפקידי הפיקוד שלו בשדה הקרב, אלא גם ברגעים קטנים שלימדו את הציבור הישראלי כולו על אוסף רגעיו הגדולים. באירוע מתועד עם הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כאשר סביב השולחן ישבו גנרלים בכירים וגיחכו לנוכח הדרישה הבלתי מתפשרת שלו ליזום, לפעול ולהפעיל את הכוח ולא רק להכילו, גופמן היה היחיד שהבין את המציאות המסוכנת המתהווה מצד האויב.

ובעוד ששורת הבכירים שעיצבו את מדיניות הפעלת הכוח הגיבו בציניות ובביטול, גופמן לא הראה על הבמה, מאחורי הפודיום, אפילו לא שמץ של חרטה. הוא עמד על דעתו, המשיך ודפק באגרופו על השולחן וקרא ליושבים בחדר: תתעוררו! אתם שבויים של החמאס, אתם הולכים שבי אחרי המסרים המרגיעים והקונספציות המוטעות, ולא מוכנים להביט במציאות נכוחה.

המוסד הוא ארגון ביטחוני קריטי, המשמש שכפ"ץ הגנה חשוב לביטחונה של ישראל ולביטחונם של יהודי התפוצות. היכולת לחבר בין מודיעין לכוח אופרטיבי באופן מהיר, חד ונקי הפכה אותו, ולא בכדי, לארגון הביון המוערך והטוב ביותר בעולם, שיותר ממה שפעולותיו מוציאות את ישראל ממצבי משבר, הן בעיקר מונעות מישראל להיכנס למצבים אלה מבעוד מועד.

אלא שלמדנו היטב בשבעה באוקטובר כי הבעיה הגדולה ביותר שהובילה אותנו למשבר הנורא לא הייתה חוסר במודיעין, אלא דווקא עודף יהירות וביטחון עצמי, שהובילו לתרגום מעוות של אוסף הידיעות הגלויות והסמויות שהיו על השולחן. מאז ומתמיד היה המוסד ארגון שיתרונו היחסי היה טמון בעושר אנשי מקצוע מנוסים ויצירתיים. אלא שכפי שנגני התזמורת היצירתיים והמוכשרים ביותר זקוקים למנצח מוכשר שייצור סימפוניה מושלמת, כך באותה המידה זקוק המוסד להנהגה חכמה ומנצחת, שמביאה נקודת מבט אחרת, מבצעית, חדה ומפוכחת, במציאות של איומים משתנים, זירות חופפות ולחימה תודעתית מתמשכת.

ייתכן כי דווקא החיסרון הגדול ביותר עליו מצביעים מבקרי המינוי יהווה את היתרון הגדול ביותר בתפקידו. העובדה כי אינו מגיע מתוך הארגון תאפשר לו לבחון את התהליכים ואת התרבות הארגונית בעין חדשה ונקייה, ולהביא כיווני חשיבה שלא נוסו עד כה, ולהוביל את מדינת ישראל להכרעה מהירה, חדה ועוצמתית יותר על אויביה.

הפוסט מכופף הקונספציות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תרחיש “ה־7 באוקטובר הבא” אינה שאלה, אלא עובדה התלויה בשאלות: מתי?! ובאיזה עוצמה?! . התהליכים המרחשים בישראל בשנים האחרונות ביהודה ושמרון, בנגב ובגליל נוכח החלל הביטחוני המשמעותי מצביעים על כך שאנחנו עומדים בפני התפרצות אלימה, בלתי צפויה, רחבת היקף וקטלנית, מצד אויבים פנימיים וחיצוניים גם כן. ההתעלמות מהסימנים הברורים המצביעים על האסון הבא העלול להתרחש מלמדת אותנו שקונספציות לעיתים לא נעלמות אלא רק משנות צורה תחת אותן הנחות יסוד כי יש בכוחנו לבלום כל התקפה וכי גופי המודיעין ידעו להכין אותנו מראש ובזמן אמת.

הסימנים שהובילו ל־7 באוקטובר היו ברורים בדיעבד: הצהרות ברורות של ראשי החמאס, הברחות אמל"ח, תהליך בניין כוח ממוקד ועקבי ועוד. הכול היה מונח על השולחן. לא הייתה מחסור במידע אלא עודף ביהירות. בתהליכים המסוכנים והעקביים המתרחשים כיום ביהודה ושומרון בנגב ובגליל בקרב החברה הערבית, את מקומן של הצהרות החמאס הגרנדיוזיות תופסת הסתה שקטה אך אפקטיבית וחתרנית שמובלת על-ידי הרשות הפלסטינית, את הרקטות מחליף הנשק שמציף את ישראל דרך הברחות המגיעות מאיראן דרך גבול ירדן, ומצרים,  ואת הכוח הצבאי המאורגן מחליפה הרשות הפלסטינית החמושה הממתינה ליום פקודה, כיסים מיליטנטים מקומיים שיכולים להתאגד בתוך שעות ומאות אלפי ערבים חמושים בנשקים קלים ומקלעים אותם רכשו, ייצרו או גנבו ממחסני צה"ל ומשמשים לצרכים פליליים או מוטמנים בחצר עד לצו השעה. מול מציאות כזו, פרשנות פשטנית של "עוד עימות מקומי" אפשרי היא לא רק נאיבית אלא גם מסוכנת.

התסריט שעלול להוביל להתפרצות איננו בהכרח אירוע טרור מתוכנן. הוא יכול להתחיל בעימות נקודתי בין מתיישבים לבין ערבים בשטח מרעה, או כתוצאה ממותו של אבו מאזן שיגרור אחריו עימותים חמורים. לא מן הנמנע כי עלול להתחיל ביהודה ושומרון ולהתפשט בתוך שעות לגל של אלימות חמושה בכפרים בנגב ובגליל, תוך ניצול העובדה שהחזית נמצאת בעורף וניתן לפגוע בישראלים בכל מקום במהירות וביעילות בכבישים, בישובים או בכל מקום ברחבי הארץ. גם כאן, כמו לפני 7 באוקטובר, הכוח הכמותי של הצד השני עלול להיות משמעותי בהרבה מהיערכות כוחותינו בשטח, במיוחד כאשר כוחות הביטחון פזורים בין זירות ומתמודדים עם עומס כבד ומתמשך כפי שהיה בתקופת מבצע שומר חומות בכל רחבי הארץ.

הפיגועים שהתרחשו השבוע ביהודה ושומרון מצטרפים לשורה של ניסיונות שמתרחשים בקצב עולה, וכולם מצביעים על אותה מגמה ברורה ומסוכנת. האירועים האלה אינם אקראיים, הם חלק מניסיון מאורגן להצית את יהודה ושומרון באופן שישפיע על הנגב והגליל ויובילו לפתיחת חזית חדשה. כשהרצון להבעיר את השטח פוגש יכולת מבצעית שהולכת וגדלה, זה כבר אינו צלצול השכמה אלא אזעקות של ממש המחייב את ישראל לפעול בהקדם ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל כנגד האיומים וכנגד אלו המחוללים אותם באופן מידי כדי למנוע את האסון הבא.

הפוסט ה-7 באוקטובר הבא כבר נמצא מעבר לפינה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלא שחיסולו וחשיפת פעילותו הצבאית הנחושה מלמדים אותנו כי בעוד בישראל ממשיכות להתקיים התנגחויות סביב המינויים בצה"ל לאחר פרסום מסקנות ועדת תורג'מן, שבדקה את התחקירים שלאחר השבעה באוקטובר, באיראן לא מחכים. בממשל בטהרן לא עסוקים בעימותים פוליטיים ולא מתעכבים על הפרשנות הציבורית שתינתן להחלטות האישיות ביחס לאחראים לכישלון המערכה מול ישראל. הם מחיים את האקדח המעשן, דוחקים לצד את העיסוק הפוליטי ונערכים ביתר שאת למערכה הבאה.

להערכתי, הסיכול של "אבו עלי" לא יוצר דילמה אמיתית בצמרת המשטר האיראני בשאלה אם ואיך להגיב לחיסולו. למשטר האיראני ולארגון חיזבאללה ברור שתגובה לעורף הישראלי תגרור תקיפה ישראלית כבדה יותר ותיתן לישראל הזדמנות להיכנס למערכה עצימה שתפגע במהלכי ההשתקמות.

חיזבאללה ואיראן נחלשו והוכו קשות על ידי ישראל. מבחינתם, מה שחשוב הוא לא המכה המקומית, אלא ההיצמדות לרעיון המרכזי ולתוכנית הגדולה: הפקת לקחים מבצעית והקמת סל יכולות כבד וקטלני יותר לקראת המערכה הסופית הבאה.

טבטבאי, שמונה על ידי האיראנים וקיבל את ברכת הדרך, היה אחד האנשים המרכזיים שאמון על בנייתו מחדש של חיזבאללה, על החיבור עם האיראנים ועל שיקום רוח הלחימה של הארגון שנפגעה קשות לאחר מבצע "הביפרים" המוצלח של המוסד. מבצע זה הוציא את מפקדי ארגון הטרור "בבוהן ועין", תוך שהם נושאים עמם מראה מטיל מורא על כל מי ששואף ללכת בדרכם.

חיסולו של "אבו עלי" חשוב ומשמעותי ומעביר מסר ברור לממשלת לבנון המנסה כנגד כל הסיכויים לשקם את ענפיו הבודדים של עץ הארז שנשארו על דגל המדינה. אך אין בחיסול זה כדי לפתור את בעיית הטרור המתחדשת בלבנון.

בפעולת חיסול זו ישראל ממשיכה למעשה לנהל מול לבנון וחיזבאללה הסלמה סימטרית מבוקרת שמעבירה מסר לצד השני, חיזבאללה, אך בעיקר לצד השלישי, איראן. כוונת ישראל אינה להסלמה כוללת, אלא להמשך מדיניות של מהלכים כירורגיים מן האוויר, שלא יוציאו את לבנון מאיזון ובטח לא את איראן – האוחזת בקצה המקל הלבנוני ההולך ומשתקם.

וכך, בעוד שבבור הפיקוד בישראל עדיין תלוי שלט גדול המזכיר: מצב מבצעי מלחמה, בטהרן נהנים האיראנים זמנית מתחושת חסינות ומשאירים את השלט: מצב מבצעי, בט"ש מוגבר.

ישראל שלאחר 7 באוקטובר אמנם אינה נוהגת עוד בהכלה כפי שנהגה קודם לכן, אך גם לא שוברת את הכלים לנוכח בניין הכוח המתחדש של חיזבאללה, המאחד כוחות עם חמאס בלבנון.

בישראל מאמינים כי לחץ אמריקני על לבנון יביא לשינוי, אך שוכחים שהאמריקאים הם בעלות הברית של ישראל ולא חלק מהזרועות הצבאיות שלה. ככאלה, הם נטו מאז ומתמיד להצטרף למאמצים מצליחים ולא ליזום אותם.

המציאות בלבנון אמורה להדאיג את כולם – מראש הממשלה ועד התושבים שזה עתה חזרו לבתיהם בגבול הצפון.

חיזבאללה אולי אינו אותו ארגון טרור שהיה לפני המלחמה, אך הוא הרבה יותר נחוש להשתקם ולפעול מאשר קודם.

לכל מפקד שחוסל יש מחליף, ולכל "אבו עלי" יש "איבן עלי". אך לאג'נדה דתית אין תחליף, והיא מפעמת בלב המשטר האיראני ביתר שאת, וממשיכה להזרים דם בעורקים המשתקמים בלבנון.

לחיזבאללה ולאיראן עדיין יש טילים, רקטות וכטב"מים שמסוגלים לפגוע בעורף הישראלי, אך בעיקר יש להם סבלנות אין קץ, יכולות תחקור ולמידה מהירות, תהליכי השתקמות, ייצור ובניין כוח והפקת לקחים מהירה אף משל ישראל.

עצם הדיון בשאלה כיצד יגיב חיזבאללה הוא סימן מובהק לכך שאנו חוזרים לקונספציות הקודמות ולמשוואות הישנות שאפיינו את המדיניות הישראלית לפני השבעה באוקטובר – ומעצבות מחדש את המדיניות שאחריה.

הפוסט חיסול מבוקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כאשר עמדנו על הגבעה, הסברתי והראיתי לגנרל הסקרן את המורכבות הביטחונית שאיתה מתמודד צה"ל בהגנה על שדרות, נוכח הקרבה האפסית לגבול הרצועה.
הלם ניכר על פניו. הוא החזיק במפה שהביא עמו מבעוד מועד, הביט בה, בחן אותה, והסתכל לסירוגין בשטח הצר הפרוס מול עיניו. לאחר מספר דקות שבהן ניסה להתאים שוב ושוב את המפה למציאות שנגלתה מולו, הוא פנה אליי ואמר:

"‏הכנתי את עצמי זמן רב לביקור הזה וקראתי חומרים רבים. שמעתי סקירות והסברים מלומדים, אבל עד שלא עמדתי על הגבעה הזאת לא הבנתי את המורכבות הבלתי אפשרית שנדרשת מצה"ל כדי להגן על שדרות. זה פשוט בלתי אפשרי."

בימים האחרונים נחשף כי ארצות הברית העבירה מסמך רשמי למועצת הביטחון של האו"ם, ובו נכתב בפירוש כי צריך ונכון לייצר "נתיב להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה".
מהלך זה, שזוכה עד כה מצד הדרג המדיני לשתיקה כמעט מוחלטת, מציב שוב על השולחן את אותה הצעה ישנה אך כביכול מתחשבת: מדינה פלסטינית בדמות קרטון חלב – רזה, דלה ונטולת משמעות. מעין פרס ניחומים לערבים על ההפסד במלחמת חרבות ברזל.
אלא שגם הפעם, כמו בעבר, חוזרים האמריקאים לאותה נקודת כשל של מי שמנתח רק את המפה ומסרב בתוקף לעלות לגבעה.

המציאות הביטחונית של ישראל אינה ניתנת לפישוט במפות. טרור אינו נעלם כשמחליפים ארגון טרור אחד באחר, גם אם הוא לבוש בעור כבש. להפך.
הרשות הפלסטינית, שהוצגה במשך שנים במערב כ"פרטנר", חותרת לאותה תכלית של החמאס. מאז הקמתה היא עושה זאת בכלים המקובלים על המערב ואף על חלקים בחברה הישראלית: חינוך לשנאה, תשלום משכורות למחבלים, יצירת תודעה שמנציחה ומעצימה את העימות ועוד.

אלא שלפני שעולים לגבעה ומרימים משקפת אל הסיבות הביטחוניות הסותרות את הקמת המדינה הפלסטינית, יש לזכור – ואולי אף ללמוד ולהבין – שהדיון על יהודה ושומרון אינו דיון על יתרון גיאוגרפי, טופוגרפי או דמוגרפי. הוא בראש ובראשונה דיון על זהות.
יהודה ושומרון הוא לא אזור במפת ישראל. הוא אזור בגוף הישראלי, בקרביים, בלב הפועם של העם היהודי מראשית דרכו.
הקמת מדינה פלסטינית אינה ויתור על אזור – היא ויתור על שורש, על סיפור, על הזהות שלנו כעם, ועל הזכות שלנו בכל חלקי הארץ.

גם מי שמנסה להפריד בין זהות לבין ביטחון לא יכול להתחמק מהמסקנה המתבקשת: כל מדינה פלסטינית תהפוך בתוך זמן קצר לפלטפורמה להשתלטות חמאס.
זה אינו חשש תיאורטי. זו המציאות שראינו בעזה. זה בדיוק המהלך שהוביל לאסון הגדול ביותר של ישראל מאז הקמתה.
כל מסגרת פלסטינית ריבונית, חלשה ככל שתהיה, תספק לארגוני טרור את מה שהם מבקשים: גבולות, תנועה, משילות מינימלית שתאפשר חדירה, אימון, הכנות, ולבסוף ניסיון נוסף להשמדה.

ובתוך כל זה נותרת ארצות הברית. מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב היא עמוקה, יציבה וחיונית.
אך ידידות אמת אינה מבוססת רק על אינטרסים משותפים, אלא גם על מחויבות של כל צד להגן על האינטרסים הייחודיים לו.

במרווח שבין גבעת קובי לבין Capitol Hill, האחריות של המנהיגים בישראל – בעיקר אחרי השבעה באוקטובר – אינה בקיום מחוות של פתרון ביניים לערבים, אלא במחויבות לביטחון של קבע ליהודים.

הפוסט בין גבעת קובי לגבעת הקפיטול הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

משפחת גולדין לא קראה לשביתות במשק או למרי אזרחי. הם פשוט תבעו מהממשלה לעשות את הפעולה המוסרית, הערכית והפשוטה: לפעול נגד החמאס ולא להשאיר חללים – ובטח שלא חיילים – מאחור.

"אל תיכנעו לשקט", ביקשה לאה גולדין ממטה משפחות החטופים שהוקם לאחר ה-7 באוקטובר, עצה שקיבלה ממשפחתו של הנווט רון ארד.

לאה גולדין למדה על בשרה שההחלטות בממשלות ישראל אינן מתקבלות באופן מושכל על פי מה שנכון לעשות, אלא על פי מה שנותר לעשות. וללא לחץ ציבורי מתמיד – הסיכוי להשיב את החטופים קטן ביותר.

בני משפחת גולדין הבינו עוד לפני ה-7 באוקטובר שבניגוד להיגיון ולמוסר המתבקש, לא מופעל – וכנראה שלא יופעל – לחץ אמיתי על החמאס, וכי האינטרס לשמור על השקט בעורף גדול מהאינטרס לשמור על הערכים ועל המחויבות למשפחה ששלחה את בנה לחזית. לאה ושמחה גולדין, שראו כיצד הממשלה לא עושה את המינימום הנדרש כדי למנוע חטיפת חיילים ואזרחים, הבינו שגם לא תעשה את המקסימום הנדרש כדי להשיבם. לכן הם לא היססו לצאת בביקורת כנגד ראש הממשלה וחברי הממשלה, ועוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר אמרו באופן ברור כי ללא לחץ צבאי משמעותי החטופים כולם לא יחזרו, וכל מחשבה שניתן לשחרר אותם בשיח בלבד היא מוטעית ושייכת לקונספציה השגויה ביחס לחמאס.

ואכן, אלמלא הלחץ הצבאי, התקיפות המשמעותיות ואומץ הלב של חיילינו – לא היו זוכים בני משפחת גולדין להביא את בנם למנוחה אחרונה, שתהיה עבורם, אחרי שנים של מאבק, גם המנוחה הראשונה.

עתה, כשרוב החטופים בידי ישראל ושוב חזרנו לנקודה בה מוחזקים ארבעה חטופים ברצועה – הגיע העת לחשבון נפש אישי, צבאי ולאומי. החברה הישראלית וממשלת ישראל בראש ובראשונה צריכות לחשב מסלול מחדש ביחס לאופן המאבק שלנו בארגוני הטרור, כחלק מתהליך התיקון החברתי המתחייב לאחר ה-7 באוקטובר.

עלינו לשאול את עצמנו כחברה: כיצד ייתכן שההכרזה "עד החטוף האחרון", שהפכה למנטרה ציבורית לאחר ה-7 באוקטובר, לא נאמרה עוד קודם – כאשר גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ויחד איתם שני אזרחים חיים, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, היו מוחזקים ברצועת עזה במשך שנים כה רבות?

כיצד ייתכן שבמשך כל השנים שבהן פעלה משפחת גולדין לבדה – כיכרות תל אביב לא התמלאו באנשים, אזרחים לא תלו שלטים לאורך הכבישים, וסיכות צהובות לא נתלו על הדש?

האם שחרור החטופים הוא באמת המניע לעצרות הרחבות, או שמא היה זה מהלך פוליטי כחלק ממאבק ארוך ומתמשך בממשלות הימין בכלל ובעומד בראשה בפרט?

כיצד אפשרנו לחמאס להחזיק באזרחים שלנו ובגופות חיילינו – ולא פעלנו צבאית כנגד החמאס בתביעה חד משמעית להחזיר אותם לחיק משפחותיהם?

"אני לא חושבת רק על הדר, אלא על החטוף הבא", אמרה לאה גולדין באחת מוועדות הכנסת.

בדברים אלה ניסתה לומר כי אינה מבקשת רק להשיב את בנה, אלא להשיב את המחויבות של הממשלה ושל צה"ל לכל אחד מאזרחי ישראל: להחזיר את המחויבות לערכים היהודיים הבסיסיים, ואת המחויבות לפעול כנגד החמאס באופן שבו חטיפת חיילים ואזרחים תהפוך מיד לנטל – ולעולם לא לנכס.

דווקא עכשיו ניתן לומר, ולהעריך באופן די ברור, כי אם ישראל הייתה פועלת באופן צבאי, יזום, אקטיבי ונחוש כנגד החמאס עד להשבתם של הדר גולדין ויתר החטופים – ספק אם החמאס היה מעז לשים למטרה לחטוף אזרחים ב-7 באוקטובר.

הפסקת האש הנוכחית וסיום השלב הנוכחי של המלחמה הם הזדמנות משמעותית לכיול הערכים הישראלים-יהודיים של החברה הישראלית בכלל ושל צה"ל בפרט – ערכים לפיהם הקריאה "עד החטוף האחרון" מתחילה בביצוע כל הפעולות הנדרשות כדי שלעולם לא יהיה בידו של אף אחד מאויבינו חטוף ראשון.

הפוסט עד החטוף הראשון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אולם ספק אם העריך הרמטכ"ל כי הזירה המאתגרת ביותר איתה ייאלץ להתמודד תהיה דווקא זירת ביטחון הפנים – לא מול אויבים ערבים בתוך שטח מדינת ישראל, אלא מול גורמים פנימיים מתוך החברה ואף מתוך הצבא, שפעלו ופוגעים בצה"ל ובלוחמיו בפרט ובמדינת ישראל בכלל, תוך כדי מלחמה קיומית על הבית שהגן גם עליהם.

המעצר הדרמטי של הפצ"רית לשעבר, בחשד שהדליפה חומרים רגישים לתקשורת, הרעיד את אמות הסיפים של השירות הציבורי – אך יותר מכל של חיילי צה"ל ומפקדיו. לא בשל הפרטים הפליליים או ההתנהלות ההזויה, שלא לומר הבזויה, של מי שאמורה להגן בשדה הקרב המשפטי על חיילי צה"ל, אלא בשל השאלה המוסרית:
איך קורה שאנשים שאמורים להיות קודש הקודשים של מערכת הביטחון והמשפט, אלו שנשבעו לשמור על סודות המדינה וביטחון אזרחיה – בוחרים להפוך את עצמם למקורות הדלפה, פוגעים ישירות בחיילים ובמדינה, תוך כדי מלחמה קיומית, בשם "אחריות ציבורית" ובשם הנאמנות ל"אומנות" המקצועית?

הקו שבין אמון לנאמנות, ובין המחויבות לאומנות המקצועית לבין אלו שהם התכלית המקצועית שלשמה המקצוע קיים, הפך דק ומטושטש מדי. אלה שראו עצמם כשומרי הסף הפכו להיות מושא השמירה, ולא הנושאים בתפקיד השמירה.

כך היה גם במקרה של העיתונאי שבחר לפרסם סרטון רגיש מפרשת שדה תימן בשם "האמת המקצועית", כאשר לטענתו יש צדק במעשיו כי הם משרתים את שמירת חופש המידע וזכות הציבור לדעת – גם אם פעולה זו כורתת את הענף עליו הוא יושב: ביטחון, צה"ל ומדינת ישראל.
הקשר בין מדליפי הסרטון לבין מפרסמיו מראה כי לא הדאגה למוסר ולחוסנה של מדינת ישראל עמדה לנגד עיניהם, אלא דווקא חוסר האמון בצה"ל ובמדינה – וממילא גם חוסר הנאמנות אליהם.

אין ספק כי קיים פער אדיר בין מפקדי השדה של צה"ל לבין חלק מקבוצת הקצינים המהווים את זנב השדרה הפיקודית הקודמת של המטה הכללי. הפער הזה קיצוני כל כך, והוא מחייב את הרמטכ"ל לבצע רפורמה משמעותית – לא רק בבניין הכוח של הקצונה הבכירה, אלא גם בבניין המוח. עליו להגדיר מחדש את תפיסת העולם הערכית של אלו היושבים סביב השולחן המרכזי בקריה ואלו שעתידים להגיע אליו.

מטה כללי שבו קצין בכיר מוציא את דיבתם של לוחמי צה"ל, משקר ומורד באמון ובפקודות, מטה כללי שבו קצינים בכירים מצהירים על לקיחת אחריות אך בפועל משליכים אותה מעליהם ומטילים דופי באחרים – הופך בעיני הציבור את המטה הכללי ל"מוטה הכללי".

“יכולתי להציל את פסלי, אבל הייתי מאבד את נפשי,” אמר האמן הצרפתי-ליטאי ז'אק ליפשיץ כשנדרש על ידי שלטונות וישי להסגיר אמנים יהודים ובחר לברוח ולעזוב את רכושו ויצירותיו כדי לא לבגוד בערכיו.
נראה כי בתהליך התיקון החברתי והליטוש הערכי הכואב מאז השבעה באוקטובר, אנו נדרשים להיפטר לא רק מקונספציות רעילות שהביאו לטבח הפיזי של אלפים, אלא גם מ"אומנים" ו"אומנות" מקולקלת – ששמו את אומנותם ואמונתם בראש ואת החברה הישראלית בזנב.

הפוסט בין אמון לאומנות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

" בוודאי שאצא יחד אתך לכבות את האש" הוא ענה.

"אז דע לך" אמרתי, "את גבולות ישראל ואת פנים המדינה אוחזת אש , מדוע אתה בוחר לעשות אחרת בכל מה שקשור לביטחוננו במדינת ישראל?" נשארתי ללא תשובה אך ראיתי היטב כי השאלה מהדהדת היטב בתוכו.

מדינת ישראל נמצאת עדין במלחמת קיום, התקפת הפתע של החמאס ב 7 לאוקטובר הייתה יריית פתיחה לעימות רחב יותר מול יתר ארגוני הטרור מבית ומחוץ ובעיקר מול המשטר האיראני שבנה וחוזר ובונה את כוחו ואת כוחם של ארגוני טרור נוספים כטבעת חנק סביב ישראל במטרה להשמידה. מאז ה 7 באוקטובר איבדה החברה הישראלית את טובי בניה במלחמה כנגד החמאס והחיזבאללה בניסיונה להחזיר הביתה את בניה ובנותיה השבויים בידי החמאס. שנים ארוכות מאז קום המדינה ואף בשנים שקדמו להקמתה יצאו בני ובנות החברה הישראלית להילחם על ביטחון ישראל במטרה לאפשר לכל אחד ואחת לממש את חייו באופן חופשי ובביטחון. ההגנה על הארץ היא זו המאפשרת לכל אחד לחיות את חייו על פי אמונתו והשקפתו, לגדול ולהתפתח מבחינה אקדמית, אומנותית, תורנית ועוד. בטחון מדינת ישראל הוא תנאי חשוב להמשך החיים בארצנו ולהמשך קיום אורחות החיים איש כהשקפתו. יחד עם זאת, תורת ישראל היא ערש תרבותינו והיא מהווה בסיס לזהות היהודית ואף לזכות הטבעית של עם ישראל בארצו. לימוד התורה ושינונה היה ומהווה הגורם העיקרי, המשמעותי והמרכזי ביותר בשמירה על האמונה ועל הזהות היהודית וללא המסירות וההתמסרות לאורך כל שנות הגלות היה הופך עם ישראל חלילה לעם אבוד ואובד בין העמים. אולם, פיקוח הנפש מהווה אחד מהיסודות המרכזיים ביהדות והוא דוחה אף את האיסורים החמורים ביותר שבמצוות הלא תעשה. הפסוקים הידועים; "לא תעמוד על דם רעך". ו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" הנם פסוקים מכוננים בזהות היהודית הווים צו גיוס הלכתי ומוסרי.

אויבנו מבית ומחוץ הקוראים ומכריזים כי מלחמתם בנו הינה "מהים לנהר" רואים בכל ישראלי בכלל אויב אין הם מבחינים בין תושב העיר או הכפר, תושב יו"ש או תושב עוטף רצועת עזה , ימניים ושמאלנים דתיים ושאינם שומרי תורה ומצוות. עבורם כולנו אויב כולנו בני מוות. הם הוכיחו ב 7 באוקטובר כי הציווי הף "לרדוף ולהרוג כל יהודי מאחורי כל עץ ואבן" הינו עבורם לא רק רעיון דתי אלא תוכנית פעולה והם ממשיכים ומוכיחים זאת גם לאחר הפסקת האש כי מטרת ותכלית קיומם היא לחסל את העם היהודי ואת המפעל הציוני כולו.

לכל מלחמה יש מוצאי מלחמה ועתה כי נראה שאנו בתקופה של שוך הקרבות, החברה הישראלית לא מוכנה להמשיך ולצעוד באותה הדרך בה רק צד אחד נשא בעול הביטחון ובמחיר הכואב של הנשיאה בעול זה.

זוהי עת צרה ושעת משבר הדורשת מהחברה הישראלית כולה לעמוד יחד ללא יוצא מן הכלל על המשמר ע"מ שנוכל להמשיך לחיות, לבנות ולהיבנות בארצנו, איש איש כדרכו ואמונתו.

שילוב החברה החרדית בצה"ל וגיוס נוער חרדי לשירות צבאי הינה סוגיית מחלוקת ליבתית בין החברה החרדית ליתר החברה הישראלית, החששות מפני ביטול התורה ומפני התדרדרות רוחנית במהלך השירות הצבאי היו והינן מאבני הנגף העומדים בין השתלבות הנוער החרדי במערכות הביטחון לבין ההיתר של ההנהגה החרדית. אולם אירועי ה 7 באוקטובר מהווים קו פרשת מים בסוגיה מורכב זו וכל בר דעת מבין כי צה"ל חייב להגדיל את כמות הסד"כ ע"מ לעמוד באתגרי הביטחון המהווים איום קיומי של ממש על כל תושבי מדינת ישראל. יתר על כן, אבדן טובי בנינו על הגנת הארץ ואזרחיה במלחמה הנוכחית הופך את הקריאה לשירות צבאי מעבר לתביעה הקיומית גם לתביעה ערכית מוסרית חד ערכית שלא יכולה לשאת עוד פשרות. ההשתלבות במערכות הביטחון בישראל הינה רבת פנים וחשוב וניתן לפתח ולפתוח אפשרויות שונות להשתלבות אחינו מהחברה החרדית במערכות הביטחון השונות מעבר לשירות הצבאי. דווקא וביחוד בעת הזאת על ראשי המדינה, משרד הביטחון, צה"ל וראשי גופי הביטחון השונים לפתוח את דלתם עבור בני החברה החרדית ולשלבם באופן המאפשר להם לתרום את חלקם בהגנה על הארץ. על צה"ל לפתוח את שעריו באופן רחב יותר עבור החברה החרדית, האחריות של צה"ל לאפשר שוויון הזדמנויות מחייב את צה"ל להעמיד את התנאים הנדרשים המתאימים לחברה החרדית בכל יחידות צה"ל ללא יוצא מן הכלל. בנוסף, על צה"ל לפתוח מסלולים ייחודיים בפיקוד העורף בתפקידי חילוץ והצלה, להקנות לאוכלוסייה החרדית הכשרות ייעודיות במערך התומך באופן בו ניתן לשלבם במילואים בחירום גם עבור אלו שלא ביצעו שירות סדיר. הגיע העת כי בצה"ל יתמנה יועץ לרמטכ"ל לענייני השתלבות חרדים, ומחלקה ייעודית באגף כוח אדם שתפעל להרחיב את כמות המתגייסים החרדים לצה"ל. יתר על כן, על גופי השב"כ המשטרה והמוסד לפתוח גם הם את שעריהם עבור האוכלוסייה החרדית, לבנות עבורם הכשרה מתאימה ולפתח מסלולים ייחודיים שיאפשרו השתלבות ותרומה משמעותית לביטחון. כפי שנעשה בקרב אוכלוסיות אחרות, יש לקבוע אחוזי איוש משרות מקרב החברה החרדית באופן שידרוש וידרבן גופים אלה לעמוד ביעדים כמותיים נדרשים וכן לממן ההכשרה נדרשת ולעודדם באמצעות מענקי גיוס והתמדה. גם הקמת המשמר הלאומי מהווה הזדמנות פז לשילוב החברה החרדית בהגנה מפני האיומים המופנים אלינו מבית. שילוב חרדים במשמר הגבול הלאומי בתפקידי חירום ובפעילות שוטפת במרחב העירוני והכפרי יש בה כדי לתרום באופן ממשי לביטחון מדינת ישראל.

חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית הוא כותרת בעלמא ולא יביא לשינוי המיוחל, גיוס החרדים הינו תהליך הדורש בניית אמון לאורך זמן ובנושא זה אומת האקזיט לא תוכל לעשות קיצורי דרך. מנהיגי המדינה, ראשי גופי הביטחון והנהגת הציבור החרדי נדרשים להכיר בגודל השעה ובצוק העיתים לשבת ולהידבר ולבנות נוסחה ראשונית מתקנת לשנים הקרובות שתסייע לדרישה הביטחונית הזועקת ולדרישה החברתית הכואבת. נדרשת אחריות, גמישות מחשבתית וגילוי מנהיגות. ההתבצרות בעמדות מעצימה את המחלוקות החברתיות והפירוד והקיטוב בתקופה בה נדרשת החברה הישראלית לאחדות ואחריות יותר מאשר בכל תקופת זמן אחרת מאז גלות בית שני. אנו במלחמת קיום, על חיינו, זהותנו ויהדותנו.

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"

הפוסט צו השעה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבחינת חמאס אין זו התחלה חדשה בבניית הארגון אלא מעבר לשלב חדש בלוחמה ארוכת טווח שמטרתה להחזיר לעצמו שליטה, כוח ויכולת איום.  ארגון החמאס הבין שאם זה לא עבד בריכוז כוח זה יעבוד בפיזור הכוח. והוא  מבקש להפוך את עזה למודל דרום לבנון — אזור שבו ארגון טרור מחזיק נשק באופן המצייר אותם כמגן האמיתי של האוכלסייה , שליטה אזרחית מוגבלת והשפעה פוליטית, תחת מעטפת של "הסדרה" בינלאומית.

חמאס למד היטב את לקחי חיזבאללה. הוא ראה איך ארגון קטן יחסית הצליח, אחרי מלחמת שלום הגליל, לבנות מערך צבאי המשולב באוכלוסייה אזרחית ולא שולט בה , לשמור על חופש פעולה, ולהפוך את דרום לבנון לזירה מדממת ששלטון המדינה התקשה לגעת בה וכך בדיוק חמאס מבקש לפעול בעזה – תחת מעטה של רגיעה הוא ימשיך לשקם מנהרות, לאגור נשק ולשמר תדמית של “קורבן מוכה” ובמקביל לגייס שלושה מנגנוני הישרדות מרכזיים:

האחד – שליטה במשאבים אזרחיים. כבר עכשיו פעילי חמאס מתמקמים סביב מוקדי חלוקת הסיוע ההומניטרי, מנהלים רשימות, ומכתיבים סדרי עדיפויות. כך הם מחזירים לעצמם את כוח ההשפעה המקומי, בדיוק כפי שחיזבאללה עשה בדרום לבנון כשהקים רשת מרפאות, בתי ספר ועמותות “חברתיות” ששימשו ככיסוי להברחות נשק.

השני – יצירת תלות בינלאומית. חמאס יודע שהקהילה הבינלאומית אינה רוצה חזרה של צה"ל לשטח, ולכן הוא שואף להציג את עזה כ“בעיה הומניטרית” שדורשת סיוע חיצוני — סיוע שהוא ינהל בפועל. בכך הוא מנטרל פיקוח אמיתי, ומשיב לעצמו לגיטימציה מדינית.

והשלישי – שימוש במלחמה פסיכולוגית מול ישראל. חמאס מכיר את החברה הישראלית טוב מאוד. הוא יודע כמה היא רגישה לחיי חיילים, כמה הכאב האישי הופך מהר ללחץ ציבורי. לכן הוא ימשיך להניח מטענים, לארוב ללוחמים ולגרום לשחיקה איטית  – לא כדי להכריע צבאית, אלא כדי לגרום לתקשורת ולציבור הישראלי לחזור לדרוש מהממשלה “להוציא את הילדים מעזה”. זהו נשק פסיכולוגי ממוקד, שנועד להפוך את עזה לסיוט תודעתי מתמשך עבור כל ממשלה שתנסה לייצב שם שליטה ביטחונית.

האתגר של ישראל כעת הוא למנוע את לבנוניזציה של עזה. עליה להחזיק במנגנוני פיקוח הדוקים: להמשיך ולפעול צבאית כנגד כל התבססות של החמאס, לא להפקיד את גבולות הרצועה בידי אחרים, להפוך את המדינות החתומות על הסכם הפסקת האש ממפקחות לאחראיות על ידי הצבת דרישות בלתי מתפשרות למימוש ההתחיבויות ויצירת לחץ בינלאומי למימוש ההסכם,  ולהבטיח שכל סיוע יועבר רק דרך גופים בינלאומיים שקופים ולא דרך זרועות חמאס.

אך מעבר לכל אלה, ישראל צריכה לנהל גם את המלחמה התודעתית. עליה להסביר לציבור מדוע נוכחות ביטחונית מבוקרת היא לא “כיבוש”, אלא הכרח ומנגנון יציבות  שמונע מהחמאס לחזור ולשקם את כוחו. בדיוק כפי שהיציאה מלבנון בשנת 2000 נראתה אז כמהלך נכון אך אופן הביצוע הפזיז וההבטחה הלא הגיונית לרגיעה היתה הבסיס להתעצמות היתר של החיזבאללה ומלחמת לבנון השנייה, כך נסיגה לא מתוכננת מעזה עלולה לייצר את סבב הדמים קשה ואכזרי יותר ברצועה.

המאבק על עזה לא יוכרע בהסכמים, אלא בעמידה אסטרטגית ארוכת טווח. חמאס מהמר על עייפות החומר הישראלית אולם ישראל חייבת להוכיח שה 7 באוקטובר אינם מתכון לעייפות נוספת אלא להתעוררת ואחריות לאומית.

הפוסט בית חנון פינת בינת ג'בל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עבר הירדן המזרחי שנקרע מארץ ישראל על ידי הבריטים ללא סמכות או הסכמה, בניגוד להצהרת בלפור מ-1917 והמנדט שניתן לבריטים בוועידת סן רמו ב-1920, מהווה הבסיס לטענה שירדן היא חלק מפלשתינה הגדולה. משכך, תושבי ירדן אינם שונים כעיקרון, מתושבי חלקה המערבי של "פלשתינה – ארץ ישראל", שהייתה למדינת ישראל.

לפיכך, יכולים הירדנים להיקרא "פלסטינים" ולו רק משום שנמנים הם על הרוב באוכלסיית ירדן "הפלשתינאית המקורית", גם אם אין הם נמנים בהכרח על פליטי "הנכבה" ב-1948 או "הנכסה" ב-1967. ראוי לציין שירדן נושאת באחריות גדולה על היותם של הערבים פליטים, משום שהיא זו שפתחה במלחמות, כבשה את יהודה ושומרון, רצחה יהודים בגוש עציון וברובע היהודי בירושלים, החריבה את היישוב היהודי במקומות שכבשה ובסופו של דבר, מקץ 19 שנות כיבוש ירדני אכזרי – הובסה. עוד ראוי לציין הבדל אחד קטן ביחס לשונות בין עבר הירדן המזרחי לבין המערבי, שנישמר באדיקות גם עתה: שטח מזרח הירדן "נקי מיהודים", כפי שנהגו לכנות זאת הנאצים ימ"ש, בשטחים שכבשו וטיהרו, עד שלא נותר אף יהודי לפליטה.

עבדאללה בן חוסיין, אחיו של המלך פייסל שקיבל במתנה את עיראק במסגרת סידור העבודה, זכה בממלכת עבר הירדן המזרחית כפרס ניחומים על חשבון העם היהודי. יתכבד נא נכדו, עבדאללה השני, להשלים את המלאכה ולהתחבר לצד "הפלסטיני" שלו, במלוא מובן המילה והכוונה, לאחר שהצהיר כי ה"סוגייה הפלסטינית" היא בסדר עדיפות עליון מבחינתו; לאחר שנישא לראנייה, האישה היחידה בחייו ואם ילדיו, ערביה שמוצאה מהשומרון, ממנה נולדו לו ילדים שהם רק רבע האשמים, בהם יורש העצר- חוסיין בן עבדאללה.

תמיכה ארוכת שנים

תמיכה לרעיון מעין זה ניתן למצוא בקרב הנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, מימין ומשמאל המפה הפוליטית, עוד טרם ההכרזה על הקמת המדינה. כזה היה מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר, שדגל, טרם הקמת המדינה, ביצירת חברה סוציאליסטית דו לאומית ושוויונית בארץ ישראל. לאחר שהתפכח מאשליותיו, אמר שליהודים זכות הגדרה עצמית במדינה יהודית, בעוד שלערבים עומדת זכות זו בירדן.

זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל שסמלה היה ארץ ישראל השלמה, המשורר שכתב את השיר "שמאל הירדן" לאחר פרעות תרפ"ט, האמין בזכותו של העם היהודי על שתי גדות הירדן, ככתוב: " שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בספרו "חזית המלחמה של עם ישראל" הציע לערבים להגר מרצון למדינות ערב הסמוכות: "כל ארץ ערבית, שתמצא בה את האומץ ואת שטח הקרקעות הדרוש בכדי להזמין את המהגרים שייעקרו מארץ ישראל, תזכה בריווח חומרי עצום. היא תקבל תכף ומיד סכומים בלתי מוגבלים של הון; וטובי המומחים בעולם יעמדו לרשותה לשם גישום תוכניות נועזות ביותר לשיבוח הקרקע ולהשקאתו".

דוד בן גוריון כתב טיעון ביומנו, מיום 27 ביולי 1937, המגובה בצידוק מוסרי, להפיכת ירדן למדינה הערבית אליה יעברו גם ערביי ארץ ישראל, באומרו: "אנגליה מוסרת חלק של הארץ, אשר הובטחה לנו, למדינה ערבית, אין זה אלא יושר שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי".

יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל, מראשי מפלגת העבודה שכיהן כח"כ וכשר בממשלות ישראל, כתב בספרו "מסך של חול" כך: "ישות פלשטינאית, כחטיבה ערבית לאומית בפני עצמה, מעולם לא הייתה קיימת. ערביי א"י משני עברי הנהר, ראו עצמם תמיד כחלק מעם ערבי גדול, שרובו ככולו מצוי בטריטוריות נרחבות מעבר לא"י השלמה. העובדה, שישות פלשטינאית לא נתגבשה עד כדי הגדרה עצמית בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה, אעפ"י שהיו שרויים בשלטון ערבי, מטילה ספק אם אמנם בשל הישוב הערבי כדי הגדרה עצמית כחטיבה לאומית נפרדת. אם אמנם נושאים ערבי א"י את נפשם להגדרה לאומית עצמית, אין מניעה שיעשו זאת בעבר הירדן המזרחי. לא זו בלבד שהגדה המזרחית על תושביה המקוריים היתה בעבר הלא רחוק חלק בלתי נפרד מארץ ישראל השלמה, אלא שגם האוכלוסים, אשר היגרו במשך עשרים השנים האחרונות ממערב הירדן למזרחו, מהווים כבר עתה את מחצית האוכלוסייה של מזרח הירדן ולמעלה ממחצית תושבי רבת עמון הבירה. שליטתו של בית המלוכה החיג'זי אינה צריכה לעמוד למכשול על דרך כינונה של ישות פלשטינאית בעבר הירדן המזרחי, אם אמנם ירצו בכך תושבי הגדה המזרחית ע"י זכותם הטבעית להגדרה עצמית. מכל מקום, ארץ ישראל המערבית אינה ניתנת לחלוקה לשתי מדינות".

משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, חבר כנסת ושר ביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים; מי שכיהן גם כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, כתב בספרו "אבני דרך", על קשרי העבותות בין ערביי יהודה ושומרון לערביי ירדן והבהיר כי חד המה. מדבריו משתמע שאין הכרח ממשי ביצירת יישות מדינית ערבית נוספת ונפרדת בין הים התיכון לנהר הירדן בעבור אותם הערבים, בוודאי שלא על חשבון מדינת ישראל ובתחומי ארץ ישראל: "ב-20 שנות שלטון ירדני בגדה המערבית ניטשטש הגבול בין ממלכת ירדן לתושבי הגדה המערבית וכיום ערביי שתי הגדות הם אוכלוסיה אחידה. משפחות רבות, ובתוכן מן המכובדות ביותר- טוקאן, מצרי, ג'עברי ועוד- יושבות בחלקן בגדה המערבית (בירושלים, בשכם בחברון וברמאללה), וחלקן בעמאן ובערים אחרות בירדן. רכוש, עסקים, מסחר וקשרי משפחה מלכדים את היושבים משני צדי הירדן וכל נסיון להפריד בינהם הוא מלאכותי ונדון לכישלון".

ממלכת ירדן מונה כיום כ-11.7 מיליון נפש "המצטופפים" בשטח של כ-90,000 קמ"ר, למעלה מ-75% מהתושבים מתגוררים בחלקה הצפון מערבי של ירדן. לשם השוואה, אוכלוסיית ישראל מונה כ-10 מיליון נפש, החיים בפחות משליש משטחה של הממלכה, על 27,785 קמ"ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן עליהן הוכרזה ריבונות, כולל יהודה ושומרון, עליהן תוכרז ריבונות בע"ה, וללא רצועת עזה), כ-80% מהם במישור החוף. עיראק, אחותה הגדולה של ירדן, שנולדה אף היא בחטא כמדינה באדיבות הבריטים, גדולה מירדן פי 5 ואוכלוסייתה גדולה פי 4. ערב הסעודית גדולה מירדן פי 24 בשטחה ואוכלוסייתה מונה כ- 35.3 מיליון נפש, דבר שאינו מפריע להם להציע פתרונות מדיניים על חשבונה של ישראל. מכאן שבירדן אין בעיית מקום פיזי, כפי שטען ז'בוטינסקי, ואת בעיית המים ניתן יהיה לפתור באמצעות סיוע שינתן בהיקף העולה לאין שיעור על המוסכם היום, לצד סיוע נוסף שיידרש.

פיזור האוכלוסייה בירדן, מתוך סרטון ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=retPpPBT-yc

לסיכום, יתכן ודווקא ירדן היא הפתרון המדיני המבוקש, ככל שקיים כזה, תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים" – מדינת ישראל לצד ירדן, כשגבול נהר הירדן והערבה מפרידים בינהן. זהו פתרון מתבקש, המגלם בצורה לא מבוטלת גם צדק היסטורי, במידת מה.

רבים ממנהיגי ישראל, שחלקם הוזכרו במאמר, הבינו כי ממערב לירדן צריכה לשכון לבטח מדינת ישראל הריבונית עם רוב יהודי. מאז קריעת הגדה המזרחית מארץ ישראל שלא כדין, והענקתה כ"פרס ניחומים" או "סידור עבודה" למלך המקופח עבדאללה הראשון בראשית המאה העשרים, הפכה ירדן, הלכה למעשה, ליחידה מדינית מלאכותית ולא רק מלכותית. בה מצוי הגרעין הטבעי למדינה ערבית בעבור ערביי פלשתינה – ארץ ישראל, שאינם מכירים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, או מעדיפים לחיות במדינה ערבית לצד אחיהם, במלוא מובן המילה.

ממלכת ירדן השורדת כממלכה הנשלטת בידי מיעוט, ונתמכת על ידי המערב ובעיקר ארה"ב, תכיר בסופו של דבר במציאות, בין אם מתוקף הסכמה רחבה ובין אם לאו – אולי באמצעות הפיכה. לכשיקרה הדבר, יבינו ויפנימו כולם את מילות הפזמון המושר בהפגנות הרחוב ההמוניות בירדן שהתחוללו בשנתיים האחרונות: "העם הירדני והעם הפלסטיני הם עם אחד ולא שניים". לעם אחד מספיקה מדינה אחת- ירדן!

הפוסט ישראל וירדן – פתרון שתי המדינות כבר כאן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרקע המדיני: איום ממשי על עתיד הנגב

בשנת 1946 חיו בנגב כ-50 אלף תושבים, שמתוכם היו רק כמה מאות יהודים וכל היתר בדואים. הנגב נתפס, אם כך, כמרחב ריק מנוכחות יהודית – מצב שאיים על חלומו של דוד בן-גוריון ושל מדינאים נוספים להפוך את המדבר לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לעלייה הצפויה. ביולי של אותה שנה פורסמה תוכנית מוריסון-גריידי, שהציעה להקים מדינה יהודית על שטח מצומצם ביותר – 17% בלבד משטחי ארץ ישראל – והשאירה את הנגב מחוץ לגבולותיה.

ההנהגה הציונית הבינה כי ללא שינוי בשטח, ייגזל מהמדינה העתידית הפוטנציאל להתפתח. לוי אשכול, אז ראש מחלקת ההתיישבות בפועל, הבין שיש צורך במהלך דרמטי שיבטיח את מקומו של הנגב במפת המדינה – וכך יזם תוכנית להקמה מהירה וחשאית של יישובים בנגב. הוחלט שהיישובים יהיו סמוכים כדי שיוכלו לסייע זה לזה בהיבטים לוגיסטיים וביטחוניים, ובעיקר כדי ליצור מציאות של רצף התיישבות יהודי.

חברי הסוכנות היהודית הבינו מיד את היתרונות בתוכנית של אשכול, וקיבלו אותה. יוסף ויץ, מראשי קק"ל, תיאר זאת ביומנו: "אותו שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאיתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות".

לוי אשכול יזם תוכנית להקמה מהירה וחשאית של יישובים בנגב, שייצרו רצף התיישבות יהודי.

ההכנות לתוכנית: סודיות, ציונות ותעוזה

ההחלטה על המבצע התקבלה בסוכנות היהודית בחשאי, והפעולה יצאה לדרך. בשלב הראשון נרכשו קרקעות בנגב, חלקן באמצעות חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת לישראל, וחלקן באמצעות הכספים הפרטיים של הציוני משה סמילנסקי.

נוסף על כך, מהנדס המים של חברת מקורות, שמחה בלאס, הכין מתווה עתידי להנחת שני צינורות, שיובילו מים מאזור קידוח בניר-עם אל היישובים החדשים.

את הציוד הנדרש להקמת היישובים סיפקה חברת "סולל בונה", ומאות אנשים התנדבו לדאוג להובלת החומרים ולתפעול השיירות. מלאכת איוש הנקודות הוטלה על אחד-עשר גופים התיישבותיים, בהם גרעיני נוער של השומר הצעיר, הפועל המזרחי והפלמ"ח.

כל אחד מהגופים הללו נדרש לארגן חוליה של 25 חברים וחמש חברות שיהיו אלו שיקימו את היישובים בפועל. המיקום המדויק שאליו נשלחה כל חוליה נשמר בסוד עד ליל העלייה.

ההערכה הייתה שהבריטים לא יצפו שהיהודים ינקטו פעולות משמעותיות מייד אחרי צום יום הכיפורים.

ליל העלייה: בין אמונה למעשה

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר המבצע יצא אל הפועל. התאריך שנבחר לא היה מקרי – היה זה צאת יום הכיפורים, וההערכה הייתה שהבריטים לא יצפו שהיהודים ינקטו פעולות משמעותיות מייד אחרי הצום. התאריך גם חל במוצאי שבת, ערב לפני יום המנוחה השבועי של הבריטים, כך שהכוננות של הצבא הבריטי הייתה נמוכה מהרגיל.

עם רדת הלילה יצאו לשטח כאלף איש. השיירות נעו מבסיסי יציאה שונים ונסעו בדרכים עוקפות כדי לחמוק מעיניהם של הבריטים ושל תושבי באר שבע הערבית.

עד הבוקר הוקמו בנגב 11 נקודות התיישבות חדשות: קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גלאון ובארי.

מתכונת ההקמה הזכירה את מבצעי "חומה ומגדל", וכל יישוב כלל גדר תיל, מגדל מים מאולתר, מספר צריפים ואוהלים.

האווירה הייתה של חג ותקווה, אך גם של מתח – איש לא ידע אם הבריטים ינסו לפנות את המתיישבים, ואם הפעולה אכן תוביל לשינויים מעשיים בשטח.

התגובות למבצע: הבריטים הפתיעו

למוחרת בבוקר הגיעו הבריטים ליישובים החדשים, אך להפתעת המתיישבים לא ניסו לפנותם בכוח. הם הסתפקו בתחקור קצר, וזאת מכמה סיבות: החוק העות'מאני שעוד היה בתוקף ואסר על הריסת מבנים מקורים, ההנחה שמדובר בתחנות ניסוי חקלאיות ולא ביישובים של ממש, ובעיקר החשש מתגובה שלילית של אומות העולם ובמיוחד של ארצות הברית.

בעוד הבריטים נמנעו מתגובה, ביישוב היהודי חגגו את הבשורה. "יישובי הנגב נגאלו מבדידותם", הכריזה כותרת עיתון "דבר" מה-7 באוקטובר, ובהמשך העמוד נכתב: "ארץ ישראל נתברכה אתמול באחד-עשר יישובים עבריים חדשים בשממות הנגב".

בעיתונות הערבית, לעומת זאת, הידיעה על היישובים החדשים התקבלה באופן שונה לגמרי, ונרשמה שם ביקורת חריפה נגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".

בקרב הבדואים תושבי המקום התקבלו תגובות מעורבות. חלקם התנגדו נחרצות לנוכחות היהודית בנגב, אך אחרים דווקא קיבלו את היהודים בברכה וקיוו שיחד איתם גם יגיעו למקום קדמה ופיתוח.

תוצאות המבצע: השפעה מכרעת על תוכנית החלוקה

הקמת היישובים לא הייתה סוף פסוק אלא התחלה. בינואר 1947 יצאה לפועל תוכנית המים של שמחה בלאס, וצינורות באורך כ-200 ק"מ נפרסו מאזור ניר-עם במטרה לספק מים לנקודות החדשות.

כחודש לאחר מכן הוקמו באזור שלושה יישובים יהודיים נוספים – מבטחים, צאלים ועלומים.

אולם המהלך החשוב ביותר אירע ביוני 1947. באותו חודש הגיעה לישראל ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שנועדה לבחון שוב את תוכנית חלוקת הארץ.

הוועדה נסעה לביקור בנגב, והתרשמה מאוד מהקהילות הצעירות שהתבססו במדבר ומהשדות המושקים. בעקבות הביקור הוחלט להכליל את רוב שטח הנגב במפת החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

בכך, 11 הנקודות וקו המים חיזקו את התביעה הציונית על אזור הנגב, והפכו את חלום ההתיישבות במדבר למציאות מדינית.

ועדת אונסקו"פ התרשמה מאוד מהקהילות הצעירות במדבר והוחלט להכליל את רוב שטח הנגב במפת החלוקה

לילה אחד ששינה את ההיסטוריה

כמעט שמונה עשורים חלפו מאז ליל 11 הנקודות, ועד היום הוא נחשב לאחד ממבצעי ההתיישבות הנועזים והמשמעותיים ביותר.

בתוך לילה אחד שינה היישוב היהודי את מפת הנגב, יצר מציאות שעיצבה את גבולות המדינה, הוכיח את חשיבות ההתיישבות בכל חלקי הארץ, והבהיר כמה רחוק אפשר להגיע כשחזון ציוני ונחישות מבצעית משלבים ידיים.

היישובים שהוקמו אז מהווים עד היום חלק חשוב ממרקם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

בסמוך ליישובים חצרים ונבטים הוקמו בסיסים של חיל האוויר, הקיבוצים בארי ונירים הפכו לסמל של מתקפת השבעה באוקטובר וכעת משקמים את עצמם מחדש, ובמושב תקומה הוקמה לאחרונה המכינה הקדם-צבאית הראשונה של תנועת הביטחוניסטים, ששמה לה למטרה להפיח רוח חדשה בעוטף.

הפוסט היום לפני 79 שנה: בוצעה תוכנית 11 הנקודות בנגב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין ספק כי חובת הציבור היא להקשות שאלות ולבדוק את מנהיגיו. עם זאת, יש הבדל תהומי בין ביקורת אחראית ומבוססת לבין הפצת שמועות זדוניות שמערערות על עצם תפקוד לשכת הרמטכ"ל. בהקשר הזה הפרסומים שטוענים כי המטכ"ל מנהל "תדרוכים נגד הקבינט" אינם רק שקריים – הם חותרים באופן הבסיסי ביותר תחת יסוד האמון הציבורי בצבא. אלו אינן מחלוקות פוליטיות תמימות, אלא פתח מסוכן לכרסום בלכידות הלאומית דווקא בשעת מבחן קיומית.

במציאות הנוכחית, התקפה תקשורתית לא אחראית על הרמטכ"ל והמטה הכללי אינה "עיתונאות נוקבת" אלא נשק מסוכן שמשרת – גם אם שלא במתכוון – את אויבי ישראל. כאשר השיח הציבורי עוסק בהאשמות פנימיות, במקום בשאלה כיצד להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים, הוא מייצר סדקים שמול אויב נחוש עלולים להפוך לשבר של ממש.

הרמטכ"ל אינו נדרש להשיב לכל שמועה המופצת באולפנים. תפקידו אינו לרדוף אחר מפיצי דיסאינפורמציה אלא להוביל את צה"ל להכרעה, לשנות את המשוואה הביטחונית בעוטף ולהחזיר ביטחון לאזרחי ישראל. כל ניסיון לגרור אותו למאבקי תודעה קטנוניים פוגע במיקוד החיוני למשימה. על כן, נוכח אמירות ברורות כגון הצהרתו: "צה"ל יכריע וימוטט את חמאס" – חובה להתייצב ולגבות, לא לערער. זהו קו אסטרטגי שנועד לחזק את רוח הלחימה ואת אמון האומה.

השאלה שמרחפת מעל לכל היא מה מקומה של התקשורת ברגע זה. האם היא ממשיכה לשקף ויכוחים פנימיים ולרדוף אחר כותרות קלות, או שמא היא לוקחת על עצמה את אתוס האחריות הלאומית כפי שעשתה בעבר בשעות קשות? לא פחות משצה"ל נדרש לעמוד מול איום חיצוני, החברה הישראלית כולה נדרשת לעמוד מול מתקפת דיסאינפורמציה מבית. הכוח שלנו תלוי לא רק בנשק ובחיילים, אלא גם באמון הציבור ובאחדות מאחורי המטכ"ל.

הבחירה ברורה: או שנאפשר לרעשים תקשורתיים ואינטרסים פוליטיים זרים לכרסם באמון ברמטכ"לות, או שנבין שזהו הרגע להתלכד, להעניק גיבוי חד-משמעי למי שמופקד על הלחימה, ולהציב את טובת המדינה מעל לכל רייטינג. במלחמה הנוכחית, האמון הציבורי הוא סוג של "חימוש אסטרטגי". אם נבזבז אותו בהשמצות, נפגע בעצמנו יותר מכל אויב מבחוץ.

ראוי להיזכר באירוע מן העבר בהקשר הזה, והוא הלרלרת שאיפיינה את שלהי מלחמת לבנון השנייה, את האווירה הנוראית שהיא יצרה בקרב הציבור, ואת השפעתה ההרסנית על אמון הלוחמים והמוטיבציה לצאת ללחימה בשלב המכריע של המערכה – זה הרגע בו הצבא נדרש יותר מתמיד לגיבוי והעוצמה של החברה בישראל – וכאן לתקשורת יש תפקיד קרדינאלי.

אי אפשר לקבל את השיח הרכילותי באולפנים ברגעים האלה, אתם חייבים להבין, הנזק הוא הרסני, והוא בבחינת סכין בגב של מי שאמון על הניצחון בשדה הקרב, מפקדים ולוחמים כאחד. זה גם הסיפור שנספר לעצמנו בעתיד, ולדורי דורות – מה עשינו ברגעי ההכרעה, ועל מה דיברנו.

אז, בשלהי מלחמת לבנון השנייה עסקנו ב"זריקת בוץ" רכילותית ומכוערת, כאילו דובר בתכנית ריאליטי. היום הגיע הזמן להבין שאת המחיר לחוסר האחריות בשיח הציבורי כולנו משלמים, ובריבית דריבית לעוד הרבה שנים.

הפוסט זה לא הזמן לרכילות נגד מפקדי הצבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

השער הצהוב של מושב תקומה נפתח פעמים רבות ביום חמישי האחרון. דרכו עברו רכבים שהגיעו מכל חלקי הארץ אך פנו כולם אל מקום אחד: אירוע ההשקה של מכינת התקומה ע"ש רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה.

מכינת התקומה היא המכינה הראשונה של תנועת הביטחוניסטים, והקמתה מדגישה את החשיבות שהתנועה מעניקה לקשר שבין ביטחון לחינוך. גם הבחירה לייסד את המכינה דווקא במושב תקומה אינה מקרית. המושב, שנמצא בעוטף עזה – או עוטף ישראל, כלשון תושבי האזור – זקוק לרוח חדשה, רוח שתחיה אותו ותגשים הלכה למעשה את שמו: תקומה.

"תנועת הביטחוניסטים עובדת בשנים האחרונות עם מעל 80 מכינות, ומעבירה להן הרצאות וסיורים", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר התנועה לשעבר. "דרך הפעילות הזאת הבנו שאנחנו חייבים מכינה משלנו, שתשקף את החזון שלנו ותנחיל אותו לדור הבא".

במכינה, כמו בעם ישראל, חיים יחד

האירוע נפתח במפגש של ההורים, החניכים וסגל המכינה. עבור ההורים זאת הייתה הזדמנות לראות את המקום שבו ילדיהם עתידים לגור וללמוד בחצי השנה הקרובה, וגם לשוחח עם אנשי החינוך שילוו אותם. ובאמת, ההורים סיירו במבנה המכינה, בחנו את המגורים, והתרשמו מהמושב. בתוך כך הם גם נחשפו לרעשים שמאפיינים את האזור הזה בשנתיים האחרונות – רעשים של פיצוצים עזים שמגיעים מעזה הסמוכה. "אמרתי להורים, אני מקווה שאתם לא נלחצים", מספר אל"מ (מיל') יורם לב רן, אחראי תחום החינוך בתנועת הביטחוניסטים. "בתגובה ההורים חייכו ואמרו: להפך, אנחנו מאושרים כי אנחנו יודעים שאלה רעשים שמגיעים מאש כוחותינו. מייד הבנתי שיש לנו כאן עסק עם הורים ציוניים ועם ילדים שינקו מהם את הערכים האלה בדיוק".

כמי שמוביל את תחום החינוך בתנועה, לב רן היה מעורב באופן הדוק בפרויקט הקמת המכינה, בהגדרת החזון שלה, באיתור אנשי הצוות המתאימים וגם בגיוס החניכים. "חיכינו לאישורים הרשמיים להקים את המכינה ויצא שנשארו לנו רק שלושה שבועות וחצי לגייס חניכים", הוא אומר. "בתוך כמה ימים כבר הגיעו אלינו 212 פניות, עד שנאלצתי לעצור את הרישום. ערכנו לכל הפונים והפונות מיוניים קפדניים בהתאם לפרופיל שבנינו, ובסופו של התהליך נבחרו 11 חניכות ו-19 חניכים. יש אצלנו הכול מהכול – חילונים, דתיים ומסורתיים – ולא במקרה. חשוב לנו לצרוב אצל החניכים את ההבנה שכמו בשירות הצבאי, וכמו בעם ישראל כולו, ככה אנחנו חיים: זה לצד זה".

הצהרה ציונית ברורה

מייד לאחר המפגש עם ההורים הגיעו למושב אנשים נוספים שהיו מעורבים באופן ישיר או עקיף בהקמת המכינה, בהם פעילים של תנועת הביטחוניסטים, תורמים ותושבי היישוב. האורחים הוזמנו להרמת כוסית וכיבוד, ולאחר מכן השתתפו בטקס המרגש של גזירת הסרט וקביעת המזוזה על מבנה המכינה.

משם התקדמו כל הנוכחים אל רחבת הדשא של המושב, שם נערך טקס ההשקה. את הטקס הנחתה ליאת סמדג'ה, אימו של עומר סמדג'ה ז"ל שנפל בקרב ברצועת עזה בעת מילוי תפקידו כלוחם מילואים, ושעל שמו קרויה המכינה. "המעמד הזה מיוחד עבורי", פתחה ליאת סמדג'ה את דבריה. "לא הרבה זוכים להנחיל לאחרים מורשת של בן משפחה שנפל. המכינה הזאת תישא ותעצים את הרוח של עומר שלנו".

בהמשך הערב עלו לבמה דוברים נוספים, בהם ראש מועצת שדות נגב, תמיר עידאן, שהביע את שמחתו על הבחירה להקים מכינה ביישוב זה. "בחנוכת מכינת התקומה אנחנו מוכיחים לכל העולם שאין לנו ארץ אחרת", הוא אמר. "זאת הצהרה ברורה של ציונות, לזרוע את זרעי התקומה דווקא כאן, בעוטף ישראל".

גם שניים מחניכי המכינה, הלל חכמון וניצן פיליפ, עלו לבמה, וסיפרו על הבחירה להגיע למכינה חדשה שטרם צברה ניסיון מעשי. "למחזור א' יש הרבה יתרונות וחסרונות", אמרה החניכה הלל חכמון, "אבל אנחנו מרגישים בעיקר שליחות להוביל את המכינה הזאת".

הדרך לאומה נחושה מתחילה בדור הצעיר

מכינת התקומה היא המכינה הראשונה של תנועת הביטחוניסטים, אך בהחלט לא האחרונה. "מכינת התקומה היא הסנונית הראשונה של רשת מכינות שאנחנו נקים", הבטיח אמיר אביבי בנאום מול כל באי הטקס. "כבר בשנה הבאה אנחנו נרחיב את הפעילות הזאת ונעשה גם דברים ייחודיים כמו הקמת מכינה קדם-משטרתית ראשונה מסוגה והקמת מכינה למתנדבים שבאים מחו"ל לשרת בצבא. אנחנו חולמים גם על ארגון נוער שאנחנו רוצים להקים, כי בסוף העתיד נמצא בדור הצעיר. לעצב את האזרחים כבר מגיל צעיר זה המפתח לכך שתהיה פה אומה מגויסת, חזקה, נחושה וכזו שמאמינה בצדקת דרכה".

חניכי וחניכות המכינה נמצאים אומנם רק בתחילת דרכם במכינה, אך ניכר שהם כבר מרוצים מהבחירה שעשו. "היה לי חשוב לבוא למכינה דווקא בעוטף, כי בתור מישהו שגר בירושלים הרגשתי שאני לא מספיק מעורב במה שקורה במלחמה", מסביר מתן סימן, אחד החניכים. " גם אני רציתי להתקרב לעוטף ולהרגיש מעט מכל מה שהתושבים כאן חוו בשנים האחרונות", מוסיף החניך אריאל כהנר. "מעבר לזה, גם החיבור לתנועת הביטחוניסטים דיבר אליי. הקשר לתנועה כזאת, עם כל הערכים שהיא מביאה, זה לא משהו שקיים בכל מכינה". גם מבחינת החניך אוהד אברמוב, החיבור לתנועה שיחק תפקיד חשיבות בבחירה שלו לבוא דווקא למכינה הזאת. "המטרה של הביטחוניסטים היא לשמור את ביטחון ישראל לדורות", הוא אומר, "וזאת גם המטרה שלנו".

קרדיט תמונות: ראובן סגרון – רובינהוד הפקות

הפוסט מעצבים את דור העתיד: מכינת "התקומה" יוצאת לדרך הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר מתמשך שנערך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה. הפעם התמקד המדד בנושא הגיוס לצה"ל והשירות הלאומי – נושא ששזור באופן בלתי נפרד בתוך תפיסת הביטחון של ישראל. במסגרת הסקר נשאלו שאלות שונות הנוגעות לגיוס אוכלוסיות שאינן מגויסות, למתן פטורים גורפים, לסנקציות שיש להטיל על מי שאינו משרת, ולחלופות לגיוס לצה"ל.

הכתבה הנוכחית תעסוק בממצאי הסקר הנוגעים לעקרונות השוויון בנטל ובתפיסות מהותיות שנוגעות לגיוס לצה"ל ולשירות לאומי. הכתבה הבאה בסדרה תתמקד בצעדים מעשיים שיש לנקוט על מנת לקדם את סוגיית הגיוס בישראל.

הסקר נערך במהלך חודש יולי 2025 בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים-שלם. הסקר נערך בקרב 1,366 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,366 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.7% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,118 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (218 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.7% בהסתברות של 95%.

גיוס חרדים – צורך ביטחוני מעל לכול

אחת הסוגיות המרכזיות הקשורות לגיוס לצה"ל היא כמובן גיוס החרדים. בתוך השיח הסוער על הסוגיה החלטנו לבדוק אם גיוס חרדים הוא קודם כול צורך ביטחוני או שהוא יותר עניין חברתי הנוגע לעצם השוויון בנטל. השאלה הזאת נבדקה פעמיים במסגרת מדד הביטחוניסטים – פעם אחת בסקר שנערך במאי 2024, ופעם שנייה בסקר הנוכחי שנערך ביולי 2025. בשני הסקרים עלה שרוב הציבור סבור שגיוס החרדים לצה"ל הוא קודם כול צורך ביטחוני, אלא שבסקר האחרון אנחנו רואים עלייה משמעותית במצדדים בטענה זו: בסקר הנוכחי 65% מצדדים בטענה, עלייה של 8% מלפני שנה. ייתכן שהמלחמה הממושכת מבהירה לחלקים רבים יותר בציבור את הצורך המקצועי והביטחוני בהגדלת סדר הכוחות הצבאי.

שירות לאומי במקום גיוס? תלוי בנסיבות

שאלה נוספת שנבחנה במסגרת בחינת המושג "שוויון בנטל" היא אם שירות לאומי יכול להוות חלופה לגיוס לצה"ל. 79% מהמשתתפים סבורים שכן. למרות ההסכמה הרחבה, מבט על הפילוח לפי רמה דתית חושף פער לא מבוטל בין המגזרים – בקרב הנשאלים החילונים, 74% סבורים ששירות לאומי יכול להחליף גיוס לצה"ל, ובקרב הנשאלים הדתיים כבר 91% סבורים כך.

עוד ביקשנו לברר מהם התנאים שיהפכו שירות לאומי לחלופה הוגנת לשירות צבאי. בהתאם, המשיבים שסימנו כי הם מסכימים ששירות לאומי יחליף שירות צבאי התבקשו לסמן גם באילו נסיבות ותנאים החלופה תיחשב הוגנת. כמעט מחצית מהנשאלים ציינו שבשביל ששירות לאומי יהיה חלופה מקובלת, הוא צריך להיות באותו אורך של השירות הצבאי, להיות שירות חובה, ולהיות פתוח רק למי שגיוסם לא אפשרי מסיבות דתיות, רפואיות או ביטחוניות. 40% מהנשאלים ציינו שיש לשמור אפשרות לזמן את בוגרי השירות הלאומי למילואים לפי הצורך, ו-34% מהנשאלים ציינו שהשיבוץ לשירות הלאומי צריך להיעשות בהתאם לצרכים של המדינה בלבד. מבין אלו שתומכים בשירות לאומי כחלופה לשירות צבאי, רק 15% סבורים שהשירות הלאומי במתכונתו הנוכחית יכול להחליף את השירות בצה"ל.

שאלת המחלוקת: למי להעניק פטור גורף משירות?

לא רק הציבור החרדי עומד לדיון הנוגע לשוויון בנטל. גם ערביי ישראל זוכים לפטור קבוצתי, וגם נשים דתיות, יהודיות, נוצריות ומוסלמיות. שאלנו את הציבור לאיזו מהאוכלוסיות האלה יש הצדקה לפטור הגורף. לפי התוצאות, 21% מכלל הנשאלים תומכים במתן פטור גורף לבני ישיבות חרדים, 33% תומכים במתן פטור גורף לערבים, ו-40% תומכים במתן פטור גורף לנשים דתיות. מבט על הפילוח האידיאולוגי מגלה שאלו המשייכים את עצמם למרכז הפוליטי הם המתנגדים העיקריים למתן פטור גורף לכל אחת מן האוכלוסיות שצוינו, ובמיוחד לחרדים – רעיון שבו תומכים רק 7% מהנשאלים במרכז.

גם בפילוח דתי ניכרים ההבדלים. בציבור החילוני רק 5% תומכים במתן פטור גורף לתלמידי ישיבות ו-15% תומכים במתן פטור גורף לנשים דתיות, ואילו בציבור החרדי אחוזי התמיכה כבר נוסקים ל-78% ו-89% בהתאמה.

"אחד הדברים הברורים שלמדנו בשנתיים האחרונות, גם בהיבטים ערכיים וגם בהיבטים ביטחוניים, זה שבמדינת ישראל נכון וראוי שכולם ישרתו", אומר יו"ר תנועת הביטחוניסטים אמיר אביבי. "יש מגוון דרכים לשרת, בין אם בצבא ובין אם בשירות לאומי, וזה ברור וטבעי שהאוכלוסיות שנושאות בעיקר הנטל הן גם אלו שיצפו יותר מכל לראות את כולם נכנסים מתחת לאלונקה. הגישה ארוכת הטווח שצריכה להיות במדינת ישראל היא גישה של אומה מגויסת שבה כלל המגזרים תורמים לביטחון הלאומי ולחזון של המדינה, כאשר העדיפות צריכה להינתן תמיד לצבא ולצורכי הצבא".

גם בימין וגם בשמאל: גיוס מלא חיוני ללכידות החברתית

במסגרת הסקר נבדק הקשר בין גיוס ללכידות חברתית, ובצידו השני של המטבע – הקשר בין סרבנות לפילוג חברתי. מהנתונים עולה כי 70% מכלל הציבור מסכים עם הטענה שלפיה גיוס מלא של כל חלקי הציבור הישראלי לצה"ל חיוני ללכידות החברתית ולחוסן הלאומי של ישראל.

מעניין לראות כי בימין ובשמאל מידת ההסכמה כמעט זהה – עם 73% ו-71% תמיכה בהתאמה. הקבוצה הפוליטית שבלטה בשאלה הזאת היא דווקא המרכז, שם נרשמו 82% תמיכה.

בשאלה אחרת, התבקשו הנשאלים לדרג עד כמה הם מסכימים עם הטענה שלפיה איום בסרבנות על רקע פוליטי, אידיאולוגי או כל רקע אחר אינו לגיטימי, ואין לו שום מקום בשיח הציבורי. גם כאן נרשמה הסכמה של 63% מהנשאלים, אך פילוח התוצאות לפי זהות אידיאולוגית מגלה שהממוצע לא מספר את הסיפור במלואו. בעוד שבימין 80% סבורים שהאיום בסרבנות אינו לגיטימי, במרכז רק 61% חושבים כך, ובשמאל אחוזי ההסכמה יורדים ל-44%.

"השבעה באוקטובר לימד אותנו בדרך הקשה מהו המחיר של פוליטיזציה של הצבא, שכן כולנו ראינו עד כמה היא פגעה ביכולת ההרתעה ובכשירות של מערכת הביטחון, ומנגד כמה כוח היא נתנה לאויבים שלנו", אומר אמיר אביבי. "בדיוק בגלל זה, הפערים באופן שבו תופסים את נושא הסרבנות בקבוצות הפוליטיות השונות מדאיגים, ומצריכים הבנה משותפת שהצבא ומערכת הביטחון מוכרחים להישאר מחוץ לתחום הוויכוחים הפוליטיים. בשנתיים האחרונות של המלחמה לחמו כתף אל כתף לוחמים שמייצגים את כלל המגזרים, ואף אחד לא שאל את חברו תחת אש אם הוא מהימין או מהשמאל, כי בשדה הקרב ברור מה שלא תמיד ברור בזירה הציבורית וזה שצה"ל הוא הצבא של כולנו".

כל הדרך לקלפי – איך תשפיע סוגיית השוויון בנטל על הבחירות הבאות?

סוגיית השוויון בנטל היא סוגיה בעלת משמעות גדולה גם בהיבטים ביטחוניים וגם בהיבטים חברתיים, וזה מה שהופך אותה לאחד הנושאים הבוערים ביותר בישראל. משתתפי הסקר התבקשו לדרג מהן הסוגיות שישפיעו עליהם בבואם להצביע בבחירות הבאות. סוגיית השוויון בנטל הגיעה למקום הרביעי במדרג זה, לאחר ש-49% מהנשאלים ציינו שהיא תשפיע באופן משמעותי על ההצבעה שלהם בבחירות הבאות. עם זאת, מבט על הפילוח האידיאולוגי חושף פערים משמעותיים בין הקבוצות הפוליטיות: בימין 39% ציינו שיושפעו מסוגיה זו, במרכז 77% ובשמאל 68%. נראה שוב שקבוצת המרכז היא הקבוצה שמעוניינת יותר מכול בשוויון בנטל הגיוס.

מדרג הסוגיות שישפיעו על המצביעים בבחירות הקרובות מגלה שהרבה משקל יונח על שאלות ביטחוניות. למרות שהנשאלים התבקשו לדרג גם סוגיות כלכליות כמו יוקר המחיה וסוגיות חברתיות כמו שיפור מערכת החינוך, למקומות הראשון והשני במדרג הגיעו נושאי ביטחון מובהקים. לפי התוצאות, 74% מכלל הנשאלים ציינו שסוגיית ביטחון הפנים והמשילות היא הסוגיה שתשפיע עליהם יותר מכל בבואם לבחור, ו-63% ציינו שהם יושפעו מביטחון ישראל מול גורמים חיצוניים.

"מדד הביטחוניסטים מראה פעם אחר פעם שהנושא מספר אחת שמטריד את הציבור בישראל זה הביטחון", אומר אמיר אביבי. "אנחנו רואים שביטחון הפנים והמשילות הם הסוגיה שמטרידה את הישראלים יותר מכול, אפילו יותר מהאיומים החיצוניים על המדינה. הדבר קשור ככל הנראה בכך שמדינת ישראל הצליחה בשנתיים האחרונות לפרק משמעותית את האיומים מן החוץ, אך בבית היא עדיין נאבקת. הנתונים שעולים מהסקר תואמים את כל הרעיון של סולם הצרכים של מאסלו, שלפיו הצורך הבסיסי ביותר של האדם הוא הצורך הקיומי. הציבור בישראל מבין שבלי ביטחון לאומי ואישי אין אפשרות להפנות קשב לתחומי עיסוק אחרים, ולכן עלינו לטפל קודם כול בסוגיה הזאת".

הפוסט מדד הביטחוניסטים: גיוס ושירות לאומי – עקרונות השוויון בנטל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.